ובכן. אעז ואומר ששבוע ארוך עבר על כוחותינו, אם כי זה כנראה נמשך משבוע שעבר.
אז בחמישי שעבר הייתה לי שאיבת ביציות. את כל ההזרקות אני כבר עושה לבד, כמו אלופה, בלי גמגומים. מצד שני, יש תרופות שצריך להזריק 36 שעות לפני התהליך, אז ב-5:30 בבוקר אני עומדת מול הראי ען בטן חשופה ו-3 מזרקים, והראשון נורא כאב, ברמה שניסיתי להזריק את השני וכאילו התרחקתי מעצמי.
היה רגע מאוד משעשע שבו אני מפקדת על עצמי 'די עם השטויות' והשלמתי את המשימה.
גם את השאיבה השנייה עברתי בלי הרדמה. יותר מהיר, פחות פוטנציאל לסיבוכים. מה שכן, ההורמונים או במציאות עצמה מתחילים לתת עבודה בגלל ששבוע שעבר בכיתי כמעט כל יום. ביום של השאיבה בכיתי בבוקר, ובכיתי בסוף התהליך, ובכיתי חזרה באשפוז היום, ליד בן הזוג... כל כך התעייפתי מהכל, ורק רציתי לשכב בשקט ולבכות. אפילו שלא ידעתי להסביר למה. בסוף יצאו 7 ביציות, בדיוק כמו הפעם הקודמת. ככה זה ייקים, מדויקים.
התהליך עצמו לא נעים על רמת הכואב, אבל בעיקר מרגיש הרבה לחץ מבפנוכו. מה שכן, זה אורך רק כ-2 דקות, אז אפשר לחיות עם זה. בשישי חיכיתי לשיחת הטלפון - חלקו של בן הזוג בתהליך 'הניב' פחות משציפינו, ושנינו חששנו מחדשות רעות בנושא. בכל מקרה, למרות שאף אחד לא מתקשר אלי אף פעם, אחי התקשר ובמקביל המרפאה, ועד שניתקתי אותו הם ניתקו, ואז חיכיתי בנשימה עצורה... סיפור. אבל התקשרו, ועם 7 ביציות, היו... 7 הפריות. שזה ממש ממש נפלא.
אמרתי למטלפנת שאני אוהבת אותה.
בערב נסענו להורים שלי לארוחת חגיגה ל-3 ימי הולדת, שאני ארגנתי והכרחתי את כולם להביא משהו כדי שאמא שלי לא תצטרך לטרוח, וגם הצעתי שיהיה בסגנון בופה כדי שהיא לא תערוך את השולחן, וגם הכנתי 2 עוגות יום הולדת ובן הזוג הכין סלט. הגיסה המכשפה הגיעה וישבה לקרוא ספר כל הערב. הכלבה שלהם חרבנה בבית אחרי שהגיסה נזפה בבן שלה שהוא לא יצא עם הכלבה בצהרים אז היא חרבנה גם אצלם בבית... ואז הוא יצא איתה, והיא שלשלה ליד בית של שכנים, והוא לא יכל לאסוף אז השכנים באו לנזוף וגיסה אחת קראה לשנייה בעצבים וזו אמרה "רגע, המורה קוראת"... אין משהו שהוא לא סיפור איתה.
הפואנטה היא:
1. הד של הפיצוץ הראשון בין הגיסה המחרימה לאחי האמצעי (כלומר, הגיס שלה) כאשר הכלבה הקודמת הסתובבה אצל ההורים שלי והציקה לטיול, ולשניהם לא היה כוח, ואחי לא רצה שהיא תשתין על השטיחים של ההורים אז הוא הוציא אותה, והיא רדפה אחריו בצרחות...
2. בשתי נקודות בערב, אחת מהן שאני מלטפת את הכלבה שלה והיא לא אומרת כלום ואז אמא שלי מלטפת וההיא אומרת לא ללטף כי היא כלבה רעה, נעשה לי נורא ברור שגם אם אכנס להיריון, הטענה של בן הזוג לא נכונה והגיסה בחיים לא תחדש את הקשר. שזה כנראה לטובה, אבל אף אחד לא אוהב שלא בוחרים בו או לא רוצים אותו.
הערב היה... אנעארף, מה שהיה. אי אפשר לומר שנהניתי. שמחתי לראות את האחיינים, למרות שהבנים של המחרימה אפילו לא באו להגיד שלום. עשיתי סלפיז עם שני אחיינים אחרים, אז זה משהו. האח שלהם דפק לי כדור בראש כמה פעמים והייתי כל כך המומה שלא זזתי, אבל אחר כך כשהוא רדף אחרי אחותו והיא התחבאה אצלי, אמרתי לו שאם הוא ינסה משהו שוב, אני אבעט לו בביצים. לא מנומס.
הגיסה הלא מחרימה דאגה להסב את תשומת ליבי שעוגת השמרים לא נאפתה כמו שצריך.
בעבודה העניינים נעים בין דממת אלחוט ללחץ היסטרי, ואתמול היה כזה, ויצאתי רותחת על הבוס שנמצא באיזו עננה משל עצמו ולא עושה כלום לעזור... חצי נחמה הייתה שגם הבוסית התעצבנה עליו. רבע נחמה בגלל שהיא התקשרה אלי איזה 5 פעמים אחרי שיצאתי עם שאלות.
אבל הייתי חייבת לצאת, בגלל שאתמול הייתה ההחזרה. אז מתוך 7 הפריות, יש 6 עוברים. ואתמול 2 הוכנסו לי לרחם. עכשיו צריך במשך שבועיים לא לאכול כל מיני דברים מסוימים אבל כן להקפיד לאכול ולא לשתות יותר מדי קפאין ובעיקר לקוות שהם/הוא/היא יחליטו שנחמד שם וישארו איזה 9 חודשים. זה גם חדשות טובות כי זה אומר שאם גם הפעם זה לא יעבוד, לפחות יש הפסקה מ'דגימת' בן הזוג וההזרקות, ופשוט ננסה עם הארטיקים הנותרים.
זה משהו.
אז אם אתן מחבבות אותי, ובא לכן לעזור, תשלחו לי בבקשה אנרגיה טובה, או תחזיקו לי אצבעות, או ציינו אותי בתפילות או סתם במחשבות שלכן. תעזרו לי לקוות שיישאר שם איזה אחד או אחת בפנים, ונוכל לקחת את זה הלאה. תודה.
