תום החופש הגדול

 תכף עוברים להם 3 חודשים מאז שהפצפונת הפציעה, וכמובן שהבוסית התחילה כבר לדבר איתי יותר לעומק על מתי תסתיים חופשת הלידה ואיך אחזור למשרד.

בקצרה - הסמנכ"ל הקודם היה הרבה יותר גמיש מזו שהחליפה אותו, ובעוד הוא היה נכון לתת לי לחזור במשרה מלאה מהבית, הנוכחית לא מוכנה לתת שנייה יותר ממה שכולם מקבלים, משמע יומיים עבודה מהבית. אפשר להתווכח אם זה נכון מצידה או לא, אבל העובדה שהיא שהנסיעות הלוך ושוב לוקחות לי כשעתיים-שעתיים וחצי מהיום, וכעת שהפצפונת בתמונה, זה זמן עוד יותר יקר ערך.

מה גם שהסיבה היחידה שתכננתי לחזור אחרי המינימום הייתה בגלל החשש של הבוסית לגבי איך יסתדרו, אבל העובדה היא שהמשרה שלי חולקה ל-3 אנשים, ובשיחה האחרונה עם הבוסית היא נשמעה שהכל מסתדר. אחרי ששוחחנו שוב וחידדתי בפניה שזה, לצד העבודה במשרד והעובדה שאני בכנות לא יודעת איך בן הזוג יסתדר עם הפצפונת בהיעדרי, מדרבנים אותי לקחת את הווראיציה הארוכה של חופשת הלידה. היא חזרה עם זה לסמנכ"לית ובסוף התקשרה אלי עם הצעה שלא כל פרטיה ברורים לי, אבל השורה העיקרית בה - 3 ימי עבודה, מהם רק 1 במשרד. 

אני לא יודעת לכמה זמן, או אם מדובר בימים קבועים, ומה נעשה אם נקבעת ישיבה ביום שאני לא עובדת בו, שלא לדבר על הטלפונים לנייד, ומה תהיה המשכורת במצב הזה וכמה זמן אוכל להחזיק מעמד וכמה זמן זו תהיה אפשרות. בן הזוג בגלל חושש שאחר כך לא יתנו לי לחזור ל-5 ימי עבודה.

אני מבחינתי כבר מקבלת את ההצעה ומקווה שזה יעזור עם החרדות ועדיין ייתן לי זמן עם הפצפונת, ועוברת להתלבט אם אשוב בסוף ספטמבר או בסוף אוקטובר. היתרון של סוף אוקטובר זה עוד זמן, מן הסתם, אבל אם אשוב בסוף ספטמבר זה חוזר לנושא ההדרגתיות, כי עם החגים באוקטובר יש פחות ימי עבודה וכן זה אומר לקבל משכורת מוקדם יותר. ההורים כבר אמרו שאם נצטרך כסף במסגרת הזו אז שרק נגיד להם, אבל בתכל'ס ברור לי שברגע שהם לא מעבירים כסף אלא רק אומרים את המשפט הזה, הסיכוי שנבקש מהם הוא אפסי. נחייה על החסכונות וזהו. יש מספיק. גם ככה מלכתחילה לא בניתי עליהם.

חוץ מזה, בעודי מהרהרת היום שטכנית יש לי את כל מה שאי פעם רציתי - בן זוג, בית, כלבה ובת - יש כאן חלל, מן הסתם. יש את הכל, אבל הדיכאון עדיין פה בפול פורס. אני לא מרגישה יותר טוב, בכנות. אני מתפקדת, למרות זה, כרגיל, אבל אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר.

אז שוב, טכנית יש את כל מה שרציתי. כשזה ברקע, אחי עושה איזה טיול להורים שלי שדורש שהם ישנו אצלו ויקומו מוקדם בבוקר. בסוף הטיול אני מקבלת תמונות והם מתקשרים לספר כמה הם נהנו, ואני מפרגנת לו בהודעות ואיזה כיף ואיזה יופי, ואז הוא מתקשר ומגשש לראות אם הם באמת נהנו וכמה. ואחרי כמה רגעים, ככל שהשיחה מתקדמת, הוא מודה שהוא שואל בגלל שבלילה קרה משהו עם אבא שלי. מסממני הגיל. לא משהו חמור, אבל ללא ספק אור מהבהב כשברקע יום ההולדת ה-79 שלו שבא וקרב. ואחי כאילו מתווכח איתי שלא מבינים את המצב עד שקורה משהו כזה, ואני מנסה להסביר לו שזה כל מה שאמא שלנו אומרת בשיחות איתי, והוא עדיין בראש של 'כן, את לא מבינה עד שאת רואה' וכו' וכו' וכו'. לא יודעת. בכל מקרה, הפצפונת קיטרה, השיחה נגמרה, והטעם הרע בפה נותר. 

זה מרגיש שבזמן האחרון זה בעיקר מה שאני טועמת. אין מה לעשות עם הידיעה, או עם העצב. והאמת היא שנדרשת פה מחשבה עמוקה וצעדים שפשוט אין לי את הרצון לנקוט בהם. שכן, אם טכנית יש לי את כל מה שרציתי, אז אני אמורה להיות מרוצה, לא?

החברות המבריזות באו לבקר. בקצרה, אחת מהן הציעה לקבוע שוב ואז עניתי לה בפרטי שאני מעדיפה שלא נקבע כי הדחייה שאני חשה עם כל ביטול קצת גדולה עלי כרגע. הוספתי משהו ברוח שזה מרגיש כמו משהו שצריך למחוק מרשימת המטלות ושלבת שלי מגיע יותר טוב מזה. בהצעת הבחור כתבתי לה שאם הן רוצות לבקר, שפשוט יעדכנו בבוקר של יום כלשהו וזהו. קצת קיוויתי לקבור את זה בזה, אבל כנראה שגם לא, כי כשהוא הציע שבאותו היום שההיא הציע נבקש מאמא שלו עזרה, דחיתי את זה ביום. בסוף הן אכן הגיעו ביום ההוא, עם לחמים וגבינות ומתנות בשבילי ובשביל הפצפונת. היא הייתה מאוד fussy באותו היום, אז רוב המפגש היא ישנה עלי ומרגע שהתעוררה היה מעט מאוד שקט. הבחור היה איתנו בהתחלה אבל מהר מאוד יצא לעשות קניות. בשלב מסוים הלכתי להכין עם הפצפונת בקבוק עבורה, והיא דפקה סלטה אחורה - כמובן שהרגליים שלה היו תפוסות בזרוע שלי אבל את היד השנייה בדיוק הושטתי לבקבוק, אז היא בכל זאת נטתה אחורה בצורה מסוכנת, ומלבד הבהלה העצומה, גם כל כך כעסתי על עצמי שזה קרה מול אחת מהחברות. בשורה התחתונה, הנתיבים שלנו ממשיכים להתפצל ולמרות שניסיתי במפגש לשאול אותן ולדבר על דברים אחרים, הן שאלו על הלידה והקטנה ויכולתי להרגיש את עצמי הופכת להיות אנקדוטה כמו קודמות רבות, החברה שעברה עיר והתחתנה וילדה תינוקת ואז נותק הקשר. אבל המפגש עצמו היה נחמד, גם אם הרגשתי לא נעים ותהיתי אם הגיעו רק בגלל הנזיפה, ומה הסיבה שלא הגיעו עד כה, והאם זה פרט להן על משהו או באמת סתם נסיבות, ועוד, ועוד, ועוד.

עוד פחות מחודש יום הולדת 39 לי. איך יכול להיות שטכנית יש לי את כל מה שרציתי, ועדיין אני מרגישה כל כך עצובה? איך אני לא מסוגלת לחגוג לעצמי כל כך הרבה הישגים? מה עוד אני צריכה לעשות כדי להיות מרוצה?

תחת כיפת הקלונקס

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה כמה פעמים, אבל נדמה שלפצפונת יש רדאר לגבי פתיחת הלפטופ... אני כרגע על רבע מ"ג קלונקס ומסוגלת לנשום בעודי נכנסת ללילה נוסף של טיפול בפצפונת. שלשום עשיתי לילה ראשון איתה, אתמול הוא טיפל בה אחרי שסימסתי לו ב-19:00 שאני מבקשת שיבוא לסלון כשהוא מתעורר כדי שאני אוכל לנוח. בא בסביבות 21:00 ומשהו.

את התור לרופא הנשים שהיה לי באותו היום דחיתי לעוד 3 שבועות כי הוא נכנס להתקלח ולא היה לי מה לעשות איתה והיא בכתה, אז לדחוף אותה למנשא פחות פרקטי. ולעגלה יש חיבור של אמבטיה שאני לא יורדת איך לפרק ולא נכנס ככה לאוטו.

היום הוא רכן לנדנדה כשהיא הייתה בה לדקה, וכשיצאתי עם הכלבונת ביקשתי שיקשיב לפצפונת בעריסה*. הטיול היה בערך 10 דקות, וכשחזרתי היא הייתה איתו בחדר השינה. אחרי 2 דקות הוא יצא, הניח אותה בעריסה כשהיא בוכה, חזר לחדר השינה וטרק את הדלת.

-

*הוא כל הזמן עם אוזניות. מתישהו הוא שכב על הספה עם כרית על הפנים, אז באתי אליו ודיברתי והוא לא שמע, או התעלם, אז הוצאתי לו את האוזניה ושאלתי אם אוכל לעזור במשהו - בראי הכאבים - והוא ענה בכעס שהוא רוצה שאחזיר לו את האוזנייה. היום כבר ידעתי יותר טוב, ונגעתי לו ברגל והוא התעלם או לא הרגיש, ואז טפחתי לו על הכתף והוא פקח עיניים ובהה בי, ואחרי שסימנתי הוא הסכים להוריד את האוזנייה כדי שאבקש שיקשיב לפצפונת.

-

התכתבתי אתמול עם אמא שלו (הוא אומר לה 'כאבים' ולא מוסיף, ואומר לה שהוא לא צריך שהיא תבוא לעזור), והיום ביקשתי ממנה שתעשה את משמרת הלילה מחר. אני צריכה גיבוי של מישהו שאכפת לו מהילדה הזו, ואם זה לא יהיה ממנו, אמא שלו תשמע ממני מה שקורה. אם איתי הוא לא מדבר, אולי היא תוכל להגיע אליו. או פשוט לעזור לי איתה.

אבל בחסות הקלונקס אני פחות מבועתת מהמחשבה שאלה יהיו רק אנחנו. פצפונת, הכלבונת ואני. או שאני באמת חושבת שאמא שלו תוכל לכפכף אותו מספיק כדי להחזיר את ד"ר ג'קיל ולהיפטר ממיסטר הייד. אני הפוסט הזה אני כותבת כשהיא שוכבת בתוך הנסט שלה, עם טטרה מקופלת שמחזיקה את הבקבוק במקום וכרית שמרימה את הראש של הנסט (כדי שלא תפלוט), ואני נשענת הצידה כדי להקליד.

המזגן בסלון מטפטף אז שמתי דלי עם סמרטוט.

היום אפילו אכלתי ירקות חתוכים.

משהו בי מקלקל את הגברים שאני בוחרת? שבסוף אני מוצאת את עצמי עושה הכל בבית ועדיין משתכנעת שאיכשהו אני הגורם הבעייתי. זו הנכונות לתת או שבאמת יש לי מאפייני אישיות כל כך מציקים שאני מבריחה אותם? כי אני מודה שאני חסרת סבלנות איתו מיום שישי (וכשאני לא, זה הקטע ההוא עם האוזניות) אבל זה לא צריך לצאת על התינוקת. מצד שני, לאחרונה הוא אומר שהוא כבר לא רואה בו אותה, רק אותי. אולי הוא ראה יותר מדי ממני.

יש מצב שהנישואים שלי נגמרו? יש מצב שאני אצטרך להיות אם חד הורית, כשהבנאדם היחיד שיעזור לי יהיה אמא של האקס שלי? שאצטרך לבקש מההורים לעזור לי לממן מטפלת בזמן שאני בעבודה? כל זאת ועוד, בפרק הבא של "בועות".

באמת שהקלונקס עושה עבודה נהדרת.

