הורמונים

אותה כימיה שהצלחתי להימנע מהשפעתה במהלך הזרקות שונות בתהליך ה-IVF וכן בחודשים הראשונים של ההיריון סוף סוף מטביעה את חותמה. במילים, הכי קרוב שאני יכולה לתאר את התחושה זה שהגבירו את הווליום רמה אחת יותר מדי.

מה שמפריע, מפריע יותר. מה שמכעיס, מכעיס קצת יותר מדי. והנוכחות של הדיכאון בכל צעד ושעל, משאירה חותם קצת יותר כבד. אני לא יותר מדי מתרגשת מהעובדה הזו, חוזרת ומזכירה לעצמי שאני מאובחנת כבר יותר מ-20 שנה ואם יש ריקוד אחד שאני יודעת את צעדיו בעיניים עצומות, זה זה.

אז יותר עצוב לי. הבפנוכו קצב יותר כואב. אבל אני מודעת לכך ואני יודעת לזהות כשמתחלפות לי העדשות בעיניים, ואני חוזרת ומזכירה לעצמי, וכשבא לי לבכות, וכשהדמעות באמת מצליחות למצוא את דרכן החוצה, גם מזה אני בוחרת לא להתרגש, ורק חוזרת ואומרת לעצמי שזה הווליום, ובשלב זה או אחר הוא יחזור לרמה שאני רגילה ויהיה פחות. אני לא אומרת שלא אהיה עצובה, ולא מעזה לחלום שאי פעם בחיי לא אסבול מדיכאון, אבל זה יהיה ברמה שאני מכירה ויכולה להתמודד איתה. זה יעכיר רק את הקצוות של התמונה ולא ישבש את כל הצבע.

דיברתי עם מישהי בעבודה וסיפרתי יותר מדי על עצמי, והגענו גם לדיכאון ולחרדות והיא כמובן אמרה משהו נוסח 'לא רואים עליך', והבנאליות של ההצהרות האלה... אני לא מאשימה אותה, אבל אני מכירה את המשפט הזה. הפעם האחרונה שהתנהגתי כמו שהרגשתי, בבוטות הכי ישירה שאפשר, הייתה בתיכון, ואז הייתי אומרת כל הזמן שאני רוצה למות ושקשה לי, וזה לא שינה כלום. היה חבר אחד שכביכול ניסה לגרום לי לקפוץ מהחלון בתיכון. כאילו שאחליט שאני לא עושה את זה ואז הוא יוקיע אותי שאני כנראה באמת לא רוצה למות. אבל אז המורה לספרות נכנסה לכיתה וירדתי מהחלון.

הבנתי שאנשים לא רוצים להיות עם אנשים כאלה. אף אחד לא רוצה לשמוע על התחושות הרעות עד כדי כך. והשתניתי. עשיתי את התיקונים הנדרשים, מבחוץ לבפנים. התמקדתי בחיובי, הפסקתי לקטר. השתפרתי. זו אחת מהסיבות שאני לא בקשר עם אנשים מהתיכון. לא בא לי להתמודד עם הפליאה שלהם מזה שעדיין לא הרגתי את עצמי.

"את שוברת לי איזו תמונה שלך, ממש לא רואים עליך." אולי גם אני קצת יודעת בכל זאת לשחק את המשחק.

That bitch

אני לא אומרת שקארמה היא כלבתא, אני רק אומרת שאם אני מציעה להקל עליך או לעזור לך כי אתה מסתובב עם פרצוף תחת כבר כמה ימים, וזו פעם שנייה היום אחרי פעם אתמול ואולי פעם לפני כן, ואתה עונה לי "כן, תפסיקי לשאול את זה" בטון תוקפני, אז אולי כשאתה נתקע אחר כך עם פנצ'ר ואז הג'ק מתפרק ויורד גשם, זה כמעט הלך רוח טבעי של האנרגיה שאתה מתעטף בה.

בחדשות אחרות, הרישיון של אבא שלי נשלל. בימ"ש אחד לא רצה לקחת אחריות ואחר דחה את הערעור כי אף אחד לא רוצה לקחת אחריות של לתת לו את הרישיון *בזמן* שהוא מוכיח שהוא יכול לנהוג, ושאז יעשה תאונה. בין לבין, טרטרו לו את הנשמה בכזו רמה שאני מופתעת שהוא לא חטף התקף לב. כשדיברתי עם אמא שלי בבוקר היא הייתה על סף היסטריה - הוא היה כל כך לחוץ שהוא שכח את הארנק והפלאפון בבית, ואז הגיע למשרד וגילה, ואז חזר לבית אבל נתקע בפקקים בדרך והיא ניסתה לתפוס אותו במשרד ולא הצליחה והרי הפלאפון בבית אז היא התחילה לחשוש שהוא עשה משהו לעצמו... ואז הוא חזר ולקח את הדברים ושוב נסע, ואז דיברתי איתה והמתח היה בשיאו.

אז הוא החזיר את הרישיון, ווידא שיש לו גיבוי עד שהוא מחזיר את האוטו הביתה, במידה וידרוס מישהו בדרך... לא קרה, למרבה הפלא. אגב, 60 ומשהו שנות נהיגה והוא לא פגע באף אחד. אמא שלי, למרבה הפלא, כן הצליחה לפגוע במישהו ושללו לה ל-3 חודשים. אבל זה היה לפני כמה שנים, ולזמן אחר.

כשהתקשרתי אליו בערב, אחרי שבקושי אכלתי במהלך היום כי הייתי כל כך לחוצה וכל כך דאגתי, הוא נשמע רגוע לחלוטין ואפילו התלוצץ איתי. כן, הגיע הזמן שמישהו יסיע אותו והוא ינוח קצת. ובינתיים השלילה היא זמנית - יש לו תור לניורולוג ותור לרופא אצל הרלב"ד ואז אולי מישהו יטרח לראות אותו נוהג כדי להחליט אם כדאי שהוא ינהג. והוא נשמע בסדר גמור, ואמר שהיום יקח חופש, ושבוע הבא כבר נראה לגבי הנסיעות - אין מה לראות, אמא שלי תסיע אותו באוטו הקטן שלה כי היא מסרבת לנהוג באוטו הגדול שלו והוא יצטרך להיאבק להתרומם מהאוטו הפצפון שלה במקום לגלוש מטה מהאוטו הגדול שלו.

אז מצב הרוח בעננים, כפי שאתן יכולות לדמיין. כמו כן הזמנתי אולטרסאונד נייד מקופת החולים שלי, רק כדי לגלות אחרי חצי שעה של תמיכה טכנית שזה לא מתאים לפלאפון שלי או של בן הזוג, ועכשיו אני צריכה לנסות לראות כמה יעלה לשכור פלאפון תואם. ונכון שאפשר בלי זה, אבל זה אומר שהפעם הבאה שאני אראה עוד תהיה עוד חודש ומשהו. שזה מרגיש לי קצת אבסורד, אבל אני לא יודעת למה. דווקא מתאים לי מבחינה רגשית לזרוק כסף על בעיה שהיא אפילו לא באמת בעיה, רק כדי להרגיש שאני עושה משהו עם כל התסכול הזה. רק כדי לכבות את השריפות הקטנות כדי להשיג קצת תחושת שליטה כשאין לי מה לעשות לגבי השריפות הגדולות באמת.

אירועי השבוע ה-15-16

 נראה לי שאני חופרת לכן יותר מדי אז ניסיתי לצמצם קצת ניג'וסים.

העדכון המסעיר האחרון היה שעברנו את סקירת המערכות המוקדמת, וכל מה שהיה צריך לראות היה "תקין" או "נצפה", מלשון ראינו שזה קיים. תצפיות מרגשות שאליהן הוסבה תשומת ליבי כוללות 2 כליות, עמוד שדרה, מוח, רגליים, ידיים, לסת עליונה ותחתונה. וגם צבעים כחולים ואדומים כדי להראות את הדם זורם.

יש משהו מאוד מנותק בחוויה בשלב הזה - יש את הידיעה והעובדות שמספרים לי מסביב, ויש את מה שקיים. כלומר, אמרו לי שאני בהיריון אבל אין שינוי בתחושות. אני עייפה יותר, אבל אין קישור ישיר. ואז כל ביקור כזה אצל רופא כשעושים אולטרסאונד, פתאום מייצר לרגע מציאות אלטרנטיבית, או לחילופין הצצה למציאות כפי שהיא, שבה רואים אותה זזה וקופצת ומקפצצת, והרופא אומר שעדיף להתחיל עם הריטלין כבר מעכשיו.

אז אנחנו בשבוע 15 ומשהו (גם פה אין תורה מסיני. אווווף, תגידו להם שאני מזל בתולה ואני צריכה גבולות ברורים! ספר אחד אומר שהשליש השני התחיל בשבוע 13, האחר ב-14, והרי צריך לעדכן רשמית את העבודה בחודש חמישי אבל מתי זה?), ויש טיפונת בטן. הראיתי את התמונות מהסקירה לבוסית, סיפרתי לעוד מישהי מהעבודה... סיפרתי לבוס לשעבר ב-WhatsApp (והתאכזבתי שהוא לא התלהב יותר, ואז הרציתי לעצמי שאני לא צריכה שום דבר מאף אחד ומה אני יודעת באמצע מה הוא היה או איך הוא הגיב, ומה זה כבר משנה, ובלה בלה בלה) ושבוע הבא יש לי "פגישה" עם שתי חברות טובות בזום, ביחד, כדי שאספר להן (אלה שנסעתי לראות שבוע שעבר). 

זה קל יותר לספר לאנשים שהם יותר רחוקים. הם יכולים להגיב יותר כמו שהייתן מצפות ורוצות. כמו החברה מהעבודה, שהתלהבה ומיד אמרה שיש לה סלקל ומיטה לתת לי, וחזתה שהלידה תהיה ב-19.5.21 (10 ימים מוקדם). הבוסית התחילה איתי שיחה לגמרי לא צפויה לגבי העובדה שהתאריך המיועד הוא מזל תאומים, וכמה היא רצתה שהבת שלה תיוולד באיחור כדי שתצא סרטן כי תאומים זה דו-פרצופי, ואז היא יצאה סרטן אבל be careful what you wish for כי היא סופר רגישה...

בחזית ההורים המצב די מתיש. אבא שלי נסע למשרד התחבורה עם 2 עו"ד ביום מועד השלילה, ואחרי שאחד מעו"ד צרח לכמה זמן, הפקידה הסכימה לדחות את מועד השלילה בשבוע. מה זה אמור לעשות? לא יודעת. עוד שבוע יסעו לשם ויעשו הכל מחדש. וכל נסיעה עוברת כשאבא שלי בטוח שהוא מוסר את הרישיון, וככה מטרטרים אותו. והוא עצבני ומתוסכל ומתחרפן מחוסר השליטה, אז מודיע לאמא שלי שהיא אשמה בכל ותוקפני כלפיה, ואז היא עצובה ובוכה וכועסת ומתוסכלת ומלכלכת עליו ואומרת כמה כל זה לא מגיע לה וכמה היא מסכנה, וכו' וכו' וכו'. אין פה באמת שום דבר חדש.

אז ממשיכים לחכות ולקוות. בינתיים הערב יש איזה אירוע משפחתי רחוק של בת של בן דוד שכולם נוסעים אליו חוץ ממני, ומכיוון שזה בחושך, ההורים שלי סיכמו עם אחי הבכור שהוא יסיע אותם. צעד בכיוון, כנראה? לא יודעת. אין לי מושג לאן כל זה הולך, ועד כמה שקיוויתי שהבשורה שלי תעזור במשהו, נראה שהם עמוק מדי בתוך זה. אז נמשיך לחכות ולראות. אין מה לעשות עם זה.

התנצלתי בפני אחי הבכור, אגב. כתבתי לו שלא התכוונתי להיות כזו בוטה, שאמא שלי פשוט העבירה אותי על דעתי, נתתי לו קצת פרטים. לא היה משהו מנפץ עולמות אבל התנצלתי. זה גם משהו.

The Reveal

ובכן, אתמול סיפרנו למשפחה שלי.

בוא נתחיל מהסוף - היה בסדר גמור. הגעתי לצערי מאוד מאוד מוקדם בגלל שנפגשתי עם חברות מהעיר לפני כן, אז היה לי כל כך הרבה זמן אצל ההורים... וזה לא היה רעיון טוב. רמת הסבלנות שלי כלפיהם גבולית וגם זה לפרקי זמן ספציפיים. אבל ניחא. הגעתי, אמא שלי סיפרה לי כמה היא מסכנה וכמה החיים עם אבא שלי קשים וכמה היא משרתת וכמה הוא לא רואה אף אחד חוץ מעצמו וכמה היא חוששת מהמבחנים שהרלב"ד הולך להעביר אותו ביום ראשון.

שלא תחשבו ששרשרת התלונות הללו שונה ממשהו ברגיל - זה מה ששומעים. כשהיא במצב רוח רע, כלומר. כשהיא במצב רוח טוב היא תגיד "את לא מבינה איזה בנאדם טוב הוא. זה רק יוצא לו עקום." בכל מקרה, נתתי לה שעה של קיטורים ושחרור תסכולים, ניסיתי לדבר איתה על לקחת כמה שיעורי נהיגה עם מורה בשביל עצמה, ללא קשר לנהיגה במקומו, אלא רק כדי לצבור בטחון, שכן היכולת לנהוג מחוץ לעיר ולנסוע לאן שבא לך זה כוח עצום. התשובה הקבועה - לא. טוב לי בבית, זה מפחיד אותי, לא רוצה. אפילו קראתי לה צבועה בשלב מסוים, כמה הטפות היו לנושאי הפחדים שלי ושל אחי וכמה אף אחד לא לקח את זה ברצינות ובאו לכל אחד מאיתנו באיומים... לא חשוב. אנחנו התגברנו ונלחמנו, היא בנתה את הבועה. כל אחד הולך לישון עם עצמו בלילה. אחרי שעה של קיטורים ושחרור עצבים, הודעתי שאני עייפה, ואז אחרי עוד כרבע שעה של קיטורים נוספים ו'בואי תראי מה עשיתי ומה תפרתי' וכו', שוחררתי לנסות לישון. אחרי שעה של חוסר הצלחה, כי הייתי מלאת התרגשות כבר, חזרתי למטבח אבל היא כבר הייתה עסוקה בתשבצים, אז אני התמקדתי בסודוקו וכל אחת בשלה.

כעבור כמה זמן אבא התעורר, אחר כך אחי והילדים באו, אחרי זה בן הזוג... בסופו של דבר, עשיתי את ה"בשורה" בדיוק כמו שרציתי. כולם במטבח, נתתי לבן הזוג את הפלאפון שלי כשהוא כבר מקליט וידאו ולקחתי את הפלאפון שלו (כי לא היה לו זיכרון לעשות סרטון) ואמרתי להורים שלי שאני חייבת להראות להם תמונה של הנכדה שלהם (אצלנו הכלבה היא הנכדה, ולכן הפאנץ'. היו לי מילים תחליפיות שהן gender neutral אם היה מתגלה שזה בן). ההורים שלי ישבו בשני צדדים שונים של השולחן ולכן קודם הלכתי לאמא שלי (התמונה = האולטרסאונד האחרון). היא בהתה קצת בתמונה בבלבול, ואחרי כמה שניות נפל האסימון, זעקה מאושרת, חיבוק, נשיקות, אושר. אחר כך הלכתי לאבא שלי והראיתי לו, והוא בדיוק הרים את הטון שהוא לא מבין מה הוא רואה. הצבעתי לו על הראש, עמוד השדרה, הרגליים... לאט לאט, גם שם נחתה ההבנה ואפילו היה חיוך קטן. 

אחי הלך לשנ"צ מבסוט שהוא צפה בבשורה, ואחרי כמה זמן מצאנו את עצמנו כל האחרים בסלון, זורקים כל מיני שמות באוויר (מגוכחים יותר או פחות). האחיינים מאוד נהנו לקחת חלק בהצעות וברעיונות. בשלב אחר של הערב, שהמבוגרים היו כבר יותר מדי, שוב מצאתי את עצמי יושבת עם כל האחיינים ובן הזוג באחד מהחדרים למעלה, מציעים שמות, מתאמנים על בדיחות אבא, משחקים טאקי... אלה רגעי האושר שאני רוצה לזכור מכל הערב, וכנראה שזה גם מה שיהיה. 

את החלקים שאמא שלי איבדה סבלנות וכולם נהפכו לתוקפניים, את זה שהיא כל הזמן נזפה באחיינים כשהם אכלו שיסתמו את הפה ויאכלו מהר יותר, את העובדה שכולם צחקו על המרק שלה ואני אמרתי לה שהוא חריף מדי ולא טעים, את זה שברגע שעליתי למעלה היא לכלכה עלי לכולם ואז גיסתי חלקה את זה איתי... גם את החלק שכבר רצינו ללכת אבל הייתי צריכה עוד לספר לאחי הבכור ולאשתו שמחרימה אותי... ואז בסוף אמרנו שאנחנו הולכים, והסתכלתי עליו ואמרתי לו שעוד כמה חודשים הוא הולך להיות דוד, ורק אחר כך חשבתי לעצמי איך זה נראה שלא התייחסתי לגיסה המחרימה בכלל... המון אי נעימויות. המון כעסים. המון איבה. ואמא שלי תכעס עלי עד שיגיע החפץ הנוצץ הבא, כלומר נראה מה יקרה עם המבחנים של אבא שלי ביום שני. אבל מה שאני אזכר זה הסרטון במטבח וכולם מציעים שמות, וכל השאר פשוט ישטף ויעלם.

