אז כמובן שהוא המשיך לישון ואני התארגנתי ויצאתי - והאוטו לא התניע. ניסיתי כמה וכמה פעמים, לא עבד, מיד הזמנתי מונית. 100+ שקל לכל כיוון, ופנים המונית היה עטוף בכל כך הרבה שקיות שהמחשבה הראשונית הייתה 'אז ככה בולבול מוגן מרגיש בזמן סקס'.
ב-22.9.21, יומיים אחרי יום ההולדת ה-38 שלי, נסעתי בבוקר למקום הקבוע בהרצליה, איפה שעשו בדיקת זקיקים ובדיקת דם בערך כל יומיים-שלושה מהרגע שהתחלתי לבייץ. זה לא המקום שעשו את ההחזרות. בפעם הראשונה נסעתי בטעות למקום של ההחזרות ולא למקום של הבדיקות. אז נסעתי בבוקר, בדיקת דם, ואני לא זוכרת בדיוק אבל אני די בטוחה שהייתה לי בודקת חמודה, וזה היה רק דם ולא זקיקים, שזה גם מרגיש נתיב אחר, אם כי כולנו יושבות ביחד בנשימה עצורה. אז נסעתי בבוקר ולקחו לי דם, ואז נסעתי לשבת בבית קפה בהוד השרון עם שתי חברות. הן לא ידעו דבר. אחרי הישיבה בבית הקפה, נסעתי הביתה, וכשהייתי כבר בחנייה ועשיתי רוורס, הטלפון שלי התחיל לרטוט והמספר של המרפאה היה רשום על הצג. חייבים לענות מיד בגלל שאי אפשר לחזור אליהם ואז צריך לחכות שיתקשרו שוב, אז אני עושה רוורס בחנייה והיא על הרמקול ומוודאת את שמי ותעודת הזהות, וזו ההחזרה השלישית ובהתאם השיחה השלישית הזו, אבל. אבל אבל אבל. הפעם היא אומרת שיש סימנים חיוביים. היא תנקוב במספר כלשהו, רמה של הורמון מסוים. אני לא זוכרת בדיוק, אבל בבדיקות בשיחות הקודמות התוצאה הייתה חד ספרתית, ופתאום... הפעם זה היה תלת ספרתי. ואני מגמגמת באושר והיא אומרת שאני אצטרך לבוא להיבדק עוד יומיים כדי לוודא שהרמה ממשיכה לעלות.
סיפרתי לבן הזוג מאחורי הגב של טכנאי המזגנים.
אז עוד שבועיים זו יום הולדת 39 ואני אחרי הישג מטורף, שזו היא, אבל אני עדיין אני. עדיין לא מוצאת סיבה לחגוג. עדיין לא רוצה לחגוג את עצמי. ועצמי זו הבעיה, כן? זה לא שאני לא רוצה לחגוג אותה, זה לא קשור אליה, אני פשוט לא רוצה/מבינה/יודעת איך לחגוג את עצמי.
אני אומרת לעצמי שזה קשור לתקופה, שזה קשור לכך שלמשך כשבוע לא לקחתי את האנטי-דכאוניים כי נגמרו ואז בן הזוג התנדב להביא אבל זה התעכב ביום ואז פתאום נגמר המרשם ואז עד שאושר חידוש במרפאה... תזמון מצוין, אני יודעת.