4 שבועות בכיוון ההפוך

ובכן, אני יושבת כאן על הספה וכותבת לכן בזמן שבמנשא של מילגה (שקיבלתי ממישהי ברשת חברתית שמעבירה לי מדי פעם מציאות שכבר לא מתאימות לה בגידול הילדים) שצמוד אלי שוכבת ילדה בת 4 שבועות וכ-4 משהו שעות. 

בלילות האחרונים התחלנו ליישם גישה של שינה משותפת - בן הזוג מכוון ללכת לישון בשעות הקבועות שלו (כלומר, מתישהו בין 1-3 בלילה) בהתאם ללו"ז של האפרוח, והיא מושכבת בעגלה בכניסה לחדר שלנו (יש מאוורר תקרה ולפעמים גם מזגן והוא חושש שהם יהיו ישירות עליה). זה אמור להיות משמרות של לילה הוא, לילה אני, אבל בלילה שלו גם אני קמתי ובלילה שלי או שהיא הייתה מאוד שקטה או שאף אחד מאיתנו לא נדרש לקום. מכיוון שאני הולכת לישון יחסית מוקדם בערב (9-10) אז בכל מקרה יוצאות לי מספיק שעות שינה לפני שהם מתקרבים לשטח, אז להיות מוכנה לקום בלילה ואז להיות איתה עד שהוא קם זה לא כזה דרמטי. מכיוון שהתחלנו עם זה השבוע, אז אתמול סוף סוף הזמנתי עריסה מתחברת שכורה (אחרי התלבטויות מרובות אם לקנות או לשכור) שבתקווה תגיע לפני הסופ"ש, ואז אולי נוכל להאכיל אותה לצד המיטה במהלך הלילה ולחזור לישון.

עד כה אמא שלו עושה משמרת לילה אחת לשבוע (לבקשתו), ההורים שלי מבקרים אחת לשבוע ואנחנו הולכים בעגלה להורים שלו כדי שגם אבא שלו יראה אותה (אין סיבה שהוא לא יבוא לכאן, לא, זה פשוט לא קורה). בשישי האחרון גם ביקר הבוס הקודם שלי, שהוא מבחינתי סוג של אבא מאמץ, יחד עם אשתו, ולמרות שהם היו יחסית לזמן קצר (ובואו, כל מי שמכירה אותי ואת החרדה החברתית שלי יודעת שבעצם ככה אני מעדיפה את זה ואפילו זה מה שבחרתי מלכתחילה כשאמר לי שיוכלו להישאר רק לפרק זמן מוגבל באותה השעה) מאוד נהניתי. הם הביאו לקטנה (מתישהו גם אמצא כינוי בשבילה, כנראה) ציור שהאשה עשתה עבור כל אחד מהילדים והנכדים שלהם, עם שורה של חיות וחפצים ואיורים, שאפשר לעבור אותם צורה צורה, צבע צבע. 

כתבתי לכן שבוע שעבר שביקשתי מבן הזוג לקחת את הכלבה לחיסון שלה כדי לשאול גם על ההתגרדויות. בסופו של דבר הוא קם עם כאב ראש עצום ולא תפקד ואני הייתי חייבת לקחת אותה (וכעסתי על זה). בסופו של דבר גיליתי עם הגיעי שפספסתי את התור ביומיים שלמים (וממש כעסתי על עצמי על זה) ועכשיו אני נוזפת בעצמי על בסיס יום-יומי עד כמה אני מזניחה, עד שיגיע התור החדש ביום חמישי. אני מנסה לעצור אותה מהתגרדויות כשאני יכולה ולסרק אותה, אבל בשורה התחתונה, לא סירקתי אותה מאז הסופ"ש ויש כבר שתי קרחות קטנות שנובעות מהגירודים שלה.

ברמת הזנחה אחרת - זו הרבה יותר מכוונת, אני חושדת - אני שוקלת משהו כמו 9.5 קילו פחות מהשקילה האחרונה בלידה. מכיוון שאני לא יודעת כמה שקלתי בהתחלה של התהליך, אני לא בטוחה אבל גם בן הזוג וגם אני חושדים שירדתי יותר משהעליתי. בתחתית הבור, אני מכירה בכך שחלק מזה הוא בכוונה. כלומר, עכשיו היא ישנה, אני יכולה לקום, ללכת למטבח, לחתוך לעצמי סלט או לאכול מעדן, או אפילו מהחלה שהכנתי אתמול. פשוט לא בא לי. עכשיו זה 8:30 בבוקר ואני ערה מ-6 אז זה לא כזה דרמטי, אבל זה מתחיל להתקדם בשעות במהלך היום, ועדיין... זה לא בסדר, אני יודעת שזה לא בסדר. את כל בגדי ההיריון כבר הכנסתי לשקית ומדי פעם אני שולפת עוד ג'ינס ישן מהארון ובודקת בחשש אם אני עוד נכנסת אליו. זה לא תקין. אני צריכה להיות יותר בוגר והגיונית מזה, אבל. אני מנחשת שזה קשור לשליטה. אני לא שולטת על הלו"ז שלה או הבכי שלה או כמה שהיא אוכלת (לא מספיק, לדעתי), אני לא שולטת על שעון החול המתקתק (teehee) בראי חופשת הלידה שלי והעובדה שמישהו מאיתנו בכל זאת יצטרך לעבוד, אז אולי פה אני תופסת על עצמי תחת. לא יודעת.

אם לפחות הייתה תועלת בכל זה. כשהגעתי למרפאה הווטרינרית והתנצלת שהתבלבלתי, הסברתי שאני עם תינוקת בבית ולא מאופסת והפקידה התפלאה שאני נראית כמו שאני נראית כשהיא בת 3 שבועות. כשהייתי בהיריון תמיד הופתעו לשמוע באיזה שבוע אני, בהתחשב איך שנראיתי (אבל תיאו, את יודעת שהיריון ראשון תמיד נראה יותר קטן) ואפילו השכנים בבניין הופתעו שכבר ילדתי, בהתחשב גודל הבטן שהייתה אז. אז מה? עד גיל 18 תמיד הייתי השמנה, ועכשיו לא משנה כמה אני אשמע משהו אחר, אני לא אפיק מזה מספיק. זה אף פעם לא מספיק.

בסדר, אפשר לברוח מהרבה דברים, רק לא מעצמנו. בכל מקרה, התור של הכלבונת נדחה ליום חמישי הקרוב - עוד יומיים! אני יודעת!!! - ואני מקווה שהפעם הוא יוכל לקחת אותה ולהוריד את זה ממני, ובתקווה נקבל תרופת אלרגיה כלשהי שתפחית מהגירודים. בינתיים החזרתי אותה לאוכל על בסיס דגים ואפילו הצפנו את התזונה שלה בטונה למשך כמה ימים, אבל זה לא עזר.

ברמת הפוליטיקה, כמובן שאקשר זאת לעצמי - זוכרת שישבנו במרפאה שם, בהמתנה לשאיבת ביציות ראשונה כשהממשלה הזו הושבעה, וזה הרגיש כמו פתיח של עולם חדש לחלוטין, שמשהו סוף סוף השתנה. גם מהשאיבה הראשונה וגם מהממשלה כנראה שלא יצא כלום, ובכל זאת בעקבות השאיבה הראשונה הגיעה
השנייה, וממנה הגיע הדבר המדהים הזה. אז אולי גם הממשלה, אפילו אם הייתה זמנית, היא הסנונית הראשונה?

שבוע 36 - בעודי יושבת על הספה וצריכה פיפי

אני כל הזמן רוצה לכתוב לכן אבל המילים לא באות.

משפט פה, פסקה שם, אבל אני לא מצליחה להרכיב שום דבר קוהרנטי.

ננסה להתחיל בעדכונים מהפוסט הקודם - הדבר הכי חשוב הוא שבדרך נס כלשהי, אבא שלי עבר את הטסט. בבוקר עוד היינו אופטימים, אבל בגלל שהבוחן היה חלאה... רגע, בוא נעשה rewind. אז אבא שלי אמור להיבחן עם עוד מישהו, כמו שתמיד עושים, רק שהבחורה היא הראשונה בתור. אז המורה לנהיגה של אבא שלי מבקש מהבוחן שבזמן התחלופה ישים עין, כי אבא שלי יצטרך לרדת מהרכב ולעשות כמה צעדים ולעבור למושב הנהג. עכשיו, זה אפשרי, הוא נשען על הרכב עם שתי הידיים ומתקדם צעד צעד. רק כדאי שיהיה מישהו בסביבה למקרה שהברך מחליטה להתקפל. אבל הבוחן המנ-מניאק הזה אומר למורה ש*הוא* מוזמן לנסוע איתם ולשמור על אבא שלי.

זה הזמן המושלם להזכיר שהמורה לנהיגה בן 80+, כן?

בכל מקרה, זה היה חרא מעצבן, אבל את זה גילינו רק אח"כ. זה יצר מצב שהמורה היה ברכב, ולכן יכל לעדכן את אמא שלי כשהם חזרו שהבוחן דפק לאבא שלי ברקס כי הוא אמר שאבא שלי לא ראה רכב אחר. אבא שלי, בהיותו זקן נרגן, כמובן הודיע לבוחן שהוא כן ראה אותו, ושהרכב התפרץ, ושהוא בדיוק בלם. אז אנחנו שומעים את כל זה, וכל אחד מהאחים כבר מכין את עצמו שאין מצב שאבא שלי לא נכשל, ושהפעם זה ישבור אותו סופית והוא יחליט לפרוש מהעבודה על זה, ובלה בלה בלה. בכל מקרה, 2-3 אח"כ, פתאום אחי מסמס בקבוצה המשפחתית (שלא מכילה את ההורים כי אין להם מושג קלוש איך להפעיל את זה) שיש ניסים בעולם, ואבא שלי עבר. מסתבר שהבוחן כנראה הסכים עם אבא שלי, או שבלם יחד עם אבא שלי או שלא אכפת לי מה, העיקר - עבר.

צהלולים, אושר, הקלה, וכמובן קצת חשש פולני של האם נחיה להתחרט על הרגע הזה.

בכל מקרה לליל הסדר ואיזה אירוע שהיה למחרת, ההורים שלי כבר הגיעו עצמאית עם אבא של מאחורי ההגה. כמובן שמשרד הרישוי לא כזה טיפש וחידש את הרישיון רק עד לגיל 80 (שנה וקצת) אבל פרה פרה. בינתיים אני מטפטפת לאמא שלי שמתישהו הוא יצטרך לוותר על הרישיון והיא מאושרת שהיא לא צריכה להסיע אותו לעבודה ומדחיקה את העניין, אבל הידד!

אז נקווה שזה לא יגמר בקטסטרופה.

חוץ מזה, בן הזוג קיבל רישיון לגראס רפואי, אבל כמו כל מרשם מהרופא, אפשר להזמין רק פעם בחודש ועדיין יש את החיפוש של הזן הרלוונטי ובית המרקחת שמחזיק בו ועוד כל מיני, אז בינתיים יצא לו להזמין פעמיים וזה עדיין לא הזנים הנכונים. עוזר ל-X אבל לא ל-Y, משכך את הכאבים אבל יוצר פרנויה או מחשבות שליליות, זה ממש התאמה אינדיבידואלית אז החיפוש נמשך. הזן הנוכחי של היום די מוצלח ועוזר עם הכאבים וגם מעורר בו רצון לעשות דברים, אז הוא מעשן, ואז שוכב רבע-חצי שעה, ואז מתרוצץ כמה שעות ברחבי הבית בנקיונות וסידורים ושפכטל ובונדרול וצביעה וכו'. אז צעד קדימה, צעד אחורה. מצב הריאות שלו לא להיט ויש משהו כמו אלרגיות עונתיות אבל יתכן עם תוספת של ברונכיטיס... בסדר. צריך לדרבן אותו לקבוע תור לרופא משפחה. בינתיים קיבלנו מכשיר אינהלציה מגיסתי והוא עושה מדי פעם וזה עוזר.

