בשבועות האחרונים הצלחתי להעביר את הפצפונת לקום פעם אחת בלילה לאכול במקום פעמיים, אחרי ששמעתי עוד פעם מישהי אומרת "מה, אצלי מגיל 3 שבועות ישנו כל הלילה". אגב, הדבר היחיד שיש לי לומר לזה הוא שאם עם תינוק ישנת לילות שלמים, באמת שאין לי מה להגיד וכל הכבוד לך ובעצם אני מלכלכת עליך מאחורי הגב שלא עבדת קשה כמוני. למרות שהפעם זה נאמר ע"י מישהי שהיא די החברה הכי טובה שלי, אני מודה שבפנים מלמלתי לעצמי שאולי זו הסיבה שכל הבנות שלה עם הפרעות קשב וריכוז והיא לא מפסיקה לצרוח עליהן. כן כן, פה אני כנה ולכן אני מודה שיש לי מחשבות ממש מכוערות לפעמים. אז בבקבוק השני של הלילה התחלתי לשים פחות ופחות נוטרילון, ודי מהר היא הפסיקה לקום, אם כי הבקרים היו קצת יותר מוקדמים. אבל עכשיו עברנו לשעון קיץ, אז אתמול בערב היא הלכה לישון סביבות 20:00 וקמה ב-07:20. Big success.
בכל שאר הדברים אני מרגישה אבודה. קצת מבולבלת. די עצובה. המדינה הולכת לעזאזל ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה אז אני מדחיקה. שיטת ההתמודדות של בן הזוג היא להיות מודע ומעודכן כל הזמן, ובהתאם הוא צמוד לטלויזיה ולחדשות, ומכיוון שזה לא עובד עם הדחקה, יש לנו מעט זמן ביחד. הבהרתי שהחשיפה לחדשות לא עושה לי טוב, וכל עוד הוא מחובר בווריד, אני לא אהיה בסלון איתו, והתוצאה היא שבשבוע - שבועיים האחרונים את רוב הערבים אני מעבירה מול הלפטופ בחדר העבודה או הולכת לישון מוקדם. זה מעציב אותי, וכמו ילדה קטנה אני קצת מטפחת את הפגיעה הזו פעמים, במקום לומר לעצמי שככה הוא מתמודד עם הפאניקה שלו מהעניין, ושההדחקה שלי חשובה לי כמו שהחיבור שלו חשוב לו.
אני מנסה להפסיק הרגלים שהם לא בריאים ברמת החיים. אני מרגישה שאני נורא משתדלת בשבילו ואז כועסת שזה לא מרגיש לי הדדי, אבל הוא לא זה שביקש שאשתדל. דוגמה - הוא ביקש שאני אעיר אותו בבקרים שאני עובדת בבית כחצי שעה לפני שהוא צריך להיות עם הפצפונת, כי אני זו שקמה איתה. בעבר מתחתי את זה לרבע שעה לפני ואפילו ברגע האמת, ואז הייתי נעשית קצת מתוסכלת שהוא מתעכב, ובוקר אחד כשהיא הייתה יותר בכיינית מהרגיל הוא הודיע לי שזו חייבת להיות חצי שעה, שהוא לא יכול להתמודד איתה על הבוקר. שבוע שעבר הוא היה בגל כאבים עצום והיה לי ברור שקשה לו, אז הייתי מותחת את הבקרים עד כמה שאני יכולה - היא במשטח פעילות ואני עובדת לידה או מאכילה אותה כשהלפטופ פתוח במקביל, ומותחת ומותחת כדי שיוכל לישון יותר. חצי שעה, שעה. היה יום אחד שהצלחתי לג'נגל שעה וחצי עד שהגיסה באה לקחת אותה לכמה שעות, ואז עוד שעה עד שלקחתי אותה לטיפת חלב. אבל הוא גם ככה היה בכאבים ולא ישן טוב, ואני כאילו נפגעתי מכך שהמחווה העצומה שלי לא זוכה לתשבוחות. אבל מי ביקש ממני?אז אני רוצה להפסיק עם זה. כי אני לא יכולה לחשוב על דרך שבה אבהיר שמאוד חשוב לי הפידבק החיובי כדי שאמשיך לעשות את זה. ואין דבר שהוא שונא יותר מזה שאומרים לו מה לעשות, או מנסים להזמין תשבוחות. ביום ההולדת הקודם שלי הוא היה בכאבי תופת ואני הייתי איתה לבד כל הבוקר - בת 3 ומשהו חודשים - והוא קם בצהרים רק כדי לקחת כדור וחזר למיטה, והלכתי אחריו איתה בידיים, פגועה ועצובה, ודרשתי שלפחות יגיד לי מזל טוב. אחר כך הוא אמר שזה 'הוריד לו'. ואני מנגנת בראש שלי דברים כאלה כמו תקליט שבור. כאילו שההכאבה העצמית הזו עוזרת במשהו. אני חייבת להיזהר לא להפוך להיות קדושה מעונה כמו אמא שלי. לא להרוס את הקשר הזה רק כי אני נופלת לתבניות שכנראה הרסו קשרים קודמים.