ממשיכים.

השרביט החם: נהיגה

 בהשראה מכאן.

יש לי רישיון כבר כ-15 שנים, שזה יחסית מאוחר. כמו מרבית הדברים בחיי, לא עשיתי את הרישיון בשבעל עצמי. גרתי בקצה אחד של העיר והחבר שלי דאז גר בקצה השני, ובסופ"ש הדרך היחידה שלי להגיע אליו אחרי ארוחת שישי הייתה שיקפוץ לאסוף אותי או שאחכה שאחי ואשתו יסעו הביתה ויקפיצו אותי בדרך. ערב אחד הוא היה צריך לאסוף אותי וקצת קיטר, או אפילו לא אבל בכל מקרה אני הרגשתי לא נעים (זה צריך להיות על המצבה שלי) והופה, הוא המליץ לי על מורה הנהיגה שלו ויצאתי לדרך. למדתי על ידני, ואני בקושי זוכרת משהו, אבל התחברתי לזה מיידית. אף אחד במשפחה לא ידע שהתחלתי ללמוד, וגילו רק כששאלתי מי במשפחה עבר טסט ראשון, ואז הרמתי יד. זה היה המקרה הראשון שהרגשתי שהתעליתי על האחים שלי, שכן רק אבי, הנהג המדופלם של המשפחה, עבר בטסט ראשון, והוא נוהג בערך מגיל 12 (ת"א הישנה).

אני מאוד אוהבת לנהוג (בין-עירוני). המוח עובר לטייס אוטומטי ואפשר לברוח מהכל. אני יכולה לנהוג במשך שעות, ואכן בפעם האחרונה שהיינו בחו"ל אני נהגתי 90% מהזמן. בחו"ל זה בכלל תענוג, אם כי בנהיגה עירונית אני הרבה יותר לחוצה ועצבנית. בבית, לעומת זאת, אני נוהגת די מעט - הדרך לעבודה וחזרה היא יותר פקקים מכביש ואני משתגעת מצורת הנהיגה של אחרים ומגיעה הביתה עם סכין בין השיניים ולחץ דם בשמיים, אז ויתרתי על התענוג. בנהיגות של סידורים למיניהם בן הזוג בדרך כלל נוהג, ובכלל כשאנחנו ביחד בארץ אני אנהג רק אם מדובר בנהיגה בחושך ו/או במקומות שהוא לא מכיר, כי הראייה שלו לא להיט ובחושך בכלל עדיף לא להסתבך.

אצל ההורים שלי, לעומת זאת, אבא שלי הוא הנהג. אין מה לדבר. שתי סיבות עיקריות - אמא שלי פוחדת לנהוג בין עירוני בגלל המהירות, ולא עושה את זה בכלל. לא חושבת שהיא אי פעם עשתה את זה. כמו כן, אבא שלי הוא קוץ ביקורתי ובמעט הפעמים שהייתה נוהגת איתו בתוך העיר, הוא רק היה מבקר את הנהיגה שלה. והיא, שגם ככה לחוצה ועצבנית, החליטה לוותר על התענוג, אז הוא הנהג הקבוע בכל. כשהיא פוגשת חברות מחוץ לעיר, הוא מסיע אותה, שורף כמה שעות ואז לוקח אותה בחזרה. כשהיא רוצה לראות תערוכה, כשיש לה סידורים... הכבוד לנהיגה של אבא שלי בא לידי ביטוי גם ברכבים שלו, שהיינו מכנים באהבה "הפילגש". כשעוד יכל לעמוד יציב על שתי רגליים, היה מעביר שבתות בבוקר בלשטוף את הרכב ואז לייבש, לעשות לה וקס, סידורים ותיקונים קטנים, סיפור אהבה אמיתי. בגלל זה גם כל הנהגים הצעירים היו מתעללים באוטו של אמא. את האוטו של אמא היה אפשר לכסח אבל האוטו של אבא היה סיפור אהבה שאין כמוהו. זה גם הוביל לכך שכשהורים נסעו לחו"ל, ובשלב זה או אחר היו תאונות עם הרכב של אבא (אחי האמצעי עם משאית שהורידה מראה צדדית, אני, בתאונה הראשונה שלי, באמצע הלילה, עם מכונית משטרה וגירוד לאורך כל הרכב שאבא שלי שמע דרך הדיבורת...), היה מדובר בחשש הכי גדול שאי פעם היה לנהג הצעיר. לשם שינוי, אבא שלי היה מגיב באבירות ואומר "העיקר שאתם בסדר", אבל היה כאב אמיתי בעיניים.

אבל אל תדאגו, כי עכשיו תוכלו לשמוע איזה בן זונה הוא. בנסיעה האחרונה לחו"ל בפורמט משפחתי, לצרפת (שגם אז היה חסר כי אחי הבכור החליט שלא מתאים לו טיול שלם איתנו בגיל 23, והצטרף רק בפריז), נדפקנו עם מכונית ההשכרה וקיבלנו רכב ידני. אבא שלי אמנם נוהג מגיל 0 וידע בזמנו על ידני, אבל בגלל הנכות הרישיון שלו תקף רק לאוטומט, וכשחברת ההשכרה בצרפת אמרה 'זה מה יש', זה אמר שרק אחי האמצעי יוכל לנהוג (טכנית אבא שלי היה יכול לנהוג, אבל בגלל הביטוח לא רצו להסתכן). עכשיו, הברנש היה בן 21 בשלב הזה, ולדעתי על תרופות שהיו מאריכות מאוד את שעות השינה שלו. אבא שלי היה מתחרפן מזה שהוא קם מאוחר ושכולנו תלויים בו לנהוג, וכנראה גם איבד את העשתונות כי נלקח ממנו הכוח העיקרי שלו בטיול הזה והוא, כמו כולנו, היה תלוי במישהו אחר.

נקודה למחשבה - אולי זו חלק מהסיבה שכולנו כל כך נבהלנו מהרצון לקחת לו את הרישיון?

בכל מקרה, אני לא זוכרת את הנסיבות המדויקות אבל הוא היה על הקצה, ויום אחד בעודנו ברכב הוא התחיל לצרוח כמו מטורף ואיים להעיף את אחי מהבית, צורח וצווח שברגע שחוזרים לבית הוא זורק אותו ובלה בלה בלה. אחי לא היה במצב הנפשי הכי טוב ואבא שלי ידע את זה. באותו הרגע, אני בת ה-14 השבתי ביבבות שאם אח שלי יוצא מהבית, אני הולכת איתו ויצאתי מהרכב. בסוף הטיול אבא שלי לקח את כולנו למסע קניות כפיצוי. עאלק. בסופו של דבר אחי עזב את הבית רק 6 שנים אח"כ, אבל כמו שאמרתי, זה היה הטיול המשפחתי האחרון.

עדכוני סטאטוס

 ובכן, לאט לאט מחזל"שים.

בראשון עבדתי מהבית ושאר השבוע מהמשרד. הבוס, שאשתו עברה ניתוח להחלפת משהו בברך, עבד משבוע לפני כן מהבית, ואז ראשון-שני, ואז יצא לחופשת מחלה עד סוף החודש. גיליתי שבמהלך היעדרי הבוסית מיידית מינתה מישהי שתעזור לו (מבלי להגיד לה) ומכיוון שהמישהי הזו יושבת לצידי ומודעת למה שקורה, אירע מצב שהוא הגיע בבוקר שטסתי ומיד פנה אליה, עוד לפני שהניח את התיק, כדי להגיד לה שהוא מבין שהיא תעזור לו והנה רשימת נושאים שצריך לטפל בהם.

הגברת, שהיא מנהלת בפני עצמה עם עבודה משלה ומאמינה בלב שלם שהוא סתם מגלגל עלי דברים, השיבה לו שאם הוא רואה שהוא לא עומד בלו"ז אז היא תשמח להשלים דברים אבל היא מציעה שהיא יתחיל בעצמו והיא תעזור במה שאפשר. בתיאוריה זה מאוד משעשע, בפרקטיקה המשימה פשוט התגלגלה לעובדת שלה והיא עזרה לו בהשלמת החומרים (והיא דאגה לעדכן אותי בנושא ביום שחזרתי למשרד, אם כי רק שלשום קיבלתי את התמונה המלאה מצד הגורם נוסף). בכל מקרה, את העבודה המשותפת שלי עם הבוס אני עושה כרגע בשקט שלי וכמובן שהבוסית כל הזמן מוסיפה דברים מצידה, אבל אני עובדת בשקט שלי והדבקתי את הפער, והכל בסדר. הניתוח היה על ברך אחת אחרי שהיא עברה ניתוח זהה על הברך השנייה לפני מספר שנים, ותהליך ההתאוששות היה כל כך כואב עבורה שהיא דחתה את הניתוח עד הרגע האחרון, ועכשיו הליך ההתאוששות זהה. ניסיתי בעדינות לרמוז לו שאולי כדאי לנסות פתרונות פחות חוקיים בתחום שיכוך הכאבים, וחטפתי כזה ייבוש כשהוא הזכיר לי שדיברנו על כך שהיא משתמשת בשמן קנאביס כבר זמן מה. בכל מקרה, נקווה להחלמה מהירה עבור שניהם.

ביום שלישי הייתה לי בדיקת שקיפות עורפית ראשונה, עם תוצאות טובות - בבדיקה מודדים אחוז נוזל מסוים שנמצא בעורף של התינוק, וצריך לבדוק את זה עד סוף השבוע ה-13 כי אח"כ זה הופך להיות לא רלוונטי. לפי כמות הנוזל (שמודדים בס"מ לפי אלטרסאונד בטני - הראשון שלי!!!) מחשבים סטטיסטית את הסיכוי שלעובר תהיה תסמונת דאון. אז הסיכוי שלאשה בגילי יהיה תינוק עם תסמונת דאון הוא 1:254, ואילו הסיכוי שלאשה בגילי *לאור כמות הנוזל שנמדדה* יהיה תינוק עם תסמונת דאון הוא 1:994. אז אם הייתי סומכת על הסטטיסטיקה, החיים היו תותים. הבדיקה הבאה היא עוד שבועיים, סקירת מערכות מוקדמת כדי לוודא שהאיברים הפנימיים שם גדלים כמו שצריך, ואז כבר צפויה להיות תמונה תלת מימדית, ששנינו מאוד מחכים לה. זה קצת כמו להיות בלש, וכל הזמן לחכות לרמזים לגבי מה שנמצא שם בפנים. בכל מקרה, כיום אני בגבול בין סוף השליש הראשון לתחילת השליש השני, ועם זה הסיכויים להפלה ירדו משמעותית, אז אני מחכה בנשימה עצורה וקצת דואגת מכל פאנג כאב קטן, אבל ננשום עמוק ונדבר יפה וגם את זה נעבור.

בחזית המשפחה, חפרתי לכן לפני כמה חודשים (ובפוסט הקודם) לגבי שאבא שלי הלך לרופאה גריאטרית כי אמא שלי סחבה אתו כי חששה שהוא מדוכא, והוא התחיל לעבור כל מיני דברים פיזיים של זיקנה. אבל הוא כעס שהוא שם, והרופאה ניסתה לדבר איתו והחליטה שהוא לא הכי נמצא במנטלי, ואחרי פגישה של כרבע שעה המליצה לשלול לו את הרישיון. עכשיו, במכתב ההוא (שהיה אמור להישלח למשרד התחבורה), היא כתבה שהדרך היחידה להימנע מזה היא ללכת למרכז הגריאטרי בבלינסון כדי לעבור בדיקות מקיפות ושהם יקבעו שהוא כשיר. אז כמובן שאחרי הפגישה ההיא כל המשפחה נכנסה לסטרס, בגלל שהנהיגה זו העצמאות הכי גדולה שלו, זה משהו שהוא עושה כבר למעלה מ-60 שנה, ולא לוקחים ככה רישיון לנכה, קיבינימט! וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על העובדה שאמא שלי לא נוהגת מחוץ לעיר ולכן, אם הוא לא נוהג, העולם שלהם עוד יותר מצטמצם. בכל מקרה, היינו בסרטים, הם הלכו לבילינסון פעמיים-שלוש ובחנו אותו בכל מיני דרכים והיו פגישות והיה אפילו טסט כדי לראות איך הוא נוהג, והוא יצא עם המלצה שהכל בסדר ותעזבו את הבנאדם בשקט. בו-זמנית, גם הוא וגם אמא שלי התחילו להפנים שבכל זאת הוא בן 78, ואפילו אביו ויתר על הרישיון בגיל 80, כך שאי אפשר לומר שזה לא מבשיל. בכל מקרה, זה היה לפני כחצי שנה, ונרגענו. שלשום פתאום ההורים מקבלים מכתב שעוד שבועיים שוללים לו את הרישיון, בהתאם למכתב הראשון. מה לגבי בלינסון? מה לגבי ההמלצות המלומדות? שאלה טובה. אז כולנו נלחצנו מחדש, ועכשיו יש גם עו"ד בתמונה ויהיה צו מניעה ומגוון עניינים, ונראה מה קורה. צער גידול הורים. זה פשוט לקחת לו מהדברים המעטים שהוא עוד נהנה מהם.

בכל מקרה, זה כנראה יקדים את מועד הבשורה להורים. רציתי לחכות עד שיהיה תמונה תלת מימדית כדי שאוכל לשים במסגרת ולתת להם בתור הבשורה, אבל נסתדר עם אולטרסאונד. אולי שבוע הבא.

באפיק אחר לחלוטין, נפגשתי אתמול עם חברה מעבודה קודמת. עבדנו באותו משרד 6 שנים, היינו יוצאות הרבה כחבורה וחוץ מזה בנפרד היינו הולכות ביחד לשוק פעם בשבוע ואז יושבות בבית קפה, עם מקום קבוע ומנות קבועות ובדיחות קבועות, ומכיוון ששתינו מתולתלות גם היו חושבים שאנחנו אחיות. יחד עם זאת, החומות הרגשיות שלה תמיד היו בשמיים, והשיחות נותרו ברמה מסוימת. אחרי שעזבתי את העבודה והעיר, הקשר כמובן התרופף ולמרות שהיה לי חבל, זה גם היה לי די מובן מאליו שיקרה. חברה אחת מחבורת הבנות הייתה מעדכנת אותי מדי פעם, וכך למדתי על משברים של אותה חברה, על שינויים במקום העבודה ודרמות נפשיות, ותקופה באמת קשה. לא ידעתי איך לגשת לזה, ולכן מדי פעם הייתי שולחת לה בדיחות, אבל השיחות לא היו רגשיות. ב-8 השנים מאז שעזבתי, נפגשנו אולי פעמיים-שלוש, ובאמת מהן היא אכן סיפרה לי שהתחילה ללכת לטיפול ואני כמובן מאוד פרגנתי. הגישה שלי לבריאות נפשית תמיד הייתה יוצאת דופן בסביבתי בגלל שאני בנאדם שסובל מדיכאון וחרדות ואני די פתוחה בנושא, ולכן אמרתי לה שהיא מוזמנת לדבר איתי בנושא, ששום דבר שהיא תגיד לא יפחיד אותי ואני לא אשפוט אותה. יש חוסר איזון כימיקלי בראש וצריך לטפל בו, וזה טוב לדבר עם אנשים. ועדיין, כמובן שאחרי הפגישה ההיא שום לא דיברנו. החברה המשותפת המשיכה לעדכן בדרמות, כולל הגעה לתחתית של התחתית, אבל ידעתי שאני לא אמורה לדעת, אז לא עשיתי עם זה משהו. 

בכל מקרה, אחרי שבן הזוג פרסם בקשה להמלצות לגבי הנסיעה שלנו, היא יצרה איתי קשר ב-WhatsApp ומשם השיחה התגלגלה לקביעת מפגש. הוא נדחה פעם אחת בגללה ופעם אחת בגללי, ובסוף נפגשנו אתמול. כאמור, השיחה זרמה, ודיברנו על שטויות כמו שרק אנחנו יודעות. נזכרתי שכשהגעתי להתראיין בעבודה ההיא, עוד לפני שנות העשרה של ה-2000, היא דיברה איתי באנגלית כדי לוודא את הרמה, והיא דיברה על ספורט ואני דיברתי על סדרות וסרטים וחשבתי לעצמי שאין לנו שום דבר במשותף... בכל מקרה, אחרי שיחה של שעה וחצי על זוטות, היא שאלה אותי כמה אני יודעת מהחברה המשותפת שלנו על המצב שלב, ואני כמובן שמרתי לעצמי. היא עדכנה מאוד בכלליות לגבי התקופה הקשה, ועדכנה שהיא אובחנה כחולה בדיכאון קליני, ואני הושטתי לה יד ולחצתי אותה ואמרתי "ברוכה הבאה!". אמרתי לה איזה תרופות אני לוקחת, הסברתי שבראייתי זה משהו קבוע ומשהו פשוט דפוק בראש שלי, אבל היא עדיין מקווה שזו אפיזודה חולפת. בכל מקרה, נשמע שהמטפלת שלה עושה לה טוב, ועוזרת לה לקבל את הקונספט של תקופות טובות יותר ורעות יותר, והיא גם עשתה שינויים בחייה לשפר את העניינים... אני גם מקווה שעזר לה שהיא יכולה לדבר איתי על זה בלי דרמות גדולות. אחרי הבשורה הזו, היא ביקשה לספר לי בשורה גדולה אחרת שמעטים מאוד יודעים. כמובן נשבעתי לסודיות, ואז גיליתי שהיא בתהליכי IVF. כאן כבר יכולתי לגמול לה בסוד לשמור בתמורה, וישבנו ודיברנו במשך שעה על כל חוויית ה-IVF והשינויים הרגשיים שהיא מייצרת. לדוגמה - הרבה נשים נמנעות מללכת לרופא נשים ונורא מתביישות ולא נעים להן. אבל בתהליך ה-IVF מגיע מצב שנעשה אולטרסאונד וגינלי על בסיס פעם-פעמיים-שלוש פעמים בשבוע, וזה הופך להיות דבר כל כך מכני ואוטומטי שעושים את זה בצורה מנותקת ומובנת מאליו, כמו ביקור במוסך. היה נחמד לחלוק את החווייה ככה, בלי סודות ועם התרשמות הדדית והתחושה ההזויה הזו שכל מה שראית באיזה סרט אמריקאי מגוחך פתאום מתגשם בחייך. בכל מקרה, סיימנו את המפגש בחיבוק חם, ואמרתי לה שתדבר איתי מתי שהיא רק רוצה, שאני מבינה ומכירה את שני הנושאים מדם ליבי ושאני פה בשבילה. בכל מקרה, אשתדל להיות איתה יותר בקשר, אם כי אני לא בטוחה איך.