בעבודה המצב סבבה, אני בראש של 'עוד חודש אני כבר לא כאן' ועושה חפיפות למישהי שתחליף אותי בשני נושאים. במשהו אחר מרכזי, שנוגע לכמה נושאים, אין לי שום מחליף/ה ורק הבוס נשאר על זה ולא ברור מה יהיה, אבל נראה שהגישה של הבוסית היא די להרים ידיים לכמה חודשים. אולי היא מקווה שזה ידחוף את הבוס לפרישה, אני לא יודעת. בכל מקרה, כל עוד אני שם אני עושה מה שאני יכולה, והשבוע היה יום עבודה של 10 שעות, אבל אני מרגישה שלגוף הספיק, אז מעכשיו אמנע מכאלה סיטואציות. 

התאריך המשוער הוא עוד 3+ שבועות, עשיתי בדיקות דם אחרונות שלי ומלבד המוגלובין קצת נמוך ועוד משהו ששניהם מרמזים שהברזל קצת פחות ממה שהוא אמור להיות - ולפני הלידה זה היה המצב רוב הזמן - אז אני בסדר. בשלב מסוים חששתי שיש לי דלקת בדרכי השתן, אבל גם זה הופרך, מה שחיזק את דעתי שאני פשוט מרגישה את הראש שלה נוגח לי בשלפוחית ומשם מגיעה אי הנוחות.

אבל האמת היא שאני ממש אוהבת להרגיש אותה. היא משהקת הרבה, שזה כנראה הריאות מנסות להפעיל את עצמן ולהתכונן. בבוקר היא משהקת, בצהרים היא קצת רוקדת, בערב היא אוהבת לזוז ובין לבין אני מדברת איתה מדי פעם. אבל התזוזות זה הכי נפלא. אני מרגישה שלפעמים היא עונה לי למחשבות, כשאני תוהה מה הפעם האחרונה שהרגשתי אותה והאם יתכן שיש שינוי בתדירות.

אז בן הזוג בתהליכי קינון ואני בהכנה. המחסום המנטלי נשאר כך שאני יכולה להגיע מבחינת המחשבות רק עד הלידה, ואז הכל קופא. לראות מעבר זה... הכל נעצר שם. למרות שאני בנאדם (יחסית) הגיוני ויודעת שזו רק ההתחלה, אבל זה כאילו מעבר לכל דמיון. אחרי הסוף של כל סרט דיסני.

אז עכשיו כאילו הכל אידיליה. אני יחסית רגועה, שמחה ושלווה בעבודה ובבית בגלל שאני רק במנוחה והכנה לשינוי המוחלט. בן הזוג מקרקר ומקנן ומלא מוטיבציה והתרגשות וחסר סבלנות. הרגעים המושלמים האלה של לפני הסערה, אני מניחה, בתקווה שזו תהיה רק סערה ולא אסון טבע.

טוב, יש עוד כל מיני עדכונים אבל חפרתי מספיק, וככה אולי יהיה לי עוד מה לכתוב בימים הקרובים.

סטיי טיונד לאקשן נוסח השתרשרות חפצים, בגדים ושאר נדבות מקרובי משפחה וחברים (כולל חרדה חברתית ושקרים לחברה), הפתעות בעבודה ואיך גיליתי שיש בי נשמה של נזירה קתולית - עיסוי פירנאום.

השיבה מהולנד

 ובכן, שבתי.

אני חושבת שככל שיעברו הימים משובי, כך שהחווייה תצבע יותר בטינט הנוסטלגי והאוהב, ולכן אני מנסה לכתוב לכם את זה ביום שלישי, כשאני עוד נאחזת בזרזיפי המציאות וטרם עברתי כמה פעמים על התמונות. מצד שני, אני עדיין בהיי של חו"ל. לדוגמה, אתמול ראיתי רוכב אופניים ברוטשילד על נתיב הולכי הרגל, ולמרות שבעבר זה היה מעורר בי זעם רצחני, הפעם המשכתי ללכת בלבביות.

כמו כן, הבוקר טיילתי עם הכלבונת ומרחוק הרחתי דיר של עזים, וזה הזכיר לי בחיוך את הריח של חלקים כפריים מסוימים בהולנד. על כך נאמר - אם את מריחה חרא ומחייכת, אין ספק שאת מסטולה ממשהו.

ככל שיעבור הזמן, אני אשכח את הקשיים והתסכול והבלבול העצמי, ומה שאני אזכור יהיה הקשר הזוגי שהיה מאוד חיובי בימים האלו, השלווה שאיזנה את הפאניקה בשנייה ששמעתי את הטייס מדבר הולנדית והגוף שלי הגיב לשפה כמו לחזור לסוג של בית, העובדה שלמרות שישנו 8-9 שעות כל לילה תמיד נראיתי עייפה בתמונות (כמו כל חו"ל) והעובדה שכמו כל דבר בחיים, ככל שחוזרים על פעולה מסוימת ומתרגלים אותה, נעשים יותר יעילים בה.

נורא תסכל אותי שאני לא מאושרת בשנייה שנחתתי. כאילו כל נסיעה לחו"ל אמורה להיות מגוון כימיקליים ייעודיים למוח שמאפשרים לי לעוף על ענן מהשנייה שנחתתי ועד לרגע שאני מתעופפת חזרה. אבל במציאות זה לא ככה וזה נורא הפריע לי. בעוד בפעמים הקודמות הייתי אומרת לבן הזוג שאולי נפסיק לטוס וזה דורש יותר מדי ולא נותן מספיק חזרה וכאלה, הפעם אמפי היקרה עזרה לי להפנים בהתכתבויות שחו"ל הוא לא פתרון פלא לכלום, ואני עדיין טסה עם עצמי ואם אני לא בנאדם שנמצא באופוריה תמידית בארץ, לא סביר שאמצא אותה לפתע במקום זר. יחד עם זאת, הטיול היה פחות קשה ברמה הרגשית מטיולים קודמים. הרמה הזוגית הייתה טובה יותר, ידענו לדבר את הפחדים לפני כן ועבדנו הרבה על תיאום הציפיות, אני הייתי קצת יותר סבלנית כלפיו והוא יותר סבלני כשלא הייתי, והייתה זרימה זוגית יותר טובה.

5 לילות באמסטרדם, 4 לילות בכפר ולילה אחד בסכיפהול לקראת הטיסה. אמסטרדם מגניבה וקטעים וכו', אבל בהתחשב העובדה שזו פעם שלישית שלי, מבחינתי היא די מיצתה את עצמה ואין ספק שהגעתי לסוף הביקור שם מוכנה לחלוטין לראות משהו חדש. עדיין היה מרענן להגיע עם בן הזוג, שלא ביקר בה בכלל, ולהכיר לו את התעלות והבניינים הנמוכים והחלונות העצומים והוווים בגג כל מבנה וענני הגראס ותרבות הסמים הרגועה והמקבלת והספייס קוקיז שנמכרים בכל מכולת עם פירוט מדויק של רמת העוצמה. לא הספקנו להזמין כרטיסים מראש במוזיאון אנה פרנק, אז החלטתי שכפיצוי נשאף להגיע לאנדרטה לזכר נרצחי אושוויץ ולרובע היהודי. אחרי שחצנו את הגשר הדק ופנינו, הגענו במקרה לרחוב עם תעלה, כאשר משמאלנו בניינים, מימינינו התעלה ומולה עוד בתים, ועל לוחות קטנים לצד התעלה, בדיוק מול הבתים במספרים תואמים, היו כתובים שמותיהם של יהודים שגרו שם ונרצחו במהלך השואה. כ-200 משפחות, ואתם הולכים ממול ורואים את מספר הבית ואז מורידים את הראש ורואים שם, שם משפחה, גיל, התאריך בו הבנאדם מת ומיקום (אושוויץ, סוביבור, מחנות נוספים, אמסטרדם). ובלי שליטה, נרקם סיפור די ברור - מבינים כמה אנשים היו במשפחה, מי כנראה היו אחים בוגרים, זוג מבוגר שהאישה נרצחה עוד באמסטרדם והבעל מת שנה ומשהו אחר כך באושוויץ... והנה הבתים שלהם, מולכם, עומדים שם כאילו כלום לא קרה. אחרי הרחוב הזה, הגענו ללא תכנון ל-National Holocaust Monument, שמכילה רשימה של מעל 100,000 שמות, שוב כל אחד בפלאק נפרד, שנרצחו בשואה (יהודים, צוענים ועוד עם שלא הבנתי). בן הזוג הלך לחפש את שם המשפחה הקודם שלו ומצא שמות שזהים לקרובי משפחה. כלומר, מן הסתם זה לא הם, אבל זה השפיע מהותית עליו.

בסופו של דבר דווקא אנדרטת אושוויץ הייתה שנכחת בקלות מול החוויות הללו, אבל זה ללא ספק היה הרבה יותר משמעותי עבורי מהביקור בזמנו בבית של אנה פרנק.

ובכן, סיימתי את החלק המבאס הזה והפסקתי לכתוב כי זו פעם ראשונה שלי בחו"ל אחרי שנתיים ואני רק כותבת לכן שואה. 

אמסטרדם הייתה מה שהיא, פחות כוס התה שלי אבל התעלות מקסימות, שוק אלברט קויפף קסם לי יותר מפעמים קודמות וכנראה בגלל ההיריון, קפאתי מקור בוונדלפארק בצורה כמעט בלתי נשלטת. הבלומנמרקט נהדר, רובע החלונות האדומים מזעזע כתמיד, שכונות ג'ורדן ו-De Pijp הן סופר מגניבות ומעניינות, והאוכל הכי טעים ששם היה צ'יפס (Manikin Pis), מין פוקה בול וויאטנמי (ב-Foodhallen) ושטרופוופל חם ביום קפוא באלברטקויפף מרקט.

אחרי 5 לילות באמסטרדם לקחנו רכב (אני נהגתי רוב הזמן כי בן הזוג הרגיש חוסר ביטחון) והדרמנו לאזור שעדיין נחשב צפון הולנד, ל-B&B באיזה כפר קטן. ככלל, ממה שראינו, מרבית הכפרים הולנד בנויים על אותו שטנצ - מצאנו נחל, סללנו בצד אחד כביש, בצד שני בתים, ולצד הכביש הוספנו עוד שורת בתים. וזהו. כל הכפר לאורך עם בית מימין ובית משמאל, ומעבר להם שטחי מרעה עד גבול העין. והולנד שטוחה, אז רואים רחוק רחוק רחוק. מלא ברווזים, זכר ונקבה, והכלבים חמודים אבל מתרחקים מזרים ואין מה לדבר על ללטף אותם. הפרות והכבשים רועות מרחוק ואין דרך להגיע ללטף אותם, אבל גם הן נוטות להסתכל עליך במבט של 'מהההה את רוצה מהחיים שלי?'. האמת שהכפר היה נפלא, אני חושבת שהמרחק המנטלי בין החיים ועבודה בעיר לבין הכפר ההולנדי היו יותר מה שחיפשתי בשביל הרגשת השונות. כמו כן, בעלת ה-B&B הייתה מכינה לנו ארוחת בוקר כל יום עם פירות חתוכים, גבינות, לחמים, מיץ תפוזים סחוט טרי וגרנולה מעשה ידיה... אנסה לכלול לכן תמונות של זה. בבוקר הראשון השארתי לה פתק שהיה מצוין, בבוקר השני כתבתי בהולנדית (באמצעות גוגל) שהייתי רוצה להישאר לאכול שם כל היום, ואז היא כבר השיבה שהיא מאוד נהנית מהפתקים. בסוף גילינו שהיא הכניסה את כולם לספר האורחים, אז כתבנו גם פה, וגם השארנו פתק אוהב עם שקית ביסלי-במבה שהבאנו מראש לתת למארח כלשהו ובקבוק יין ישראלי. לבן הזוג נשברה מתישהו כוס והוא הרגיש נורא אשם והיא הגיבה הכי מתוקה שיש, אז בין זה לבין הפינוקים, היינו ממש אסירי תודה.

אני לא חושבת שאת מישהו מאיתנו פינקו ככה, אפילו אם זה נשמע לכם מעט. ובכלל, אנחנו תיירים נורא חמודים ותמיד מקפידים לסדר את המיטה בחדר ולוודא שהשארנו אחרי נקי ומסודר.