בעבודה המצב די בסדר. אני מודה שבשלב זה אני אפילו רוצה לחזור ליותר ימים במשרד, אני מרגישה שהשהיה שלי בבית לא דווקא מטיבה איתי, ואין ספק שהפצפונת נוטה להגיב כלפי ולרצות להיות איתי כשהיא רואה אותי, ואני הרי עובדת. ואני גם מתעצבנת מדברים שבן הזוג עושה או אוטומטית מזנקת, ואז חוזרת ואומרת לעצמי שזה לא ענייני בנקודה הזו, שאני עובדת וזהו. נגיד, שוב, הוא פותח מיד את הטלוויזיה. או שהוא עם חדשות כל היום, או שהוא שם משהו כדי להעסיק אותה. זה נורא מעצבן אותי, אבל זו לא מלחמה שלי וזה ממש לא ענייני! אני אף פעם לא בפלאפון כשהיא בסביבה? מה אכפת לי בכלל? זמן שלו, בחירה שלו. כשהיא איתי, הטלוויזיה כבויה ממש 99% מהזמן. כל החיים שלי הייתי צמודת טלוויזיה והיא תמיד הייתה צריכה להיות ברקע, וזו שריטה שאני מאוד לא רוצה להוריש לה, אז כשהיא בסביבה המסך תמיד תמיד תמיד כבוי. הלפטופ נפתח רק לצרכי עבודה, ואין סרטונים בפלאפון שהם לא שלה. גג אני שמה רדיו או מוזיקה כשאני עושה כלים. אקיצר, במשרד המצב סביר. הייתה לי שיחת הערכת עובדים שהייתה בסדר גמור. הבוסית אמרה לי וכתבה שהסיבה היחידה שלא קיבלתי מצטיינת היא כי הייתי בחל"ד וכי שינו את עקומת הדירוג והיא רצתה לפרגן לעובד אחר. לי זה היה נראה ברור. היא ניסתה לחזור ולהדגיש שאני צריכה להמשיך להתקדם בהבנה עסקית, שנדרשת יכולת אנליטית כדי לקחת את עצמי לשלב הבא. היא התקדמה לומר שהיא מרגישה שיש משהו אישי שעוצר אותי, שאני לא מאמינה בעצמי ונורא קשה עם עצמי ולא נותנת קרדיט ולוקחת יותר מדי ללב. לכו תנהלו שיחה כשמישהו אומר לכם כמה אתם חזקים ולא שבירים, אבל שאסור לכם לתת לכל דבר לנער אתכם, ואתם בכלל יושבים שם ומנסים לא לבכות.
ההורים הם מה שהם... שניהם מזדקנים, אם כי אבא שלי בנתיב מואץ. האמת היא שאני מרגישה די לבד. אמא שלי תמיד הייתה בתוך עצמה ואבא שלי עכשיו בכלל. האח האמצעי שאיתו הייתי מדברת מדי פעם כל כך עמוק במדינה שבוערת וברצון האדיר שלו לעזוב, שאין באמת תקשורת. אנחנו במקומות שונים מדי בחיים שלנו, ואני גם מתקשה לחלוק כי ככל שאני מדברת רק מרימים גבה על מה שקורה בבית. אני לא מצליחה להסביר את עומק המחלה, התסכול האישי שלי כנראה קצת יוצא יותר מדי. ולפעמים אומרים לי כמה אני חזקה. כמה אני עוצמתית. כמה הוא צריך להיות אסיר תודה. וזה עוד יותר גורם לי לבכות. כל מדליה שנענדת על בית החזה שלי פשוט מורידה אותי יותר ויותר. תיאו הקטנה שבתוכי צורחת "מה עוזרות התשבוחות? אתם לא רואים שאני טובעת כאן?"
אבל בינתיים אני שורדת. אני מחזיקה משכנתא ו-4 נפשות חיות (הכלבה נחשבת נפש, כמובן) על המשכורת והחסכונות, ואני עד פה. אפילו לא קרובה למינוס. אני מחזיקה מעמד.
נ.ב.
הפצפונת היא הדבר הכי מדהים בעולם כולו. היא החמצן שלי, וזה לא פייר כלפיה לשחק תפקיד כזה גדול ולשים כאלה משקולות על הכתפיים שלה שהיא אפילו לא מוצאת כששרים לה "ידיים למעלה, על הראש, על הכתפים, 1-2-3" אבל זה המצב. היא השמש והירח והבוקר והלילה, והיא נותנת לי כוח כשכל שאר העולם רק לוקח. אני אף פעם לא אעשה משהו אחד בחיים האלה שיהיה משמעותי כמוה.
