הבה נכתוב את המובן מאליו - אמצע אוגוסט (קצת יותר), המדינה עולה בלהבות (פוליטיות, חברתיות וטמפרטוריות), אני חודש וקצת לפני יום הולדת 40 והמצב הנפשי איננו טוב.
הפצפונת חטפה ברונכיטיס לפני שבוע והוחזרה באמצע היום מהגן, ולמשך כמה לילות הייתה מעירה אותי לפחות אחת לשעה. ואז אני נדבקתי ממנה, אז גם כשהיא הצליחה לישון, אני לא הפסקתי להשתעל ולקנח את האף וגם לא ישנתי. מצבו הפיזי של בן הזוג לא השתפר פלאים, כמה מפתיע, ומלבד גיסתי שבאה באופן סדיר אחת לשבוע לכמה שעות, ולוקחת את הילדה לבילוי זה או אחר ונותנת לי לישון ולהכין סלט בשקט ואפילו לראות טלוויזיה, אין עזרה.
אה, ושלשום היה היום האחרון של הגן.
אז בעצם אין כאן משהו שהוא לא מובן מאליו. גם ההורים שלו נעלמו לחלוטין מהרדאר, ורואים אותה רק כשהוא לוקח אותה אליהם. היום, בגלל שאני עדיין צריכה לעבוד בתקופה הזו והמצב הפיזי שלו בחילופי עונות עוד יותר גרוע, הוא התדרדר לבקש מאמא שלו עזרה בלי שהוא שם להחזיק לה את היד, אז נראה מה יקרה עם זה. הייתי אמורה לנסוע למשרד אבל הבוסית הבינה את החשש שלי מלהדביק אחרים ושמעה אותי והבינה שאני באמת חולה, אז אמרה שאפשר לוותר, אז שבוע לא הייתי במשרד (עבדתי מהבית בשלושת הימים האחרונים). הפואנטה היא שהקטנה עדיין ישנה וכשהיא תתעורר אני אקח אותה ואת הכלבה לטיול ואני אעסיק אותה לכמה זמן שאפשר כדי שבן הזוג לא יצטרך לקום ומיד לתפקד מוקדם בבוקר (למען הסדר הטוב אני רוצה לציין שהתחלתי לעבוד חצי שעה לפני ששעון הנוכחות מאפשר, כדי להיות במצב של קיזוז. וכמובן שכולם בחופש עכשיו, אז מי כבר יצטרך אותי בשעות האלה).
אז מבחינה נפשית אני לא במצב להיט. שעון הכושר שלי העיד בתקופת המחלה שלא הצלחתי להגיע למצב של מנוחה בשום סיטואציה, גם לא כשישנתי. בשני הלילות האחרונים אני לוקחת חצי קלונקס רק כדי שיהיה רשום לי שנחתי, שאולי זה יעזור לי להרגיש יותר טוב בראש. פיזית השיעול משתפר, ולא נראה לי שנשארה ליחה בגוף להוציא. בחצי השבוע הזה וכל השבוע הבא אני חייבת לעבוד כי כולם בחו"ל, אז צריך שמישהי ישאר לשמור על הגחלת. בשבוע האחרון של אוגוסט כבר שריינתי 3 ימי חופש, ובתקווה זה יעזור לי להוריד את הלחץ המנטלי כי אני אדע שאני "בסדר" ולא רוקדת על שתי חתונות.
כל אחד נמצא בקלחת משל עצמו. מזג האוויר מקשה על כל המכאובים של בן הזוג, ובתקופת המחלה של הקטנה היא פיתחה יותר טנטרומים ויותר התנהגות 'העדפת אמא' וזה מאוד פוגע בו והוא לא יודע מה לעשות עם זה. ההסברים שלי שאמא יותר נוכחת ותמיד שם לא עוזרים, כי הוא מרגיש שהוא לא תמיד שם בגלל הפיברו. ושבוע הבא אהיה איתה בירושלים 2 לילות כדי שגיסתי תוכל להיות איתה במהלך היום כשאני נוסעת למשרד. זה היה אמור להיות 3 לילות אבל אנחנו גם נוסעים הסופ"ש ומה גם שלהיות אצל ההורים שלי 3 לילות ואיתה ואלוהים אדירים, אני גם ככה במצב נפשי לא להיט, זה לא שאני צריכה לחפש צרות.