בדיקות PCR בארץ כבר לא היו נחוצות כי הולנד הורידה אותנו ממדינה מאוד מסוכנת למדינה מסוכנת כשבוע וחצי לפני כן, אבל היה צריך להיבדק שם ושום בארץ. שוב בארץ זה פשוט - מזמינים מראש, מקבלים ברקודים וזה מתוקתק. אבל שם... ביקשתי מבן הזוג לטפל מזה בראש אבל לא יצא, והוא כל פעם חשב שאולי נחזור במיוחד לאמסטרדם בשביל זה. כשהבנתי שהנושא יתקע ככה, התחלתי לברר וגיליתי שיש בעיירה ליד הכפר, ושרק צריך להירשם באתר. אבל באתר, הוא לא הסכים לקבל מספר טלפון לא חשוב איך כתבתי אותו. המספר הישראלי, הסים ההולנדי שקנינו שם, עם קידומת 972, כלום. בלית ברירה נסענו למקום עצמו, שם היה בחור צעיר וחסר תועלת שרק חזר ואמר שאשלח מייל למרכז הכללי ויחזרו אלי מתישהו. למזלי, עיכבתי מישהו מלהגיע לתור שלו אז הייתה לאותו אדם מוטיבציה לעזור לי, ובעזרתו גיליתי שהשורה הארורה לא משתפת פעולה כי צריך לשים + לפני הקידומת... בסוף רשמתי את מספר הטלפון של ה-B&B וקיבלנו את התוצאות כ-18 שעות אחרי הבדיקה ישירות למייל. גם בבדיקה הזו וגם בבדיקה בארץ יצאנו שליליים (ככה אנחנו, מלידה). היו קצת מצחיקים בקטע של הקורונה... מצד אחד צריך קוד QR (מופיע על תעודת החיסונים שמקבלים ממשרד הבריאות במייל) כדי לשבת בבתי קפה, מסעדות ולהיכנס למוזיאונים וכנסיות. מצד שני, כשלא הצליחו לקרוא את הברקוד, מרבית הגורמים לא לקחו את זה יותר מדי ברצינות והספיק להם שראו שכתוב על הנייר פייזר. כמו כן, בזמן שהיינו שם השתיתו עאלק סגר חלקי. בן הזוג חזר ואמר לי שהולכים לעשות סגר ולא הבין למה אני מחווירה ונעשית מתוסכלת, וחזרתי והסברתי לו שסגר בעברית וסגר של אירופאים זה שמיים וארץ... בכל מקרה, בסופו של דבר הם החליטו על סגר חלקי, שמבחינת השפעה עלינו אומר שסוגרים בתי קפה, מסעדות וחנויות לא חיוניות ב-8 בערב. עכשיו, מצד אחד אנחנו גם ככה לא חיות לילה, ומצד שני, מחשיך שם לפני השעה 5, כך שכל דבר שתרצו להספיק לעשות באווירת ערב יכול לקרות ב-4 השעות האלה. עלינו זה לא ממש השפיע. מצד שני, חובת מסכות יש אך ורק בתחבורה הציבורית - במוזיאונים, כנסיות וכל מקום אחר, אין חובה ואין הקפדה. אנחנו כמובן עטינו מסכה בכל מקום סגור, ולפעמים גם בחוץ אם נעשה צפוף מדי. לא מזיק שקר בחוץ ורוצים לחמם את הפרצוף. מסכות רגילות בחו"ל, מסכות KN95 במטוס, והשתגעתי מישראלים בהלוך ובחזור שכל הזמן הורידו או היו עם חצי או סתם על הסנטר ובפנאן... בהלוך הייתי היסטרית ברמה שכל פעם שבן הזוג הזיז את המסכה מהפנים קצת השתגעתי, אבל בחזור גם עם זה הפסקתי, אם כי לא שתיתי ולא אכלתי וישבתי עם המסכה על הפרצוף בקבוע בשתי הטיסות. והמסכות האלה מכאיבות באוזניייייים.

טוב, חפרתי כאן די הרבה אז נעצור באירוע האחרון שהתחבר לחו"ל ונמשיך ביום אחר - לפני הטיסה עשיתי בדיקות NIPT. אני כותבת הכל במייל ואז מפרסמת דרך הפלאפון אז לא נראה לי שאספיק לשים קישור, אבל כדאי לכן לקרוא על זה. בשורה התחתונה, מגיעים למטען הגנטי של התינוק דרך הדם של האם ועושים מדגם סטטיסטי לגבי מגוון בעיות כרומוזומיות שעלולות להתרחש. עשיתי בחמישי, טסנו ברביעי, לא קיבלתי כלום למייל, שלחתי מייל ברביעי אחר שבועיים ולא קיבלתי תשובה, התקשרתי בשישי ולא קיבלתי תשובה... אבל בשבת נחתנו ובראשון ב-9 בבוקר כבר הייתי איתם בטלפון. מסתבר שניסו להשיג אותי פעם אחת טלפונית (אבל החלפתי לסים זר יומיים לפני כן) ונטשו את הנושא... אבל התוצאות היו ברמת סיכון נמוכה מאוד, וכל כך שמחתי מההקלה שלא הורדתי לאף אחד את הראש. כמו כן, בראי הסטטיסטיקה והכרומוזומים ובשיעור ודאות של 99%... אני סוחבת בת. 😊

לחץ

תחושת לחץ שלא משחררת.

זה התחיל בשישי-שבת עם שיחות על הנסיעה הקרבה לחו"ל, והמקום שרציתי באמסטרדם נתפס ופתאום הרגשתי כאילו אין עוד חדר אחד פנוי ולא יהיה שום מקום והכל משתבש, ותאונת הרכבת המנטלית הגיעה מהר מאוד.

למזלי, בן הזוג כבר יודע עם מי יש לו עסק וגם יודע שאין לי אפשרויות לכדורים ולכן מהר מאוד הוא התיישב על המחשב והתחיל ולחקור ולהעמיק ואני מצידי התכרבלתי על הספה וניהלתי שיחה ארוכה ומנחמת עם עצמי לגבי החששות והדאגות והעובדה שאני יודעת שזה לא הגיוני שנגמרו כל החדרים באמסטרדם בנובמבר, ושמדובר בחדר אחד שחשבתי עליו אבל הכל בסדר וגם ככה לא חייבים להיות במיקום X ואפשר לנוע לכאן או לכאן ויש תחבורה ציבורית ויש רגליים ולא חייבים להיות במרכז וגם מבחינת ההוצאות נהיה בסדר ובדיוק בשביל דברים כאלה חוסכים וכו'. שיחה ארוכה ומתישה. הדופק שלי נשאר מאוד מהיר ליותר מדי זמן אחר כך, אבל יחסית הרגעתי את עצמי. היום יום שלישי ויש כבר חדר באמסטרדם ורכב לאחר כך ורשימת 10 מועמדים ללינה בכפר שתהיה במשך הימים שאחרי אמסטרדם ואפילו יש לי טבלת אקסל כדי לבחור ביטוח נסיעות לחו"ל (שגם, איזה כיף, מתייקר פי שתיים).

אבל תחושת הלחץ לא משחררת, ועכשיו היא התפשטה לכל דבר אחר. ביום ראשון העברתי את היום בעבודה מבעד למשקפי חרדות. הכל הרגיש לי גדול עלי ומורכב מדי ומכביד ומטביע. בדרך החוצה דמיינתי את עצמי כצוללן באוקיאנוס עצום, שכולם הולכים על הקרקעית בלי בעיה ורק אני מתקשה לנווט ולהתקדם, ואף אחד לא שם לב שיש משהו שונה. כאילו כל ההתנהלות שלי הייתה באיזו פניקה ובעתה שיכולתי להסתיר. אחה"צ עוד היה צריך לקחת את הכלבונת לווטרינרית בשביל חיסון + תהיה לגבי נושא רפואי: לפני שבוע וחצי, התגלו 2-3 שלוליות מסתוריות בבית, שמן הסתם הגיעו ממנה. זו פעם ראשונה ש"בורח" לה, ולא הוסיף שזה קרה בלילה עם בן הזוג ואני הייתי מחוסרת הכרה. בטיול ערב לאחר מכן הרגיש לי שהיא מאריכה אותו בכוח, כאילו שגם היא נלחצה ורצתה לוודא שהיא ממש מרוקנת לפני שנחזור הביתה - אם כי אני מכירה בעובדה שזו בטח האנשה שלי.

החיסונים עברו בבלגן הרגיל - אבל בכוונה בחרתי את הווטרינרית הכי ותיקה ומנוסה שלא מתרגשת מהפניקה של המפלצת שלי, וגם את זה עברנו. לגבי השלפוחית, אין באמת מה לעשות בינתיים. מאז זה לא קרה, כך שלא מתקנים מה שבתקווה לא שבור. אם זה יקרה שוב אז נעשה בדיקות ומשם מתקדמים, אבל יש מצב שזו סתם הייתה דלקת שבינתיים הגוף כבר פתר. אז זו דאגה שיושבת שם מאחור.

ואז אמא שלי המליצה לי לקרוא את "מארלי ואני", אז קניתי בדיגיטל וקראתי והופה, הפלה בשבוע 10 אחרי שמגיעים לרופא הנשים ומנסים לראות את התינוק. והיום יש לי תור שכזה, בשבוע ה-9, אז זה התיישב מצוין על הלחץ. ושינוי בכ"א בעבודה... אז הכל יושב וגועש ומתברבש. שום דבר לא באמת קורה, אבל זה מרגיש שיש לי חלק במוח שרק יושב ודואג ודואג ודואג, והגוף כל כך עסוק עכשיו בדברים אחרים שאני מגיעה הביתה על 4 ולא מצליחה לעשות שום דבר מלבד לשכב על הספה. ואין סיבה לחשוב שמשהו לא בסדר, ואת כל הלוגיסטיקות הנדרשות לגבי נסיעות לחו"ל הרבה אנשים צולחים, גם לפני וגם אחרי הקורונה, ונזמין את החדר ואת הביטוח ונסדיר את הבדיקות הנדרשות בהלוך ובחזור והבדיקה של היום תהיה ונראה מה שנראה, ומה שיהיה - שיהיה.

איך חולקים

מדוע אני מתקשה להתייחס לעובדה שאני בהיריון?

מאז שכתבתי לכן בפוסט הראשוני, לא כתבתי את זה שוב. אני מתייחסת לזה כמצב רפואי, שזו האמת אבל, כפי שנאמר, זה לא בדיוק לקרוא לתינוק בשמו.

אני כרגע באמצע השבוע השביעי. האנשים שסיפרתי להם: בן הזוג ורופאת המשפחה (ומנהלת המרפאה, אבל זה לא נחשב כי סיפרתי לה כדי לעדכן את רופאת המשפחה כי אני רוצה משהו נוסח קלונקס אבל שלא מסוכן לקחת בהיריון - וכרגע נתקעתי עם לקבוע אצלה פגישה עוד שבוע ויום כי היא אומרת שאפשר בהיריון והאינטרנט אומר שלא). בן הזוג סיפר לחבר הכי טוב שלו כדי להסביר הססנות לגבי נסיעה לחו"ל, ואף הביע רצון עז לספר כבר להורים שלו - גם בגלל שהוא פשוט רוצה וגם בגלל שהם מחפשים דירה והוא רוצה להדגיש בפניהם עד כמה הקירבה הפיזית שלהם תהיה חשובה.

קבענו מראש שאפשר לספר לבנאדם אחד אבל לא לבנאדם שצפוי להעביר את המידע הלאה - כך שאמא שלו נשללה מלכתחילה. את ההודעה הרשמית אני מוכנה לעשות רק אחרי שאעבור את הבדיקות החשובות של סוף השליש הראשון, כדי שנדע שנכון לאותו רגע לא ידועות סיבות שלא להתקדם עם ההיריון. עכשיו, הוא היה די מתוסכל שאני לא מוכנה שיספר להורים שלו גם במחיר שהם יקנו דירה רחוקה או משהו בנוסח, ואני מצידי מזועזעת מהמחשבה של לספר כל כך מוקדם. אני מזכירה שהיריון רגיל אורך בין 38-42 שבועות, ואנחנו רק באמצע 7.

