תכף עוברים להם 3 חודשים מאז שהפצפונת הפציעה, וכמובן שהבוסית התחילה כבר לדבר איתי יותר לעומק על מתי תסתיים חופשת הלידה ואיך אחזור למשרד.
בקצרה - הסמנכ"ל הקודם היה הרבה יותר גמיש מזו שהחליפה אותו, ובעוד הוא היה נכון לתת לי לחזור במשרה מלאה מהבית, הנוכחית לא מוכנה לתת שנייה יותר ממה שכולם מקבלים, משמע יומיים עבודה מהבית. אפשר להתווכח אם זה נכון מצידה או לא, אבל העובדה שהיא שהנסיעות הלוך ושוב לוקחות לי כשעתיים-שעתיים וחצי מהיום, וכעת שהפצפונת בתמונה, זה זמן עוד יותר יקר ערך.
מה גם שהסיבה היחידה שתכננתי לחזור אחרי המינימום הייתה בגלל החשש של הבוסית לגבי איך יסתדרו, אבל העובדה היא שהמשרה שלי חולקה ל-3 אנשים, ובשיחה האחרונה עם הבוסית היא נשמעה שהכל מסתדר. אחרי ששוחחנו שוב וחידדתי בפניה שזה, לצד העבודה במשרד והעובדה שאני בכנות לא יודעת איך בן הזוג יסתדר עם הפצפונת בהיעדרי, מדרבנים אותי לקחת את הווראיציה הארוכה של חופשת הלידה. היא חזרה עם זה לסמנכ"לית ובסוף התקשרה אלי עם הצעה שלא כל פרטיה ברורים לי, אבל השורה העיקרית בה - 3 ימי עבודה, מהם רק 1 במשרד.
אני לא יודעת לכמה זמן, או אם מדובר בימים קבועים, ומה נעשה אם נקבעת ישיבה ביום שאני לא עובדת בו, שלא לדבר על הטלפונים לנייד, ומה תהיה המשכורת במצב הזה וכמה זמן אוכל להחזיק מעמד וכמה זמן זו תהיה אפשרות. בן הזוג בגלל חושש שאחר כך לא יתנו לי לחזור ל-5 ימי עבודה.
אני מבחינתי כבר מקבלת את ההצעה ומקווה שזה יעזור עם החרדות ועדיין ייתן לי זמן עם הפצפונת, ועוברת להתלבט אם אשוב בסוף ספטמבר או בסוף אוקטובר. היתרון של סוף אוקטובר זה עוד זמן, מן הסתם, אבל אם אשוב בסוף ספטמבר זה חוזר לנושא ההדרגתיות, כי עם החגים באוקטובר יש פחות ימי עבודה וכן זה אומר לקבל משכורת מוקדם יותר. ההורים כבר אמרו שאם נצטרך כסף במסגרת הזו אז שרק נגיד להם, אבל בתכל'ס ברור לי שברגע שהם לא מעבירים כסף אלא רק אומרים את המשפט הזה, הסיכוי שנבקש מהם הוא אפסי. נחייה על החסכונות וזהו. יש מספיק. גם ככה מלכתחילה לא בניתי עליהם.
חוץ מזה, בעודי מהרהרת היום שטכנית יש לי את כל מה שאי פעם רציתי - בן זוג, בית, כלבה ובת - יש כאן חלל, מן הסתם. יש את הכל, אבל הדיכאון עדיין פה בפול פורס. אני לא מרגישה יותר טוב, בכנות. אני מתפקדת, למרות זה, כרגיל, אבל אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר.
