היום האחרון של חופשת החגים למיניהם. מחר חוזרים לעבודה. לפחות זה יהיה שבוע עבודה של יומיים בלבד, זה ללא ספק יוריד קצת מהלחץ. בשורה התחתונה, אני גם יודעת שאני יחסית יותר רגועה בימי עבודה כי יש את הקונספט של שגרה, שהולך לעזאזל בחגים...
אתגעגע רק ליכולת לקום בלי שעון מעורר. מנגד, הלחץ המובנה מחלחל לכל נקודה. הבוקר התעוררתי עשרות פעמים החל מהשעה 6, כי איפשהו במוח כבר היה את החישוב של לקום מוקדם כדי להיות מסוגלת להירדם בשעה נורמלית כדי לקום ב-5 מחר, כרגיל. בנקודה אחרת התעוררתי כי חשבתי ששמעתי שעון מעורר, ואז ראיתי שכתוב בפלאפון יום שלישי ולרגע נבהלתי, כי מה זה יום שלישי ואני במיטה בבוקר. כמה לחץ וכמה דאגות. מזל שאני לא אחראית לחיי אדם או מנהלת של צ'רנוביל או משהו.
היו יומיים קצת בעייתיים. היינו אמורים לנסוע למלון בראש פינה, בהנחה של העבודה כדי שנוכל להרשות לעצמנו מקום מפנק. לונג סטורי שורט, זה התחיל ברגל שמאל כי בן הזוג קם בכאבים ונכנס לחרדות שהוא יהרוס את הטיול. אחרי שהרגעתי אותו והתארגנו, יצאנו לדרך ב-12, שמסתבר שזו שעה איומה לצאת בחול המועד כי במקום 1:45 נסיעה, לקח לנו סביב ה-3:00 שעות. לא עוזר שהסבתות המתות שלי נוהגות מהר יותר מבן הזוג, אבל ניחא.
הגענו אחרי הרבה פקקים ותסכול, ולמרות שניסינו לשפר את המצב, הוא היה מודאג בגלל הכאבים ואני מאוד התבאסתי לגלות - במבט לאחור, הייתי צריכה לבדוק את זה קודם - שהמלון יושב בדיוק בכניסה לראש פינה, צמוד למרכז המסחרי, על כיכר פקוקה, מלא באנשים וצרחות וצפירות והיה כל כך חם... אז נכנסנו לזה ברגל שמאל, ובעוד בן הזוג עבד על להקל מהכאבים, אני הלכתי והתבאסתי מהמקום. לא יודעת אם בצורה ממש פרופוציונלית, אבל היה לי קשה מאוד. ומכאן נוצר מצב שכל אחד מאיתנו מצד אחד מנסה להתמודד עם מה שהוא עובר, ומצד שני לשפר לאחר... היה מאוד מסובך. פעמיים-שלוש איבדתי את הסבלנות כלפיו ודיברתי בצורה מעוצבנת והייתי לא נעימה, הסברתי לו שהגעתי לקצה יכולת ההכלה שלי. אבל עברנו את זה יחסית בטוב, עד כמה שאפשר. זה גם נתן נקודת מבט לגבי אם באמת נטוס לחו"ל (למתנת יום ההולדת הוא קנה לנו כרטיסים להולנד), ואנחנו מדברים ושוקלים אפשרויות.
לונג סטורי שורט, זה איפשר לי לומר לו שאני לא אהיה מסוגלת להתמודד עם מצב דומה בחו"ל. גם כאבים וגם חרדות שלו וגם לדאוג לו ולעצמי לא יעבוד. ומבחינתו זה איפשר לו לנסות לקלוט ולהפנים מה הוא מסוגל ומה לא, ועם מה נוכל להתמודד... שורה תחתונה, עזבנו אחרי לילה אחד (במקום שניים) ממקום ריגשי מאוד רגוע ותומך. הוא לא הרגיש טוב ואם כבר אז עדיף בבית, ואני מצידי גם ככה לא אהבתי את המקום ולא יכולתי ליצור שם אווירת מנוחה ופינוק שהייתה טובה לשנינו. נסענו שעתיים לבית של ההורים שלי לאסוף את הכלבה ואז עוד שעה נסיעה הביתה, אבל הגענו בהרגשה די חיובית. בלי תסכולים הדדיים, בלי חשבונות. עושים את המיטב ממה שיש ומספרים בדיחות תוך כדי.
כשאחזור לעבודה מחר אנסה לקבל החזר לפחות על הלילה השני, בראי העובדה שבן הזוג לא הרגיש טוב, ובראי העבודה שהמלון מפרסם את עצמו כמשהו אחד ובעצם מתקשה להגיע לרמה הזו (כולל תמונות של תלתל שיער חמוד וקטן שלא היה שייך לי או לבן הזוג...).
בין לבין, כשקפצתי במוצ"ש להורים להביא להם את הכלבה, מתוך התרגשות ולחצים וחרדות, היה לי אומץ לספר לאמא שלי שאנחנו מנסים להיכנס להיריון. בדומה לבן הזוג, אתן תפתעו למה סיפרתי דווקא לאמא שלי ולא לאבא, שכן מחשבה קבועה אצלי היא שצריך להגיד לאבא ולהעיר אותו כדי שיחזיק מעמד, שיראה עוד סיבות לקום בבוקר ושהוא עדיין נחוץ וכל זה. אבל פתאום הרגיש לי שרציתי לתת לה משהו, ומצד שני שצריך להכין אותם. שנצטרך את כל העזרה שאפשר, כי בעצם הוא מפורק מהכאבים, ואני מפורקת מחרדות, ואני באמת רוצה לתת לחיים שבתוכי משהו יותר. מקום בטוח ומשפחה.
איף, איזה מעייפת. אין לי נושא אחר לכתוב עליו? יאללה, מחר נחזור לעבודה ואני אחזור לקטר לכן על הבוס.