וזהו, חפרתי מספיק להפעם. שיהיה סופ"ש נעים, יקירותיי.

השיבה מהולנד

 ובכן, שבתי.

אני חושבת שככל שיעברו הימים משובי, כך שהחווייה תצבע יותר בטינט הנוסטלגי והאוהב, ולכן אני מנסה לכתוב לכם את זה ביום שלישי, כשאני עוד נאחזת בזרזיפי המציאות וטרם עברתי כמה פעמים על התמונות. מצד שני, אני עדיין בהיי של חו"ל. לדוגמה, אתמול ראיתי רוכב אופניים ברוטשילד על נתיב הולכי הרגל, ולמרות שבעבר זה היה מעורר בי זעם רצחני, הפעם המשכתי ללכת בלבביות.

כמו כן, הבוקר טיילתי עם הכלבונת ומרחוק הרחתי דיר של עזים, וזה הזכיר לי בחיוך את הריח של חלקים כפריים מסוימים בהולנד. על כך נאמר - אם את מריחה חרא ומחייכת, אין ספק שאת מסטולה ממשהו.

ככל שיעבור הזמן, אני אשכח את הקשיים והתסכול והבלבול העצמי, ומה שאני אזכור יהיה הקשר הזוגי שהיה מאוד חיובי בימים האלו, השלווה שאיזנה את הפאניקה בשנייה ששמעתי את הטייס מדבר הולנדית והגוף שלי הגיב לשפה כמו לחזור לסוג של בית, העובדה שלמרות שישנו 8-9 שעות כל לילה תמיד נראיתי עייפה בתמונות (כמו כל חו"ל) והעובדה שכמו כל דבר בחיים, ככל שחוזרים על פעולה מסוימת ומתרגלים אותה, נעשים יותר יעילים בה.

נורא תסכל אותי שאני לא מאושרת בשנייה שנחתתי. כאילו כל נסיעה לחו"ל אמורה להיות מגוון כימיקליים ייעודיים למוח שמאפשרים לי לעוף על ענן מהשנייה שנחתתי ועד לרגע שאני מתעופפת חזרה. אבל במציאות זה לא ככה וזה נורא הפריע לי. בעוד בפעמים הקודמות הייתי אומרת לבן הזוג שאולי נפסיק לטוס וזה דורש יותר מדי ולא נותן מספיק חזרה וכאלה, הפעם אמפי היקרה עזרה לי להפנים בהתכתבויות שחו"ל הוא לא פתרון פלא לכלום, ואני עדיין טסה עם עצמי ואם אני לא בנאדם שנמצא באופוריה תמידית בארץ, לא סביר שאמצא אותה לפתע במקום זר. יחד עם זאת, הטיול היה פחות קשה ברמה הרגשית מטיולים קודמים. הרמה הזוגית הייתה טובה יותר, ידענו לדבר את הפחדים לפני כן ועבדנו הרבה על תיאום הציפיות, אני הייתי קצת יותר סבלנית כלפיו והוא יותר סבלני כשלא הייתי, והייתה זרימה זוגית יותר טובה.

5 לילות באמסטרדם, 4 לילות בכפר ולילה אחד בסכיפהול לקראת הטיסה. אמסטרדם מגניבה וקטעים וכו', אבל בהתחשב העובדה שזו פעם שלישית שלי, מבחינתי היא די מיצתה את עצמה ואין ספק שהגעתי לסוף הביקור שם מוכנה לחלוטין לראות משהו חדש. עדיין היה מרענן להגיע עם בן הזוג, שלא ביקר בה בכלל, ולהכיר לו את התעלות והבניינים הנמוכים והחלונות העצומים והוווים בגג כל מבנה וענני הגראס ותרבות הסמים הרגועה והמקבלת והספייס קוקיז שנמכרים בכל מכולת עם פירוט מדויק של רמת העוצמה. לא הספקנו להזמין כרטיסים מראש במוזיאון אנה פרנק, אז החלטתי שכפיצוי נשאף להגיע לאנדרטה לזכר נרצחי אושוויץ ולרובע היהודי. אחרי שחצנו את הגשר הדק ופנינו, הגענו במקרה לרחוב עם תעלה, כאשר משמאלנו בניינים, מימינינו התעלה ומולה עוד בתים, ועל לוחות קטנים לצד התעלה, בדיוק מול הבתים במספרים תואמים, היו כתובים שמותיהם של יהודים שגרו שם ונרצחו במהלך השואה. כ-200 משפחות, ואתם הולכים ממול ורואים את מספר הבית ואז מורידים את הראש ורואים שם, שם משפחה, גיל, התאריך בו הבנאדם מת ומיקום (אושוויץ, סוביבור, מחנות נוספים, אמסטרדם). ובלי שליטה, נרקם סיפור די ברור - מבינים כמה אנשים היו במשפחה, מי כנראה היו אחים בוגרים, זוג מבוגר שהאישה נרצחה עוד באמסטרדם והבעל מת שנה ומשהו אחר כך באושוויץ... והנה הבתים שלהם, מולכם, עומדים שם כאילו כלום לא קרה. אחרי הרחוב הזה, הגענו ללא תכנון ל-National Holocaust Monument, שמכילה רשימה של מעל 100,000 שמות, שוב כל אחד בפלאק נפרד, שנרצחו בשואה (יהודים, צוענים ועוד עם שלא הבנתי). בן הזוג הלך לחפש את שם המשפחה הקודם שלו ומצא שמות שזהים לקרובי משפחה. כלומר, מן הסתם זה לא הם, אבל זה השפיע מהותית עליו.

בסופו של דבר דווקא אנדרטת אושוויץ הייתה שנכחת בקלות מול החוויות הללו, אבל זה ללא ספק היה הרבה יותר משמעותי עבורי מהביקור בזמנו בבית של אנה פרנק.

ובכן, סיימתי את החלק המבאס הזה והפסקתי לכתוב כי זו פעם ראשונה שלי בחו"ל אחרי שנתיים ואני רק כותבת לכן שואה. 

אמסטרדם הייתה מה שהיא, פחות כוס התה שלי אבל התעלות מקסימות, שוק אלברט קויפף קסם לי יותר מפעמים קודמות וכנראה בגלל ההיריון, קפאתי מקור בוונדלפארק בצורה כמעט בלתי נשלטת. הבלומנמרקט נהדר, רובע החלונות האדומים מזעזע כתמיד, שכונות ג'ורדן ו-De Pijp הן סופר מגניבות ומעניינות, והאוכל הכי טעים ששם היה צ'יפס (Manikin Pis), מין פוקה בול וויאטנמי (ב-Foodhallen) ושטרופוופל חם ביום קפוא באלברטקויפף מרקט.

אחרי 5 לילות באמסטרדם לקחנו רכב (אני נהגתי רוב הזמן כי בן הזוג הרגיש חוסר ביטחון) והדרמנו לאזור שעדיין נחשב צפון הולנד, ל-B&B באיזה כפר קטן. ככלל, ממה שראינו, מרבית הכפרים הולנד בנויים על אותו שטנצ - מצאנו נחל, סללנו בצד אחד כביש, בצד שני בתים, ולצד הכביש הוספנו עוד שורת בתים. וזהו. כל הכפר לאורך עם בית מימין ובית משמאל, ומעבר להם שטחי מרעה עד גבול העין. והולנד שטוחה, אז רואים רחוק רחוק רחוק. מלא ברווזים, זכר ונקבה, והכלבים חמודים אבל מתרחקים מזרים ואין מה לדבר על ללטף אותם. הפרות והכבשים רועות מרחוק ואין דרך להגיע ללטף אותם, אבל גם הן נוטות להסתכל עליך במבט של 'מהההה את רוצה מהחיים שלי?'. האמת שהכפר היה נפלא, אני חושבת שהמרחק המנטלי בין החיים ועבודה בעיר לבין הכפר ההולנדי היו יותר מה שחיפשתי בשביל הרגשת השונות. כמו כן, בעלת ה-B&B הייתה מכינה לנו ארוחת בוקר כל יום עם פירות חתוכים, גבינות, לחמים, מיץ תפוזים סחוט טרי וגרנולה מעשה ידיה... אנסה לכלול לכן תמונות של זה. בבוקר הראשון השארתי לה פתק שהיה מצוין, בבוקר השני כתבתי בהולנדית (באמצעות גוגל) שהייתי רוצה להישאר לאכול שם כל היום, ואז היא כבר השיבה שהיא מאוד נהנית מהפתקים. בסוף גילינו שהיא הכניסה את כולם לספר האורחים, אז כתבנו גם פה, וגם השארנו פתק אוהב עם שקית ביסלי-במבה שהבאנו מראש לתת למארח כלשהו ובקבוק יין ישראלי. לבן הזוג נשברה מתישהו כוס והוא הרגיש נורא אשם והיא הגיבה הכי מתוקה שיש, אז בין זה לבין הפינוקים, היינו ממש אסירי תודה.

אני לא חושבת שאת מישהו מאיתנו פינקו ככה, אפילו אם זה נשמע לכם מעט. ובכלל, אנחנו תיירים נורא חמודים ותמיד מקפידים לסדר את המיטה בחדר ולוודא שהשארנו אחרי נקי ומסודר.

בדיקות PCR בארץ כבר לא היו נחוצות כי הולנד הורידה אותנו ממדינה מאוד מסוכנת למדינה מסוכנת כשבוע וחצי לפני כן, אבל היה צריך להיבדק שם ושום בארץ. שוב בארץ זה פשוט - מזמינים מראש, מקבלים ברקודים וזה מתוקתק. אבל שם... ביקשתי מבן הזוג לטפל מזה בראש אבל לא יצא, והוא כל פעם חשב שאולי נחזור במיוחד לאמסטרדם בשביל זה. כשהבנתי שהנושא יתקע ככה, התחלתי לברר וגיליתי שיש בעיירה ליד הכפר, ושרק צריך להירשם באתר. אבל באתר, הוא לא הסכים לקבל מספר טלפון לא חשוב איך כתבתי אותו. המספר הישראלי, הסים ההולנדי שקנינו שם, עם קידומת 972, כלום. בלית ברירה נסענו למקום עצמו, שם היה בחור צעיר וחסר תועלת שרק חזר ואמר שאשלח מייל למרכז הכללי ויחזרו אלי מתישהו. למזלי, עיכבתי מישהו מלהגיע לתור שלו אז הייתה לאותו אדם מוטיבציה לעזור לי, ובעזרתו גיליתי שהשורה הארורה לא משתפת פעולה כי צריך לשים + לפני הקידומת... בסוף רשמתי את מספר הטלפון של ה-B&B וקיבלנו את התוצאות כ-18 שעות אחרי הבדיקה ישירות למייל. גם בבדיקה הזו וגם בבדיקה בארץ יצאנו שליליים (ככה אנחנו, מלידה). היו קצת מצחיקים בקטע של הקורונה... מצד אחד צריך קוד QR (מופיע על תעודת החיסונים שמקבלים ממשרד הבריאות במייל) כדי לשבת בבתי קפה, מסעדות ולהיכנס למוזיאונים וכנסיות. מצד שני, כשלא הצליחו לקרוא את הברקוד, מרבית הגורמים לא לקחו את זה יותר מדי ברצינות והספיק להם שראו שכתוב על הנייר פייזר. כמו כן, בזמן שהיינו שם השתיתו עאלק סגר חלקי. בן הזוג חזר ואמר לי שהולכים לעשות סגר ולא הבין למה אני מחווירה ונעשית מתוסכלת, וחזרתי והסברתי לו שסגר בעברית וסגר של אירופאים זה שמיים וארץ... בכל מקרה, בסופו של דבר הם החליטו על סגר חלקי, שמבחינת השפעה עלינו אומר שסוגרים בתי קפה, מסעדות וחנויות לא חיוניות ב-8 בערב. עכשיו, מצד אחד אנחנו גם ככה לא חיות לילה, ומצד שני, מחשיך שם לפני השעה 5, כך שכל דבר שתרצו להספיק לעשות באווירת ערב יכול לקרות ב-4 השעות האלה. עלינו זה לא ממש השפיע. מצד שני, חובת מסכות יש אך ורק בתחבורה הציבורית - במוזיאונים, כנסיות וכל מקום אחר, אין חובה ואין הקפדה. אנחנו כמובן עטינו מסכה בכל מקום סגור, ולפעמים גם בחוץ אם נעשה צפוף מדי. לא מזיק שקר בחוץ ורוצים לחמם את הפרצוף. מסכות רגילות בחו"ל, מסכות KN95 במטוס, והשתגעתי מישראלים בהלוך ובחזור שכל הזמן הורידו או היו עם חצי או סתם על הסנטר ובפנאן... בהלוך הייתי היסטרית ברמה שכל פעם שבן הזוג הזיז את המסכה מהפנים קצת השתגעתי, אבל בחזור גם עם זה הפסקתי, אם כי לא שתיתי ולא אכלתי וישבתי עם המסכה על הפרצוף בקבוע בשתי הטיסות. והמסכות האלה מכאיבות באוזניייייים.

טוב, חפרתי כאן די הרבה אז נעצור באירוע האחרון שהתחבר לחו"ל ונמשיך ביום אחר - לפני הטיסה עשיתי בדיקות NIPT. אני כותבת הכל במייל ואז מפרסמת דרך הפלאפון אז לא נראה לי שאספיק לשים קישור, אבל כדאי לכן לקרוא על זה. בשורה התחתונה, מגיעים למטען הגנטי של התינוק דרך הדם של האם ועושים מדגם סטטיסטי לגבי מגוון בעיות כרומוזומיות שעלולות להתרחש. עשיתי בחמישי, טסנו ברביעי, לא קיבלתי כלום למייל, שלחתי מייל ברביעי אחר שבועיים ולא קיבלתי תשובה, התקשרתי בשישי ולא קיבלתי תשובה... אבל בשבת נחתנו ובראשון ב-9 בבוקר כבר הייתי איתם בטלפון. מסתבר שניסו להשיג אותי פעם אחת טלפונית (אבל החלפתי לסים זר יומיים לפני כן) ונטשו את הנושא... אבל התוצאות היו ברמת סיכון נמוכה מאוד, וכל כך שמחתי מההקלה שלא הורדתי לאף אחד את הראש. כמו כן, בראי הסטטיסטיקה והכרומוזומים ובשיעור ודאות של 99%... אני סוחבת בת. 😊

לקראת נסיעה (דרמה בעבודה)

 

העולם מרגיש לי כולו על קוצים.

יתכן שאלה רק הקוצים הספציפיים שלי, שאני שולפת במענה לאיזה איום, מדומיין או אחר. כל כותרת מרגישה יותר אגרסיבית, יותר זועמת... יותר אנשים נדקרים, יותר תאונות, האקלים בקאנטים ומלכת אנגליה לא מרגישה טוב וגרטה אומרת שהכל כישלון והתקציב עבר אבל אין אחדות וכל מה שהאופוזיציה זועקת עכשיו זה מה שהאופוזיציה ההיא זעקה פעם והכל הד של עצמו.

ביום חמישי הרמתי את הקול על הבוס. אנחנו נעים בנתיב התנגשות כבר זמן מה, הוא בשנות ה-60 לחייו והעבודה לא מעניינת אותו והוא מגיע מאוחר בגלל טיפולי שיניים ויוצא מוקדם בגלל בייביסיטר וכל תפוקה שלי שנשלחת אליו נשלחת עם הערות שהוא אפילו לא טורח להטמיע, ולמרות שאני חוזרת ואומרת לו שעמוס לי, למרות שפעם היינו עובדים זה לצד זאת, עכשיו איכשהו שנינו גורפים מים והוא גורף את כל החלק שלו אלי.

אז בשלב מסוים, אחרי שאני הגעתי מאוחר בגלל אותה בדיקת NIPT, אחרי שהוא היה במשרד שעתיים יותר ממני וכרגיל הניב חצי מהתפוקה שלי, ולא קרא מיילים ששלחתי לו והתעלם מהערות שלי... בשלב מסוים אני חוזרת על הערה שהוא פספס והוא, שלא בא לו לעבוד יותר, אומר לי "את יכולה לעשות את זה? אני עייף מהחומרים האלה כבר."