אז שוב, טכנית יש את כל מה שרציתי. כשזה ברקע, אחי עושה איזה טיול להורים שלי שדורש שהם ישנו אצלו ויקומו מוקדם בבוקר. בסוף הטיול אני מקבלת תמונות והם מתקשרים לספר כמה הם נהנו, ואני מפרגנת לו בהודעות ואיזה כיף ואיזה יופי, ואז הוא מתקשר ומגשש לראות אם הם באמת נהנו וכמה. ואחרי כמה רגעים, ככל שהשיחה מתקדמת, הוא מודה שהוא שואל בגלל שבלילה קרה משהו עם אבא שלי. מסממני הגיל. לא משהו חמור, אבל ללא ספק אור מהבהב כשברקע יום ההולדת ה-79 שלו שבא וקרב. ואחי כאילו מתווכח איתי שלא מבינים את המצב עד שקורה משהו כזה, ואני מנסה להסביר לו שזה כל מה שאמא שלנו אומרת בשיחות איתי, והוא עדיין בראש של 'כן, את לא מבינה עד שאת רואה' וכו' וכו' וכו'. לא יודעת. בכל מקרה, הפצפונת קיטרה, השיחה נגמרה, והטעם הרע בפה נותר.
זה מרגיש שבזמן האחרון זה בעיקר מה שאני טועמת. אין מה לעשות עם הידיעה, או עם העצב. והאמת היא שנדרשת פה מחשבה עמוקה וצעדים שפשוט אין לי את הרצון לנקוט בהם. שכן, אם טכנית יש לי את כל מה שרציתי, אז אני אמורה להיות מרוצה, לא?
החברות המבריזות באו לבקר. בקצרה, אחת מהן הציעה לקבוע שוב ואז עניתי לה בפרטי שאני מעדיפה שלא נקבע כי הדחייה שאני חשה עם כל ביטול קצת גדולה עלי כרגע. הוספתי משהו ברוח שזה מרגיש כמו משהו שצריך למחוק מרשימת המטלות ושלבת שלי מגיע יותר טוב מזה. בהצעת הבחור כתבתי לה שאם הן רוצות לבקר, שפשוט יעדכנו בבוקר של יום כלשהו וזהו. קצת קיוויתי לקבור את זה בזה, אבל כנראה שגם לא, כי כשהוא הציע שבאותו היום שההיא הציע נבקש מאמא שלו עזרה, דחיתי את זה ביום. בסוף הן אכן הגיעו ביום ההוא, עם לחמים וגבינות ומתנות בשבילי ובשביל הפצפונת. היא הייתה מאוד fussy באותו היום, אז רוב המפגש היא ישנה עלי ומרגע שהתעוררה היה מעט מאוד שקט. הבחור היה איתנו בהתחלה אבל מהר מאוד יצא לעשות קניות. בשלב מסוים הלכתי להכין עם הפצפונת בקבוק עבורה, והיא דפקה סלטה אחורה - כמובן שהרגליים שלה היו תפוסות בזרוע שלי אבל את היד השנייה בדיוק הושטתי לבקבוק, אז היא בכל זאת נטתה אחורה בצורה מסוכנת, ומלבד הבהלה העצומה, גם כל כך כעסתי על עצמי שזה קרה מול אחת מהחברות. בשורה התחתונה, הנתיבים שלנו ממשיכים להתפצל ולמרות שניסיתי במפגש לשאול אותן ולדבר על דברים אחרים, הן שאלו על הלידה והקטנה ויכולתי להרגיש את עצמי הופכת להיות אנקדוטה כמו קודמות רבות, החברה שעברה עיר והתחתנה וילדה תינוקת ואז נותק הקשר. אבל המפגש עצמו היה נחמד, גם אם הרגשתי לא נעים ותהיתי אם הגיעו רק בגלל הנזיפה, ומה הסיבה שלא הגיעו עד כה, והאם זה פרט להן על משהו או באמת סתם נסיבות, ועוד, ועוד, ועוד.
עוד פחות מחודש יום הולדת 39 לי. איך יכול להיות שטכנית יש לי את כל מה שרציתי, ועדיין אני מרגישה כל כך עצובה? איך אני לא מסוגלת לחגוג לעצמי כל כך הרבה הישגים? מה עוד אני צריכה לעשות כדי להיות מרוצה?
