חודשולדת

 אתמול הייתה יום ההולדת של האחיינית של בן הזוג.

אותה אחת מהפוסט הקודם - יום הולדת שנה, האבא שולח הודעה לאחיו להגיד שיש להם רשימת מתנות, אז כמה הוא מתכנן לשים כדי שידע לכוון אותו לאיזה מתנה, ואז מקנח ב"שים כמה שנראה לך ואנחנו נשלים."

מלכתחילה אמרתי כאן שאני לא הולכת, והבעתי הסתייגות גם בפני בן הזוג אבל בשעת השין, איך לא, התארגנתי ליציאה. הם גרים במרחק 5 דקות מאיתנו - ואנחנו אף פעם לא רואים אותם ללא קשר לקורונה - אז בהליכה קלילה.

בן הזוג הרגיש חרא מהרגע שנכנסנו, אם כי אני לא בטוחה כמה היה פיזי וכמה נפשי. מהצד שלו היו ההורים, אח אחד עם שני ילדים (בלי אשתו) וזהו. מהצד של הגיסה היו אחים ובנות דודה ודודה ומה לא... בערך 20 איש, מהן 2 הריוניות, ורק שנינו עם מסכות. בהתאם, המשפחה של בן הזוג ישבה מכונסת בפינה בשקט שלה והאחרים השתלטו על הסלון, ישבו עם הגב, ניסו להפעיל את הנסיכה בת השנה שהסתפקה בלעשות פרצופים חמוצים ולהתעצבן על כך שמנסים להפעיל אותה.

בן הזוג ישב בפינה של בפינה כמו בלון שהוציאו ממנו את כל האוויר. אני לא יודעת כמה מזה היה הכאב הפיזי וכמה הנפשי. בצד הפיזי, הוא סובל הרבה מתחושת בערה ברגליים, זרמים חשמליים בלתי פוסקים כך שכל הזמן כואב לו, גם כשהוא לא דורך. זה מחמיר כשהוא לא ישן טוב, והוא אף פעם לא ישן טוב. ובצד הנפשי, הוא מאוד נפגע מאחיו ודרישות המתנות שלו, ואז אחיו בקושי אמר לנו שלום, ולא בא להגיד אף מילה ורק זז בין המשפחה של אשתו לילדה שלו. 

אחרי שעה הלכנו, ובדרך הוא בכה מאחורי משקפי השמש שלו, ולא רצה לדבר. גם בבית הוא לא רצה לדבר. לקחתי צעד אחורה, כי לא הייתה שום תועלת בניג'וס וכי נגמרה לי האנרגיה. באופן כללי. בשלב מסוים חזרתי לחדר השינה להגיד לו שאני יוצאת עם הכלבה, והוא בהה בתקרה, ואמרתי לו שאני דואגת לו והוא כרגיל ענה במידה של זלזול ובוז, ואני השבתי שהוא בכה בדרך וכעת בוהה בתקרה והוא בכאבים, והגיוני שאדאג, והוא השיב כאילו פתאום השתכנע...

בערב, לפני שהלכתי לישון, הוא הושיט לי ידיים לחיבוק, כי אתמול אלה היו 6 שנים מהדייט הראשון שלנו. כמה שנים וכמה זמן... והיום יש לו תור לרופא כאב ואני רוצה לבקש שילך לבד. 

אני לא יודעת איך להבהיר שנגמר לי. שאין לי יותר כוח או רצון או אנרגיה.

אני כועסת ועייפה ומיואשת ובודדה ושום דבר לא בא לי בטוב ואני נכונה לתקוף ולהלום בשנייה שמתקרבים אלי.

And... scene.

אני נכנסת למטבחון במשרד.

יש שם שתי נשים מהקומה, ועוד אישה מבוגרת שמציידת את המטבחון.

אחת מהנשים בקומה, מאוד נחמדה ששוחחתי איתה מספר פעמים, בלי מסכה. זו לא הפעם הראשונה. האישה שמשוחחת איתה בהיריון, והמבוגרת שמציידת את המטבחון כבר החלימה מהקורונה.

אני מחכה בסבלנות שיכינו קפה.

בשלב מסוים השיחה מתגלגלת, ואז אותה ההיא, בלי המסיכה, אומרת בחיוך שיש משהו בקומה שלנו, כל אישה שם עובדת חצי שנה ונכנסת להיריון.

בשלב הזה הדם עלה לי לראש ולא יכולתי לשמוע כלום, רק דמיינתי את הצחוק של הקהל שצופה בהקלטה הזו, דמיינתי איזו סצנה חוצבת להבות, או סתם אותי אומרת בקול בלתי נסבל שזה מעניין, כי אני בקומה הזו כבר כמעט 6 שנים ומנסה להיכנס להיריון כבר שנתיים והנה, שני סבבי IVF ושתי החזרות וכלום, ואז זורקת את הכוס על הרצפה והולכת.

