יום הולדת 42 וראש השנה

ובכן.

אני מנסה לנצל את ה"מומנטום", אז בוא נראה מה יזרום פה בכתיבה.

מאז הפוסט הקודם גדלתי בשנה וכעת אני בגיל הקוסמי של 42. חברה טובה מאוד הביאה לי מגבות, שזו המתנה המתבקשת ובעצם היחידה שרלוונטית. חברה אחרת שלחה פירות וגלידה יומיים לפני מחשש שלא תמצא איך לשלוח בסופ"ש, וחברה נוספת שאיתה נפגשתי ביום עצמו בזמן שהפצפונת הייתה אצל דודה שלה, הביאה לי פרחים ובלון וספר.

יום ההולדת סה"כ היה uneventful, כמו שאני אוהבת, אם כי לצאת לבית קפה עם חברה זה כבר די יציאה משמעותית בשבילי. אמא שלי הייתה הטלפון הראשון וחסר לי מאוד לשמוע את אבא שלי מנסה לזייף בשעשוע את happy birthday to you. לא הקל על המצב שיום ההולדת שלו היה בדיוק 14 יום לפני, ותמיד זה היה מוזכר יחדיו. ההוא שהתחתנתי איתו כמובן לא אמר מזל טוב, כן חלק מידע על בריאותו ואף הגדיל ועשה פרצוף מאוכזב וברוגז אחרי שקראתי לו להדליק נרות איתנו ולא שמתי לב שהוא לא שמע כי הוא עם אוזניות. אני אכן מרשעת.

הפצפונת ואני הכנו עוגת שוקולד יום לפני כן, והיא שרה לי יום הולדת שמח וחגגה לי וזה באמת כל מה שהייתי צריכה, יחד עם החיבוק החם מהחברות הטובות. חוץ מזה היו הודעות וטלפונים, ואני מרגישה שהתבגרתי עם כך שלא התבאסתי מזה שהבוסית הקודמת לא יצרה קשר כי אני יודעת כמה היא אוהבת אותי והיה לי ברור שבין הסופ"ש ללחץ של החגים, זה נפל מהרדאר ויחזור בקרוב. ואכן למחרת היא התקשרה ושלחה הודעה מקסימה, ויחד עם הטלפון מהבוס שבמהלך השבעה עודכן שהוא תחליף אב, ממש כל החשובים מצאו דרך לתת לי תשומת לב.

המתנה מצד ההורים תמיד הייתה כסף, ומכיוון שאנחנו אשכנזים אז לקחנו את זה לדרגת אומנות של אי הבעת רגשות ומצ'קים עברנו להעברה בנקאית. אחרי שאבא שלי מת, אחי קיבל הרשאות לחשבון לטפל בעניינים כי אמא שלי לא רוצה קשר עם זה, אז הוא העביר לי וביקש שאאשר שקיבלתי את המתנה מאבאמא, והתרגשתי.

הגעגוע לאבא שלי ישב עלי, ובשישי אח"כ, אחרי שלקחתי את הגיזרת לגן ויצאה עם הכלבה, הכנתי קפה ונסעתי לשתות בקבר שלו. אמנם 45 דקות לכל כיוון בשביל לשבת איתו חצי שעה, אבל היה בזה משהו מאוד מרגיע, וישבתי ודיברתי ובכיתי וניקיתי לו את הקבר וזה הרגיש כמו מדיטציה. הציק לי שלא הייתי שם מאז גילוי המצבה, למרות שזה בקושי חודשיים. שלחתי לאחים שלי תמונה של משהו במצבה שנראה שלא בוצע טוב, ואחד הגיב בבדיחות הדעת והשני לא הגיב והקול הפנימי שלי ציין לעצמו שאם מישהו אחר היה שולח את התמונה, לפחות הייתי נוגעת בעדינות בעובדה שהם ביקרו בקבר. אבל אני תמיד יוצאת הדופן במשפחה, אז מה עוד חדש.