- תוספת של אחרי כמה ימים: רוב הפוסט נכתב בשישי, בשבת קיבלתי מחזור, משלימה ביום שלישי אבל ישנתי גרוע והקטנטונת סיימה את הלילה ב-5 בבוקר, אז מצב הרוח לא השתפר -
בשישי בבוקר קיבלתי הודעה שהמרשם חודש, וכשב-11בן הזוג עדיין לא הפציע, העמסתי את הפצפונת לתוך מנשא וצעדנו יחדיו למרכז העיר (סופר פארם ומכולת לאיסוף דברי דואר). וכמובן שזה היה מאתגר... היא בכתה בדרך (כנראה רצתה כבר לאכול), בכתה קצת בסופר-פארם אבל התחלתי לרקוד במקום ודיברתי אליה המון. כמה נשים בתור הציעו לי לשבת - "תודה, אבל ישיבה מפעילה את הסירנה" - ואחרי שהיא התחילה שוב להתבכיין הן דחקו בי להתקדם בתור. ואז כמובן שהייתה גרסה אחרת של האנטי-דכאוניים שלי, שלא רציתי לקחת, ויצאתי עם הפצפונת לחפש צל כדי להאכיל אותה, וייבבתי מעל הראש שלה, תוך התנצלות שמגיע לה יותר טוב... כנראה שהיא החליטה שהכי צריך להיות מאוזן אז היא שתקה בזמן הזה. הגענו לצל והתארגתי להאכיל אותה אז היא התחילה לבכות ואני הפסקתי. בזמן שאני מאכילה אותה בצל, יושבת על מדרכות, ראיתי מעבר לכביש מרפאה של קופת החולים שלי. ראיתי רק חלק מהשם אבל באתר הצלחתי לברר את השם המלא, ואכן - יש שם בית מרקחת. סיימה לאכול, נארזה מחדש, חצינו את הכביש... הייתי צריכה לחכות איזה 10 לקוחות אבל זקן מקסים ראה אותנו ביחד ומיד דחף לי את הפתק שלו ולקח את שלי במקום. אמרתי לו שהסבירו לי שאני לא צריכה לחכות בתור, אבל הוא התעקש. ומסתבר שטוב שכך, כי מראש הרוקחת הודיעה לי שאם התרופה לא למיועדת לתינוקת, אין פטור מתור. חבל שלא אמרתי לה שטכנית התרופה תסייע לתינוקת שכן היא תמנע מאמא של התינוקת להרוג את עצמה, ובמקרה זה מי כבר יטפל בה. התעצבנתי נורא, ואמרתי לה שבמקרה הזה יש לי פתק של לקוח קשיש ומלמלתי בזעם, ומישהו בתור ליד הודיע לי שזה בגלל שהרוקחת הזו ערביה, ובגלל זה צריך את ביבי וסמוטריץ'.
כאן היה את התרופה הנכונה ולקחתי את כל מה שהרופאה רשמה כדי שיהיה מאגר, ואחרי הרוקחת אפילו קראה לקשיש, אם כי מישהי עם עגלת תינוק כבר נכנסה בדרך. הודיתי לו מקרב לב והלכתי. נטענתי מטוב הלב שלו ומהעובדה שהתרופה אצלי ביד, ועוד הלכתי לאסוף חבילה (ספר על הקומיקאיות הראשונות באנגלית, חוברת צביעה עם ציורי ואן גוך בשביל החברה שליוותה אותי בכל תהליך ההריון) וחזרתי ברגל הביתה, עם עצירה לקנות משהו קר בשבילי ואייס קפה בשביל בן הזוג, שאמר יום לפני כן שבא לו. שופינג תמיד מרומם את מצב הרוח, גם כשזה במכולת.
היום יום הולדת 79 לאבא שלי. שבוע שעבר הוא בכלל לא הלך לעבודה כי הודיע שאין לו מה לעשות, ישב בבית רוב היום מלבד כשעשה סידורים עם אמא שלי, ובהה באוויר. התקשרתי אליו ואמרתי 'עד 120', אם כי שנינו יודעים, אני חושבת, שזה הרבה יותר קרוב מזה. בשישי ניסע לחגוג לו.
ברקע כבר מתחילים לדבר על חזרתי לעבודה. הציעו לי לחזור 3 ימים במקום 5, שרק 1 מהם במשרד. צריכה להחליט אם חוזרת בסוף ספטבר או אוקטובר. השיחה עם בן הזוג נעה בין דיבורים על משפחתון לכך שהוא יטפל בה ואמא שלו תעזור. ובינתיים אני איתה בלילות ורוב היום, והיום כשכבר התחלתי להיסדק הוא אמר שזה המצב כי הוא חולה, ומהר לקח אותה לאמא שלו (שבוע שעבר היא חזרה משם צרודה כי לא הפסיקה לבכות, והם החליטו שזה הגזים אז החלפנו לנוטרילון, ועכשיו הקקי צהוב - סליחה - אבל היא לא הפסיקה עם נושא הבכי והחל משלשום העלתה רמה ככה שהיא בוכה בשנייה שאני מנסה להרדים אותה).
חסר פה אימוג'י מרים ידיים באוויר.