מיותר לומר שלא עשיתי כלום. שתקתי ודמיינתי את הצחוק של הקהל, מחריש לי באוזניים.

קורונה בתחבורה ציבורית

אני מנסה לכעוס פחות.

בתחבורה הציבורית, לדוגמה, יש המון אנשים בלי מסכות. לא מסכות סנטר, אלא פשוט בלי מסכות, קבורות איפשהו בתיק ויוציאו אם יתחשק להם. ואני הייתי משתדלת לשאול בנימוס אם אפשר לשים מסכה, אבל התשובות הופכות להיות יותר ויותר תוקפניות ולא נעימות, ולי נגמרה הסבלנות אז אני עונה בהתאם.

לדוגמה - לפני כמה שבועות, עולות שתי בחורות לרכבת, אחת במדי משטרה (!!!!!) ושתיהן עם מסכות על הסנטר, מתיישבות במושבים שלידי. ביקשתי מהן להרים, שלכך השוטרת גלגלה את העיניים כל כך חזק, שאמרתי "תיזהרי, זה עוד יתפס לך ככה". אז החברה שלה התחילה לצעוק עלי לסתום את הפה, ולצעוק ולצעוק ולצעוק, עד שה"שוטרת" אמרה לה לעזוב אותי, כי יש אנשים חולים.

קחו רגע לחשוב על המשפט הזה. תעריכו את האירוניה.

לפי יומיים, שוב ברכבת, שוב מישהי במושבים לידי, אני שוב מבקשת. הפעם היא מתחילה להגיד שיש הרבה אנשים ככה ברכבת, ואני עונה שהיא צודקת, אבל היא היחידה שיושבת לידי. אז היא שמה את המסכה ומקטרת על זה בקול עד שנמאס לי, אני קמה, אומרת לה ללכת להזדיין והולכת לעמוד ליד הדלת, איפה שיש יותר איוורור. מאוחר יותר באותה נסיעה אתיישב במקום אחר ואספיק לשבת פחות מדקה לפני שחייל יתיישב מולי בלי מסכה. אני אקטר בקול ואקום, והוא ישים מסכה, אבל זה יהיה מאוחר יותר ואני גם ככה ארגיש כמו המשוגעת התורנית.

אתמול ניסיתי למצוא מקום ישיבה ברכבת אבל כל כך הרבה אנשים בלי מסכות או עם מסכות סנטר שפשוט ויתרתי והתיישבתי על המדרגות ליד הדלת, מכורבלת לכדור וטומנת את הראש עמוק עמוק בספר, כדי שלא תהיה לי הזדמנות לכעוס. וגם אז לא השתלטי על עצמי וכשהפקח סילק מישהי שישבה במקומות שכתוב ששמורים לו, הצעתי לה לשים גם מסכה באותה הזדמנות. אני סתומה.

בתקווה, המלצת הממשלה תוביל לכך שנעבוד כמה ימים מהבית (מניחה שיומיים) ונראה מה אעשה בשאר הזמן. גם נהיגה זו פחות אפשרות כי זה מתסכל לא פחות, ומחיר הדלק נוסק...

חמשת שלבי האבל

 אני מקבלת תחושה שהמוח שלי קצת התבלבל בשלבי האבל... בכלל לא הכחשתי וקיבלתי את המצב מיידית, אבל דיכאון שלט למרבית הזמן ועכשיו הוא מפנה יותר ויותר מקום לכעס.

אתמול היה יום שקט במשרד, מה שעבד לטובתי כי בכיתי רוב היום. לא יודעת אם שמו לב, לא באמת אכפת לי. ישבתי בחדר שלי ועבדתי על משימה שבכלל לא קשורה לעבודה שלי שביקשו ממני כטובה, ואז משהו שכן קשור, ובין לבין כל שעה-שעתיים בכיתי.

שלשום בערב העניינים החמירו... זה התחיל מכך שאחרי שקיבלנו את ההודעה שהסבב שוב לא צלח אז אחיו של בן הזוג הודיע שלכבוד יום ההולדת 1 של האחיינית יש להם רשימת מתנות (!) אז שנודיע לו כמה כסף חשבנו להוציא (!!) והם יגידו לנו מה לקנות (!!!).

בן הזוג נורא התעצבן, אני בעיקר נגעלתי אבל ניסיתי לעזור לו להעביר את זה בהתעלמות וגיחוך.

עד הערב הוא היה כבר בכאבים ומתוסכל, ואז אותו אח שלח תמונה בקבוצת ה-WhatsApp, של התינוקת שמתבשלת... כי הם בהיריון. אחלה. בן הזוג בדיוק חזר מרבע הליכה כשהוא בכאבים ועצבני, ואני ניסיתי לחלוק איתו את התחושה שהחיים פשוט בועטים בי ולא משאירים מקום בין מכה למכה, אבל הוא היה עצבני וחסר סבלנות ושלף לי משפט ש"זה לא פאי".