מצד שני, אני לא אוהבת לספר דברים. בעודו מנסה לשכנע אותי לספר למישהו כדי לחלוק את זה, לשמוע חוויות ואולי טיפים ולקבל התייחסות, נזכרתי שאחת מהסיבות שחברת הילדות הכי טובה שלי ואני התקדמנו לאפיקים אחרים הייתה שהיא נורא כעסה על זה שהיא הייתה מגלה על הטיסות שלי לחו"ל רק אחרי שטסתי. כי בראש שלי, לא מספרים עד שזה לא קורה. בשורה התחתונה, לי יש בעיה נוראית עם ציפיות של אנשים, ומבחינתי ברגע שנבנתה סוג של ציפיה אז יש לי מחויבות, והמחשבה שלא אעמוד בה מפרקת אותי לגמרי. גם כשזה לגבי אם טסתי לחו"ל, שכן אם לא טסתי, זה מיד מתחיל דיון של למה לא טסתי, מה הייתה הבעיה, כמה חבל, ואני לוקחת על עצמי ביקורת ובלגנים שלא קשורים אלי בכלל. אותו דבר עם הסיטואציה הזו. 

אם לדוגמה, אחליט לספר לבוסית, כדי לבחון הקלות בבקרים שאני מרגישה בחילה או כדי לקבל הבנה בראי תשומת לב מוגברת לדברים שעלולים להתפספס במשרד וקצת יותר תזכורות או אם משהו ישתבש, או סתם כי היא סה"כ חברה שלי ואני אחלוק עם מישהי שכבר עברה את זה 5 פעמים - אז בתכל'ס זה משהו נורא חביב ונחמד. אבל בראיה שלי, יש כאן כדור שלג שלם. בגלל שהיא לא רק חברה, היא גם בוסית שמתחילה לעשות חישוב שבמידה והכל ילך כמו שצריך, עוד 7-8 חודשים היא צריכה מישהו שיחליף אותי במספר דברים שונים, ואיך היא מתארגנת על זה, וכמה לחץ יהיה עליה, ומה כבר אפשר לשנע, ואיך זה עובד עם מיליון תכניות נוספות שאני בכלל לא מכירה. זה כבר לא משהו שלי, זה מאוד משפיע עליה.

יש חברה אחרת, ותיקה ואהובה, שחשבתי לספר לה, אבל היא אמא ל-3 בנות עם הפרעות קשב וריכוז ומבוגרת ממני בכמה שנים, וההתייחסות ממנה מהר מאוד יכולה להיות 'אבל את רק בהתחלה, את לא מבינה מה עוד יבוא, תיהני מהשקט כי אחרי שיוולד' וכל מיני דברים כאלה שרק יגרמו לי לעצבים ותסכול, ואז למה בכלל סיפרתי?

זה כבר לא יהיה החוויה שלי. 

אני לא חושבת שהגעתי לפתרון כלשהו פה, מלבד העובדה שבשלב זה או אחר אני אצטרך להתחיל להתנהג כמו בנאדם בוגר ולדבר על זה כהיריון ועובר ולהפסיק לפחד שאם אגיד או אחשוב משהו בנושא אז היקום עצמו יתנקם בי, כי זה *כנראה* לא עובד ככה. כנראה. אבל מה אם כן?

הפעם הראשונה שראיתי אפונ/ה

 בהתאם למילותיה הנבונות של אמפי, ארשה לעצמי לכמה זמן להמשיך לברבר על מה שאני עוברת כרגע כאילו שזה הדבר היחיד בעולם, בתקווה שבשלב מסוים גם זה יהפוך לשגרה ואחזור להיות דמות יותר רב מימדית.

ביום שלישי, ה-5.10, ראיתי פעם ראשונה את אפונ/ה. השם משתנה על בסיס יום-יומי כי אני מאוד לא רוצה לכפות מגדר. הייתה כבר פעם אחת שדיברתי עם בן הזוג בנושא וקפצתי לאנגלית כי שם נושא המגדר כל כך הרבה יותר פשוט בעת דיבור, והוא שאל אם קפצתי שפה כדי שהכלבה לא תבין.

אז יום לפני כן היה לי תור לרופא הנשים, שבוטל כי הוא היה צריך לנסוע לכנס ובעצת האחות, הייתי אמורה להגיע למחרת ללא תור (סיבה מס' 1 לחרדה) למרפאה כלשהי בבני ברק (סיבה מס' 2 לחרדה) ולהיכנס בין התורים. היא אמרה שהתור של 15:30 בדרך כלל מאחר אז תכננתי להגיע ב-15:00 ולקוות שהוא יקדים. בן הזוג קם בכאבים והיה עם פרצוף תחת כל היום (סיבה מס' 3 לחרדה) ובשלב מסוים אמרתי לו שהוא לא חייב לבוא כי אין לי מושג מה יקרה בתור הזה ואולי רק נסכם אילו תרופות אני צריכה להמשיך לקחת.

אז הגעתי קצת לפני 15:00, איך לא, והניווט עצמו היה קל וגם מצאתי חנייה בלי בעיה, אבל כמובן שזה נמצא בחור לא מובן אז מרגע שחניתי הלכתי ל-3 מקומות שונים כדי למצוא את המרפאה... שהייתה סגורה. כי הם פותחים רק ב-15:30. אז אני כבר בחרדה וקצת רועדת ולחוצה ומתיישבת ומחכה ומחכה ומחכה. נקצר את התהליך בכך שבסוף נדחפו לפני ועד שדיברתי עם המזכירה בקבלה כבר מישהו קיבלה תור לא מתוכנן, ואז הסתבר שכל מי שבוטלה בשני נאמר לה לקפוץ בשלישי ב-15:30... והדוקטור עצמו הגיע ב-10 דקות איחור והתחיל לקבל רק לקראת 16:00. המון עצבים. ואני כבר בשלב זה יושבת ורועדת מחרדה, והרי אסור לקחת קלונקס בזמן היריון (סיבה נצחית לחרדה) אז אני רק מדברת עם עצמי, מיישמת את כל השיטות שאני מכירה כי זה מה יש, בזמן שנשים אחרות יושבות ומקטרות אחת עם השנייה בקול על הברדק שיש שם.

למזלי, הייתי הרביעית בתור. אז הגעתי ב-15:00 ונכנסתי ב-16:15, אולי? בכל מקרה, מהר מאוד הוא מחווה יד לעבר הכסא, נו, עם האוכפים... בשלב זה אמרתי לו בחיוך שאני חדשה בזה, ולכן הוא יצטרך להסביר לי דברים. לא חושבת ששמע. במיוחד כי הייתי צריכה גם לשאול אם מדובר באולטרסאונד של הבטן או - YOU KNOW. הרי לכן מידע שלא ידעתי: מה שרואים בסדרות, שמהתחלה מורחים איכסה על הבטן ומסתכלים והכל ברור לעין? זה לא באמת עובד ככה, כנראה. בהתחלה, ממה שקראתי, אם רוצים תמונה מדויקת ולהבין מה קורה, צריך להיכנס מלמטה. רק אחרי שהעובר גדל ומתחיל לדחוף איברים אחרים, התמונה למטה מתרחקת ואפשר להתחיל לראות דרך דופן הבטן. מכיוון שמלכתחילה חשבתי שזה יהיה צילום בטן ולא WOOHOO, באתי עם מכנס. אז סבבה, בהתאם לנהוג במרפאת הפוריות, הורדתי את המכנס לברכיים, והתמקמתי, ואז גם את זה הרופא מבקר. הבהרתי לו שככה עושים את זה במרכז ומהר שיניתי, אבל זה כל כך מחדד את הבעיה שלי איתו, וכך שמדובר במישהו שמומחה בנושא ואני לא מבינה כלום והוא לא בקטע של להסביר. בגלל זה יש את הספר והאינטרנט. לא יהיה לי אומץ לעבור רופא, ואני לא בטוחה שזו סיבה מספקת.

אחרי כל ההקדמה? הרגליים באוכף, המכנסיים על הבטן, המכשיר הפאלי מוחדר ו - יש שם תמונה. ואני שואלת אותו בהפתעה - אז רגע, אפשר לראות כבר? אנחנו נדע אם זה יחיד או תאומים?! והוא משיב בחיוך - אולי הפשרנו קצת - שיש רק שק אחד, ו...הנה. ופתאום, הייתה תמונה והיה שק, והיה - אפון. או אפונה. כי זה בגודל של אפון בשבוע השישי, כן? כלומר, היה. תכף נתחיל לגדל פרצוף.

הבעתי התרגשות בעיקר כי זה מה שעושים בסדרות אבל קשה לומר שקלטתי מה קורה. ביקשתי שידפיס לי תמונה כדי שאראה לבן הזוג, וסיכמנו על התרופות ויצאתי במהרה והלכתי לאוטו והתקשרתי לבן הזוג וסיפרתי לו וכמובן שהתחרט על שפספס ואמרתי לו שצריך לקבוע תור לעוד 3 שבועות כדי לעשות אולטרסאונד נוסף ואז יוכל לקחת חלק - גם את זה הרופא אמר בצורה לא ברורה ועד שהבנתי שזה אצלו, יאללללללללה - ובכל מקרה, אחרי כל זה, לפני 3 ימים קיבלתי תמונה של אפון/נה שיושב/ת אצלי בבטן. התמונה כרגע על המקרר, ואני אומרת בוקר טוב בלבביות ומלטפת מדי פעם כשאף אחד לא רואה. אה, וכמובן שברקע הבוסית מתקשרת וצריכה שאני אעביד כשאחזור (סיבה לחרדה מס' 4) ואחרי שהסתיים התור והעצבים ווידאתי איתה מסתבר שזה לא כזה דחוף ויכול להיסגר בעבודה גם מחררררר. איף.

את דיאטת ה-8-16 שדי חייתי לפניה כמובן שהפסקתי, ועכשיו אני משתדלת לאכול בהתאם לתיאבון, שזה מנגנון שחשבתי ששברתי כבר מזמן עם משחקי האנורקסיה של סוף שנות העשרה (לונג סטורי שורט - שנת שירות במעון ויצ"ו, שהייתי חוזרת הביתה בחמש אחה"צ וכשאמא שלי הייתה שואלת מה אכלתי כל היום, הייתי אומרת מסטיק). בן הזוג משתדל לבשל ולהכין לי סלטים ולתת לי לנוח כמה שאפשר, כי כמובן שאני מתעייפת הרבה יותר מהר. הצעדים פחתו מה-15 ק"מ היומיים ל-11, 12 ק"מ במאמץ. ובינתיים, כפי שנכתב בספר, זורמים...

חודשולדת

 אתמול הייתה יום ההולדת של האחיינית של בן הזוג.

אותה אחת מהפוסט הקודם - יום הולדת שנה, האבא שולח הודעה לאחיו להגיד שיש להם רשימת מתנות, אז כמה הוא מתכנן לשים כדי שידע לכוון אותו לאיזה מתנה, ואז מקנח ב"שים כמה שנראה לך ואנחנו נשלים."

מלכתחילה אמרתי כאן שאני לא הולכת, והבעתי הסתייגות גם בפני בן הזוג אבל בשעת השין, איך לא, התארגנתי ליציאה. הם גרים במרחק 5 דקות מאיתנו - ואנחנו אף פעם לא רואים אותם ללא קשר לקורונה - אז בהליכה קלילה.

בן הזוג הרגיש חרא מהרגע שנכנסנו, אם כי אני לא בטוחה כמה היה פיזי וכמה נפשי. מהצד שלו היו ההורים, אח אחד עם שני ילדים (בלי אשתו) וזהו. מהצד של הגיסה היו אחים ובנות דודה ודודה ומה לא... בערך 20 איש, מהן 2 הריוניות, ורק שנינו עם מסכות. בהתאם, המשפחה של בן הזוג ישבה מכונסת בפינה בשקט שלה והאחרים השתלטו על הסלון, ישבו עם הגב, ניסו להפעיל את הנסיכה בת השנה שהסתפקה בלעשות פרצופים חמוצים ולהתעצבן על כך שמנסים להפעיל אותה.

בן הזוג ישב בפינה של בפינה כמו בלון שהוציאו ממנו את כל האוויר. אני לא יודעת כמה מזה היה הכאב הפיזי וכמה הנפשי. בצד הפיזי, הוא סובל הרבה מתחושת בערה ברגליים, זרמים חשמליים בלתי פוסקים כך שכל הזמן כואב לו, גם כשהוא לא דורך. זה מחמיר כשהוא לא ישן טוב, והוא אף פעם לא ישן טוב. ובצד הנפשי, הוא מאוד נפגע מאחיו ודרישות המתנות שלו, ואז אחיו בקושי אמר לנו שלום, ולא בא להגיד אף מילה ורק זז בין המשפחה של אשתו לילדה שלו. 