עכשיו, אם זה היה רק זה. אם הוא לא היה אומר את זה, כרגיל, אחרי שחידדתי בפניו במהלך השבוע יותר מפעם אחת שאני נמצאת תחת עומס עצום בנושא אחר שרק אני עושה; אם הוא לא היה אומר את זה אחרי כמות פעמים באמת בלתי נספרת שאני עשיתי 90% מהעבודה בזמן שאני שומעת אותו בשיחות טלפון אישיות בחדר ליד; אם הוא היה אומר את זה בכל שבוע אחר, ולא בשבוע שאני עובדת קשה והוא אומר לי שהלך לדואר לאסוף משהו וניצל את ההזדמנות לחפש איזה מחברת שהיה אמור לקבל במתנה בתאי דואר אחרים, אחרי שכולם חוץ ממנו קיבלו...; אם שבוע שעבר לא הייתי מזכירה להם שאני יוצאת לחופש שבוע אח"כ (למרות שזה היה ביומנים של כולנו מתחילת חודש שעבר) והוא לא היה נזכר בהזדמנות ההיא שזה בדיוק התאריך שאשתו עוברת ניתוח...

אבל הוא אמר את זה מתי שאמר, וזכה להרמת קול ולמשפט: "אתה עייף? אני עושה את העבודה שלי, שלך, ומרכזת נושא נפרד לחלוטין. אז אם אתה עייף, מה אני אגיד?". שאלתי אח"כ מישהי שיושבת במשרד ליד אם צעקתי ממש או רק הרמתי את הקול. כך שאוכל לרשום לעצמי לפרוטוקול. היא אגב, אומרת שהוא מותח את הגבולות איתי כבר מלא זמן, וכל פעם אני אומרת שאני לא מספיקה ואני עמוסה והתשובה שלו היא "טוב, תראי אם תספיקי, ואם לא...". 

אז הרמתי את הקול. ואז בכל זאת עשיתי את מה שלא היה לו כוח - אחר כך הוא גם אמר שלא הבין אותי, מכיוון שאת המשימה עשיתי ממילא וכעת הוא רק נדרש להעתיק/להדביק, וגם את זה לא עושה... לא חשוב. סיימתי את כל העבודה שהייתה ויצאתי.

היום הוא עובד מהבית, וזה אמנם כביכול במסגרת ה"פעם בשבועיים" שלו, רק שבהמשך השבוע הניתוח ואז הוא ימשיך "לעבוד" מהבית. ותגידו שזה לא ענייני ולא בעיה שלי, כי אני לא אהיה פה, ואתן צודקות. אבל אם אתן מכירות אותי, אתן יודעות שאני מרגישה רע על כך שהרמתי את הקול ופגעתי בו.

מהצד השני, לפני כשבועיים גיליתי שה-NIPT יהיה בחמישי בבוקר, והחלטתי לספר לבוסית על המצב כדי שתדע למה אני צריכה להיעדר מהעבודה. ממש ברפלקס של רגע. ובאותה זריזות היא עברה משמחה עבורי, לאזהרה שזה נורא נורא נורא מוקדם ושאני לא אספר לאף אחד ושום דבר ולא הייתי צריכה לספר גם לה, ועדיף לא לספר, וכמה שזה מוקדם וכמה שלא לדבר על זה, וברקע תהיתי אם יש אזהרה יותר ברורה שבהיבט של משאבי אנוש בכלל עדיף לי שלא ידעו. חזרתי והדגשתי שבתור מי שאני, חשוב לי להיות כנה איתה ושאני לא רוצה להתחיל לשקר ולהגיד שלא הרגשתי טוב, אבל היא חזרה והתעקשה... בכל מקרה, יצאתי מהשיחה עם טעם מאוד מר. כרגיל מרגישה שאני מנהלת שיחה שלמה ולא מצליחה לקרוא בין השורות.

אז ביום רביעי טסים להולנד. בן הזוג מצונן/חולה/גוסס אבל עושה מאמצים להתארגנות לפני טיסה ולהעביר את כל הסחלע לפני שטסים ולהתרגל להליכות, ובאמת עושה מעל ומעבר. אנחנו עושים שיחת תיאום ציפיות בערך כל יום, שזה יהיה טיול הרבה יותר רגוע ויותר נינוח, שנהיה במוד תמיכה, שנדע למה לצפות, אינטראקציה שהייתה זוכה לכוכב מהפסיכולוגים בחתונמי. אני מרגישה את הלחץ והחרדה וההתרגשות, ויודעת בלב שלם שאם יכולתי לקחתי איזה קלונקס אחד אז הכל היה הולך הרבה יותר חלק, אבל בינתיים אני מסתדרת ברמת הקושי הקצת יותר קשה שלי, והמצב בסדר. אין ספק שהתסכול מהעבודה יעזור להתלהבות של היכולת להתנתק מכל זה לכמה ימים.

ה-NIPT הוא סוג של סקר סטטיסטי שבודק את המטען הגנטי באמצעות הדם שלי וסופר כרומוזומים ואני לא אעמיד בפניכן שאני באמת מבינה במה מדובר, רק שזו דיקה שנחשבת ברמת דיוק של 99.99%, והיא אמורה לשלול כל מיני תסמונות שכולם רוצים לשלול ולצד זה להגיד מה המין. ובגלל החישוב הדפוק שלי, התוצאות אמורות להתקבל לקראת הסופ"ש הבא, כשאנחנו עוד בחו"ל. הידד לתזמון.

אני חוזרת לקיפוד המשתבלל ההוא, שלא מצליח להחליט אם העולם תוקף אותו או שהוא תוקף ראשון. והרי העולם לא תוקף אותו ספציפית, הקיפוד כזה קטן והעולם כזה גדול והוא עושה מה שבא לו ומה שבראש שלו ואם הקיפוד מסתחרר כתוצאה מכך, זו בעיה שלו.

שבוע 9 - הגדלת הלופ

 

ובכן, הביקור אצל הרופא אתמול עבר בשלום.

קשה לקרוא לזה בדיקה, כי זה היה רק אולטרסאונד, אבל בהתחשב העובדה שהקודם היה לפני 3 שבועות והיו פה ימים של הכפלה יום-יומית, בכל זה חלה התקדמות. אז מבחינת גודל ומה שנראה כמו גפיים ודופק, הכל שם. הגודל טוב, ראיתי את הלב פועם, ויש תמונות.

שיצאתי מהרופא עם המלצה לעשות בדיקת NIPT (בדיקת דם בסבירות של 99.9% לגבי תסמונת דאון, שעולה כמה אלפים ועלולה להפעיל התראות שווא, אבל מצד שני לאישה בגילי עדיפה על פני לעשות הרבה בדיקות מי שפיר) וסקר שליש ראשון ועוד אחד שאני אפילו לא זוכרת. העיקר - יש לי בדיקות לשבוע 10, 12 ו-14, ואחר כך לקבוע מחדש אצל הרופא. הוא לא הרים את העיניים מהמחשב במשך כל הביקור ורק נתן לי את ההנחיות האלה ולא ענה לי על השאלה לגבי הכדורים שאני לוקחת כרגע - ברוח, כמה זמן אני צריכה לקחת אותם - אבל היי, לפחות במבט במוניטור הוא חייך וענה בהתרגשות ובחיוך שהגודל הקיים אכן מצוין, אז אני שותקת. ספרטנית בציפיותיי.

הפסקה חשובה - אני מאוד מקווה שלפחות בזמן הטיול בחו"ל, בהנחה שיצא לפועל, אני לא רק אכתוב לכן על הדבר האחד והיחיד הזה ואולי אצליח לחזור להרחיב אופקים. אולי.

בחזית הדיווחים והגילויים, בן הזוג סיפר להורים שלו. עכשיו, אני צריכה לחדד שזה נעשה ביידוע ואישור שלי, אם כי מיותר לומר שלא הייתי שמחה מהעניין והיו נסיבות מקלות. הם התחילו לחפש לעבור דירה לפני כמה חודשים, והתהליך הולך... האבא לא הכי חד, והאמא מאוד נחבאת לכלים, ונמאס לו לחפש, ובינתיים את הדירה שלהם הם מכרו - חתמו על חוזה עם המתווכת הראשונה שראו, עוד לפני שפרסמו לבד, עמלה גבוהה, כל הבלגן - ועכשיו האב מתחיל להילחץ ולחפש בשכונות מרוחקות יותר, בעיר שלנו. בן הזוג מאוד נלחץ, בגלל שבטווח הארוך אני בעבודה והוא יצטרך להיות הורה לבד, והוא סומך על עזרת ההורים שלו - חשוב לומר שאמא שלו נראה לי מחויבת מבחינת רצון בערך באותה רמה - אז הוא רצה לספר כדי להבהיר להם שהם נדרשים בסביבה. אני הסכמתי בלית ברירה, למרות שהנימוקים שלו באמת היו הגיוניים בעיניי. לא אהבתי שככה מספרים. לא אהבתי שמספרים בכלל, אבל להשתמש במה שקורה כאן כמנוף או נימוק... לא. ממש לא אהבתי. אז הסכמתי, אבל ביקשתי שקודם כל יהיה ברור שזה עוצר אצלם ואני לא מוכנה שאף אחד ישמע על זה, ושאני לא מוכנה עדיין נפשית לדבר על זה. שינהלו איזה שיחות שהם רוצים איתו, אבל איתי עדיין לא מדברים. ביקשתי ממנו לחדד, מלבד העובדה שזה הסוד הכי כמוס שיש, שאני לא פתוחה לשיחות על זה עדיין ולא סיפרתי לאף אחד.

אז הוא כבר סיפר לחבר הכי טוב ולהורים שלו, ואני מתגלגלת עם זה, מגלגלת בעצמי וחושבת. אני חולקת אתכן, שזה מעל ומעבר, אבל לא הייתה לי את החוויה של באמת לספר. וכשחשבתי על כל האנשים שאני אוהבת, רציתי שהפעם הראשונה שאני מספרת תהיה חפה מתקוות או ציפיות או השלכות של אחרים. שזה יהיה הדבר הטהור והנקי הזה, בלי שום השלכות. אי לכך, החלטתי שכנראה אספר לאחי האמצעי. מזכירה כאן שיש בינינו פער של 7 שנים, ומכיוון שגם הוא סבל מחרדות (פחות מדיכאונות) והרבה מחוש ההומור שלי והטעם התרבותי שלי נבעו ממנו, יש בינינו קשר חם. הרי הנסיעה לחו"ל, אז, אחרי שחשבתי שאף פעם לא אטוס יותר, הייתה איתו. כי לא חשוב מה, אני יודעת שאם אתקשר אליו באמצע הלילה, הוא יבוא. בלי שאלות. בן הזוג בהתחלה הסתייג והרגשתי משהו שלא רצה את זה בו, אבל ברגע שהוא נלחץ מההורים אז מן הסתם הוא מאוד התחיל לעודד אותי לספר... בכל מקרה, שישי בערב נסעתי להורים כי שני האחים הגיעו עם הילדים. אחי, כרגיל, ישן שנ"צ. אחרי זמן איכות עם האחיינים ואחרי שכולם הגיעו והתחלנו להכין את השולחן לארוחה, הלכתי להעיר אותו. האחיינים באו איתי, הוא פקח את העיניים, והם יודעים שלוקח לו זמן להתאושש אז הלכו. שאלתי אותו, "רוצה לראות משהו מגניב שעשינו?" והוא השיב שהוא רוצה להתעורר. 

פתחתי בפלאפון את התמונה של האולטרסאונד הקודם, והוא הרים את הראש - שבוא נעצור כאן רגע. אני ראיתי את זה כ"אני שומע, אני איתך." אולי זו הייתה תנועה לא מכוונת, אולי הוא חשד, אבל... הוא היה שם. ברגע. - אז הראיתי לו, והוא חייך ואמר מזל טוב והתחבקנו, וברגע שהתיישבתי לצד המיטה האחיינים חזרו. וזה היה רגע נהדר, בדיוק כמו שרציתי. דיברנו עוד קצת אח"כ, הוא גרש אותם כדי שנוכל לדבר, אבל זה היה בדיוק הבועה שחיפשתי. רגע של משהו קטן ומושלם כזה שלא תלוי בשום דבר אחר, וזו רק הדבר הנהדר הזה.

אח"כ שלחתי גם תמונה לאשתו - שלא הגיעה באותו הערב - כדי שלא יצטרך להסתיר ממנה, והיא ענתה:

"הפתעת."

"אף פעם לא הבנתי מה אמורים לראות בדברים האלה."

"בכל זאת מז"ט! (3 אימוג'ים עם כובע מסיבה, 3 אימוג'ים של וווזלה)"

ואני צחקקתי לעצמי עד כמה אני מכירה אנשים מסוימים, ועד כמה אני שלמה עם ההחלטה לספר לאחי, ולדעת שהוא יגיב בדיוק בצורה שהייתי צריכה (למרות שאם גם היה מציע לממן את התינוק/ת, זה היה יכול להיות נחמד).

אז בינתיים גל הפניקה שכך, ואני אנסה להשאיר את הדברים ככה. לא לשמוח יותר מדי, לא לדאוג יותר מדי, לקבוע את כל הבדיקות הנדרשות, ולהמשיך ללטף את הבטן כל בוקר ולהגיד 'בוקר טוב'.

לחץ

תחושת לחץ שלא משחררת.

זה התחיל בשישי-שבת עם שיחות על הנסיעה הקרבה לחו"ל, והמקום שרציתי באמסטרדם נתפס ופתאום הרגשתי כאילו אין עוד חדר אחד פנוי ולא יהיה שום מקום והכל משתבש, ותאונת הרכבת המנטלית הגיעה מהר מאוד.

למזלי, בן הזוג כבר יודע עם מי יש לו עסק וגם יודע שאין לי אפשרויות לכדורים ולכן מהר מאוד הוא התיישב על המחשב והתחיל ולחקור ולהעמיק ואני מצידי התכרבלתי על הספה וניהלתי שיחה ארוכה ומנחמת עם עצמי לגבי החששות והדאגות והעובדה שאני יודעת שזה לא הגיוני שנגמרו כל החדרים באמסטרדם בנובמבר, ושמדובר בחדר אחד שחשבתי עליו אבל הכל בסדר וגם ככה לא חייבים להיות במיקום X ואפשר לנוע לכאן או לכאן ויש תחבורה ציבורית ויש רגליים ולא חייבים להיות במרכז וגם מבחינת ההוצאות נהיה בסדר ובדיוק בשביל דברים כאלה חוסכים וכו'. שיחה ארוכה ומתישה. הדופק שלי נשאר מאוד מהיר ליותר מדי זמן אחר כך, אבל יחסית הרגעתי את עצמי. היום יום שלישי ויש כבר חדר באמסטרדם ורכב לאחר כך ורשימת 10 מועמדים ללינה בכפר שתהיה במשך הימים שאחרי אמסטרדם ואפילו יש לי טבלת אקסל כדי לבחור ביטוח נסיעות לחו"ל (שגם, איזה כיף, מתייקר פי שתיים).

אבל תחושת הלחץ לא משחררת, ועכשיו היא התפשטה לכל דבר אחר. ביום ראשון העברתי את היום בעבודה מבעד למשקפי חרדות. הכל הרגיש לי גדול עלי ומורכב מדי ומכביד ומטביע. בדרך החוצה דמיינתי את עצמי כצוללן באוקיאנוס עצום, שכולם הולכים על הקרקעית בלי בעיה ורק אני מתקשה לנווט ולהתקדם, ואף אחד לא שם לב שיש משהו שונה. כאילו כל ההתנהלות שלי הייתה באיזו פניקה ובעתה שיכולתי להסתיר. אחה"צ עוד היה צריך לקחת את הכלבונת לווטרינרית בשביל חיסון + תהיה לגבי נושא רפואי: לפני שבוע וחצי, התגלו 2-3 שלוליות מסתוריות בבית, שמן הסתם הגיעו ממנה. זו פעם ראשונה ש"בורח" לה, ולא הוסיף שזה קרה בלילה עם בן הזוג ואני הייתי מחוסרת הכרה. בטיול ערב לאחר מכן הרגיש לי שהיא מאריכה אותו בכוח, כאילו שגם היא נלחצה ורצתה לוודא שהיא ממש מרוקנת לפני שנחזור הביתה - אם כי אני מכירה בעובדה שזו בטח האנשה שלי.

החיסונים עברו בבלגן הרגיל - אבל בכוונה בחרתי את הווטרינרית הכי ותיקה ומנוסה שלא מתרגשת מהפניקה של המפלצת שלי, וגם את זה עברנו. לגבי השלפוחית, אין באמת מה לעשות בינתיים. מאז זה לא קרה, כך שלא מתקנים מה שבתקווה לא שבור. אם זה יקרה שוב אז נעשה בדיקות ומשם מתקדמים, אבל יש מצב שזו סתם הייתה דלקת שבינתיים הגוף כבר פתר. אז זו דאגה שיושבת שם מאחור.