לא נחפור על ראש השנה עם המשפחה כי זה היה מעצבן, רק נתמקד בכך שהיה לי זמן איכות עם הפצפונת, ושהחלק הכי טוב בערב ראש השנה היה שאחרי פקקים של שעתיים וחצי, עצרתי בגזלן בפינת יער והקטנה שלי ישבה על שולחן פיקניק בזמן שאכלנו צ'יפס ושתינו מיץ וזה היה נפלא. למחרת היינו 4 שעות בג'ימבורי, יום אח"כ 3.5 שעות בפינת חי ואח"כ המבורגר וצ'יפס ולמרות שאני מתעצבנת בקלות מדי, הזמן איתה כל כך יקר ואיכותי, ואני כל כך נהנית מהבנאדם שהיא. היא מצחיקה, היא חכמה, היא הולכת ומפתחת ותמיד יש משהו חדש לגלות. 

כן קצת קשה לי מבחינת הבדידות, בימים אלה יותר מאחרים. אולי זה בגלל החגים והעובדה שאמורים להיות מוקפים באנשים שאכפת להם, אולי רגיעה בעבודה בגלל החגים שנותנת יותר זמן לחשוב. אולי זה סתם הגעגוע לנפש אחרת שרוצה להיות איתך.

מקווה שמתישהו יחזור גם הזמן של זה.

שתהיה שנה טובה, צום קל למי שצם ושקט ושלווה בלי קשר ושיחזרו כבר כל מי שצריך ונזכה לקצת מנוחה.

ולפתע, קול מהקבר

*

חדר חשוך.

צעדים נשמעים מרחוק, הולכים ומתגברים לאיטם.

הדלת נפתחת בחריקת צירים איטית, אור נכנס מהמסדרון.

לתוך החדר פוסעת ג'ינג'ית עייפה, משתעלת מהמחנק ופותחת חלון. על המדפים יש אבק. היא מכה קלות כסא מאובק, ומתיישבת.

*

כמעט שנתיים מאז שכתבתי פה, וגם אז זה היה קטוע.

אם אחפור ממש עמוק, אוכל לומר שלא יותר מדי השתנה בתמונה הגדולה, אבל אם ניכנס לפרטים אז בעצם הכל זז טיפה.

הגיזרת עדיין מדהימה. התחילה גן עירייה ולמרות שזה התחיל בטוב, הצהרון מהווה אתגר אין סופי והתחיל להשפיע לרעה גם על הגן. מלבד העובדה שאיחדו צהרונים עם ילדים גדולים יותר, גם המטפלות כל הזמן משתנות ולא מצליחים להישאר עם הצוות הקבוע, וזה כבר מחלחל להרגשה הטובה שיש לה מהגן, ברמה שאתמול היה צריך לאסוף אותה מוקדם כי היא העבירה את היום בפרצי בכי.

היום אני עובדת מהבית אז הבטחתי לה שאאסוף אותה לפני הצהרון, אבל השינוי הדרמטי בין הילדה שאני מכירה לבין היבבות והבכי וחזרה לילדה המדהימה שאני מכירה הייתה אחרי שיחות רבות, כשאני אמרתי לה שגם אני ואבא שלנו פוחדים לפעמים וגם כשהיינו ילדים פחדנו, והיא העלתה רעיון ממשהו שראתה בטלוויזיה, לגמרי לנעול את הפחד בכלוב. ברגע שעשינו את זה והצבתי את זה כפתרון פרקטי ובר ביצוע, חזרה הילדה שלי בכל הדרה.

אני מחכה לשמוע מהגן אם יש חדש, אבל היא שם רק שעה וחצי ואני מחכה בסבלנות וברוגע. חשוב לי לציין שעד לאתמול, היא הייתה הולכת לגן בשמחה ולא בכתה ולא יללה, ומה שהיה אתמול היה כל כך שונה מהילדה שאני מכירה... אוף. לגבי הצהרון, דיברתי כבר עם המנהלת, שלחתי הודעות לראש העיר על השילוב שפשוט לא עובד, דיברתי עם מנהלת הגן ואני אמשיך להציק. בלי צוות קבוע ועם המוני ילדים שגדולים ממנה בשנתיים ועוד - פלא שהיא פוחדת?

יום הולדת 40

בוא נכתוב את היום שהיה ונוכל להניח אותו בצד.