אחרי שעה הלכנו, ובדרך הוא בכה מאחורי משקפי השמש שלו, ולא רצה לדבר. גם בבית הוא לא רצה לדבר. לקחתי צעד אחורה, כי לא הייתה שום תועלת בניג'וס וכי נגמרה לי האנרגיה. באופן כללי. בשלב מסוים חזרתי לחדר השינה להגיד לו שאני יוצאת עם הכלבה, והוא בהה בתקרה, ואמרתי לו שאני דואגת לו והוא כרגיל ענה במידה של זלזול ובוז, ואני השבתי שהוא בכה בדרך וכעת בוהה בתקרה והוא בכאבים, והגיוני שאדאג, והוא השיב כאילו פתאום השתכנע...

בערב, לפני שהלכתי לישון, הוא הושיט לי ידיים לחיבוק, כי אתמול אלה היו 6 שנים מהדייט הראשון שלנו. כמה שנים וכמה זמן... והיום יש לו תור לרופא כאב ואני רוצה לבקש שילך לבד. 

אני לא יודעת איך להבהיר שנגמר לי. שאין לי יותר כוח או רצון או אנרגיה.

אני כועסת ועייפה ומיואשת ובודדה ושום דבר לא בא לי בטוב ואני נכונה לתקוף ולהלום בשנייה שמתקרבים אלי.

שוב פעם לא

 תסלחו לי אם זה TMI, אבל בחמישי התחיל דימום קל.

התקף חרדה ושיחת טלפון לבן הזוג שהצליח להוציא את כל הלחץ מהבלון... שכן, קודם כל הכל בסדר, ושנית, בכלל יכול להיות שזה נגרם רק בגלל עובר אחד ואילו השני משגשג. חזרתי לנשום. כי הרי קלונקס אי אפשר לקחת אם בהיריון, אז משהו צריך לעצור את הפניקה והדמעות. הרופא לא עזר בכלום, לא הסביר ולא נימק, סתם השיב שדימום לא אומר דבר וחייבים בדיקת בטא, בלי שום טיפונת מידע. בן הזוג עצר את הפניקה בשנייה, אבל הרופא היה הכי סתם שאפשר.

אז בסדר, בדיקת הבטא הייתה אמורה להיות בראשון (כלומר 3 ימים אח"כ), ואמנם בן הזוג הרגיע בכך שיצר אופק שבו יש פוטנציאל לתשובה חיובית. אבל מאותו הרגע עשיתי כל מה שיכולתי כדי לדעת שגם הפעם זה לא עבד. שחס וחלילה לא אפתח ציפיות או אאמין במשהו חיובי. שחס וחלילה לא אשבור לעצמי את הלב שוב.

הדימום הקל הפך למחזור, אמנם לא שגרתי באופיו, אבל מסביר את התסכול העצום (במקום הרגיל) שלי מהעבודה והסובב אותי.

בין לבין דיברתי עם הבוסית על התסכול מהעבודה עם הבוס, שמפתח אופי של אווירת סוף קורס ובקושי עובד ומפיל יותר ויותר עלי כדי שהוא יוכל להתמקד בדברים החשובים - שיחות עם המשפחה, תיאום הגעה למטבח עם זו שמביאה סלטים וסנדוויצ'ים ויציאה בזמן כדי להגיע לאירועים בערב...

דיברתי איתה גם על כך שלא מקפידים על מסכות בקומה, על כך שכבר כמעט תקפו אותי פעמיים בתחבורה ציבורית, על כך שהיה לי התקף חרדה באוטובוס כי הורידו מסכות וצרחו ולא יכולתי לרדת כי, פקקים ושעתיים כדי לעשות מרחק של 5-10 ק"מ...

בכל מקרה, סיכמנו שאין לה מה לעשות מלבד לאשר לי יותר, באופן ספורדי ולא רציף ולא קבוע, לעבוד מהבית. אז היום אני עובדת מהבית. 

ומשהו בכל ההתניות שלי כנראה עבד, כי כשהגיעה השיחה, בדיוק שהלכתי לסלון לראות את טקס הענקת המדליות ומדליית הזהב של ארטיום, הם התקשרו. והנמכתי את הטלוויזיה ושמתי על ספיקר כדי שבן הזוג ישמע ואני לא אצטרך לדווח לו, ואכן... אני לא בהיריון. שוב.

הרופא סימס אחר כך, "באסה" ו"ניפגש ונדבר איך ממשיכים". קבעתי תור לעוד שבועיים וחצי. יש כרגע 3 מוקפאים מופרים, 2 ביום החמישי ו-1 ביום השישי. אולי הפעם ננסה להחזיר רק אחד. אולי אם יהיה שם לבד יחליט להקים בית. הייתי יכולה בפוטנציאל לחטוף התקף חרדה מה"ניפגש ונדבר", אבל היתרון בדיכאון שנמשך מההתקף של יום חמישי זה השקט.

אולי בכלל עדיף ככה. 

אולי אגיד את מה שאולי כולם חושבים - גם ככה כדור הארץ מתחמם, גם ככה המדינה בקאנטים ורק הולכת ומתדרדרת, גם ככה ההורים מזדקנים, גם ככה בן הזוג מתקשה לתפקד, גם ככה הורות היא מאמץ והחיים ברמה הנוכחית גם ככה קשים לי, ואם גם ככה וגם ככה וגם ככה, אז אולי פה, סוף סוף, אוכל קצת לצאת מהמסגרת, ולעשות לשם שינוי משהו שהוא לא מובן מאליו, ולא אביא ילדים לעולם.

שגרת השינויים

המילים נדירות בתקופות האלה.

יש המון בראש אבל חסרה האנרגיה באמת להזיז את המחשבות ולעשות איתן משהו.

ואולי זה פשוט הרצון לנוח קצת. לעמוד במקום, לא לעשות כלום ושכלום לא ידרש.

חגגנו לאבא שלי יום הולדת 76. הכנתי עוגת שמרים קינמון שעבדתי עליה כל הבוקר, ולילדים הבאתי עוגת שמרים שוקולד. האח הבכור קנה להורים פח אוטומטי שנפתח בהינף יד, והאח האמצעי והבחור שוחחו על אולי לקנות להם טלוויזיה חדשה וגדולה יותר, ומדדו עם מטר לראות מה יכנס.
אין תקשורת בין האח הגדול לאמצעי, או אלי. נראה לי שהוא מודע לכך שפשוט לא אענה.
אחרי שיחת השלום האחרונה, הגיסה לא הפציעה בשישי הזה, אלא נשארה בבית עם אחד האחיינים שהיה חולה. מנגד, אחיו אמר שבראש השנה הם יגיעו אבל היא לא.
האח האמצעי מלמל שמבחינתו גם הבכור לא צריך להגיע, העיקר שהילדים יהיו.

בעבודה בסדר.
אני נכנסת לאט מאוד לתפקיד חדש, אבל בהתחשב העובדה שאין מישהו שיקח כמה חובות ממני, ושהקודמת בתפקיד גרועה בחפיפה, הכל איפשהו בין לבין. שזה כנראה לטובה, זה מאפשר כניסה איטית למים, ובתקווה יוריד את רמת החרדה. אחת שהייתה בחופשת לידה חזרה, ואחת שהייתה בחופשת מחלה חזרה, והסביבה משתנה וקולות שאני לא דווקא מחבבת, אבל אני נשארת איתנה בעמדתי ומנסה להוריד את הראש. לצידי יושבת מישהי בכלל מחטיבה אחרת, ואנחנו דווקא מסתדרות ונחמד לנו ביחד, והיו רגעי בונדינג מרגשים.
כשקניתי את הדירה - והרי היא שמעה את השיחות עם עורכת הדין ההיסטרית, והלחץ, והחרדות - אז היא ארגנה שכל החברה שעובדים איתי והיא שלחו לי פרחים למשרד. וזה היה כל כך מקסים ונוגע ללב.

לא פספסתי את המחשבות הבעייתיות לגבי הדירה, שלא תחשבו. אני קונה אותה לבד, בעיר הולדתו של הבחור. ומה אם נפרד? עורכת הדין מכינה אותנו למחשבות על צוואות והסכמי ממון, והבטחתי להורים פעמיים שהדירה רשומה רק על שמי. ומי יקבל אם אמות בלי ילדים (מתחלק באחוזים בין ההורים לפי מה שהם שמו לבין הבחור) . ומי יקבל אם אמות עם ילדים (רק הבחור? רק הילדים? גם וגם? ומה אם יתחתן עם מכשפה שתעיף אותם לפנימיה?). ומה אם נתגרש. ומי יורש מה. וזה הכל דברים מובנים מאליו ושאלות קטנות, אבל לפעמים, אם לא ישנתי מספיק טוב, אם החרדה מרגישה נכונה, פתאום צצות דאגות מטביעות ואני לא מבינה איך אנחנו אמורים לחיות במצב הנוכחי, אבל עד הסוף. לפעמים זה נעשה ממש רועש.

אבל יש שגרה. השגרה נותנת שקט. השגרה מאפרת להדליק את הטלוויזיה ולהשתיק את המוח ולא צריך להתמודד עם כלום.

כאילו, בחירות, לדוגמא, כמובן שאסע לעיר הולדתי להצביע. נפגשת כבר עם חברות על הדרך. אבל להגיד שמשנה לי? להגיד שאני בכלל מבינה שזה יכול להשפיע על משהו? זה הרי הבלגן הישראלי הרגיל, לא? לא באמת מצפים שמישהו חוץ מביבי ינצח. הרי הוא ראש ממשלה מתחילת הזמן, לא? כאמור, גם הסמסים של הבחירות מרגישים לי בשגרה. לא תמיד היה ככה?

חדשות בגודל של דירה

שבועיים וחצי מאז כתיבת הפוסט הקודם, מנקודת מבט של המערכון של רחוב סומסום לגבי 'אני רוצה להיות שם'.

טו מייק אה לונג סטורי שורט, אחרי ביקורים בכ-15 דירות שונות, נכונות להצעת מחיר על דירה שהבחור התאהב בה - ואז מגלים שהיא נמכרה יומיים לפני כן - והמון זמן איכות עם המתווכת, בסוף מצאנו דירה דרך יד 2.
אמנם הצד השני לקח מתווך, אבל את זאת מצאנו אך ורק בזכות הבחור.

ואתמול חתמנו. כלומר, אני חתמתי פיזית, אבל הבחור היה לצידי.
בשלב מסוים הוא כנראה התבלבל, או לא לגמרי הפנים, ולקח את החוזה לחתום, ועורכת הדין* כמעט זינקה עליו פיזית. הרגשתי את הצביטה בלב שלו כשהיא אמרה לו שהוא לא חותם.

*עורכת הדין היא חברה טובה של אבא, מזה כבר עשרות שנים.

המחיר הוא במסגרת התקציב, יש כבר סיוע של אבא ותהיה משכנתא יחסית נמוכה ויהיו חלק מהחסכונות שלי (אך לא כולם, ליתר ביטחון).
התשלום הראשון, שהומר לצ'ק בנקאי, כבד ירד מהחשבון. יש עוד שניים בעתיד, עד המעבר בתחילת אפריל.

מיותר לומר שהשמש ממשיכה לזרוח ולשקוע, והעולם ממש להתקיים, ודבר גדול מול דבר קטן, והכל נשאר אותו דבר, כן?

אז זהו.
רק רציתי להגיד לכן.

ניתוח תחושות

אני עצבנית היום.
לפי האזהרה ששמתי לעצמי בפלאפון - עכשיו שאין גלולות לפיהן אני רואה מועדים מדויקים - שהמחזור הוא רק עוד שבועיים. לפיכך, זה לא זה.

קמתי בבוקר באמצע חלום, במהלכו אני בדרך או כבר צועקת על הבחור בגלל נושאי הדירה. אני כועסת שהוא אמור לחפש דירה ולא עושה זאת, ואני בדיוק אומרת שבסוף בעלי הבית ימצאו דיירים חדשים ותהיה לנו התראה של 3 חודשים ואז הוא יכנס לאטרף ויעשה משהו. ואני כועסת בחלום בגלל... למה אני כועסת עליו? אני כועסת עליו כי הוא אמר למישהי, הלך לראות דירה עם מישהי, הסתיר משהו לגבי דירה ממני, אמר למישהי אחרת, משהו כזה.

