מישהי כותבת לי שהיא לא יצאה מהבית כבר 3 שבועות, ואני בכנות לא מבינה איך זה אפשרי.
בהיבט של לעשות קניות, בהיבט של לא לטפס על הקירות...
אני באמת לא יכולה לדמיין את זה. סיימנו את מעבר הדירה, ואני עדיין יוצאת מכאן מינימום פעמיים ביום כדי לטייל עם הכלבה, וזה לפני סופר או סידורים של הדירה הישנה, וכו'.
ביום חמישי שעבר, לדוגמא, יצאנו בצמד, אני והבחור, להלוויה של דוד שלי.
בקצרה, לאמא שלי היו 6 אחים ואחיות, לאבא שלי שניים. אמא שלי הצעירה, אבא שלי האמצעי. אז כל אחיה ואחיותיה של אמא שלי הלכו לעולמם, האח האחרון לפני שנים ספורות (התאבדות). ושבוע שעבר, אחרי 26 שנים בלי מוות בצד שלו (סבא שלי, רצח), נפטר אחיו הגדול של אבא שלי.
תסלחו לי שאני מפרטת ככה, אני לוקחת אתכן לסיור בצמתי המחשבות שלי.
וזה משונה לחשוב על הדוד הזה כאח גדול, בגלל שאבא שלי לקח את התפקיד המסורתי של האח הגדול, מנסה לסדר לאחיו דברים ודורש שיצא מהבית לפעמים ויתנועע, ולמה הוא עושה ככה ולא ככה.
אני לא אפצח בסאגה נוגעת ללב לגבי הקשר שלי עם הדוד, פשוט כי לא ממש היה כזה. אחיו של אבא שלי, אבל אני נולדתי אחרי שכולם כבר היו הורים לילדים ולא היה בי הרבה עניין. אז הקשר היה חולף וחביב אבל לא היה יותר מזה. אז עיקר הדאגה, אחרי שהוא נפטר, היא בעיקר לאבא שלי, ואיך הוא מתמודד עם זה. שניהם גם חולים באותה מחלה ניוונית, ואמנם היא לא משםיע על סיבת המוות בגלל שהיא מתמקדת בידיים וברגליים, אבל מלבד ההערצה המובנית ביחס לאחים גדולים, אבא שלי רואה את עצמו באחיו הגדול, והוא דואג. מלבד הנכות הפיזית, היו סממנים - לא ברור עד כמה - שהאח החל ללכת בדרך האם ביחס לדמנציה, ואבא שלי מסתכל מהצד, רואה בנאדם שפרש לפני עשרות שנים ולא זז ולא ממש עושה שום דבר ומתעורר בצהרים ויושב מול הטלוויזיה כל היום, וכבר לא לגמרי שם, וזה מעביר אותו על דעתו.
זה כל הדברים שהוא לא.
אז כולנו חוזרים ואומרים לאבא שלי שזה לא הוא, שההבדלים באופן כל כך מהותיים ושונים... הוא שומע, אבל קשה להפנים. מה גם שקשה כשחלק מהבית שלך מת, ולא חשוב כמה שנים עברו מאז שהוא עזב את בית הוריו, זה עדיין היה הבית שלו, גם אחרי שכולם עזבו והבית עצמו נמכר, שופץ ועוד.
אני והאח האמצעי מתקשרים כל יום יומיים, ושלושתנו הגענו ללוויה. אגב, לוויה בימי קורונה, לפחות שבוע שעבר, היא בקהל יחסית מצומצם, עם מסכות, בלי נשיקות, אבל זה בערך זהו. היינו 20-30 איש, כולם קרובי משפחה בדרך זו או אחרת, במבט מבולבלים ומסכות לבנות. "שברתי" מרחק כשהנחתי יד על הכתף של אבא שלי כמה פעמים.
אני מודעת למה שכל זה אומר. אני מודעת לכך כל פעם שיש כותרת ב-ynet שמישהו נפטר, ואני משווה מה הגיל שלו לעומת הגיל של אבא שלי. לסטטיסטיקה יש מלא משמעות עד שהיא מגיע לפתח הדלת שלך, ואז זה 100%.
אחר כך נסענו לטיב טעם.
והבוקר שיניתי את הכתובת הרשמית שלי במשרדי הממשלה. הכל מקוון היום, אני חושבת, שזה די נחמד. פעם ראשונה ששיניתי את הכתובת.