ואז אמא שלי המליצה לי לקרוא את "מארלי ואני", אז קניתי בדיגיטל וקראתי והופה, הפלה בשבוע 10 אחרי שמגיעים לרופא הנשים ומנסים לראות את התינוק. והיום יש לי תור שכזה, בשבוע ה-9, אז זה התיישב מצוין על הלחץ. ושינוי בכ"א בעבודה... אז הכל יושב וגועש ומתברבש. שום דבר לא באמת קורה, אבל זה מרגיש שיש לי חלק במוח שרק יושב ודואג ודואג ודואג, והגוף כל כך עסוק עכשיו בדברים אחרים שאני מגיעה הביתה על 4 ולא מצליחה לעשות שום דבר מלבד לשכב על הספה. ואין סיבה לחשוב שמשהו לא בסדר, ואת כל הלוגיסטיקות הנדרשות לגבי נסיעות לחו"ל הרבה אנשים צולחים, גם לפני וגם אחרי הקורונה, ונזמין את החדר ואת הביטוח ונסדיר את הבדיקות הנדרשות בהלוך ובחזור והבדיקה של היום תהיה ונראה מה שנראה, ומה שיהיה - שיהיה.

קלונקס ואני - סיפור אהבה

 אחרי התקף הפניקה הגדול בגיל 16, התחלתי להסתובב עם חפיסת קלונקס.

הזיכרון שלי אף פעם לא היה להיט, אבל חקוקה לי בראש אותה יד מבועתת שלופתת קופסה שלמה של קלונקס, בעוד ברקע אני שומעת את עצמי מספרת לידיד שלי שזה מיכל חמצן ומבחינתי זה צריך להיות מחובר בכל רגע נתון. הוא צחק עלי על זה שאני לא יכולה ללכת לשום מקום בלי זה, במסגרת הנסיונות שלו לעודד ולעזור לי להבין מה לעזאזל קרה.

תזכרו שאנחנו מדברות על לפני 20 שנה, הרבה לפני שהקונספט של התקפי חרדה ופניקה היה כל כך רווח. אחרי כמה זמן, עברתי מכל הקופסה בתיק לרק שורה אחת. אחרי זה לכדור אחד. בפעמים הראשונות שגיליתי שהחלפתי תיק ולא שמתי חבילת כדורים בתוכו היה המון לחץ. אבל גם עם זה למדתי להסתדר. היכולת המנטלית להתמודד עם ההתקפים, לצד הוויסות הנכון של הכדורים לטווח ארוך (ESTO) איפשרו לי להיות מסוגלת להפחית את התלות הנפשית. הקלונקס שם, אבל לוקחים אותו רק כשצריך. וגם כשעזבתי את כל סוגי הטיפול הנפשי למיניהם, רופאת המשפחה הייתה רושמת לי במידת הצורך, וכפי שאתן מכירות אותי, אחראית ורצינית, לא הייתי מקפיצה למען הכיף אבל הייתה קופסה ובתקופות לחץ והתקפים, יש גלגל הצלה. אפשר לנשום.

כשניסיתי לחזור לטוס וטסתי עם אחי האמצעי ליוון 7-8 שנים אח"כ, לקחתי כדור שלם (0.5 מ"ג) לקראת הטיסה אבל התחיל התקף, ואחי, שאז היה הרבה יותר חזק בכדורים מאשר בדיבור, נתן לי כדור שלו - כדור שלם של 2 מ"ג. יש תמונה נורא מצחיקה כשיצאנו לאכול באותו הערב, ואני יושבת באיזו מסעדה עם אישונים בגודל הפרצוף שלי. אבל זה עשה את העבודה - נרגעתי בשדה, עברתי את הטיסה, הגעתי לשם בשלום ובמקום עצמו לא זכורים לי עוד התקפים. הקלונקס העיף אותי באוויר מעבר לחומה. ואז ראיתי את לאונרד כהן בהופעה חיה. אבל זה לסיפור אחר.

ב-3-4 השנים האחרונות אני לוקחת רבע מ"ג (חצי כדור של חצי מ"ג) פעם בכמה שבועות, אם לא כמה חודשים, ולרוב זה רק כשאני מתקשה להירדם. הכדורים הקבועים עושים את העבודה, ויחד עם הכלים הקוגנטיביים, אני יציבה. וכל הרקע הזה בא להסביר את החיבור הרגשי שיש לי עם קלונקס, והעובדה שאני לא באמת צריכה אותו ככדור, אבל אני יודעת שבמקרים הנדירים שאני אצטרך, מסכת החמצן שלי שם. אלא שעכשיו, כשאני בהיריון, אני הרבה יותר זהירה. אחרי שביקשתי מהרופאה תחליף והיא ענתה במערכת המקוונת שאפשר לקחת בהיריון, החלטתי לקבוע תור כדי לתאם עמדות, שכן, גם באתר של כללית וגם במגוון פורומים כתוב שזה לא מומלץ. ידה ידה ידה, היום בבוקר עשיתי בדיקות דם ושתן שנתן לי רופא הנשים (תגידו, אני היחידה שנכנסת לסרטים מהצורך בבדיקות שתן? קניתי כוס חד"פ לבדיקות מבית מרקחת יום לפני כן כדי לספק את הדוגמית של הבוקר והרגשתי כמו רוקי בניצחון הראשון), ומיד אחרי כבר קבעתי תור לרופאת המשפחה.

אגב, כל חיי הייתה לי רופאת משפחה אחת בלבד, והיא הייתה הרופאה גם של ההורים שלי. אז זה חידוש מרענן, ללא ספק. שורה תחתונה, היא יותר בראש שלי בגישה הקוגנטיבית לעומת כדורים. בנוסף, היא חידדה שמה שכתוב לגבי קלונקס דן בטיפול רציף וקבוע, ולא הכמות המזערית שאני מציינת. היא גם התחילה לדבר על פציינטית שלה שלוקחת את זה באופן קבוע במשך מספר הריונות וכלום לא קרה... אחרי קצת שיחה במעגלים יצאתי סה"כ מרוצה אבל לא לגמרי שלמה עם העניין. שוב, אני מדברת על הכמות הכי מזערית של הכדור הזה (רבע מ"ג) בסיטואציה חד פעמית, והמחקרים וההמלצות נוגעות למנה יומית, במינימום. אז יש לי כדורים בבית, ומן הסתם אם אצליח להימנע מלקחת אותם, זה בדיוק מה שאעשה, אבל זה אמור להיות חבל הצלה לגיטימי לחלוטין במידה שאני צריכה. 

אם באמת נטוס לחו"ל בסוף, זה עלול להיות רלוונטי, אבל כל כך הייתי מעדיפה לעבור את השליש הראשון בלי זה...

נ.ב.

התחילו להתקבל תוצאות הבדיקות שעשיתי הבוקר. מלבד מבחינה אחת שטרם דווחה, טפוטפוטפו, כל המדדים תקינים.

איך חולקים

מדוע אני מתקשה להתייחס לעובדה שאני בהיריון?

מאז שכתבתי לכן בפוסט הראשוני, לא כתבתי את זה שוב. אני מתייחסת לזה כמצב רפואי, שזו האמת אבל, כפי שנאמר, זה לא בדיוק לקרוא לתינוק בשמו.

אני כרגע באמצע השבוע השביעי. האנשים שסיפרתי להם: בן הזוג ורופאת המשפחה (ומנהלת המרפאה, אבל זה לא נחשב כי סיפרתי לה כדי לעדכן את רופאת המשפחה כי אני רוצה משהו נוסח קלונקס אבל שלא מסוכן לקחת בהיריון - וכרגע נתקעתי עם לקבוע אצלה פגישה עוד שבוע ויום כי היא אומרת שאפשר בהיריון והאינטרנט אומר שלא). בן הזוג סיפר לחבר הכי טוב שלו כדי להסביר הססנות לגבי נסיעה לחו"ל, ואף הביע רצון עז לספר כבר להורים שלו - גם בגלל שהוא פשוט רוצה וגם בגלל שהם מחפשים דירה והוא רוצה להדגיש בפניהם עד כמה הקירבה הפיזית שלהם תהיה חשובה.

קבענו מראש שאפשר לספר לבנאדם אחד אבל לא לבנאדם שצפוי להעביר את המידע הלאה - כך שאמא שלו נשללה מלכתחילה. את ההודעה הרשמית אני מוכנה לעשות רק אחרי שאעבור את הבדיקות החשובות של סוף השליש הראשון, כדי שנדע שנכון לאותו רגע לא ידועות סיבות שלא להתקדם עם ההיריון. עכשיו, הוא היה די מתוסכל שאני לא מוכנה שיספר להורים שלו גם במחיר שהם יקנו דירה רחוקה או משהו בנוסח, ואני מצידי מזועזעת מהמחשבה של לספר כל כך מוקדם. אני מזכירה שהיריון רגיל אורך בין 38-42 שבועות, ואנחנו רק באמצע 7.

מצד שני, אני לא אוהבת לספר דברים. בעודו מנסה לשכנע אותי לספר למישהו כדי לחלוק את זה, לשמוע חוויות ואולי טיפים ולקבל התייחסות, נזכרתי שאחת מהסיבות שחברת הילדות הכי טובה שלי ואני התקדמנו לאפיקים אחרים הייתה שהיא נורא כעסה על זה שהיא הייתה מגלה על הטיסות שלי לחו"ל רק אחרי שטסתי. כי בראש שלי, לא מספרים עד שזה לא קורה. בשורה התחתונה, לי יש בעיה נוראית עם ציפיות של אנשים, ומבחינתי ברגע שנבנתה סוג של ציפיה אז יש לי מחויבות, והמחשבה שלא אעמוד בה מפרקת אותי לגמרי. גם כשזה לגבי אם טסתי לחו"ל, שכן אם לא טסתי, זה מיד מתחיל דיון של למה לא טסתי, מה הייתה הבעיה, כמה חבל, ואני לוקחת על עצמי ביקורת ובלגנים שלא קשורים אלי בכלל. אותו דבר עם הסיטואציה הזו. 

אם לדוגמה, אחליט לספר לבוסית, כדי לבחון הקלות בבקרים שאני מרגישה בחילה או כדי לקבל הבנה בראי תשומת לב מוגברת לדברים שעלולים להתפספס במשרד וקצת יותר תזכורות או אם משהו ישתבש, או סתם כי היא סה"כ חברה שלי ואני אחלוק עם מישהי שכבר עברה את זה 5 פעמים - אז בתכל'ס זה משהו נורא חביב ונחמד. אבל בראיה שלי, יש כאן כדור שלג שלם. בגלל שהיא לא רק חברה, היא גם בוסית שמתחילה לעשות חישוב שבמידה והכל ילך כמו שצריך, עוד 7-8 חודשים היא צריכה מישהו שיחליף אותי במספר דברים שונים, ואיך היא מתארגנת על זה, וכמה לחץ יהיה עליה, ומה כבר אפשר לשנע, ואיך זה עובד עם מיליון תכניות נוספות שאני בכלל לא מכירה. זה כבר לא משהו שלי, זה מאוד משפיע עליה.

יש חברה אחרת, ותיקה ואהובה, שחשבתי לספר לה, אבל היא אמא ל-3 בנות עם הפרעות קשב וריכוז ומבוגרת ממני בכמה שנים, וההתייחסות ממנה מהר מאוד יכולה להיות 'אבל את רק בהתחלה, את לא מבינה מה עוד יבוא, תיהני מהשקט כי אחרי שיוולד' וכל מיני דברים כאלה שרק יגרמו לי לעצבים ותסכול, ואז למה בכלל סיפרתי?

זה כבר לא יהיה החוויה שלי. 

אני לא חושבת שהגעתי לפתרון כלשהו פה, מלבד העובדה שבשלב זה או אחר אני אצטרך להתחיל להתנהג כמו בנאדם בוגר ולדבר על זה כהיריון ועובר ולהפסיק לפחד שאם אגיד או אחשוב משהו בנושא אז היקום עצמו יתנקם בי, כי זה *כנראה* לא עובד ככה. כנראה. אבל מה אם כן?

איך לומדים איך לנוח

אני באה ממשפחה יחסית בריאה (נפשית). אתן יודעות, חוץ מהאבא הנכה, שחוץ מהנכות שלו הוא די בריא בפני עצמו. 

במהלך הילדות שלי אמא שלי הייתה "נופלת למשכב" אחת לכמה שנים, עם יומיים-שלושה של חום, ובזמן הזה אבא שלי היה מזמין אוכל מבחוץ ועושה פעם אחת ספונג'ה בשביל התמונה (מיותר לציין שזה היה מ-ז-מ-ן, כי כרגע המחשבה עליו עומד ובקרבת מים זה קטסטרופה בלתי ניתנת לתיאור).

כשאני מנסה להיזכר בפעמים שהוא היה חולה, אני בכלל לא מצליחה, מה שאומר שסביר להניח שהוא היה הולך לעבוד עם חום, כי מה לעשות, יש עבודה. שהחום יחכה לסופ"ש.

ואותה הגישה הייתה לגבי הילדים - אם יש עצם מבצבצת או שפריץ דם אז המנוחה מובטחת, חום צריך להיראות רציני ובכל מקרה, לרופא הולכים רק ממש כשאין ברירה. גם אקמול ומשככי כאבים למיניהם לא זכורים לי כמככבים בסביבתי, ואני עד היום נמנעת מלקחת אלא אם אני ממש על הפנים. הגישה היא תמיד שהגוף יתמודד עם מה שהוא צריך, מה שלא הורג מחשל וכו'.

יתכן שזו אחת מהסיבות שהיה לי קשה בהתחלה להתרגל לרעיון של אנטי דכאוניים. אבל אחי, שכבר עבר את כל המסלול הזה, נקט בגישה הכי נבונה - נגיד מחר אנחנו מגלים שאת חולת סכרת. וממחר ועד סוף הימים את צריכה להתעסק עם אינסולין כי הגוף שלך לא יודע מה הוא עושה בעניין. אז תגידי לא, רק בגלל שזה משהו חיצוני לך? לא. הגוף צריך עזרה, הוא לא יודע איך להתמודד עם זה לבד, אז קחי את הכדור ותעזרי לו.

קלונקס, מצד שני, אף פעם לא היה לי קשה לקחת. מבחינת קשיים פיזיים אני סומכת על הגוף שלי והגנטיקה הארית שלו, אבל קושי נפשי? שם זה מגדל קלפים - כדור, ומהר! מה גם שקלונקס זה פניקה ושם הרבה יותר קל להתגמש באתיקה המוסרית הנ"ל.

והנה, במשך יותר משבוע כבר, מצד אחד יש לי בחילות שבאות והולכות, ומצד שני לפני שבועיים הייתה לי בעיה עם הבטן ושוב אתמול - עקב ניסיון שלי לאכול חטיף בריא של תפוח עץ וחמאת בוטנים שכנראה כבר לא הייתה כזו בריאה. עכשיו, לפני כשבועיים, ידעתי שמשהו לא בסדר אבל לא הצלחתי לאבחן אם זה תלוי המצב הרפואי או לא, אז אמרתי לעצמי שיעבור. בהתאם, נוצר מצב שנאלצתי לרדת מהאוטובוס באמצע הדרך בבוקר כשאני מסוחררת ושטופת זיעה. למרבה חוכמתי, הצלחתי לשרוד באוטובוס עד למקום שהיה "קופת חולים" בשם, ואחרי ששכבתי דקה-שתיים על הספסל ונשמתי, סחבתי את עצמי למקום. לא, לא לטיפול רפואי, אל תגזימו. למזלי, הדלת לא הייתה נעולה ואני נכנסתי לחפש שירותים. אמנם ניסו לגרש אותי די מהר אבל מלמלתי שירותים ביאוש וכנראה שהתייאשו ממני. ואחרי שסיימתי שם ושטפתי פנים ויצאתי החוצה, מה אתן חושבות שקרה? הלכתי עד שמצאתי תחנת אוטובוס ונסעתי לעבודה.

אז כרגע המצב שונה, כי הבעיה של היום התמקדה באתמול ומיד אחריה ביקשתי מבן הזוג שיכין לי סיר אורז וזה פתר את הכאבים ומה שצריך. אבל הבוקר קמתי וטיילתי עם הכלבה והרגשתי לא טוב. ושוב, לא הצלחתי לשים את האצבע בדיוק על המקור - האם זה בגלל הבטן של אתמול שהתייצבה אחרי האורז ולא הציקה יותר, או בגלל שזה בוקר וזה בחילות וזה מה יש? כי קלקול קיבה זה א' ויתכנו פטורים במקרה הזה, אבל אם אנחנו מדברים על הדבר האחר אז טפו טפו טפו זה יהיה המצב למשך כמה חודשים וצריך להתרגל.

כמובן שלאחר התלבטות באורך הטיול עם הכלבה ופנטזיות על נמנום על הספה, בסוף התארגנתי והלכתי לעבודה. אבל אני מתלבטת עם עצמי מתי אצטרך לעצור ולהקשיב, ומה הסף שהגוף שלי יסחב. בכלל, ברגע שאני אבשר את הבשורה במשרד אני מניחה שתהיה הרבה יותר גמישות לגבי העבודה שלי מהבית, אבל כאן אנחנו נכנסים לצורך לא להיות חזירה, שזו בעיה אחרת שאני כמובן מתנהגת כמו ייקית סתומה לגביה... 

הפעם הראשונה שראיתי אפונ/ה

 בהתאם למילותיה הנבונות של אמפי, ארשה לעצמי לכמה זמן להמשיך לברבר על מה שאני עוברת כרגע כאילו שזה הדבר היחיד בעולם, בתקווה שבשלב מסוים גם זה יהפוך לשגרה ואחזור להיות דמות יותר רב מימדית.

