ובכן, גם זה מאחורינו. חחחחח.
אין לי שמץ למה כל אזכור של אחוריים בנושא משעשע אותי, ואני מאוד מקווה שזה יפסק בקרוב.
הבדיקה עצמה ארכה בקושי רבע שעה, הוא כבר היה ער מחומרי ההרדמה כשהגעתי (בקושי דקה אחרי קבלת הסמס שהוא הגיע להתאוששות) והפגישה עם הרופאה אח"כ ארכה שניות ספורות. אין ממצאים, אין מציאות, אין הפתעות, ותחזור עוד 5 שנים.
אין ספק שהייתה תחושה של הפתעה ואי הבנה של איך יש בעיה רפואית במשפחה ולשם שינוי היא לא שלו.
בעבודה פספסתי ועדה שמאוד רציתי להיות בה, אבל היה ברור שלא אגיע בזמן אם אלך לוועדה. יתכן שאישה אחרת הייתה מציינת שגם ככה אחכה שם יותר משעה, אז מה זה כבר ישנה לו אם אגיע אתו לתחילת התהליך או פשוט אפגוש אותו בהתאוששות. אולי עוד 5 שנים.
אני פשוט מתוסכלת כי נסעתי ישר מהעבודה, חיכיתי אתו חצי שעה עד שיתחילו - כי חס וחלילה רופא שיתחיל משהו בזמן - הלכתי לאכול ארוחת ערב כי מן הסתם בקושי אכלתי במהלך היום - ושכחתי את כרטיס האשראי במקום - ואז הלכתי הלוך ושוב בקומה למשך 10-15 דקות עד שקיבלתי סמס שהוא בהתאוששות. ואז קיבלתי, והלכתי בזריזות, ואני רואה אותו ישן, ומיד באה, מניחה את היד על היד הקרה שלו ותוהה כמה זמן ייקח לו להתעורר וכמה הידיים שלו קרות ואיזה מזל שזה עבר ואיזה חמוד הוא, ואז הוא מנסה להבהיל אותי ומזנק.
זה עוד היה קצת פחות מעצבן מהנקודה שהוא החליט שהוא צריך להשתין אבל לא רצו שירד מהמיטה אז נתנו לו 'בקבוק' ואני יצאתי מהאזור, ואז אחרי כמה דקות שאלתי אם אפשר לחזור והוא אישר, ואז עשה כאילו הוא משפריץ עלי את התוכן של אותו ה'בקבוק' (שהיה ריק, מן הסתם).
אושר.
כשהוא קיבל את ה'בקבוק' היה לי פלאשבק לאחד מהניתוחים של האקס - הניתוח הראשון, אני חושבת, כשהיינו ביחד רק כמה שבועות ביחד ואולי חודש בקשר למרחק, והוא חזר לארץ שבור וההורים שלו היה בחו"ל ואני הפכתי לצוות סעד/תמך, מרצון ומנתינה. ואז היה שלב של אחרי הניתוח שגם הוא היה צריך להשתין, ועם שתי כתפיים שבורות... גם שם היה בקבוק. גם הוא לא הצליח להשתין. הזיכרון עשה לי רע.
אין לי שמץ למה כל אזכור של אחוריים בנושא משעשע אותי, ואני מאוד מקווה שזה יפסק בקרוב.
הבדיקה עצמה ארכה בקושי רבע שעה, הוא כבר היה ער מחומרי ההרדמה כשהגעתי (בקושי דקה אחרי קבלת הסמס שהוא הגיע להתאוששות) והפגישה עם הרופאה אח"כ ארכה שניות ספורות. אין ממצאים, אין מציאות, אין הפתעות, ותחזור עוד 5 שנים.
אין ספק שהייתה תחושה של הפתעה ואי הבנה של איך יש בעיה רפואית במשפחה ולשם שינוי היא לא שלו.
בעבודה פספסתי ועדה שמאוד רציתי להיות בה, אבל היה ברור שלא אגיע בזמן אם אלך לוועדה. יתכן שאישה אחרת הייתה מציינת שגם ככה אחכה שם יותר משעה, אז מה זה כבר ישנה לו אם אגיע אתו לתחילת התהליך או פשוט אפגוש אותו בהתאוששות. אולי עוד 5 שנים.
אני פשוט מתוסכלת כי נסעתי ישר מהעבודה, חיכיתי אתו חצי שעה עד שיתחילו - כי חס וחלילה רופא שיתחיל משהו בזמן - הלכתי לאכול ארוחת ערב כי מן הסתם בקושי אכלתי במהלך היום - ושכחתי את כרטיס האשראי במקום - ואז הלכתי הלוך ושוב בקומה למשך 10-15 דקות עד שקיבלתי סמס שהוא בהתאוששות. ואז קיבלתי, והלכתי בזריזות, ואני רואה אותו ישן, ומיד באה, מניחה את היד על היד הקרה שלו ותוהה כמה זמן ייקח לו להתעורר וכמה הידיים שלו קרות ואיזה מזל שזה עבר ואיזה חמוד הוא, ואז הוא מנסה להבהיל אותי ומזנק.
זה עוד היה קצת פחות מעצבן מהנקודה שהוא החליט שהוא צריך להשתין אבל לא רצו שירד מהמיטה אז נתנו לו 'בקבוק' ואני יצאתי מהאזור, ואז אחרי כמה דקות שאלתי אם אפשר לחזור והוא אישר, ואז עשה כאילו הוא משפריץ עלי את התוכן של אותו ה'בקבוק' (שהיה ריק, מן הסתם).
אושר.
כשהוא קיבל את ה'בקבוק' היה לי פלאשבק לאחד מהניתוחים של האקס - הניתוח הראשון, אני חושבת, כשהיינו ביחד רק כמה שבועות ביחד ואולי חודש בקשר למרחק, והוא חזר לארץ שבור וההורים שלו היה בחו"ל ואני הפכתי לצוות סעד/תמך, מרצון ומנתינה. ואז היה שלב של אחרי הניתוח שגם הוא היה צריך להשתין, ועם שתי כתפיים שבורות... גם שם היה בקבוק. גם הוא לא הצליח להשתין. הזיכרון עשה לי רע.
