הדכאון כבד יותר.
כשיש עבודה אני עוד מתפקדת בסדר כי יש משימות ויש מה לעשות ואני כאילו 'בסדר' כי גם אם יש רגעים של שקט אז אני מרוויחה כסף באותו הרגע ואני מוכיחה את תרומתי ואני עושה מה שנדרש.
הבוקר זה סופ"ש וחשבתי לבקר חברה במודיעין יחד עם הפצפונת אבל אחת מהבנות שלה התעוררה עם חום - אסור לעשות תכניות בעולם הזה - אז זה ירד מהפרק, ובחוץ קר אז אני אפילו לא יודעת אם אקח את הפצפונת לסיבוב בעגלה. בינתיים היא ישנה שנת בוקר אחרי שטרפה חמאת בוטנים (עשינו כבר כמה טעימות והיא אכלה גם במבה, אז לפחות כנראה היא לא אלרגית לזה) ואני יושבת במחשב עם 'מת לחיות' ברקע, כי זה הכי תחושת בית שאני יכולה לחשוב עליה.
אבא של הבוסית נפטר, ואמנם הם לא היו בקשר מילדותה אבל היא החליטה לשבת עליו שבעה. מנגד, בגלל שהסיטואציה לא נעימה לה, היא ביקשה שלא נבוא להלוויה או לשבעה (היא יושבת בנפרד ממשפחתו). אז דיברתי איתה וניסיתי לעשות סדר במה שהיא רוצה, וגם בעבודה שנדרשת לביצוע בשבוע שהיא לא תהיה, ובהמשך עדכנתי מישהו ששתינו עבדנו איתו ואנחנו מאוד אוהבות. הוא שאל מה נשמע ואני ציינתי את החשש לגבי אבא שלי שיתכן ויידרש לצינתור, ואיכשהו בין האובדן של הבוסית לחשש שלי הוא אמר שהוא חי בלי אבא כבר 20 עשרים עוד כמה ימים, ואז שתקתי לרגע כי התגובה הרגישה לי כל כך לא במקום, אבל האהבה שלי מן הסתם גוברת אז אמרתי 'נו, ואתה מבין כמה לא נעים זה'.
תכף הפצפונת תתעורר וצריך להפעיל ולעשות ואני רק רוצה 'מת לחיות' ולשכב במיטה ולקחת קלונקס ולישון עמוק עמוק עמוק. היה לי חלום על מישהו שהייתי דלוקה עליו באוניברסיטה, והחלום נגמר בכך שהוא הולך לראות משהו בלילה ונותן לי יד, ובעודו מנסה להתוודא על רגשותיו, אני מתחפרת עמוק יותר לגוף שלו ואנחנו הולכים לאנשהו, ואני מרגישה בלתי מנוצחת. רצויה. אהובה.
אתמול גם 'זכיתי' לעדכן את אחי האמצעי לגבי אבא שלי, כי לא יוצא לו לדבר עם אמא שלי, כי הוא עם הראש בתחת לגבי הרילוקיישן (חכו, פרט עסיסי בהמשך) וכל פעם שהוא מנסה לדבר איתה על זה היא מסרבת לשמוע, רק חוזרת לכישלון בחינוך וכו'. הוא ניסה לדבר עם אבא שלי, אבל זה היה עם הראש במקום אחר אם בגלל הגיל ואם בגלל הדאגה הרפואית, אבל גם זה לא עבד. רק שבמהלך השיחה הזו הוא אמר לאבא שלי, שאחר כך אמר לאמא שלי, שכמובן לא יכולה לסתום את הפה, שהוא קיבל הצעה מטורפת מחברת ענק בארה"ב. משהו אסטרונומי. אקיצר, עדכנתי אותו במצב של אבא שלי אז הוא סוף סוף התקשר לאמא שלי - לא לפני שהוא נלחץ והתחיל לדבר על זה שאולי יאשפזו את אבא שלי מיידית - ואח"כ התקשרתי לוודא שהשיחה עברה בשלום, ובין שאמא שלי מספרת לי שהיא סוף סוף סיפרה לו על העזרה שקיבלנו עם המשכנתא לשיחה על המצב של אבא לי, היא אומרת שבמשפחה שלנו אין סודות.
לכי להזדיין, באמת.
אז אחי עם הראש בתחת בגלל הצעת הענק - ובינינו, כבר השתכנעתי שהוא הולך לעבור - ואבא שלי עם הראש בתחת כי ככה הוא לרוב ועכשיו עם החשש הרפואי אז בכלל, ואמא שלי עם הראש בתחת כי היא אף פעם לא ידעה איך להוציא אותו, ובן הזוג היה עם הראש בתחת בגלל הכאבים ועכשיו סתם עוד מישהו שנמצא בבית, לא מדבר איתי אלא אם אני שואלת, לא מסתכל עלי. כמו הזוגיות של ההורים שלו.
והכלבה צמודה אלי וזה רק מכעיס ומתסכל אותי, והתינוקת מקסימה אבל הבוקר בהיתי בה וזיהיתי דממה רגשית אצלי... הדכאון מחמיר, ללא ספק. והכי מכעיס אותי זו התלות בחום מבן הזוג. אם בשלב מסוים שוב יתהפך ויחליט שהוא כן אוהב אותי, וישים יד על הכתף או יציע לקחת את הפצפונת להורים כדי שאנוח או סתם ידבר איתי, ואני ארגיש פחות לבד ואשכנע את עצמי שזה כל מה שאני צריכה. אבל בעצם, אני צריכה מישהו שבאמת מסוגל לאהוב אותי ולהיות נוכח, כן? אני צריכה לא להיות השמרטפית של המשפחה שלי. אני צריכה שישאלו אותי 'מה שלומך,באמת?' ולא יתנו לי עצות. אני שונאת עצות. אני יודעת מה צריך לעשות. אני פשוט פחדנית מדי בשביל לעשות את זה.
מעניין אם למישהו יש מושג כמה לבד וכמה רע אני מרגישה. אני לא אפגע בעצמי, כן? הפצפונת היא מספר 1 ולא אשאיר אותה בלעדיי. אבל אין אדם אחד כרגע, אולי אותה חברה ממודיעין, שמתייחס כאילו אני צריכה עודף עדינות כרגע. כאילו צריך לשמח אותי. כאילו אולי גם אני צריכה עוד קצת תשומת לב. "למה לא היו סימנים." "איך לא ידענו."
לכו לעזאזל. למה אף אחד לא זוכר לאהוב אותי כשאני עוד כאן?