ביום שלישי, ה-5.10, ראיתי פעם ראשונה את אפונ/ה. השם משתנה על בסיס יום-יומי כי אני מאוד לא רוצה לכפות מגדר. הייתה כבר פעם אחת שדיברתי עם בן הזוג בנושא וקפצתי לאנגלית כי שם נושא המגדר כל כך הרבה יותר פשוט בעת דיבור, והוא שאל אם קפצתי שפה כדי שהכלבה לא תבין.

אז יום לפני כן היה לי תור לרופא הנשים, שבוטל כי הוא היה צריך לנסוע לכנס ובעצת האחות, הייתי אמורה להגיע למחרת ללא תור (סיבה מס' 1 לחרדה) למרפאה כלשהי בבני ברק (סיבה מס' 2 לחרדה) ולהיכנס בין התורים. היא אמרה שהתור של 15:30 בדרך כלל מאחר אז תכננתי להגיע ב-15:00 ולקוות שהוא יקדים. בן הזוג קם בכאבים והיה עם פרצוף תחת כל היום (סיבה מס' 3 לחרדה) ובשלב מסוים אמרתי לו שהוא לא חייב לבוא כי אין לי מושג מה יקרה בתור הזה ואולי רק נסכם אילו תרופות אני צריכה להמשיך לקחת.

אז הגעתי קצת לפני 15:00, איך לא, והניווט עצמו היה קל וגם מצאתי חנייה בלי בעיה, אבל כמובן שזה נמצא בחור לא מובן אז מרגע שחניתי הלכתי ל-3 מקומות שונים כדי למצוא את המרפאה... שהייתה סגורה. כי הם פותחים רק ב-15:30. אז אני כבר בחרדה וקצת רועדת ולחוצה ומתיישבת ומחכה ומחכה ומחכה. נקצר את התהליך בכך שבסוף נדחפו לפני ועד שדיברתי עם המזכירה בקבלה כבר מישהו קיבלה תור לא מתוכנן, ואז הסתבר שכל מי שבוטלה בשני נאמר לה לקפוץ בשלישי ב-15:30... והדוקטור עצמו הגיע ב-10 דקות איחור והתחיל לקבל רק לקראת 16:00. המון עצבים. ואני כבר בשלב זה יושבת ורועדת מחרדה, והרי אסור לקחת קלונקס בזמן היריון (סיבה נצחית לחרדה) אז אני רק מדברת עם עצמי, מיישמת את כל השיטות שאני מכירה כי זה מה יש, בזמן שנשים אחרות יושבות ומקטרות אחת עם השנייה בקול על הברדק שיש שם.

למזלי, הייתי הרביעית בתור. אז הגעתי ב-15:00 ונכנסתי ב-16:15, אולי? בכל מקרה, מהר מאוד הוא מחווה יד לעבר הכסא, נו, עם האוכפים... בשלב זה אמרתי לו בחיוך שאני חדשה בזה, ולכן הוא יצטרך להסביר לי דברים. לא חושבת ששמע. במיוחד כי הייתי צריכה גם לשאול אם מדובר באולטרסאונד של הבטן או - YOU KNOW. הרי לכן מידע שלא ידעתי: מה שרואים בסדרות, שמהתחלה מורחים איכסה על הבטן ומסתכלים והכל ברור לעין? זה לא באמת עובד ככה, כנראה. בהתחלה, ממה שקראתי, אם רוצים תמונה מדויקת ולהבין מה קורה, צריך להיכנס מלמטה. רק אחרי שהעובר גדל ומתחיל לדחוף איברים אחרים, התמונה למטה מתרחקת ואפשר להתחיל לראות דרך דופן הבטן. מכיוון שמלכתחילה חשבתי שזה יהיה צילום בטן ולא WOOHOO, באתי עם מכנס. אז סבבה, בהתאם לנהוג במרפאת הפוריות, הורדתי את המכנס לברכיים, והתמקמתי, ואז גם את זה הרופא מבקר. הבהרתי לו שככה עושים את זה במרכז ומהר שיניתי, אבל זה כל כך מחדד את הבעיה שלי איתו, וכך שמדובר במישהו שמומחה בנושא ואני לא מבינה כלום והוא לא בקטע של להסביר. בגלל זה יש את הספר והאינטרנט. לא יהיה לי אומץ לעבור רופא, ואני לא בטוחה שזו סיבה מספקת.

אחרי כל ההקדמה? הרגליים באוכף, המכנסיים על הבטן, המכשיר הפאלי מוחדר ו - יש שם תמונה. ואני שואלת אותו בהפתעה - אז רגע, אפשר לראות כבר? אנחנו נדע אם זה יחיד או תאומים?! והוא משיב בחיוך - אולי הפשרנו קצת - שיש רק שק אחד, ו...הנה. ופתאום, הייתה תמונה והיה שק, והיה - אפון. או אפונה. כי זה בגודל של אפון בשבוע השישי, כן? כלומר, היה. תכף נתחיל לגדל פרצוף.

הבעתי התרגשות בעיקר כי זה מה שעושים בסדרות אבל קשה לומר שקלטתי מה קורה. ביקשתי שידפיס לי תמונה כדי שאראה לבן הזוג, וסיכמנו על התרופות ויצאתי במהרה והלכתי לאוטו והתקשרתי לבן הזוג וסיפרתי לו וכמובן שהתחרט על שפספס ואמרתי לו שצריך לקבוע תור לעוד 3 שבועות כדי לעשות אולטרסאונד נוסף ואז יוכל לקחת חלק - גם את זה הרופא אמר בצורה לא ברורה ועד שהבנתי שזה אצלו, יאללללללללה - ובכל מקרה, אחרי כל זה, לפני 3 ימים קיבלתי תמונה של אפון/נה שיושב/ת אצלי בבטן. התמונה כרגע על המקרר, ואני אומרת בוקר טוב בלבביות ומלטפת מדי פעם כשאף אחד לא רואה. אה, וכמובן שברקע הבוסית מתקשרת וצריכה שאני אעביד כשאחזור (סיבה לחרדה מס' 4) ואחרי שהסתיים התור והעצבים ווידאתי איתה מסתבר שזה לא כזה דחוף ויכול להיסגר בעבודה גם מחררררר. איף.

את דיאטת ה-8-16 שדי חייתי לפניה כמובן שהפסקתי, ועכשיו אני משתדלת לאכול בהתאם לתיאבון, שזה מנגנון שחשבתי ששברתי כבר מזמן עם משחקי האנורקסיה של סוף שנות העשרה (לונג סטורי שורט - שנת שירות במעון ויצ"ו, שהייתי חוזרת הביתה בחמש אחה"צ וכשאמא שלי הייתה שואלת מה אכלתי כל היום, הייתי אומרת מסטיק). בן הזוג משתדל לבשל ולהכין לי סלטים ולתת לי לנוח כמה שאפשר, כי כמובן שאני מתעייפת הרבה יותר מהר. הצעדים פחתו מה-15 ק"מ היומיים ל-11, 12 ק"מ במאמץ. ובינתיים, כפי שנכתב בספר, זורמים...

מטריקס השבועות הראשונים

העדכונים היחידים קשורים אך ורק בתפיסה האנתרופולוגית שלי לסיטואציה שאני נמצאת בה, והניסיון לאבחן את מקורו של כל מיחוש:

האם הבחילה הנוכחית נובעת ממצבי הרפואי או שמא בגלל שאנחנו נוסעים כבר רבע שעה בשכונת מגורים פקוקה והנהג עושה גז-ברקס אלים כל כמה שניות? האם כאבי הבטן מקורם בכך שאכלתי ירקות שכנראה כבר לא היו צריכים להיות במקרר? האם התשישות שלי היא תגובה יאפית אופיינית לעולם עצמו?

אנוכי תיירת בעולם זר, ואני מנסה להבין מה נהוג בסיטואציה הזו ולהתנהג בהתאם.

מן הסתם אני גם טרודה מכך שזה יהיה נושא השיחה היחיד שלי מעתה ועד עולם, אבל מכיוון שאני מדברת בנושא אך ורק עם בן הזוג וגם שם, כמו כאן, המילים לא לגמרי נאמרות, אז זה כאילו לחיות בשתי מציאויות במקביל. כאילו שעד נקודה מסוימת, אם לא נותנים לזה שם, זה לא באמת קיים. והרי אני בעצם סתם פוחדת להכעיס את אלי המזל/הפולנים שאולי יענישו, ינקמו, או יזכו בצרבות איומות.

בכל מקרה, עשינו סקר שוק והזמנו את הספר הזה (במחיר זול יותר מהאתר, כולל משלוח, אני רואה), שאמור להגיע היום, ואז ארגיש יותר מבינה ונבונה. כן, אני יכולה לקרוא גם ברשת, ונכנסתי כבר לכמה שעוני Due Date שמסבירים לי שכעת מה שצומח בי הוא בגודל של גרעין תפוז, וכעת אפונה... אגב, הידעתן שמתחילים לספור מסוף המחזור ולא מתאריך ההתעברות המשוער? זה מסביר למה כל שעון הקדים אותי בשבוע ומשהו ולא הצלחתי להבין מה דפוק בחישוב.

בכל מקרה, החזרה לעבודה סבירה למדי. ברגעים מתים אני מתמלאת בתחושת אשם ובודקת שוב ושוב פגישות, ועדות, חומרים, אבל בינתיים נראה שרגעים מתים פשוט קורים וזה לא דווקא אומר שפספסתי משהו. גם התחבורה הציבורית לא נוראית מדי, חזרתי לקרוא וזה מאוד מעביר את הזמן. אני לא זוכרת אם כתבתי פה, אבל בתחילת השנה הצבתי לעצמי אתגר של 52 ספרים בשנה, ואתמול סיימתי ביומיים את ספר מספר 39. זה אומר שאני באיחור של שבוע, אני חושבת, אבל מקווה להשלים קריאה עוד השבוע ולהתאזן. מוזמנות לשלוח המלצות, כמובן.

אני בנשימה עצורה. בתיאוריה זה נראה שאני לקראת לקבל משהו שרציתי כבר שנים, ואני רק צועדת בזהירות בזהירות בזהירות, מחכה רק לראות מה יכול להתפקשש, משוכנעת שאם באמת רציתי משהו בלב שלם, אצטרך להיענש על זה. כאילו השאלה היחידה שיש היא אם לא אקבל אותו, או שאתחרט על שרציתי מלכתחילה...

חגי ספטמבר 2021

היום האחרון של חופשת החגים למיניהם. מחר חוזרים לעבודה. לפחות זה יהיה שבוע עבודה של יומיים בלבד, זה ללא ספק יוריד קצת מהלחץ. בשורה התחתונה, אני גם יודעת שאני יחסית יותר רגועה בימי עבודה כי יש את הקונספט של שגרה, שהולך לעזאזל בחגים...

אתגעגע רק ליכולת לקום בלי שעון מעורר. מנגד, הלחץ המובנה מחלחל לכל נקודה. הבוקר התעוררתי עשרות פעמים החל מהשעה 6, כי איפשהו במוח כבר היה את החישוב של לקום מוקדם כדי להיות מסוגלת להירדם בשעה נורמלית כדי לקום ב-5 מחר, כרגיל. בנקודה אחרת התעוררתי כי חשבתי ששמעתי שעון מעורר, ואז ראיתי שכתוב בפלאפון יום שלישי ולרגע נבהלתי, כי מה זה יום שלישי ואני במיטה בבוקר. כמה לחץ וכמה דאגות. מזל שאני לא אחראית לחיי אדם או מנהלת של צ'רנוביל או משהו.

היו יומיים קצת בעייתיים. היינו אמורים לנסוע למלון בראש פינה, בהנחה של העבודה כדי שנוכל להרשות לעצמנו מקום מפנק. לונג סטורי שורט, זה התחיל ברגל שמאל כי בן הזוג קם בכאבים ונכנס לחרדות שהוא יהרוס את הטיול. אחרי שהרגעתי אותו והתארגנו, יצאנו לדרך ב-12, שמסתבר שזו שעה איומה לצאת בחול המועד כי במקום 1:45 נסיעה, לקח לנו סביב ה-3:00 שעות. לא עוזר שהסבתות המתות שלי נוהגות מהר יותר מבן הזוג, אבל ניחא.

הגענו אחרי הרבה פקקים ותסכול, ולמרות שניסינו לשפר את המצב, הוא היה מודאג בגלל הכאבים ואני מאוד התבאסתי לגלות - במבט לאחור, הייתי צריכה לבדוק את זה קודם - שהמלון יושב בדיוק בכניסה לראש פינה, צמוד למרכז המסחרי, על כיכר פקוקה, מלא באנשים וצרחות וצפירות והיה כל כך חם... אז נכנסנו לזה ברגל שמאל, ובעוד בן הזוג עבד על להקל מהכאבים, אני הלכתי והתבאסתי מהמקום. לא יודעת אם בצורה ממש פרופוציונלית, אבל היה לי קשה מאוד. ומכאן נוצר מצב שכל אחד מאיתנו מצד אחד מנסה להתמודד עם מה שהוא עובר, ומצד שני לשפר לאחר... היה מאוד מסובך. פעמיים-שלוש איבדתי את הסבלנות כלפיו ודיברתי בצורה מעוצבנת והייתי לא נעימה, הסברתי לו שהגעתי לקצה יכולת ההכלה שלי. אבל עברנו את זה יחסית בטוב, עד כמה שאפשר. זה גם נתן נקודת מבט לגבי אם באמת נטוס לחו"ל (למתנת יום ההולדת הוא קנה לנו כרטיסים להולנד), ואנחנו מדברים ושוקלים אפשרויות.

לונג סטורי שורט, זה איפשר לי לומר לו שאני לא אהיה מסוגלת להתמודד עם מצב דומה בחו"ל. גם כאבים וגם חרדות שלו וגם לדאוג לו ולעצמי לא יעבוד. ומבחינתו זה איפשר לו לנסות לקלוט ולהפנים מה הוא מסוגל ומה לא, ועם מה נוכל להתמודד... שורה תחתונה, עזבנו אחרי לילה אחד (במקום שניים) ממקום ריגשי מאוד רגוע ותומך. הוא לא הרגיש טוב ואם כבר אז עדיף בבית, ואני מצידי גם ככה לא אהבתי את המקום ולא יכולתי ליצור שם אווירת מנוחה ופינוק שהייתה טובה לשנינו. נסענו שעתיים לבית של ההורים שלי לאסוף את הכלבה ואז עוד שעה נסיעה הביתה, אבל הגענו בהרגשה די חיובית. בלי תסכולים הדדיים, בלי חשבונות. עושים את המיטב ממה שיש ומספרים בדיחות תוך כדי.

כשאחזור לעבודה מחר אנסה לקבל החזר לפחות על הלילה השני, בראי העובדה שבן הזוג לא הרגיש טוב, ובראי העבודה שהמלון מפרסם את עצמו כמשהו אחד ובעצם מתקשה להגיע לרמה הזו (כולל תמונות של תלתל שיער חמוד וקטן שלא היה שייך לי או לבן הזוג...).

בין לבין, כשקפצתי במוצ"ש להורים להביא להם את הכלבה, מתוך התרגשות ולחצים וחרדות, היה לי אומץ לספר לאמא שלי שאנחנו מנסים להיכנס להיריון. בדומה לבן הזוג, אתן תפתעו למה סיפרתי דווקא לאמא שלי ולא לאבא, שכן מחשבה קבועה אצלי היא שצריך להגיד לאבא ולהעיר אותו כדי שיחזיק מעמד, שיראה עוד סיבות לקום בבוקר ושהוא עדיין נחוץ וכל זה. אבל פתאום הרגיש לי שרציתי לתת לה משהו, ומצד שני שצריך להכין אותם. שנצטרך את כל העזרה שאפשר, כי בעצם הוא מפורק מהכאבים, ואני מפורקת מחרדות, ואני באמת רוצה לתת לחיים שבתוכי משהו יותר. מקום בטוח ומשפחה.

איף, איזה מעייפת. אין לי נושא אחר לכתוב עליו? יאללה, מחר נחזור לעבודה ואני אחזור לקטר לכן על הבוס.

תוצאות הבדיקה השנייה, או: העולם ממשיך בשלו

 כשהתחסנתי בפעם השלישית, אמרתי לבן הזוג שאני חייבת לקנות גלידה באותו היום, כדי לבסס במציאות שלי את החוק שפעם שלישית היא אכן גלידה. אז במהלך תהליך ה-IVF עברתי 2 שאיבות ביצים ו-3 החזרות... ומסתבר שפעם שלישית אכן הייתה גלידה.

רמת ההורמון הרלוונטי בבדיקת הבטא שלשום הייתה 600+ (כשמעל 25 נחשב תוצאה חיובית), והיום היא 1,290. אז כנראה שטפו טפו טפו, בינתיים, חמסה חמסה חמסה...

אני בהיריון. 😲

אל תספרו לאף אחד. לא אומרים כלום עד לבדיקה איפשהו אחרי החודש השלישי.

נראה.

תודה שהחזקתן לי אצבעות. תודה לכל אחת ואחת מכן. 💓

תרגיל שחרור אצבעות ויום הולדת 38

 אני רוצה לכתוב, אבל משהו כאילו קושר לי את האצבעות.