יום לפני יום הולדת 40 קיבלתי הודעת ברכה ממי שהיה הבוס שלי במקום העבודה הקודמת, שעזבתי בסוף 2012. מדובר בבנאדם מקסים, גבר דתי מהסוג שגרם לי לשחרר הרבה מהתסכול והזעם שלי כלפי דתיים (מהדת אני עדיין סולדת). עד לאותה נקודה, דתיים מבחינתי היו כפייה ואורח חיים שאני נאלצת להתאים את עצמי אליו. בגישה שלו, האמונה שלו הייתה שלו ולא הייתה רלוונטית לאחרים. אם מישהו הביא מתוקים מחו"ל, הוא לא נגע. הוא לא הרים את השקית ועשה הצגה מחיפוש ההכשר (והכרתי כאלה), הוא פשוט לא עשה עניין. הוא היה מתפלל במשרד שלו בהתאם ללו"ז הפגישות, ואם נכנסנו בטעות אז פשוט יצאנו בחזרה בשקט, ואחרי שסיים היה יוצא לשאול מי חיפש אותו.

אחרי שהכרתי אותו, הייתי מקפידה לקנות שוקולד בדיוטי פרי כשיש לו חותמת בד"צ כדי שהוא יוכל לאכול (ובמקביל קונה משהו בחו"ל כדי שיהיה מבחר). מן הסתם במטבח שלי לא הייתה הפרדה, אבל הוא היה אוכל מקינוחים ודברים שהכנתי, בידיעה שאני לא הייתי מכניסה משהו לא כשר (אבל כמובן היה מקפיד לא לאכול אותם אחרי שאכל בשר, נגיד).

אז הוא שלח לי הודעה. ובבוקר יום ההולדת שלח גם הבוס הקודם שלי, לפי 8+ שנים, שהוא סוג של אבא מבחינתי. בעבודה הבוסית וחברה מהעבודה קישטו לי את העמדה במלא בלונים, בקישוט סוגה שנראה כמו הכלאה בין צעיף לדשא, בשלטים... היה ממש חגיגי ושמח. על השולחן חיכתה לי עוגה וזר ושני נרות מספרים - 4 ו-0. קיבלתי ברכות מאנשים שאני עובדת איתם ואנשים בסביבה שראו את כל הקישוטים, והייתה ישיבה עם הסמנכ"לית וגם שם זה עלה.

מתישהו דודה שלי התקשרה - אני לא זוכרת אם כתבתי פה... קרוב משפחה של אחד מגיסותיי מת במהלך בלילה כלשהו, פשוט לא קם למחרת. אחי לקח את זה קשה ונזכר שאבא שלי בן 80 ושאחיו הגדול הלך לעולמו (כבר לא כותבת נפטר מאז שגיליתי שהכוונה היא "נפטר מעול מצוותיו") והופה, התחיל לארגן טיול שורשים לפולין. התחבטתי אם לנסוע או לא המון, אבל בסוף אחרי קצת דרבון מאשתו, החלטתי שזה לא יעבוד. לא עמדתי להשאיר את הפצפונת בלעדיי ל-5 ימים, ולא הצלחתי לחשוב על דרך לאזן בין הצרכים שלה לצרכים של ההורים שלי, שהם לא הכי גמישים שיש. ביום הראשון תוכננה נסיעה של לפחות 5 שעות (בסוף הסתבר שזה היה 7.5), ולא חשוב כמה ניסיתי להנדס פתרונות, נעשה ברור שזה לא יעבוד. באמת שנעשיתי חולה מרוב ההתלבטות, אבל בסופו של דבר החלטתי לא לטוס. אז הם טסו שלשום (הורים, אחים, דוד ודודה ואחיין), נסעו 7.5 שעות למקום ממנו יעשו טיולי כוכב לראות את הכפרים של ההורים של של אבא שלי ומשפחתו. לונג סטורי שורט - הדודה התקשרה ומלמלה שהיא מתקשרת כי אבא שלי שבר את הטלפון שלו. מפה לשם, בסבב מזל טובים, אבא שלי נשמע מבולבל ומוסח, אמא שלי נשמעה איום ובתשובות כן ולא הבהירה שאבא שלי זרק את הטלפון שלי בעצבים, שהיה יום קשה. האחים נשמעו בסדר ולא נותנים מידע נוסף, אבל מהגיסות - שנשארו בארץ - הבנתי שיש מצב שאבא שלי זרק את הטלפון על אמא שלי בעצבים, ובגלל זה הוא נשבר. כמו כן, הם הלכו כמה שעות כדי לנסות למצוא קברים של משפחתו של סבא שלי - בסוף מצאו כל מיני, וביניהם מצבה אחת עומדת יציב ואיתנה, של סבתא רבא (נפטרה ב-1933) - אבל זה היה עניין של שעות והליכה, אז מן הסתם אבא שלי לא השתתף ומתישהו אמא שלי נשרה ואחרי זה אחי הבכור (שגם חולה במחלה של אבא שלי, ובשלב מסוים - כך למדתי מהגיסה - נפל כי לא אמד נכון את היכולות שלו ועכשיו בכאבי גב) ובסוף רק 3 מתוך ה-6 הגיעו לבית הקברות (לא יודעת איפה איבדו את הדודה שלי, אבל הבנתי שהיא מצליחה להרגיע את אבא שלי).

