אני מקבלת תחושה שהמוח שלי קצת התבלבל בשלבי האבל... בכלל לא הכחשתי וקיבלתי את המצב מיידית, אבל דיכאון שלט למרבית הזמן ועכשיו הוא מפנה יותר ויותר מקום לכעס.
אתמול היה יום שקט במשרד, מה שעבד לטובתי כי בכיתי רוב היום. לא יודעת אם שמו לב, לא באמת אכפת לי. ישבתי בחדר שלי ועבדתי על משימה שבכלל לא קשורה לעבודה שלי שביקשו ממני כטובה, ואז משהו שכן קשור, ובין לבין כל שעה-שעתיים בכיתי.
שלשום בערב העניינים החמירו... זה התחיל מכך שאחרי שקיבלנו את ההודעה שהסבב שוב לא צלח אז אחיו של בן הזוג הודיע שלכבוד יום ההולדת 1 של האחיינית יש להם רשימת מתנות (!) אז שנודיע לו כמה כסף חשבנו להוציא (!!) והם יגידו לנו מה לקנות (!!!).
בן הזוג נורא התעצבן, אני בעיקר נגעלתי אבל ניסיתי לעזור לו להעביר את זה בהתעלמות וגיחוך.
עד הערב הוא היה כבר בכאבים ומתוסכל, ואז אותו אח שלח תמונה בקבוצת ה-WhatsApp, של התינוקת שמתבשלת... כי הם בהיריון. אחלה. בן הזוג בדיוק חזר מרבע הליכה כשהוא בכאבים ועצבני, ואני ניסיתי לחלוק איתו את התחושה שהחיים פשוט בועטים בי ולא משאירים מקום בין מכה למכה, אבל הוא היה עצבני וחסר סבלנות ושלף לי משפט ש"זה לא פאי".
אני נפגעתי והתעצבנתי ונכנסתי לעצמי, הוא התעצבן מהתגובה שלי ו-stormed off לענייניו ואני נשארתי לבכות לבד בארון הבגדים. אחר כך לקחתי קלונקס ועד 20:40 כבר נרדמתי.
ואת רוב היום אתמול העברתי בדמעות. הוא שלח הודעה ושלח התנצלות, אבל זה כבר לא שינה, לא באמת.
וגם הגיעו חדשות טובות אתמול, אפילו שתי פיסות* וכלום לא נגע בי. רק בכיתי ועבדתי ובכיתי ועבדתי.
*בן הזוג קבע תור לרופא כאב פרטי לעוד שבועיים, מה שיקדם מהותית את תהליך קבלת הרישיון לרפואי ויחסוך לנו כמה מאות-אלפים בחודש. כמו כן, אבא שלי עבר את המבחן השלישי בסדרת הנהיגה שלו, ויקבל המלצה מהמכון הגריאטרי וממורה לנהיגה שהוא כשיר לנהיגה, שזה כנראה יוכל אולי בתקווה לבטל את המלצת הרופאה הגריאטרית שדיברה אתו אולי רבע שעה, לשלול את הרישיון.
בן הזוג גם דיבר עם אחיו וסוג של סדרו את ההדורים, רק שהאח מבחינתי עוד החמיר את העניינים כשהוא התחיל לדבר על צעצוע התפתחותי שעולה 400 שקל, ושנשים כמה שמתאים לנו והם ישלימו... כשהם יודעים שהוא מובטל.
תגידו מה שאתן רוצות לגבי המרירות שלי כי הם בהיריון ואנחנו לא, אבל פה, פה הנקודה שעברתי מעצב לכעס. שכנראה זה שיפור, אני מניחה. לא אמרתי לבן הזוג כלום אבל אני לא מתכננת ללכת ליום ההולדת. אולי הפעם אלמד שלנסות להיות בסדר לא עוזר בכלום, ואולי הגיע הזמן שגם אני אתחיל למחוק מהמציאות שלי דברים שלא עושים לי נעים.
ובין כל הרעל הזה, שעכשיו שוצף לי בוורידים, יש המון אהבה לקוראת אחת מיוחדת פה, ששלחה לי מייל והתכתבה איתי, ובאמת הייתה קרן האור היחידה שלי אתמול, והבנאדם היחיד שאמר לי שאני בסדר. שזה לא בגללי.
❤
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה