אני מתחילה פוסטים במחשבות ולא מסיימת אותם.
אולי הכתיבהפשוט יושבת לי טוב כרגע, אולי אני לא רוצה להקדיש לדברים יותר מדי מחשבה, ואולי אני כל כך עסוקה בין לבין שברגעים המתים אני פשוט נהנית מתחושת ה'לא לעשות כלום', שהיא רשת חברתית או שחור ופתור או משחק אחר עם מספרים בפלאפון. או, כמובן, תכניות בטלוויזיה שאנחנו רואים ביחד ('קופה ראשית' זה האיכות, 'חתונמי' זה כדי לנתח התנהגות ו'מישהו לגור איתו' זה כדי קצת לשבור את הלב כל פעם מחדש').
אז חגגנו יום הולדת שנה לפצפונת. זה קצת מרגיש כאילו כל יום הוא סוג של חלום, שנתנו לי מציאות כלשהי שאני מקבל כמובנה מאליה ובה אני אמא לילדה קטנה ונשואה ועובדת, ואם אני אסתכל עמוק מדי אראה את התפרים ואבין מה לא מתחבר פה אבל זה חלום, אז מי שואל שאלות. אני אמא? לילדה בת שנה? לא הגיוני.
ביום עצמו לקחתי חופש מהעבודה, לקחתי אותה לכמה שעות בגן כדי שיחגגו לה שם - ספויילר: סרטון טיק טוק ששלחו לי שחוגגים לה ובה היא עם כתר ומחזיקה משהו ועם רקע מאחור ונראית שעוד רגע היא פורצת בבכי כי היא לא מבינה מה רוצים ממנה - ואז הלכתי איתה לגן חיות קטן בסביבה ופארק עם מזרקות. נכניס לכאן את נושא הבריאות כי חייבים - בן הזוג לא הרגיש טוב, ומסתבר שגם אני נדבקתי במשהו. בלי פירוט, אבל חשבתי שהבטן של נסערת מהתרגשות והסתבר שלא. אז הסתובבנו בגן החיות וכמובן ששכחתי להביא לעצמי כובע, והיא לא רצתה לשבת בעגלה ואני לא הייתי בטוחה שלא אתעלף. אבל הייתי אחראית בכך שהבאתי לשתינו מים וכל אחת משהו לאכול, אז התפוח החזיק אותה במשך הביקור. לא היה פשוט, אבל מה לעשות. מתישהו בצהרים בן הזוג אישר שמצבו השתפר וחזרנו הביתה, ואז הוא קיבל אותה לידיו ואני המשכתי לדעוך. נכנסתי מוקדם למיטה ומתישהו גם היא הלכה לישון לידי, אבל השינה לא עזרה והמצב שלי המשיך להתכווצ'ץ'. יצאתי עם הכלבה לטיול והקטנה נשארה בבית עם בן הזוג, וגם הטיולה זה היה מאתגר והבנתי שמשהו לא בסדר. בהמשך הערב מצאתי את עצמי שוכבת במיטה ורועדת מתחת לשמיכות, ואז גם עלה החום, אבל למזלי בן הזוג היה במצב התמודדותי ועשה לה אמבטיה - מהרגע שהגיעה הביתה, לא נכחתי ב-3 אמבטיות בלבד, כולל זו, ועושים לה כמעט כל יום. למחרת לקחתי אותה לגן וחזרתי לישון לכמה שעות. מה שזה לא היה עבר, וטפחתי לעצמי על השכם שבכל זאת ביום ההולדת היו בלונים וציינתי אותו איתה, והיא הייתה מלכת העולם מבחינתי. וגם הייתה גלידה, כמובן.
עם המשפחה שלי חגגנו בסופ"ש, עם המשפחה שלו סופ"ש אחר כך. משפחתי וקטן ושמח עם קצת קישוטים על הקירות ו-2 עוגות יום הולדת בכל חגיגה ונרות ושרים לה, והיא לא לגמרי מבינה מה קורה אבל נעים לה האנשים ותשומת הלב והשמחה, והיא מחייכת ומסתכלת בסקרנות. מלכת היקום.
כרגע אנחנו יומים אחרי חיסון גיל שנה וקצת אומללים, היא לא ישנה טוב בלילות וכל שיעול מביא קיטורים ויבבות ומסכנות, אבל אמרו שתופעות הלוואי הן עד 3 ימים אח"כ אז אני מאוד מאוד מקווה שהלילה יהיו העינוי האחרון לבינתיים. וזה עוד אחרי שפיצלו את החיסון. ניחא. האקמולי שולט. חוץ מזה בטיפת חלב שלחו אותנו לפיזיותרפיה כי היא עדיין לא נעמדת לבד. אני קצת מתוסכלת וקצת עצובה מזה, אבל לכל אחד קצב משלו וכל זה. גם אופי הזחילה שלה יוצא דופן, אז אני מודה שאני קצת דואגת (סוחבת את הטוסיק במקום ללכת על 6, למרות שהיא כן מסוגלת לזה ונעמדת ככה הרבה ואף זזה אחורה). איפשהו אני מקווה שעד שרופאת המשפחה תאשר ותפנה, ועד שיגיע התור, היא כבר תלך. נראה.
ההורים ממשיכים להזדקן בקצב מואץ. הודיעו לאמא שלי שהיא צריכה מכשירי שמיעה בשתי האוזניים, ואני צחקקתי לעצמי שאולי עכשיו היא תלמד להקשיב. אבא שלי מקבל איזו אבקת שתייה לזקנים שעוזרת לשמור על המשקל ולא להמשיך לרדת. אם לא היה הדור הבא, הוא היה כבר הכי רזה במשפחה. אבל היא תכף בת 78 והוא תכף בן 80, אז קשה לומר שזה לא היה צפוי מתישהו. אני משתדלת לצלם אותו עם הקטנה כל פעם שמתראים. מדי פעם אני חולמת שמשהו קרה לו - בחלום האחרון עליתי על זה שזה לא קרה בגלל שניסיתי להיזכר מי סיפר לי ודרך זה הבנתי שלא קרה שום דבר, אבל כשהתעוררתי לקח לי זמן לשכנע את עצמי שזה היה רק חלום. ברור לי שזה המוח שלי חושב שאם יריץ אותי בסימולטור אז יהיה לי קל יותר כשזה באמת יקרה. כאילו שזה עובד ככה.
אתמול אצל המשפחה של בן הזוג היו שני אחיו, כל אחד עם שני ילדים, וראיתי את הגדולים רודפים אחד אחרי השנייה והקטנות יותר אוכלות זו לצד זו, וקצת היה לי חבל על הגזר שהיא לבד. רגשות האשם שמגיעים עם הורות, כאילו שהיו חסרים לי קודם. אבל האמת היא שפיזית אני לא רואה כרגע איך נצליח להתמודד עם עוד ילד, וזו במציאות שכל המחירים מזנקים ואנחנו על משכורת אחת. וזה עוד עם משכנתה קטנה יחסית שאבא שלי גם ככה רוצה לעזור לנו לסגור (את האפיק של הפריים הוא כבר עזר לסגור).
תחיי ברגע, תיאו. יש לך בת בת שנה. לך! זוכרת כמה רצית אותה? כמה לא העזת לדמיין? והנה את יושבת על הספה ושומעת מוזיקה ונהנית מהשקט וישנתי הבוקר שעתיים ומשהו כי הגיסה המחרימה לקחה אותה לבלות, ואת בו זמנית מתגעגעת ובו זמנית חוששת מכשהיא תחזור ויגמר הזמן של השקט והלבד.
איזו מציאות משונה. ואולי זו לא המציאות בכלל?