עוד הודעות ברשתות חברתיות, היום נרגע. שליח שרוצה להביא לי משהו, אבל לא שמעתי מבן הזוג, וכבר צהריים. אני לקחתי את הפצפונת לגן בבוקר (התחלנו בגינת משחקים) כדי שבתקווה יוכל לישון ולהרגיש יותר טוב, ונתתי לכלבה כדור הרגעה שעה לפני שיצאנו כי לאחרונה היא הרבה יותר חרדתית מהרגיל ולא נותנת לנו לצאת מהבית בלי לתקוף את הדלת, ולא נותנת לישון עם דלת סגורה... אקיצר, באחת ומשהו שאלתי אותו לשלומו כי ידעתי שיש פוטנציאל לכאבים מימים קודמים. הוא ענה שהיה לילה איום, ברמות 9-10, ועכשיו לקח שני משככים - שמחמירים את הריפלוקס - והוא על 5. קצת התכתבות. קצת lag. עוד שליח עם הפתעה. לפחות אני יודעת שיש מישהו ער בבית לקבל אותן. חזרתי ב-5 ומשהו אחה"צ, הרכבת התעכבה ולקחתי מישהי טרמפ. כשנכנסתי הוא הפעיל שירי יום הולדת ביו-טיוב והוא והקטנה כאילו שרו ביחד (היא לא יודעת, מן הסתם). היו בלונים ברחבי הבית. 

אבל בפנים הלחץ התגבר. מצד אחד כולם חוגגים ושרים לי ושולחים הפתעות (גלידה, קאפקייקס), ומצד שני הוא ניפח בלונים אבל לא יצר קשר כל היום, ומדבר על משלוח חטיפים מארץ זרה שהוא רצה לקנות אליה כרטיסים ובסוף לא קנה בגלל הפיברו, ודיברנו לפני כן שנזמין משהו ובסוף הוא הכין צ'יפס וקבבים בתנור כי היה צריך להשתמש בתפוחי האדמה. וזה הרגיש כאילו בפנים משהו הולך ונקרע, כי יש דיסטנס שאני רוצה לבטא ואני לא יודעת איך. בסוף גמגמתי משהו, וניסיתי לשמור על האיזון, לא לפגוע באופן אישי כי זה לא שהוא שולט על הכאבים, אבל מצד שני הוא יודע בדיוק באיזו יום יש לי יום הולדת והוא יכול לארגן משהו גם חצי שנה לפני, ברבע שעה שהוא מרגיש טוב. כולם חוגגים לי והוא נעלם. אמרתי שאני כל הזמן מחפשת אותו.

ניסיתי להתנצל, ניסיתי להסביר, ניסיתי להמשיך לתקשר, הוא אמר משהו נוסח שאני לא יודעת את הרקע או מה שקורה אז הוא לא כועס. ואז הוא נאטם לגמרי. ניסיתי כמה פעמים, אבל ברור לי שזה היה שילוב של התסכול שלו לבין הכאבים. כשניסיתי לדבר הוא ענה, גם אם מעט. טיילתי עם הכלבה והקטנה, האכלתי את הכלבה ועשיתי אמבטיה לקטנה והשכבתי אותה. אכלתי פרוסה מבבקת קינמון שקיבלתי במשרד, חתיכת שוקולד, סידרתי את הסלון מצעצועים, עשיתי כלים, ניקיתי את הכיריים שהיו מטונפות, זרקתי אשפה ונכנסתי למיטה. קלונקס, דיברתי איתו לוודא אם הוא רוצה לדבר (לא) אבל הוא ברמת כאבים מספר 7 וזה הולך ומתעצם. והלכתי לישון.