אז יש את זה. תסכול שהוא לא מחפש דירה. 
עכשיו, הוא היה מושקע רגשית וקצת כספית בפרויקט חדש שהוא יזם, בעסק שהוא רצה להקים לגבי שירות מקוון שהוא הציע. אבל השירות המקוון נגע לאחת מהרשתות החברתיות וסוג של 'טריקים', שלא נדון בהם. והרשת עושה שינויים ושיפורים, וכנראה בדרך לעשות משהו שיחסום את ה'טריקים' האלה, או לפחות יעשה אותם חסרי משמעות. אז במשך כבר שבועיים או יותר, הוא והלקוחות שלו חסומים והוא מתוסכל וקשה לו עם זה, ואין מה לעשות. עוקב אחר עדכונים ומקווה לטוב. לזכותו יאמר שהוא לא מתלונן הרבה בפני, ואנחנו מחזקים אחת את השנייה, אבל זו הייתה סיבה בשבילו לצאת מהמיטה, ועכשיו הכל התפרק, ולא ידוע מה קורה ומה יהיה, והחיים בהולד. ואני חושבת שהוא מתמודד עם זה בצורה מדהימה, כי אני בטוח הייתי מתפרקת. ואני קצת שומרת על מרחק, בנושא הזה, כי... כי עייפתי. כי אני צריכה שמשהו יעבוד.

אז יש את זה. השתתפות בתסכול של הבחור בנושאים מקצועיים תוך הרצון להתרחק רגשית מזה.

בארוחה ביום שישי, מלבד זה שההורים שלי היו מזעזעים כהרגלם, הגיע רק אחיין אחד. האחר היה במסיבה או אצל חבר או לא יודעת מה. תירוץ כלשהו שאחי מלמל. אבל שבוע הבא הם טסים לחו"ל לכבוד יום ההולדת של האחיין, אז בעיקרון אני לא אראה את הילד חודש ומשהו. במהלך הארוחה דיברתי עם אחיו ללכת לאיזה פסטיבל שמתקיים בעיר שלו, ושנינו התלהבנו והוא כבר מהר זרק לאחי "טוב, אז לך ולאמא יהיה ערב רומנטי ביחד" כי הוא ואחיו יבואו איתי! ואז אחי אומר שנראה, צריך לשאול את אמא, גם היא רוצה ללכת... בסדר. דיברנו בשארית הערב על יעד הטיסה. כל כך ניסיתי להמשיך לדבר ולחזק את הקשר עם הילד, ואמא שלי כל פעם רמסה אותי בשאלות על בית הספר שלו - כי גם היא למדה שם פעם.

אז יש את זה. הורים שאי אפשר לתקשר איתם. אח עלוב. ניסיון לשמר קשר עם האחיינים.

אתמול סימסתי לאחי לשאול מה קורה בנושא, והוא אמר שהוא לא יודע והילד בכלל בחופשת מחלה כי לא ישן בלילה כי התקינו לו פלטה קבועה וזה כאב לו. אז אמרתי שאשאל למחרת. סימסתי לאחיין, והוא ענה כל דבר כמו טינייג'ר - מעט מילים, הרבה אימוג'ים, ושום מידע. 
*הוא בסדר גמור - 15 ת'אמס אפ.*
*כן, הוא מאוד מתרגש לקראת הטיול - 20 סמיילים עם פה פעור.*
*כן, הוא יודע שג'לטו יותר איכותי זה ג'לטו שנמצא במיכלים ולא בחזית החנות. 20 סמיילים עם פה פעור ו-10 סימני יד שעושה אוקיי.*

נואשתי. הגיסה שכן מדברת איתי מציעה לקנות לו מתנת יום הולדת משותפת, ואנחנו מסכימות על כסף - אבן במזומן או בתו שי? אני לא יודעת, בוא נשאל...

*לא אכפת לי - 50 מיליארד סמיילים מוציאים לשון.*

אז יש את זה. אין עם מי לדבר, לא ההורים, לא האח, לא האחיין...
ומרגיש לי שזה מתחבר לזעם הקיים לגבי גיסתי שלא מדברת איתי, ולגבי אחי שנתן לי להיפגע ככה ונותן לקשר ביני לבין האחיינים להיפגע ככה. ומרגיש לי שזה מתחבר למחשבות שלי בנושא הורות, לשעון המתקתק, לעובדה שעוד מעט אני בת 36 ובעבודה יש חברה שבאופן שיטתי רק אומרת שאני צריכה להחליט ולהתחיל לנסות וצריך לזוז ונגמר הזמן... והיא צודקת. ולוסי אהריש ביקשה שיצאו לה מהרחם והיא בת 38 וכולם יודעים ששליש מההריונות בגילאים האלה מסתיימות בהפלות. אני בכלל אצליח להיות אמא? מה עם המטען הגנטי שאני בונה כאן? מה עם הקשיים העצומים שלי להתמודד עם העולם? מה עם הבחור? הוא יכול להיות אבא? הוא יסכים להיות אבא ולא לדחות גם את זה? מי יטפל בילד? יהיה מי שיעזור לי? כספית? פיזית? נפשית? הרצונות האלה הם סיבה מספקת להכניס מישהו לעולם שאני אישית מתפללת לצאת ממנו?

ואז מתחיל לכאוב לי הראש.
אבל אני באה לכאן ומוציאה את כל זה, ושום דבר לא נפתר אבל לפחות העצב הוא שקט, לעומת החרדה והכעס הרועשים. העצב הוא החיבוק החם של מאהב שעושה רק רע. אבל זה עדיין עדיף. תודה לכן.

Sunday Bloody Sunday

אני לא תמיד זוכרת מה סיפרתי פה ומה סיפרתי בבלוג הקודם, בישראבלוג.
ואני מנסה לטשטש את הזהות שלי אבל בין לבין לספר מה קורה, וזה יוצר סוג של ריקודים שאני רוקדת עם עצמי בניסיון להגיד הכל בלי להגיד כלום.

אני לא זוכרת אם סיפרתי כאן על הבוס הקודם שלי, שאני רואה בו כמעין תחליף אב. עבדתי תחתיו כ-4 שנים לפני שנאלצתי לעבור תפקיד - סוג של חובת החלפת תפקידים בארגון - והיה לנו חוש הומור דומה וראיה צינית ומנטליות פולנית, ולו בת צעירה ולי אב מבוגר. בתקופת עבודתי תחתיו ארעו משבר או שניים עם האקס, לקראת הפרידה, ובוקר אחד הוא נכנס למשרד וראה אותי עם עיניים נפוחות מדמעות, ואני, בעלת כוח רצון ורצינות ונחישות אבל וואלה לא מסוגלת להפסיק לבכות ברגע שאני מתחילה... אז הוא קרא לי למשרדו ושאל מה קרה, וסירבתי לספר כמה פעמים ואז התחלתי לבכות כמו תינוק בלי מוצץ.
אחרי שנשמתי עמוק ונרגעתי וחזרתי לעבודה, והוא יצא מהמשרד בדרך לפגישה, הוא שאל אם אני רוצה שהוא יקנה לי משהו בחוץ לעודד אותי. חזר עם סוכריות ושני ספרים. מאז, מיותר לציין, אני אוהבת אותו אהבת נפש, כבת סוררת. כמה חודשים אחר כך הזוגיות עם האקס הגיעה לקיצה, וחזרתי לגור אצל ההורים. והבוס תמך, בצורה מרוחקת ומכובדת עם חוש הומור ו'יהיה בסדר'.

כשהבחור הציע לי נישואין, הטלפון הראשון היה לבוס. וכמובן שמכיוון שהיה מדובר בשישי בערב, המילים הראשונות שיצאו מפי הן 'אל תדאג, הכל בסדר'. ככה זה פולנים.

אז אתמול שטף אותי גל אגרסיבי של שמועות שהוא עוזב. תוך שעה מהשמועה הראשונה קיבלתי דיווח מעוד 3 אנשים, ומישהו קיבל אישור ממנו, והופה בצהריים, הודעה רשמית. עכשיו, יש לנו פה שילוב של חרדת נטישה, חרדה מפני שינויים, וטיפ טיפה אגו. לא יכולת לשים שלט, 'ים'?

וזה, יחד עם הסופ"ש העצוב ומלא הדמעות, וחוסר שינה, ובאופן עקרוני יותר מדי התראות מ-ynet על אנשים שמתים... אקיצר, בשלב מסוים נכנסתי לחדר של הבוסית כי היא רצתה לעבוד על משהו ואחרי שמישהי נדחפה ודיברה איתה כמה דקות ואני עמדתי כמו פרח קיר, מלמלתי לה בקול שאני רוצה הביתה ופרצתי בבכי.

לזכותי יאמר שפעם הייתי עושה את זה הרבה יותר, עם הבוסים הקודמים. אין ספק שאני מתבגרת. זו הפעם הראשונה שאני בוכה לה ואנחנו עובדות ביחד כמעט שנתיים וחצי. הסברתי בכללי על הבחור, על ההלם מההודעה, על התשישות... והיא יודעת שאני נמצאת תחת המון לחץ גם בעבודה, מנסה לגבות על הבחורה שתכף לא כאן ובינתיים עושה את העבודה שלי וחצי מהעבודה של ההיא (סיפרתי לכם כבר על זה או שאני סתם מברברת?)... היא הייתה מאוד נדיבה וחמה ואוהבת, והרגיעה אותי וחיבקה וסיפרה שהמאמץ שלי נלקח בחשבון ובתקווה יתבטא גם בתלוש השכר, ומלא דברים מרגיעים ואדיבים.

יצאתי מוקדם, באישורה, הגעתי הביתה וקיבלתי חיבוק עז מהבחור - ששמע את ההודעה ומיד הציע להתקשר - ובשאר היום בעיקר נחתי על הספה. חתכנו סלטים לצהרים ביחד ודיברנו על כל דבר אחר, ובערב הנחתי ראש על הספה לצידו וביקשתי שיבטיח שאף פעם לא יעזוב אותי, כי כולם עוזבים אותי.
אחחחח, איזו פתטית חמודה.

הלכתי לישון עם כדור הרגעה, וסוף סוף שינה עמוקה. הבוקר הגעתי מוקדם לאחל לבוס הקודם בהצלחה, ולמרות שלא אמרתי לו כמה קשה הגבתי, לא היה לי ספק שהוא יודע. אחר כך הבוסית אישרה שהיא אמרה לו. ואני שמחה בשבילו, באמת, יהיה מה יהיה. 

עכשיו, ברצינות, 2019... יש מצב שתהיי עדינה יותר מקודמתך?

תכף טיסה

השבוע התאפיין בעיקר בשיבוש משונה במנגנון השינה: לא היה בוקר אחד שיכולתם למצוא אותי במיטה אחרי 5 בבוקר. ללא קשר לאיזו שעה הלכתי לישון, החל מ-4 ומשהו כבר התחלתי להסתובב כמו פורפרה, מנסה להשתכנע שהכרית הנוחה הזו היא באמת הדבר הכי נפלא בעולם.

על הצד החיובי, זה אפשר לי ללכת יותר מ-3 ק"מ לעבודה כל יום, אז אני בהספק צעדים מצוין.

בהתאמה, סביב 8:30 בערב כבר אין עם מי לדבר, מלבד פעם אחת שהייתי ערה עד 10... כי נרדמתי על הספה בין 7:30-9. אני מאמינה שזה התרגשות לקראת הנסיעה, אבל אין ספק שזה מתיש.

יש המון לחץ, המון חששות, וכשחווים אותם בזוג, צריך לעשות מאמץ מודע כדי שאחד ירגיע את השני במקום פשוט לייצר אותן בסטריאו. אבל נראה שבינתיים מצליחים. כשהוא נלחץ אני מהווה משקל נגד, מצביעה על נקודות ההיגיון ומחייכת ומאושרת מהנסיעה, וכשאני מתלבטת הוא מנסה להכניס היגיון לעניין.