אז כל אחד בקלחת משל עצמו. אבא שלי בן 80 עוד כמה שבועות ודועך. אחי האמצעי אירגן טיול שורשים עם ההורים שלי ואחות הקטנה של אבא שלי, והציע לכל הצאצאים להצטרף. אבי הבכיר הסכים, 2 בני דודים סירבו כי זה לא מסתדר עם העבודה והנשים והנותר, שהוא נשמה טהורה, אמר שיצטרף, ואני עשיתי את עצמי חולה מרוב מחשבות ובסוף שוכנעתי ע"י אשתו של המארגן (הגיסה השנייה) שזה להכניס ראש בריא למיטה חולה ויהיה רווי פיצוצים ולמה שאעשה זאת לעצמי. אז בסוף ויתרתי, כי לא הייתי מוכנה להתנתק מהפצפונת ונעשה לי ברור שזה יהיה קשה מדי להתחשב בה ובאבא שלי במנטליות הפעוטות הלא מתפשרים בו זמנית.
אמא שלי מתקשרת לדרוש בשלומי כל יום ואומרת לי מה כדאי לי לעשות ואז מה עובר עליהם, וכנראה שזה אמור לעורר בי רגש מלבד כעס, אבל אני לא מוצאת אותו. כל מה שאני רואה בה זה החסר. זה לא הוגן, אבל זה מה שזה.
והקטנה מדהימה. אחרי עיכוב התפתחותי קל בראי 'נעמדת לבד' ואחרי שהפנו אותנו לייעוץ התפתחותי, ומכיוון שכמובן לקח זמן להבין איזה טופס צריך למלא ולחכות שבגן ימלאו את החלק שלהם, ולחכות שבמכון יתקשרו אלינו לקבוע... אקיצר, היא הבינה את המסר והתחילה הרבה יותר לזחול על 6 ולהיעמד. עכשיו היא הולכת בעזרתנו וזוחלת על 6 מלא. בפגישה הראשונה היא הייתה עייפה או ביישנית או סתם ילדת דווקא ולא עשתה כלום, אז האבחנה היחידה שהפיזיותרפיסטית יכלה לתת היא טונוס שרירים יחסית נמוך בידיים ושצריך לעודד אותה יותר לזחול על 6. סבבה, בוצע. יש פגישה נוספת עוד שבועיים ואני מחכה לראות אם הזחילה על 6 היא באמת מה שיעשה את ההבדל ותהיה השלמת פער ככה. אני כל כך מקווה שכן, מן הסתם.
יש לי אפס סבלנות. מינימום אמפתיה. מלבד טיולים ואוכל, הכלבה לא מקבלת את מה שהיא צריכה (ולפעמים צעקות, אם לא בעיטות קטנות). אני תוקפנית לאנשים ברחוב. אני כועסת, עצובה ועייפה. אני לא אוכלת כמו שצריך, כמה מפתיע. אין תיאבון. נראה לי ירדתי משהו כמו קילו וחצי אם לא שניים אחרי המחלה הנוכחית.
בן הזוג הזכיר לי משהו שהדולה אמרה, שלילה אחד היא הייתה עסוקה בלנסות להרגיע תינוק וישבה על כדור הפיזיו ובכתה וראתה את עצמה בראי, ותהתה אם ככה החיים שלה הולכים להיראות לנצח. וזה לא המצב. אני יודעת כמה הפצפונת גדלה מהר, ורואה את קצב ההתפתחות. ועוד שבועיים ויום הגן חוזר, וסה"כ נראה לי שהיא מסתדרת ונינוחה במסגרת, ואני יודעת שתינוקת שהיא משחקת איתה הרבה עולה לאותה ה'כיתה' איתה, והמטפלת נראית לי ממש מתוקה (ואת הקודמת לא כל כך חיבבתי) וגם הסייעת הזמנית היא מישהי שהקטנה מכירה מהכיתה הקודמת והן מאוד מחבבות אחת את השנייה.
כן, זה זמני. בואו, הכל זמני. אבא שלי תכף בן 80 ולא הולך ומשתפר, כן? ובואו לא נדבר על ההתדרדרות של הפיברו. ואמא שלי התחילה עם מכשירי שמיעה.
אוקי, בואו נפסיק פה כי נראה שזה לא הולך ומשתפר. אלך להכין לעצמי כוס קפה. זה נראה לי סימן חיובי שסוף סוף בא לי קפה, אז נסכים שזו נקודת שיפור. והיום בן הזוג יקח את הקטנה להורים שלו אז יהיה לי עוד קצת שקט. ובשבת הגיסה באה ואחזור למיטה. ושבוע הבא תהיה עזרה וגם אגיע למשרד אז ארגיש קצת פחות רע עם עצמי שאני לא עומדת בציפיות וכו'.
אז יאללה, סגרנו על שיפור בסיטואיציה. יופי. שמחה שהסכמנו על זה. עזרתן לי מאוד. תודה. 💛