זהו. עכשיו יום אחד.

משבר החופש הגדול (16 ימים של חופש, מהם 12 ימי עבודה)

הבה נכתוב את המובן מאליו - אמצע אוגוסט (קצת יותר), המדינה עולה בלהבות (פוליטיות, חברתיות וטמפרטוריות), אני חודש וקצת לפני יום הולדת 40 והמצב הנפשי איננו טוב.

הפצפונת חטפה ברונכיטיס לפני שבוע והוחזרה באמצע היום מהגן, ולמשך כמה לילות הייתה מעירה אותי לפחות אחת לשעה. ואז אני נדבקתי ממנה, אז גם כשהיא הצליחה לישון, אני לא הפסקתי להשתעל ולקנח את האף וגם לא ישנתי. מצבו הפיזי של בן הזוג לא השתפר פלאים, כמה מפתיע, ומלבד גיסתי שבאה באופן סדיר אחת לשבוע לכמה שעות, ולוקחת את הילדה לבילוי זה או אחר ונותנת לי לישון ולהכין סלט בשקט ואפילו לראות טלוויזיה, אין עזרה.

אה, ושלשום היה היום האחרון של הגן.

אז בעצם אין כאן משהו שהוא לא מובן מאליו. גם ההורים שלו נעלמו לחלוטין מהרדאר, ורואים אותה רק כשהוא לוקח אותה אליהם. היום, בגלל שאני עדיין צריכה לעבוד בתקופה הזו והמצב הפיזי שלו בחילופי עונות עוד יותר גרוע, הוא התדרדר לבקש מאמא שלו עזרה בלי שהוא שם להחזיק לה את היד, אז נראה מה יקרה עם זה. הייתי אמורה לנסוע למשרד אבל הבוסית הבינה את החשש שלי מלהדביק אחרים ושמעה אותי והבינה שאני באמת חולה, אז אמרה שאפשר לוותר, אז שבוע לא הייתי במשרד (עבדתי מהבית בשלושת הימים האחרונים). הפואנטה היא שהקטנה עדיין ישנה וכשהיא תתעורר אני אקח אותה ואת הכלבה לטיול ואני אעסיק אותה לכמה זמן שאפשר כדי שבן הזוג לא יצטרך לקום ומיד לתפקד מוקדם בבוקר (למען הסדר הטוב אני רוצה לציין שהתחלתי לעבוד חצי שעה לפני ששעון הנוכחות מאפשר, כדי להיות במצב של קיזוז. וכמובן שכולם בחופש עכשיו, אז מי כבר יצטרך אותי בשעות האלה).

אז מבחינה נפשית אני לא במצב להיט. שעון הכושר שלי העיד בתקופת המחלה שלא הצלחתי להגיע למצב של מנוחה בשום סיטואציה, גם לא כשישנתי. בשני הלילות האחרונים אני לוקחת חצי קלונקס רק כדי שיהיה רשום לי שנחתי, שאולי זה יעזור לי להרגיש יותר טוב בראש. פיזית השיעול משתפר, ולא נראה לי שנשארה ליחה בגוף להוציא. בחצי השבוע הזה וכל השבוע הבא אני חייבת לעבוד כי כולם בחו"ל, אז צריך שמישהי ישאר לשמור על הגחלת. בשבוע האחרון של אוגוסט כבר שריינתי 3 ימי חופש, ובתקווה זה יעזור לי להוריד את הלחץ המנטלי כי אני אדע שאני "בסדר" ולא רוקדת על שתי חתונות.

כל אחד נמצא בקלחת משל עצמו. מזג האוויר מקשה על כל המכאובים של בן הזוג, ובתקופת המחלה של הקטנה היא פיתחה יותר טנטרומים ויותר התנהגות 'העדפת אמא' וזה מאוד פוגע בו והוא לא יודע מה לעשות עם זה. ההסברים שלי שאמא יותר נוכחת ותמיד שם לא עוזרים, כי הוא מרגיש שהוא לא תמיד שם בגלל הפיברו. ושבוע הבא אהיה איתה בירושלים 2 לילות כדי שגיסתי תוכל להיות איתה במהלך היום כשאני נוסעת למשרד. זה היה אמור להיות 3 לילות אבל אנחנו גם נוסעים הסופ"ש ומה גם שלהיות אצל ההורים שלי 3 לילות ואיתה ואלוהים אדירים, אני גם ככה במצב נפשי לא להיט, זה לא שאני צריכה לחפש צרות.