אני נפגעתי והתעצבנתי ונכנסתי לעצמי, הוא התעצבן מהתגובה שלי ו-stormed off לענייניו ואני נשארתי לבכות לבד בארון הבגדים. אחר כך לקחתי קלונקס ועד 20:40 כבר נרדמתי.

ואת רוב היום אתמול העברתי בדמעות. הוא שלח הודעה ושלח התנצלות, אבל זה כבר לא שינה, לא באמת.

וגם הגיעו חדשות טובות אתמול, אפילו שתי פיסות* וכלום לא נגע בי. רק בכיתי ועבדתי ובכיתי ועבדתי.

שוב פעם לא

 תסלחו לי אם זה TMI, אבל בחמישי התחיל דימום קל.

התקף חרדה ושיחת טלפון לבן הזוג שהצליח להוציא את כל הלחץ מהבלון... שכן, קודם כל הכל בסדר, ושנית, בכלל יכול להיות שזה נגרם רק בגלל עובר אחד ואילו השני משגשג. חזרתי לנשום. כי הרי קלונקס אי אפשר לקחת אם בהיריון, אז משהו צריך לעצור את הפניקה והדמעות. הרופא לא עזר בכלום, לא הסביר ולא נימק, סתם השיב שדימום לא אומר דבר וחייבים בדיקת בטא, בלי שום טיפונת מידע. בן הזוג עצר את הפניקה בשנייה, אבל הרופא היה הכי סתם שאפשר.

אז בסדר, בדיקת הבטא הייתה אמורה להיות בראשון (כלומר 3 ימים אח"כ), ואמנם בן הזוג הרגיע בכך שיצר אופק שבו יש פוטנציאל לתשובה חיובית. אבל מאותו הרגע עשיתי כל מה שיכולתי כדי לדעת שגם הפעם זה לא עבד. שחס וחלילה לא אפתח ציפיות או אאמין במשהו חיובי. שחס וחלילה לא אשבור לעצמי את הלב שוב.

הדימום הקל הפך למחזור, אמנם לא שגרתי באופיו, אבל מסביר את התסכול העצום (במקום הרגיל) שלי מהעבודה והסובב אותי.

בין לבין דיברתי עם הבוסית על התסכול מהעבודה עם הבוס, שמפתח אופי של אווירת סוף קורס ובקושי עובד ומפיל יותר ויותר עלי כדי שהוא יוכל להתמקד בדברים החשובים - שיחות עם המשפחה, תיאום הגעה למטבח עם זו שמביאה סלטים וסנדוויצ'ים ויציאה בזמן כדי להגיע לאירועים בערב...

דיברתי איתה גם על כך שלא מקפידים על מסכות בקומה, על כך שכבר כמעט תקפו אותי פעמיים בתחבורה ציבורית, על כך שהיה לי התקף חרדה באוטובוס כי הורידו מסכות וצרחו ולא יכולתי לרדת כי, פקקים ושעתיים כדי לעשות מרחק של 5-10 ק"מ...

בכל מקרה, סיכמנו שאין לה מה לעשות מלבד לאשר לי יותר, באופן ספורדי ולא רציף ולא קבוע, לעבוד מהבית. אז היום אני עובדת מהבית. 

ומשהו בכל ההתניות שלי כנראה עבד, כי כשהגיעה השיחה, בדיוק שהלכתי לסלון לראות את טקס הענקת המדליות ומדליית הזהב של ארטיום, הם התקשרו. והנמכתי את הטלוויזיה ושמתי על ספיקר כדי שבן הזוג ישמע ואני לא אצטרך לדווח לו, ואכן... אני לא בהיריון. שוב.

הרופא סימס אחר כך, "באסה" ו"ניפגש ונדבר איך ממשיכים". קבעתי תור לעוד שבועיים וחצי. יש כרגע 3 מוקפאים מופרים, 2 ביום החמישי ו-1 ביום השישי. אולי הפעם ננסה להחזיר רק אחד. אולי אם יהיה שם לבד יחליט להקים בית. הייתי יכולה בפוטנציאל לחטוף התקף חרדה מה"ניפגש ונדבר", אבל היתרון בדיכאון שנמשך מההתקף של יום חמישי זה השקט.

אולי בכלל עדיף ככה. 

אולי אגיד את מה שאולי כולם חושבים - גם ככה כדור הארץ מתחמם, גם ככה המדינה בקאנטים ורק הולכת ומתדרדרת, גם ככה ההורים מזדקנים, גם ככה בן הזוג מתקשה לתפקד, גם ככה הורות היא מאמץ והחיים ברמה הנוכחית גם ככה קשים לי, ואם גם ככה וגם ככה וגם ככה, אז אולי פה, סוף סוף, אוכל קצת לצאת מהמסגרת, ולעשות לשם שינוי משהו שהוא לא מובן מאליו, ולא אביא ילדים לעולם.