בכתיבה בעט או עיפרון תמיד התקשיתי, הקצב היה איטי והראש היה בורח קדימה... ביסודי אני זוכרת פעם אחת שכל הכיתה כבר הרימה כסאות והלכה, ואני נשארתי מעתיקה מהלוח. בסוף המורה ביקשה משכנה שחיכתה לחזור איתי לסיים להעתיק לי כדי שנוכל ללכת. בכיתה ז', באסיפת ההורים הראשונה, המחנכת שלי אמרה לאמא שלי לשלוח אותי לאבחון, בגלל שהיא ראתה מבחן שלי ושאלה אותי את אותן השאלות בעל פה (מורה לספרות, חשוב לציין), והיא קלטה פער מהותי בין מה שהיה כתוב על הנייר לבין מה שאמרתי.

הליקוי העיקרי, אבל לא היחיד, היה שלמדתי לכתוב לא נכון. אם תחזיקו עכשיו עט, תראו שהאמצע המורה עושה את רוב העבודה. אבל אצלי זו הייתה אצבע ה"בן-זונה מניאק". כתוצאה מכך, כל היד הייתה מתעייפת והייתי כותבת לאט ובינתיים הראש שלי רץ קדימה קדימה קדימה, והיו מתפספסות מילים ולפעמים שורות. אז קיבלתי הארכת זמן במבחנים והתחילו לבחון אותי בע"פ ופתאום מרבית הציונים זינקו. בכיתה י' הייתי תלמידה מצטיינת והלכתי למחנכת לתחקר אותה למה היא התכוונה במילה 'מצטיינת', כי זה פשוט לא הסתדר לי.

אבל ההקלדה! איזה זמן לחיות. ההקלדה נעה כמעט במהירות המחשבות. כשאני מקלידה אני הכי קרובה לעצמי שאני יכולה להיות. בעבודה צוחקים עלי לפעמים אם אני נכנסת עמוק מדי למשהו שאני כותבת כי אז הידיים רצות והעיניים לא מפוקסות וזה טאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפטאפ...

אז זה היה תרגיל הכתיבה כדי להתחיל לחלוב ממני מידע.

יום ההולדת עבר בסדר. הדלקתי את הפלאפון וקיבלתי שטף של הודעות שהראשונה ביניהן היה הבוס הקודם שאני מאוד אוהבת, ואנשים מהעבודה והבוסית הנוכחית וזה התחיל לי את הבוקר נכון. בן הזוג היה בכאבים ושנינו בעיקר התמקדנו בכך שבערב נוסעים להורים שלי והוא צריך להיות במוד תפקודי, אז הוא ניסה לנוח ואני ניסיתי לאפות, ושם נלחצתי והסתבכתי... העוגות יצאו בסדר בסוף אבל עם אחת מהן התחלתי מחדש רק כי שיגעתי את עצמי. האם הלחץ היה מיום ההולדת עצמו או מכך שיומיים למחרת הייתי אמורה לקבל תוצאות בדיקת בטא לגבי החזרת העוברים? העוברים, כנראה. מלבד רפלקס ה"אני הולכת לחטוף את זה מאיפשהו" שיש לי בימי הולדת, באמת שהייתי מעדיפה שהם יעברו כמה שיותר מהר. אז בעצם כנראה שאני לא רוצה לכתוב לכן על יום ההולדת כל כך.

בכל מקרה, היה, עבר, הכל סבבה. ההורים נתנו כסף, האח הבכור בכלל לא אמר מזל טוב אבל גם אני כתבתי לו רק למחרת אז מה זה משנה. נסענו אחה"צ להורים, כל האחיינים היו שם ושני האחים ושתי הנשים והייתה אווירה יחסית טובה. בשלב מסוים הגיסה המחרימה הושיטה לי צלחת כי חילקנו אוכל לילדים. החזרתי לה. בשלב אחר עשיתי חיקוי בשולחן וכולם צחקו, גם היא. גם משהו. בן הזוג שכנע את האחיינים לקשט קצת (אבל למה לא אצלנו?) וכשניסיתי לחלק את העוגות, אחרי שהוא הכריח את הסביבה לשיר מזל טוב, הוא החליט שהוא רוצה לתת לי מתנות (גם זה היה סיבוך... הוא קנה לי אוזניות לפני חודש ורציתי לדחות את הפתיחה שלהם כדי שיהיה לי מה לפתוח ביום ההולדת, ואז הוא שכנע אותי בכל זאת, ואז לפני יום ההולדת אמרתי שלא יקנה לי משהו נוסף כי קניתי לעצמי שרשראות ואשאיר אותן סגורות ואז אפתח באותו היום, ובסוף את המתנות והכרטיס בערב הוא נתן לי בזמן שאני מנסה לחתוך עוגות ולקדם עניינים, הכל התברדק, והמתנות שלו הגיעו במייל וזה היה סדנת בישול זוגית וטיסה לאמסטרדם והכל היה כל כך מבולבל, וכרטיס ברכה שכתוב מזל טוב סבתא והכל הרגיש כאילו כוונה טובה אבל מתובל עם משהו... כועס? זועף? דווקא?).

נמרחתי כאן.

אקיצר, היה, עבר, בדיקת בטא, תוצאה חיובית. זה היה אתמול. מחר אני עושה עוד אחת. לפי התוצאה השנייה אפשר יותר לדעת מה קורה. זה קצת כמו לעבור משוכות. אז אתמול, אחרי שנפלתי ב-2 המשוכות הקודמות, הצלחתי לעבור. ומחר יש לקפוץ עוד אחת.

אז תשחררו את האצבעות קצת ומחר בבוקר תחזיקו שוב, בסדר? כי זה עובד. אתן עוזרות לי. תודה.

מחכים לחגים

מבחינת זמנים, בראי חגי תשרי וספטמבר-אוקטובר יש בעצם שתי תקופות:

1. "החגים", כלומר ארוחות החג והחופשים שביניהם, כלומר מצד אחד דרמות וסאגות ולחצים ומצד שני כיבוי השעון המעורר ולנוח ולישון ולא לרוץ כל כך הרבה ולעמוד בפחות דד-ליינים. בתקופה הזו החובה העיקרית היא משפחה, אבל לפחות בגזרת העבודה הכל שקט כי הכל יחכה כבר ל...

2. "אחרי החגים", פח האשפה של כל השאר.

אחרי החגים נעשה ספורט, נקיים את כל הישיבות שלא הספקנו בין לבין, נחגוג עם הצד שלא ראינו במהלך החופש, נתראה עם חברים ונרד במשקל ונתחיל חוגים ויגיע ישו על חמור לבן. 

אז אני מחכה לחופשים שבין החגים, בשביל לכבות את השעון המעורר ולשחק באקס בוקס ולקרוא ספרים ולהתחיל לרוץ יותר (כרגע על 5 ק"מ בערך פעם בשבוע) ולהמשיך להגיע ל-15 ק"מ הליכה ביום וכל זה. כמו כן, אני מחכה להחזרה שנקבעה ל-10.9.21, שגוזרת בחובה את בדיקת הדם שתגלה אם עלתה רמה של הורמון מסוים בגוף כדי לדעת אם הרחם עובד על שמירה על משהו או לא.

סטטיסטית, הבדיקה הזו תצא ביום ההולדת שלי שהוא ערב חג, או יומיים אחריו.

אני מתלבטת אם הפעם לבוא לזה בגישת "עובדה מוגמרת, מחשבה יוצאת מציאות" ופשוט להתייחס לזה כמשהו שכבר צלח וקיים ואיזה כיף וכמה נפלא, או בגישה הקודמת של "בוא לא נדבר על זה ואם נדבר אז נציין המון הסתייגות וזהירות כדי שלא נעשה לעצמנו מזל רע."

הפעם (החזרה שלישית) אבל להחזיר רק עובר אחד (בן 6 ימים) כי בפעמים האחרונות החזרנו "צעירים" יותר בצמדים, ונראה אם הרחם יקבל עליו את המשימה אם יש רק אחד לטפל פה.

קשה לי עם העובדה שזה קורה סביב יום ההולדת שלי, יש שם כל כך הרבה פוטנציאל לכאב ואני מודעת לכך שבן הזוג כבר נזהר בצעדיו אחריו שמיד אחרי ההחזרה האחרונה גילינו שזה לא צלח, לצד התנהגות דוחה מצד אחיו ועוד בונוס של הם צעירים הרבה יותר מאיתנו ובהיריון שני, ובונוס של בן הזוג בכאבים אז ניסה לנפנף את התסכול שלי מה שהקפיץ אותו פי עשרות מונים.

אבל פרה פרה.

לאבא יש יום הולדת בערב החג אבל אני בצד של בן הזוג אז כל המשפחה (כולל הגיסה המחרימה) תחגוג בלעדי, אז כנראה אנסה למחרת לנסוע לאחי (איפה שההורים שלי עדיין יהיו) כדי לאחל לו מזל טוב ולחגוג פנים אל פנים, כשהוא עוד שם. בכל זאת, 78 במגמת הזדקנות בשנה-שנתיים האחרונות.

ובשישי הקרוב נחזיר עובר אחד ונחזיק אצבעות ונקווה לטוב.

ואחרינו, המבול. או אחרי החגים.

חודשולדת

 אתמול הייתה יום ההולדת של האחיינית של בן הזוג.

אותה אחת מהפוסט הקודם - יום הולדת שנה, האבא שולח הודעה לאחיו להגיד שיש להם רשימת מתנות, אז כמה הוא מתכנן לשים כדי שידע לכוון אותו לאיזה מתנה, ואז מקנח ב"שים כמה שנראה לך ואנחנו נשלים."

מלכתחילה אמרתי כאן שאני לא הולכת, והבעתי הסתייגות גם בפני בן הזוג אבל בשעת השין, איך לא, התארגנתי ליציאה. הם גרים במרחק 5 דקות מאיתנו - ואנחנו אף פעם לא רואים אותם ללא קשר לקורונה - אז בהליכה קלילה.

בן הזוג הרגיש חרא מהרגע שנכנסנו, אם כי אני לא בטוחה כמה היה פיזי וכמה נפשי. מהצד שלו היו ההורים, אח אחד עם שני ילדים (בלי אשתו) וזהו. מהצד של הגיסה היו אחים ובנות דודה ודודה ומה לא... בערך 20 איש, מהן 2 הריוניות, ורק שנינו עם מסכות. בהתאם, המשפחה של בן הזוג ישבה מכונסת בפינה בשקט שלה והאחרים השתלטו על הסלון, ישבו עם הגב, ניסו להפעיל את הנסיכה בת השנה שהסתפקה בלעשות פרצופים חמוצים ולהתעצבן על כך שמנסים להפעיל אותה.

בן הזוג ישב בפינה של בפינה כמו בלון שהוציאו ממנו את כל האוויר. אני לא יודעת כמה מזה היה הכאב הפיזי וכמה הנפשי. בצד הפיזי, הוא סובל הרבה מתחושת בערה ברגליים, זרמים חשמליים בלתי פוסקים כך שכל הזמן כואב לו, גם כשהוא לא דורך. זה מחמיר כשהוא לא ישן טוב, והוא אף פעם לא ישן טוב. ובצד הנפשי, הוא מאוד נפגע מאחיו ודרישות המתנות שלו, ואז אחיו בקושי אמר לנו שלום, ולא בא להגיד אף מילה ורק זז בין המשפחה של אשתו לילדה שלו. 

אחרי שעה הלכנו, ובדרך הוא בכה מאחורי משקפי השמש שלו, ולא רצה לדבר. גם בבית הוא לא רצה לדבר. לקחתי צעד אחורה, כי לא הייתה שום תועלת בניג'וס וכי נגמרה לי האנרגיה. באופן כללי. בשלב מסוים חזרתי לחדר השינה להגיד לו שאני יוצאת עם הכלבה, והוא בהה בתקרה, ואמרתי לו שאני דואגת לו והוא כרגיל ענה במידה של זלזול ובוז, ואני השבתי שהוא בכה בדרך וכעת בוהה בתקרה והוא בכאבים, והגיוני שאדאג, והוא השיב כאילו פתאום השתכנע...

בערב, לפני שהלכתי לישון, הוא הושיט לי ידיים לחיבוק, כי אתמול אלה היו 6 שנים מהדייט הראשון שלנו. כמה שנים וכמה זמן... והיום יש לו תור לרופא כאב ואני רוצה לבקש שילך לבד. 

אני לא יודעת איך להבהיר שנגמר לי. שאין לי יותר כוח או רצון או אנרגיה.

אני כועסת ועייפה ומיואשת ובודדה ושום דבר לא בא לי בטוב ואני נכונה לתקוף ולהלום בשנייה שמתקרבים אלי.

And... scene.

אני נכנסת למטבחון במשרד.

יש שם שתי נשים מהקומה, ועוד אישה מבוגרת שמציידת את המטבחון.

אחת מהנשים בקומה, מאוד נחמדה ששוחחתי איתה מספר פעמים, בלי מסכה. זו לא הפעם הראשונה. האישה שמשוחחת איתה בהיריון, והמבוגרת שמציידת את המטבחון כבר החלימה מהקורונה.

אני מחכה בסבלנות שיכינו קפה.

בשלב מסוים השיחה מתגלגלת, ואז אותה ההיא, בלי המסיכה, אומרת בחיוך שיש משהו בקומה שלנו, כל אישה שם עובדת חצי שנה ונכנסת להיריון.

בשלב הזה הדם עלה לי לראש ולא יכולתי לשמוע כלום, רק דמיינתי את הצחוק של הקהל שצופה בהקלטה הזו, דמיינתי איזו סצנה חוצבת להבות, או סתם אותי אומרת בקול בלתי נסבל שזה מעניין, כי אני בקומה הזו כבר כמעט 6 שנים ומנסה להיכנס להיריון כבר שנתיים והנה, שני סבבי IVF ושתי החזרות וכלום, ואז זורקת את הכוס על הרצפה והולכת.

מיותר לומר שלא עשיתי כלום. שתקתי ודמיינתי את הצחוק של הקהל, מחריש לי באוזניים.

קורונה בתחבורה ציבורית

אני מנסה לכעוס פחות.

בתחבורה הציבורית, לדוגמה, יש המון אנשים בלי מסכות. לא מסכות סנטר, אלא פשוט בלי מסכות, קבורות איפשהו בתיק ויוציאו אם יתחשק להם. ואני הייתי משתדלת לשאול בנימוס אם אפשר לשים מסכה, אבל התשובות הופכות להיות יותר ויותר תוקפניות ולא נעימות, ולי נגמרה הסבלנות אז אני עונה בהתאם.

לדוגמה - לפני כמה שבועות, עולות שתי בחורות לרכבת, אחת במדי משטרה (!!!!!) ושתיהן עם מסכות על הסנטר, מתיישבות במושבים שלידי. ביקשתי מהן להרים, שלכך השוטרת גלגלה את העיניים כל כך חזק, שאמרתי "תיזהרי, זה עוד יתפס לך ככה". אז החברה שלה התחילה לצעוק עלי לסתום את הפה, ולצעוק ולצעוק ולצעוק, עד שה"שוטרת" אמרה לה לעזוב אותי, כי יש אנשים חולים.

קחו רגע לחשוב על המשפט הזה. תעריכו את האירוניה.

לפי יומיים, שוב ברכבת, שוב מישהי במושבים לידי, אני שוב מבקשת. הפעם היא מתחילה להגיד שיש הרבה אנשים ככה ברכבת, ואני עונה שהיא צודקת, אבל היא היחידה שיושבת לידי. אז היא שמה את המסכה ומקטרת על זה בקול עד שנמאס לי, אני קמה, אומרת לה ללכת להזדיין והולכת לעמוד ליד הדלת, איפה שיש יותר איוורור. מאוחר יותר באותה נסיעה אתיישב במקום אחר ואספיק לשבת פחות מדקה לפני שחייל יתיישב מולי בלי מסכה. אני אקטר בקול ואקום, והוא ישים מסכה, אבל זה יהיה מאוחר יותר ואני גם ככה ארגיש כמו המשוגעת התורנית.

אתמול ניסיתי למצוא מקום ישיבה ברכבת אבל כל כך הרבה אנשים בלי מסכות או עם מסכות סנטר שפשוט ויתרתי והתיישבתי על המדרגות ליד הדלת, מכורבלת לכדור וטומנת את הראש עמוק עמוק בספר, כדי שלא תהיה לי הזדמנות לכעוס. וגם אז לא השתלטי על עצמי וכשהפקח סילק מישהי שישבה במקומות שכתוב ששמורים לו, הצעתי לה לשים גם מסכה באותה הזדמנות. אני סתומה.

בתקווה, המלצת הממשלה תוביל לכך שנעבוד כמה ימים מהבית (מניחה שיומיים) ונראה מה אעשה בשאר הזמן. גם נהיגה זו פחות אפשרות כי זה מתסכל לא פחות, ומחיר הדלק נוסק...

חמשת שלבי האבל

 אני מקבלת תחושה שהמוח שלי קצת התבלבל בשלבי האבל... בכלל לא הכחשתי וקיבלתי את המצב מיידית, אבל דיכאון שלט למרבית הזמן ועכשיו הוא מפנה יותר ויותר מקום לכעס.

אתמול היה יום שקט במשרד, מה שעבד לטובתי כי בכיתי רוב היום. לא יודעת אם שמו לב, לא באמת אכפת לי. ישבתי בחדר שלי ועבדתי על משימה שבכלל לא קשורה לעבודה שלי שביקשו ממני כטובה, ואז משהו שכן קשור, ובין לבין כל שעה-שעתיים בכיתי.