אז כל אחד בקלחת משל עצמו. אבא שלי בן 80 עוד כמה שבועות ודועך. אחי האמצעי אירגן טיול שורשים עם ההורים שלי ואחות הקטנה של אבא שלי, והציע לכל הצאצאים להצטרף. אבי הבכיר הסכים, 2 בני דודים סירבו כי זה לא מסתדר עם העבודה והנשים והנותר, שהוא נשמה טהורה, אמר שיצטרף, ואני עשיתי את עצמי חולה מרוב מחשבות ובסוף שוכנעתי ע"י אשתו של המארגן (הגיסה השנייה) שזה להכניס ראש בריא למיטה חולה ויהיה רווי פיצוצים ולמה שאעשה זאת לעצמי. אז בסוף ויתרתי, כי לא הייתי מוכנה להתנתק מהפצפונת ונעשה לי ברור שזה יהיה קשה מדי להתחשב בה ובאבא שלי במנטליות הפעוטות הלא מתפשרים בו זמנית.

אמא שלי מתקשרת לדרוש בשלומי כל יום ואומרת לי מה כדאי לי לעשות ואז מה עובר עליהם, וכנראה שזה אמור לעורר בי רגש מלבד כעס, אבל אני לא מוצאת אותו. כל מה שאני רואה בה זה החסר. זה לא הוגן, אבל זה מה שזה.

והקטנה מדהימה. אחרי עיכוב התפתחותי קל בראי 'נעמדת לבד' ואחרי שהפנו אותנו לייעוץ התפתחותי, ומכיוון שכמובן לקח זמן להבין איזה טופס צריך למלא ולחכות שבגן ימלאו את החלק שלהם, ולחכות שבמכון יתקשרו אלינו לקבוע... אקיצר, היא הבינה את המסר והתחילה הרבה יותר לזחול על 6 ולהיעמד. עכשיו היא הולכת בעזרתנו וזוחלת על 6 מלא. בפגישה הראשונה היא הייתה עייפה או ביישנית או סתם ילדת דווקא ולא עשתה כלום, אז האבחנה היחידה שהפיזיותרפיסטית יכלה לתת היא טונוס שרירים יחסית נמוך בידיים ושצריך לעודד אותה יותר לזחול על 6. סבבה, בוצע. יש פגישה נוספת עוד שבועיים ואני מחכה לראות אם הזחילה על 6 היא באמת מה שיעשה את ההבדל ותהיה השלמת פער ככה. אני כל כך מקווה שכן, מן הסתם.

יש לי אפס סבלנות. מינימום אמפתיה. מלבד טיולים ואוכל, הכלבה לא מקבלת את מה שהיא צריכה (ולפעמים צעקות, אם לא בעיטות קטנות). אני תוקפנית לאנשים ברחוב. אני כועסת, עצובה ועייפה. אני לא אוכלת כמו שצריך, כמה מפתיע. אין תיאבון. נראה לי ירדתי משהו כמו קילו וחצי אם לא שניים אחרי המחלה הנוכחית. 

בן הזוג הזכיר לי משהו שהדולה אמרה, שלילה אחד היא הייתה עסוקה בלנסות להרגיע תינוק וישבה על כדור הפיזיו ובכתה וראתה את עצמה בראי, ותהתה אם ככה החיים שלה הולכים להיראות לנצח. וזה לא המצב. אני יודעת כמה הפצפונת גדלה מהר, ורואה את קצב ההתפתחות. ועוד שבועיים ויום הגן חוזר, וסה"כ נראה לי שהיא מסתדרת ונינוחה במסגרת, ואני יודעת שתינוקת שהיא משחקת איתה הרבה עולה לאותה ה'כיתה' איתה, והמטפלת נראית לי ממש מתוקה (ואת הקודמת לא כל כך חיבבתי) וגם הסייעת הזמנית היא מישהי שהקטנה מכירה מהכיתה הקודמת והן מאוד מחבבות אחת את השנייה.