הייתה פשלה השבוע, אבל כתוצאה מאי הבנה וחוסר ידע, יצא שלא שילמנו ארנונה כבר 8 חודשים. היינו מקבלים שוברי תשלום והבחור חשב שזו חשבונית (גם אני הייתי חושבת כך) ופתאום אני מגיעה הביתה אחה"צ ומגלה בדואר מכתב מההוצאה לפועל, שהיה ברור שהם היו שם פיזית ושמו אותו בתיבה.
לזכותי יאמר שחיכיתי בסבלנות רק שהבחור יסיים להתקלח ורק אחרי כמה דקות פרצתי בבכי היסטרי, אבל... אי הבנה, כאמור. שילמנו. הכל בסדר, טפוטפוטפו. הבחור מתכנן לקדם את נושא העבודה במרץ אחרי שנחזור, להיכנס לתחום הצילום ולחזור להרוויח ולהתקדם בענף שממש מעניין אותו, בהתחלה כצלם חתונות שני ואח"כ, השמיים הם גבול. אני חוששת, לכאן או לכאן. זו תהיה כותרת האוטוביוגרפיה שלי...

אבל אז אני נושמת עמוק ואומרת לעצמי שתכף טסים ומשאירים את כל הצרות מאחור, ואני רק צריכה לזכור לנשום ולהדחיק את הכל, ושתיאו העתידית תתמודד עם הכל.

מנסה לעשות סדר בבלגן

יש לי המון מחשבות תועות בראש, אני מרגישה כמו סצנה ב'אלמנט החמישי' שיש מכוניות נוסעות בכל מיני גבהים שונים. או כמו יצור בפרוגר, תלוי מאיזה עידן מסתכלים על זה.

בכל מקרה, מבולגן שם. אני רוצה לדלות פיסות של מחשבות כדי לגעת בדברים שבאמת מציקים לי, בין אם הם מהותיים או לא.

• אני לא ישנה טוב. יש לי שעון שעוקב אחר צעדים ואיכות שינה ולמרות שהוא מוכיח את עצמו לא אמין מבחינת איכות השינה - מחשיב לי 'זמן שינה' כשאני קמה לשירותים, לדוגמא - הוא נותן אינדיקציה שמחוזקת על ידי הגוף שלי שלפיה אני מתקשה להיכנס לשינה עמוקה. גם אם אני מגיעה למס' השעות הכלליות המומלצות - בין 7-9 - איכות השנה נותרת מתחת לשעתיים, והיא הרי אמורה להיות כרבע מזן השינה, סה"כ. אני עייפה. הלילה לקחתי 0.5 מ"ג קלונקס והשגתי בתמורה 8 שעות שינה וכשליש מזמן השינה, שינה עמוקה. לא פתרון ארוך טווח, אבל בתקווה יעשה אותי יותר ידידותית לסביבה.
• אני נורא עצבנית. בשבוע האחרון קיבלתי מחזור, ואני על גלולות אז זה לא שיש כאן אמלנט מפתיע או משהו בנוסח, אבל מסתבר ששכחתי גלולה במהלך החודש הקודם. אל תדאגו, היתרון של חרדות, עניינים בריאותיים ותהיות לגבי העתיד לא מעוררים את הליבידו. אבל זה לא אופייני לי לשכוח, יש תזכורת קבועה בפלאפון ומודעות גבוהה לשעונים. המחזור גם נמשך יותר לאחר שכבר חזרתי לחפיסה הבאה, אבל הודות למפלצת הספגטי המעופפת, כנראה מסתיים היום, אז זה לא עזר לטמפרמנט הזועם.
• הטמפרמנט הזועם נתקבל בכמה תאקלים עם הבוסית. לא משהו אגרסיבי על יתר המידה, אבל אכן מצאתי את עצמי ממלמלת מתחת לשפם הרבה יותר מהרגיל, ומכיוון שאף פעם לא הייתי הכי עדינה שאפשר, היא שמה לב וניסתה לדבר איתי על זה. בלי להיכנס לפרטים, היה שילוב של נסיבות שהלכו והדגישו את ראיית המנהרות שלה, או לחילופין את הכיסוי שיש לה על העיניים כך שהיא רואה מה שלחלוטין מלפניה ומאבדת לגמרי את מה שמסביב, שבמקרה הזה הוא אנשים והעובדים שלה (לא ספציפית אני). וזה מאוד הכעיס אותי. אבל נשמתי עמוק והזכרתי לעצמי שלרוב כוונותיה חיוביות ואני צריכה זמן להירגע. אין נזק כאן, שמרתי על הפה הגדול שלי, הכל בסדר. לגבי הדבר הבאמת משמעותי, הערתי לה והיא לקחה ללב, וזה היה חשוב. לגבי השאר, אף אחד לא מושלם ואני צריכה לאמן את הסבלנות שלי. כרגיל.
• אין חדש לגבי הגיסה. בארוחה אתמול היא שוב לא הייתה. כשאמא שלי דחפה בעדינות לכיוון עם אחי הוא מלמל שהיא צריכה זמן להירגע. הודעתי כבר להורים שלא נגיע לארוחה הבאה, שנגיע יום למחרת כדי להעביר להם את הכלבה לקראת הנסיעה. ולשם שינוי, אמא שלי קיבלה את זה בשלוות נפש מפתיעה שאני באמת אסירת תודה לגביה.
• מנושא לנושא באותו נושא, יש מישהו שעובדת במשרד מולי מחטיבה אחרת שדווקא לא מסכימה עם רוב התגובות שקיבלתי ומרגישה שאני צריכה להתנצל בפני גיסתי ושפגעתי בה, ושלא יפה, ושאם היא הייתה כועסת על אחת מהגיסות שלה ואותה הגיסה לא הייתה עושה שום דבר בנושא, היא הייתה עוד יותר נפגעת. וכאמור, זה פורט לי על הרבה מיתרים כי עדיין לא נעים לי ואני עדיין מרגישה אשמה, אם כי התגובות שלכן עזרו, ועדיין - אולי באמת אני צריכה להתנצל? אולי זה עלי וזו כאן בדיוק הנקודה שאני יכולה להתבדל משאר הנשים במשפחה שלי, ולהוכיח איזושהי ענווה, שכל כך חשובה לי?
• אז הבוסית שלי, אחרי הרבה מאמץ וויכוחים מצדה ומשיכה בחוטים במקומות שונים, ובהמשך לאיזה מאבק טריטוריאלי מגוחך, הצליחה להעביר את אותה העובדת למקום אחר, כדי לתת את המשרד שלה למישהי מהחטיבה שלנו. אז זה מעצבן כי היא סוג של חברה וזה מתסכל כי זה עוד שינוי וזה כואב כי אנחנו רק מספרים ואפשר להקפיץ אותנו ימינו ושמאלה לפי רצונות אחרים... אבל זה לא באמת כזה עניין גדול, וכשהיא מדברת איתי על גיסתי אני רוצה לצרוח ולבכות ולכעוס על עצמי ולהכניס למישהו מכות, אז אולי זה בעצם לטובה.
  
  נראה לי שפלטתי את הנקודות העיקריות לכרגע. עכשיו אני מרגישה יותר טוב. תודה.

צעד קדימה, צעד אחורה

יום שישי נחמד ורגוע.
יושבת על המחשב, מתעסקת בענייני. הבחור בסביבה. בשלב מסוים, ובאמת שלא זכור לי בהמשך לאיזו שיחה או איך זה השתלב, אמרתי לו - "אתה יודע שאני רוצה ילדים, נכון?".
כמה פשוט, ככה... ככה.
אקיצר, הדאגות שלו מובנות וצפויות, החשש שלא יוכל לעזור בגידול, שלא יוכל לקחת חלק בפרנסה, שלא יוכל לתפקד. אבל החיים מה שהם, והשעון מה שהוא, ויכול או לא יכול, אף פעם אי אפשר לגלות את זה מהספסל.
בקצת לחץ או תקיפות ממני - לא בטוחה אם יש הבדל בין השניים - סוכם שמגיל 36 שלי, נתחיל לעבוד על זה. זמן מושלם אף פעם לא יהיה, אני מודעת למצב ויודעת לאן זה עלול להגיע אבל בסתר גם מקווה שקיומו של דד ליין אולי יוביל למשהו, במיוחד אם התקווה הנוכחית נכונה ויש מצב לאבחנה נכונה של המצב.

ונוצרה בי תחושה של רגיעה, כי הוא קיבל דד ליין ובעצם לעצמי נתתי snooze עם אסמכתאות. עכשיו יש תאריך ואני לא צריכה להיות לחוצה כי קבעתי מועד ועד אז אני יכולה לישון ולהירגע. יהיו, הכל בסדר, עשיתי את שלי, עכשיו אפשר לנוח לעוד איזה 11 חודשים. 

אף פעם אי אפשר להיות בטוח לגבי ההחלטות הגדולות באמת.

וכעת, למשפחה.
מאז שגיסה א' התעצבנה עלי, לא ראיתי אותה. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה, אבל אני כן יודעת שפעם אחת הם לא הגיעו כי היו אמורים לנסוע מחוץ לעיר מוקדם למחרת. פעם אחרת אחי הגיע להורים עם הילדים, בלעדיה. בסדר. כל אלה היו ניחא, ואמרתי לבן זוג שהיא צריכה זמן להירגע ואני לא מתרגשת, למרות שכן קצת נפגעתי, אבל אני לא מופתעת. ידעתי שאם יהיה לי תאקל איתה במהלך הקשר בינינו, אח שלי לא ירים אצבע וזה יעלה לי במחיר הקשר איתו ועם האחיינים.

אבל, אתמול הם ואנחנו היינו אמורים להגיע לארוחה אצל ההורים שלי. כשהגענו, השולחן היה ערוך רק לארבעה ואמא שלי הסבירה שאחי הודיע שהוא לא מרגיש טוב ולא רוצה להדביק את ההורים. והם בני 70+, אז זה לגיטימי. קצת באסה, אבל בסדר.
לו זה רק היה נשאר כך. אחרי שהגענו הביתה ודפדפתי בפייסבוק, גיליתי שגיסתי עשתה יום הולדת לאחד מהאחיינים. בערב, אצלהם בבית. היו שם כמה עשרות ילדים, ועוגות וחטיפים ופיצה ומסיבת פיג'מות, והיא העלתה עוד ועוד תמונות, ואני כל כך כעסתי, כל כך נפגעתי.
מן הסתם היה כאן תכנון, זה לא משהו שהתארגן ביום ורבע. ואם אח שלי באמת לא היה מרגיש טוב, אני לא בטוחה שהיו עושים כזו הפקה. בכל מקרה, אני ראיתי את זה בתור שקר מתחנחן של אחי להורים בני שבעים ומשהו שלו, שמוציא אותו כביכול קדוש מעונה בזמן שאשתו כל כך טיפשה, כל כך חצופה, שהיא מציגה בפייסבוק באופן ברור שאין שום קשר בין אחד לשני. עכשיו, נכון שלהורים שלי אין פייסבוק ונכון שגיסתי בדרך כלל לא חושבת על אחרים ולכן זה כנראה בכלל לא עלה לה לראש, אבל זה פשוט...

כל כך התעצבנתי על אחי. 

הבחור אמר, ובצדק, שזה לא שווה את הזעם שלי, שאני לא מכירה את שני הצדדים בסיפור ויתכן שיש הסבר יותר... אנעארף בצד השני. הוא אמר את זה בצורה פחות מתנשאת אז קיבלתי ונשמתי עמוק, ואפילו נרגעתי. רק שהבוקר נכנסתי לפייסבוק, ראיתי עוד תמונה, והתחלתי שוב להתעצבן. ואז יצאתי מהפייסבוק, ואני לא אסתכל שוב היום ולא אחשוב על זה, ובאמת שאני נרגעת. 
יחד עם זאת, אני מקווה שהאח השני או הדודה או מישהו ראה את זה וזה יעלה איכשהו בשיחה עם ההורים שלי ואח שלי יחטוף על הראש. אין דבר יותר פתטי מלשקר להורים שלך בגיל הזה במקום לפתח עמוד שדרה.

והאמת היא שעצוב לי.
עצוב לי המרחק מהם, עצוב לי שהוא כל כך קל לניווט על ידי גיסתי. עצוב לי שהוא לא מתעקש על הקשר, שלהם, שלנו, שלו. עצוב.