הנה, לכתוב ביום-יום לא יוצא אבל דיר בעלק אם לא אכתוב משהו. גם אם אולי היה כדאי שאבדוק את האיות של מה שאני כותבת.
אז מה הייתי רוצה ככוח על?
נכון שאמורים לבחור רק אחד אבל אני מתלבטת בין שניים, האחד הוא בשבילי והשני, איך לא, לטובת הסביבה. בשביל עצמי הייתי מבקשת את היכולת לעוף. כמו סופרמן. וויש אחד ואני לא פה, רחוקה מהכל, שטה בעננים. אין לי גבולות כמו כוח המשיכה ואני יכול ללכת למעלה ולמטה באותה הקלות שאני הולכת ימינה ושמאלה. הבעיה היחידה שהבקשה היא לעוף ממש כמו סופרמן, כלומר שאני לא אעוף בקצב שאני הולכת או רצה. מה זה עוזר לי לעוף במהירות שאני רצה אם אני אגיע מזיעה, מגעילה וג'יפה לאותו יעד נשגב?
אז לעוף. אפילו אם זה דורש את הפוזה של סופרמן, אפילו אם נדרשת גלימה. רגע אחד אני פה ורגע אחר אני כבר בדרך לשם, בשקט שלי.
השני הוא כמובן להקל על אחרים. במקור הקונספט היה היכולת לגרום לאחרים להחלים, אבל זה נכנס לעניינים הרי גורל שאני לא יודעת מה לעשות איתם. אף אחד לא ימות? כולם חיים לנצח אבל צריכים לעבור אצלי טיפול עשרת אלפים אחת לכמה חודשים? אז בוא נסכים שאני לא יכולה לרפא סרטן אבל אני כן יכולה להקל על מכאובים. אני עושה משהו וזה פחות כואב. פחות קשה. ואז אני בעצם הופכת להיות מלאך המוות? עדיין, במוות יש הקלה. יש שקט. אני לא אומרת שזה פתרון אופטימלי, אבל תחשבו על היכולת להקל על מי שסובל. אם זה כאב פיזי, אני מעלימה את זה. אם זה כאב נפשי, אני מפחיתה אותו ופתאום הכל נראה קצת יותר אפשרי. קצת יותר בר ביצוע.
אז בסדר, נסכם על הכוח להקל על אחרים. אולי מישהי מהאנשים שאקל עליה תמציא rocket pack בר ביצוע ואוכל לעוף איתו.