כן, זה זמני. בואו, הכל זמני. אבא שלי תכף בן 80 ולא הולך ומשתפר, כן? ובואו לא נדבר על ההתדרדרות של הפיברו. ואמא שלי התחילה עם מכשירי שמיעה.

אוקי, בואו נפסיק פה כי נראה שזה לא הולך ומשתפר. אלך להכין לעצמי כוס קפה. זה נראה לי סימן חיובי שסוף סוף בא לי קפה, אז נסכים שזו נקודת שיפור. והיום בן הזוג יקח את הקטנה להורים שלו אז יהיה לי עוד קצת שקט. ובשבת הגיסה באה ואחזור למיטה. ושבוע הבא תהיה עזרה וגם אגיע למשרד אז ארגיש קצת פחות רע עם עצמי שאני לא עומדת בציפיות וכו'.

אז יאללה, סגרנו על שיפור בסיטואיציה. יופי. שמחה שהסכמנו על זה. עזרתן לי מאוד. תודה. 💛

יום הולדת שנה לפצפונת

אני מתחילה פוסטים במחשבות ולא מסיימת אותם.

אולי הכתיבהפשוט יושבת לי טוב כרגע, אולי אני לא רוצה להקדיש לדברים יותר מדי מחשבה, ואולי אני כל כך עסוקה בין לבין שברגעים המתים אני פשוט נהנית מתחושת ה'לא לעשות כלום', שהיא רשת חברתית או שחור ופתור או משחק אחר עם מספרים בפלאפון. או, כמובן, תכניות בטלוויזיה שאנחנו רואים ביחד ('קופה ראשית' זה האיכות, 'חתונמי' זה כדי לנתח התנהגות ו'מישהו לגור איתו' זה כדי קצת לשבור את הלב כל פעם מחדש').

אז חגגנו יום הולדת שנה לפצפונת. זה קצת מרגיש כאילו כל יום הוא סוג של חלום, שנתנו לי מציאות כלשהי שאני מקבל כמובנה מאליה ובה אני אמא לילדה קטנה ונשואה ועובדת, ואם אני אסתכל עמוק מדי אראה את התפרים ואבין מה לא מתחבר פה אבל זה חלום, אז מי שואל שאלות. אני אמא? לילדה בת שנה? לא הגיוני.

ביום עצמו לקחתי חופש מהעבודה, לקחתי אותה לכמה שעות בגן כדי שיחגגו לה שם - ספויילר: סרטון טיק טוק ששלחו לי שחוגגים לה ובה היא עם כתר ומחזיקה משהו ועם רקע מאחור ונראית שעוד רגע היא פורצת בבכי כי היא לא מבינה מה רוצים ממנה - ואז הלכתי איתה לגן חיות קטן בסביבה ופארק עם מזרקות. נכניס לכאן את נושא הבריאות כי חייבים - בן הזוג לא הרגיש טוב, ומסתבר שגם אני נדבקתי במשהו. בלי פירוט, אבל חשבתי שהבטן של נסערת מהתרגשות והסתבר שלא. אז הסתובבנו בגן החיות וכמובן ששכחתי להביא לעצמי כובע, והיא לא רצתה לשבת בעגלה ואני לא הייתי בטוחה שלא אתעלף. אבל הייתי אחראית בכך שהבאתי לשתינו מים וכל אחת משהו לאכול, אז התפוח החזיק אותה במשך הביקור. לא היה פשוט, אבל מה לעשות. מתישהו בצהרים בן הזוג אישר שמצבו השתפר וחזרנו הביתה, ואז הוא קיבל אותה לידיו ואני המשכתי לדעוך. נכנסתי מוקדם למיטה ומתישהו גם היא הלכה לישון לידי, אבל השינה לא עזרה והמצב שלי המשיך להתכווצ'ץ'. יצאתי עם הכלבה לטיול והקטנה נשארה בבית עם בן הזוג, וגם הטיולה זה היה מאתגר והבנתי שמשהו לא בסדר. בהמשך הערב מצאתי את עצמי שוכבת במיטה ורועדת מתחת לשמיכות, ואז גם עלה החום, אבל למזלי בן הזוג היה במצב התמודדותי ועשה לה אמבטיה - מהרגע שהגיעה הביתה, לא נכחתי ב-3 אמבטיות בלבד, כולל זו, ועושים לה כמעט כל יום. למחרת לקחתי אותה לגן וחזרתי לישון לכמה שעות. מה שזה לא היה עבר, וטפחתי לעצמי על השכם שבכל זאת ביום ההולדת היו בלונים וציינתי אותו איתה, והיא הייתה מלכת העולם מבחינתי. וגם הייתה גלידה, כמובן.