בהיבט של לעשות קניות, בהיבט של לא לטפס על הקירות...
אני באמת לא יכולה לדמיין את זה. סיימנו את מעבר הדירה, ואני עדיין יוצאת מכאן מינימום פעמיים ביום כדי לטייל עם הכלבה, וזה לפני סופר או סידורים של הדירה הישנה, וכו'.
ביום חמישי שעבר, לדוגמא, יצאנו בצמד, אני והבחור, להלוויה של דוד שלי.
בקצרה, לאמא שלי היו 6 אחים ואחיות, לאבא שלי שניים. אמא שלי הצעירה, אבא שלי האמצעי. אז כל אחיה ואחיותיה של אמא שלי הלכו לעולמם, האח האחרון לפני שנים ספורות (התאבדות). ושבוע שעבר, אחרי 26 שנים בלי מוות בצד שלו (סבא שלי, רצח), נפטר אחיו הגדול של אבא שלי.
תסלחו לי שאני מפרטת ככה, אני לוקחת אתכן לסיור בצמתי המחשבות שלי.
וזה משונה לחשוב על הדוד הזה כאח גדול, בגלל שאבא שלי לקח את התפקיד המסורתי של האח הגדול, מנסה לסדר לאחיו דברים ודורש שיצא מהבית לפעמים ויתנועע, ולמה הוא עושה ככה ולא ככה.
אני לא אפצח בסאגה נוגעת ללב לגבי הקשר שלי עם הדוד, פשוט כי לא ממש היה כזה. אחיו של אבא שלי, אבל אני נולדתי אחרי שכולם כבר היו הורים לילדים ולא היה בי הרבה עניין. אז הקשר היה חולף וחביב אבל לא היה יותר מזה. אז עיקר הדאגה, אחרי שהוא נפטר, היא בעיקר לאבא שלי, ואיך הוא מתמודד עם זה. שניהם גם חולים באותה מחלה ניוונית, ואמנם היא לא משםיע על סיבת המוות בגלל שהיא מתמקדת בידיים וברגליים, אבל מלבד ההערצה המובנית ביחס לאחים גדולים, אבא שלי רואה את עצמו באחיו הגדול, והוא דואג. מלבד הנכות הפיזית, היו סממנים - לא ברור עד כמה - שהאח החל ללכת בדרך האם ביחס לדמנציה, ואבא שלי מסתכל מהצד, רואה בנאדם שפרש לפני עשרות שנים ולא זז ולא ממש עושה שום דבר ומתעורר בצהרים ויושב מול הטלוויזיה כל היום, וכבר לא לגמרי שם, וזה מעביר אותו על דעתו.
זה כל הדברים שהוא לא.
אז כולנו חוזרים ואומרים לאבא שלי שזה לא הוא, שההבדלים באופן כל כך מהותיים ושונים... הוא שומע, אבל קשה להפנים. מה גם שקשה כשחלק מהבית שלך מת, ולא חשוב כמה שנים עברו מאז שהוא עזב את בית הוריו, זה עדיין היה הבית שלו, גם אחרי שכולם עזבו והבית עצמו נמכר, שופץ ועוד.
אני והאח האמצעי מתקשרים כל יום יומיים, ושלושתנו הגענו ללוויה. אגב, לוויה בימי קורונה, לפחות שבוע שעבר, היא בקהל יחסית מצומצם, עם מסכות, בלי נשיקות, אבל זה בערך זהו. היינו 20-30 איש, כולם קרובי משפחה בדרך זו או אחרת, במבט מבולבלים ומסכות לבנות. "שברתי" מרחק כשהנחתי יד על הכתף של אבא שלי כמה פעמים.
אני מודעת למה שכל זה אומר. אני מודעת לכך כל פעם שיש כותרת ב-ynet שמישהו נפטר, ואני משווה מה הגיל שלו לעומת הגיל של אבא שלי. לסטטיסטיקה יש מלא משמעות עד שהיא מגיע לפתח הדלת שלך, ואז זה 100%.
אחר כך נסענו לטיב טעם.
והבוקר שיניתי את הכתובת הרשמית שלי במשרדי הממשלה. הכל מקוון היום, אני חושבת, שזה די נחמד. פעם ראשונה ששיניתי את הכתובת.