שלשום בערב העניינים החמירו... זה התחיל מכך שאחרי שקיבלנו את ההודעה שהסבב שוב לא צלח אז אחיו של בן הזוג הודיע שלכבוד יום ההולדת 1 של האחיינית יש להם רשימת מתנות (!) אז שנודיע לו כמה כסף חשבנו להוציא (!!) והם יגידו לנו מה לקנות (!!!).

בן הזוג נורא התעצבן, אני בעיקר נגעלתי אבל ניסיתי לעזור לו להעביר את זה בהתעלמות וגיחוך.

עד הערב הוא היה כבר בכאבים ומתוסכל, ואז אותו אח שלח תמונה בקבוצת ה-WhatsApp, של התינוקת שמתבשלת... כי הם בהיריון. אחלה. בן הזוג בדיוק חזר מרבע הליכה כשהוא בכאבים ועצבני, ואני ניסיתי לחלוק איתו את התחושה שהחיים פשוט בועטים בי ולא משאירים מקום בין מכה למכה, אבל הוא היה עצבני וחסר סבלנות ושלף לי משפט ש"זה לא פאי".

אני נפגעתי והתעצבנתי ונכנסתי לעצמי, הוא התעצבן מהתגובה שלי ו-stormed off לענייניו ואני נשארתי לבכות לבד בארון הבגדים. אחר כך לקחתי קלונקס ועד 20:40 כבר נרדמתי.

ואת רוב היום אתמול העברתי בדמעות. הוא שלח הודעה ושלח התנצלות, אבל זה כבר לא שינה, לא באמת.

וגם הגיעו חדשות טובות אתמול, אפילו שתי פיסות* וכלום לא נגע בי. רק בכיתי ועבדתי ובכיתי ועבדתי.

שוב פעם לא

 תסלחו לי אם זה TMI, אבל בחמישי התחיל דימום קל.

התקף חרדה ושיחת טלפון לבן הזוג שהצליח להוציא את כל הלחץ מהבלון... שכן, קודם כל הכל בסדר, ושנית, בכלל יכול להיות שזה נגרם רק בגלל עובר אחד ואילו השני משגשג. חזרתי לנשום. כי הרי קלונקס אי אפשר לקחת אם בהיריון, אז משהו צריך לעצור את הפניקה והדמעות. הרופא לא עזר בכלום, לא הסביר ולא נימק, סתם השיב שדימום לא אומר דבר וחייבים בדיקת בטא, בלי שום טיפונת מידע. בן הזוג עצר את הפניקה בשנייה, אבל הרופא היה הכי סתם שאפשר.

אז בסדר, בדיקת הבטא הייתה אמורה להיות בראשון (כלומר 3 ימים אח"כ), ואמנם בן הזוג הרגיע בכך שיצר אופק שבו יש פוטנציאל לתשובה חיובית. אבל מאותו הרגע עשיתי כל מה שיכולתי כדי לדעת שגם הפעם זה לא עבד. שחס וחלילה לא אפתח ציפיות או אאמין במשהו חיובי. שחס וחלילה לא אשבור לעצמי את הלב שוב.

הדימום הקל הפך למחזור, אמנם לא שגרתי באופיו, אבל מסביר את התסכול העצום (במקום הרגיל) שלי מהעבודה והסובב אותי.

בין לבין דיברתי עם הבוסית על התסכול מהעבודה עם הבוס, שמפתח אופי של אווירת סוף קורס ובקושי עובד ומפיל יותר ויותר עלי כדי שהוא יוכל להתמקד בדברים החשובים - שיחות עם המשפחה, תיאום הגעה למטבח עם זו שמביאה סלטים וסנדוויצ'ים ויציאה בזמן כדי להגיע לאירועים בערב...

דיברתי איתה גם על כך שלא מקפידים על מסכות בקומה, על כך שכבר כמעט תקפו אותי פעמיים בתחבורה ציבורית, על כך שהיה לי התקף חרדה באוטובוס כי הורידו מסכות וצרחו ולא יכולתי לרדת כי, פקקים ושעתיים כדי לעשות מרחק של 5-10 ק"מ...

בכל מקרה, סיכמנו שאין לה מה לעשות מלבד לאשר לי יותר, באופן ספורדי ולא רציף ולא קבוע, לעבוד מהבית. אז היום אני עובדת מהבית. 

ומשהו בכל ההתניות שלי כנראה עבד, כי כשהגיעה השיחה, בדיוק שהלכתי לסלון לראות את טקס הענקת המדליות ומדליית הזהב של ארטיום, הם התקשרו. והנמכתי את הטלוויזיה ושמתי על ספיקר כדי שבן הזוג ישמע ואני לא אצטרך לדווח לו, ואכן... אני לא בהיריון. שוב.

הרופא סימס אחר כך, "באסה" ו"ניפגש ונדבר איך ממשיכים". קבעתי תור לעוד שבועיים וחצי. יש כרגע 3 מוקפאים מופרים, 2 ביום החמישי ו-1 ביום השישי. אולי הפעם ננסה להחזיר רק אחד. אולי אם יהיה שם לבד יחליט להקים בית. הייתי יכולה בפוטנציאל לחטוף התקף חרדה מה"ניפגש ונדבר", אבל היתרון בדיכאון שנמשך מההתקף של יום חמישי זה השקט.

אולי בכלל עדיף ככה. 

אולי אגיד את מה שאולי כולם חושבים - גם ככה כדור הארץ מתחמם, גם ככה המדינה בקאנטים ורק הולכת ומתדרדרת, גם ככה ההורים מזדקנים, גם ככה בן הזוג מתקשה לתפקד, גם ככה הורות היא מאמץ והחיים ברמה הנוכחית גם ככה קשים לי, ואם גם ככה וגם ככה וגם ככה, אז אולי פה, סוף סוף, אוכל קצת לצאת מהמסגרת, ולעשות לשם שינוי משהו שהוא לא מובן מאליו, ולא אביא ילדים לעולם.

סבב שני

 ובכן. אעז ואומר ששבוע ארוך עבר על כוחותינו, אם כי זה כנראה נמשך משבוע שעבר.

אז בחמישי שעבר הייתה לי שאיבת ביציות. את כל ההזרקות אני כבר עושה לבד, כמו אלופה, בלי גמגומים. מצד שני, יש תרופות שצריך להזריק 36 שעות לפני התהליך, אז ב-5:30 בבוקר אני עומדת מול הראי ען בטן חשופה ו-3 מזרקים, והראשון נורא כאב, ברמה שניסיתי להזריק את השני וכאילו התרחקתי מעצמי.

היה רגע מאוד משעשע שבו אני מפקדת על עצמי 'די עם השטויות' והשלמתי את המשימה.

גם את השאיבה השנייה עברתי בלי הרדמה. יותר מהיר, פחות פוטנציאל לסיבוכים. מה שכן, ההורמונים או במציאות עצמה מתחילים לתת עבודה בגלל ששבוע שעבר בכיתי כמעט כל יום. ביום של השאיבה בכיתי בבוקר, ובכיתי בסוף התהליך, ובכיתי חזרה באשפוז היום, ליד בן הזוג... כל כך התעייפתי מהכל, ורק רציתי לשכב בשקט ולבכות. אפילו שלא ידעתי להסביר למה. בסוף יצאו 7 ביציות, בדיוק כמו הפעם הקודמת. ככה זה ייקים, מדויקים.

התהליך עצמו לא נעים על רמת הכואב, אבל בעיקר מרגיש הרבה לחץ מבפנוכו. מה שכן, זה אורך רק כ-2 דקות, אז אפשר לחיות עם זה. בשישי חיכיתי לשיחת הטלפון - חלקו של בן הזוג בתהליך 'הניב' פחות משציפינו, ושנינו חששנו מחדשות רעות בנושא. בכל מקרה, למרות שאף אחד לא מתקשר אלי אף פעם, אחי התקשר ובמקביל המרפאה, ועד שניתקתי אותו הם ניתקו, ואז חיכיתי בנשימה עצורה... סיפור. אבל התקשרו, ועם 7 ביציות, היו... 7 הפריות. שזה ממש ממש נפלא.

אמרתי למטלפנת שאני אוהבת אותה.

בערב נסענו להורים שלי לארוחת חגיגה ל-3 ימי הולדת, שאני ארגנתי והכרחתי את כולם להביא משהו כדי שאמא שלי לא תצטרך לטרוח, וגם הצעתי שיהיה בסגנון בופה כדי שהיא לא תערוך את השולחן, וגם הכנתי 2 עוגות יום הולדת ובן הזוג הכין סלט. הגיסה המכשפה הגיעה וישבה לקרוא ספר כל הערב. הכלבה שלהם חרבנה בבית אחרי שהגיסה נזפה בבן שלה שהוא לא יצא עם הכלבה בצהרים אז היא חרבנה גם אצלם בבית... ואז הוא יצא איתה, והיא שלשלה ליד בית של שכנים, והוא לא יכל לאסוף אז השכנים באו לנזוף וגיסה אחת קראה לשנייה בעצבים וזו אמרה "רגע, המורה קוראת"... אין משהו שהוא לא סיפור איתה.

הפואנטה היא:

1. הד של הפיצוץ הראשון בין הגיסה המחרימה לאחי האמצעי (כלומר, הגיס שלה) כאשר הכלבה הקודמת הסתובבה אצל ההורים שלי והציקה לטיול, ולשניהם לא היה כוח, ואחי לא רצה שהיא תשתין על השטיחים של ההורים אז הוא הוציא אותה, והיא רדפה אחריו בצרחות...

2. בשתי נקודות בערב, אחת מהן שאני מלטפת את הכלבה שלה והיא לא אומרת כלום ואז אמא שלי מלטפת וההיא אומרת לא ללטף כי היא כלבה רעה, נעשה לי נורא ברור שגם אם אכנס להיריון, הטענה של בן הזוג לא נכונה והגיסה בחיים לא תחדש את הקשר. שזה כנראה לטובה, אבל אף אחד לא אוהב שלא בוחרים בו או לא רוצים אותו.

הערב היה... אנעארף, מה שהיה. אי אפשר לומר שנהניתי. שמחתי לראות את האחיינים, למרות שהבנים של המחרימה אפילו לא באו להגיד שלום. עשיתי סלפיז עם שני אחיינים אחרים, אז זה משהו. האח שלהם דפק לי כדור בראש כמה פעמים והייתי כל כך המומה שלא זזתי, אבל אחר כך כשהוא רדף אחרי אחותו והיא התחבאה אצלי, אמרתי לו שאם הוא ינסה משהו שוב, אני אבעט לו בביצים. לא מנומס.

הגיסה הלא מחרימה דאגה להסב את תשומת ליבי שעוגת השמרים לא נאפתה כמו שצריך.

בעבודה העניינים נעים בין דממת אלחוט ללחץ היסטרי, ואתמול היה כזה, ויצאתי רותחת על הבוס שנמצא באיזו עננה משל עצמו ולא עושה כלום לעזור... חצי נחמה הייתה שגם הבוסית התעצבנה עליו. רבע נחמה בגלל שהיא התקשרה אלי איזה 5 פעמים אחרי שיצאתי עם שאלות.

אבל הייתי חייבת לצאת, בגלל שאתמול הייתה ההחזרה. אז מתוך 7 הפריות, יש 6 עוברים. ואתמול 2 הוכנסו לי לרחם. עכשיו צריך במשך שבועיים לא לאכול כל מיני דברים מסוימים אבל כן להקפיד לאכול ולא לשתות יותר מדי קפאין ובעיקר לקוות שהם/הוא/היא יחליטו שנחמד שם וישארו איזה 9 חודשים. זה גם חדשות טובות כי זה אומר שאם גם הפעם זה לא יעבוד, לפחות יש הפסקה מ'דגימת' בן הזוג וההזרקות, ופשוט ננסה עם הארטיקים הנותרים.

זה משהו.

אז אם אתן מחבבות אותי, ובא לכן לעזור, תשלחו לי בבקשה אנרגיה טובה, או תחזיקו לי אצבעות, או ציינו אותי בתפילות או סתם במחשבות שלכן. תעזרו לי לקוות שיישאר שם איזה אחד או אחת בפנים, ונוכל לקחת את זה הלאה. תודה.

צדיק, דקה לרחמים עצמיים יש לך?

 אני מתקשרת לעדכן את אמא שלי בארוחה שאני מארגנת אצלם בשישי עם כל המשפחה, לחגוג כמה ימי הולדת.

במהלך השיחה, הוא שואלת לשלומי ולשלום בן זוגי.

אני עונה שסוחבים בקושי, עם הסתייגות מסוימת בקול, כי תקופה קשה, וכו'.

התגובה שלה היא להזכיר שאני באמת צריכה לעשות כבר צוואה, כדי שאם חס וחלילה יקרה משהו, לי או לבן הזוג ולי, אז האחים שלו לא ירשו את הדירה (כי ההורים שלי שמו כסף ואני שמתי כסף).

אז משתמע מדבריי שאני עוברת תקופה קשה ושקשה לי, ואמא שלי חושבת שזה מתחבר מצוין לכך שבמידה של ברית התאבדות או משהו כזה, צריך לוודא שהאחים שלו לא יקבלו חלק מהדירה.

תקשיבו, אני יודעת שרובנו גדלנו עם אמהות לא משהו, ויש פה אווירה די מפוכחת לגבי מה אמא כן ואמא לא, ואיך מה שמכרו לנו בטלוויזיה ובסרטים היה בולשיט, אבל בואו...

עוד כמה קשים קטנים ינחתו לי על הגב לפני שהוא ישבר, אני תוהה.

Barren Wasteland

 זה תפקוד בגלל שחייבים לתפקד.

חייבים לעבוד, חייבים לאכול, חייבים לנקות את הבית, לעשות את הכלים, לכבס את הבגדים, לצאת ולהאכיל את הכלבה, זו מטוטלת האינרציה שדורשת שדברים יעשו ולכן הם נעשים, בלי שום סיבה אחרת.

אבל אחרי תקופה ממש טובה וחיובית של שנינו, הוא נפל בגלל חוסר שינה וסירוב מטומטם לעשן גראס כדי להקל על הכאבים, ועכשיו שנינו מלקקם את הפצעים. הוא כועס על העולם, אני כועסת על העולם ועליו. כרגיל אני מוצאת מתוכי נכונות להפגין רכות ואמפתיה - בין העקיצות, בין הכעס, בין הזעם, בין חוסר הסבלנות - אבל אצלו זה לא כל כך פשוט.

הוא עמוק שם בפנים, ואני כרגיל עומדת בשולי הבור ומדי פעם קוראת לו מילות עידוד, בשאר הזמן מקטרת שהוא לא יוצא כבר. מקטרת, מקטרת, מקטרת. יותר כועסת מכל דבר אחר. חסרת סבלנות, חסרת כוח, חסרת אנרגיה, רק כועסת וכועסת וכועסת, ועדיין מרגישה את עצמי עליונה כי אני מצליחה להפגין קמצוץ רכות ועדינות כלפיו בזמן שהוא... כועס עלי? פוחד ממני? רואה רק את עצמו כי הראש תחוב כל כך עמוק בתוך התחת?

מי יודע ולמי אכפת. העיקר, כועסת כועסת כועסת. וזה הרגש הכי מיותר, הכי בנאלי, לא עוזר בכלום. 

The world owes you nothing. It was here first.

בסבב IVF שני, ואני מרגישה שהפעם לא יקרה כלום, כמו פעם קודמת. כלומר, גם אם יוציאו את הביציות, גם אני אצליח למצוא את הרגשות הנחוצים כדי לעזור לו לספק דגימה, גם אם תהיה הפריה, הגוף לא יעשה עם זה כלום. הגוף יהיה נעול. 

"לא. לא מוכן. לא מקבל. יש יותר מדי מתח וכעס וזעם וחוסר אונות וחוסר ודאות וכאב ואין רשת ביטחון ולעולם אין גדרות. שום דבר לא יצמח באזור קרב. שום טוב לא יצא מכל הרע הזה."

אז אני אומרת לעצמי 'פעם שלישית גלידה'. עושה את הכל ועדיין, הפעם ויתרתי מראש.

ביקור פתע

ובכן...

עבודה מהבית - נפלא.

חזרה למשרד - מחורבנת.

הזדקנות ההורים - מייאשת.

התמודדות אבא עם ניסיונות שלילת רישיון - שלווה למפתיע.

התמודדות אמא עם הקונספט של האחריות נוספת - היסטרית (מחפשת לה פסיכיאטרית).

ניסיונות כניסה להיריון - לא צלחו.

טיפולי הפריה - 1 כשל, 2 מתחיל.

הקשר עם בן הזוג - נפלא, נהדר, מצוין, עד שהדכאון שלו החמיר והגיע לנקודת שיא של חוסר תקשורת הבוקר שהתקשרתי להורים שלו כי הייתי מודאגת, והם באו ודיברו ועודדו והלכו, וכשאני התחננתי שיחזור לעשן גראס כי זה עוזר לכאבים שלו, למרות שהוא החליט שזה לא באמת עוזר... לא חשוב. בשורה התחתונה, הוא נשמע כמו אבא שלי, נוזף באמא שלי.

ואני קיבלתי את זה בהבנה ורוגע, בלי פגיעה או דרמה, בעודי אומרת שכשירצה לדבר, כשירצה לא להיות לבד, רק יגיד ואני אבוא.

מצוין. נפלא. אני אישה נהדרת.

תנו לי פאקינג גביע ומדליה.

איזה אושר.