עם המשפחה שלי חגגנו בסופ"ש, עם המשפחה שלו סופ"ש אחר כך. משפחתי וקטן ושמח עם קצת קישוטים על הקירות ו-2 עוגות יום הולדת בכל חגיגה ונרות ושרים לה, והיא לא לגמרי מבינה מה קורה אבל נעים לה האנשים ותשומת הלב והשמחה, והיא מחייכת ומסתכלת בסקרנות. מלכת היקום.

כרגע אנחנו יומים אחרי חיסון גיל שנה וקצת אומללים, היא לא ישנה טוב בלילות וכל שיעול מביא קיטורים ויבבות ומסכנות, אבל אמרו שתופעות הלוואי הן עד 3 ימים אח"כ אז אני מאוד מאוד מקווה שהלילה יהיו העינוי האחרון לבינתיים. וזה עוד אחרי שפיצלו את החיסון. ניחא. האקמולי שולט. חוץ מזה בטיפת חלב שלחו אותנו לפיזיותרפיה כי היא עדיין לא נעמדת לבד. אני קצת מתוסכלת וקצת עצובה מזה, אבל לכל אחד קצב משלו וכל זה. גם אופי הזחילה שלה יוצא דופן, אז אני מודה שאני קצת דואגת (סוחבת את הטוסיק במקום ללכת על 6, למרות שהיא כן מסוגלת לזה ונעמדת ככה הרבה ואף זזה אחורה). איפשהו אני מקווה שעד שרופאת המשפחה תאשר ותפנה, ועד שיגיע התור, היא כבר תלך. נראה.

ההורים ממשיכים להזדקן בקצב מואץ. הודיעו לאמא שלי שהיא צריכה מכשירי שמיעה בשתי האוזניים, ואני צחקקתי לעצמי שאולי עכשיו היא תלמד להקשיב. אבא שלי מקבל איזו אבקת שתייה לזקנים שעוזרת לשמור על המשקל ולא להמשיך לרדת. אם לא היה הדור הבא, הוא היה כבר הכי רזה במשפחה. אבל היא תכף בת 78 והוא תכף בן 80, אז קשה לומר שזה לא היה צפוי מתישהו. אני משתדלת לצלם אותו עם הקטנה כל פעם שמתראים. מדי פעם אני חולמת שמשהו קרה לו - בחלום האחרון עליתי על זה שזה לא קרה בגלל שניסיתי להיזכר מי סיפר לי ודרך זה הבנתי שלא קרה שום דבר, אבל כשהתעוררתי לקח לי זמן לשכנע את עצמי שזה היה רק חלום. ברור לי שזה המוח שלי חושב שאם יריץ אותי בסימולטור אז יהיה לי קל יותר כשזה באמת יקרה. כאילו שזה עובד ככה.

אתמול אצל המשפחה של בן הזוג היו שני אחיו, כל אחד עם שני ילדים, וראיתי את הגדולים רודפים אחד אחרי השנייה והקטנות יותר אוכלות זו לצד זו, וקצת היה לי חבל על הגזר שהיא לבד. רגשות האשם שמגיעים עם הורות, כאילו שהיו חסרים לי קודם. אבל האמת היא שפיזית אני לא רואה כרגע איך נצליח להתמודד עם עוד ילד, וזו במציאות שכל המחירים מזנקים ואנחנו על משכורת אחת. וזה עוד עם משכנתה קטנה יחסית שאבא שלי גם ככה רוצה לעזור לנו לסגור (את האפיק של הפריים הוא כבר עזר לסגור).

תחיי ברגע, תיאו. יש לך בת בת שנה. לך! זוכרת כמה רצית אותה? כמה לא העזת לדמיין? והנה את יושבת על הספה ושומעת מוזיקה ונהנית מהשקט וישנתי הבוקר שעתיים ומשהו כי הגיסה המחרימה לקחה אותה לבלות, ואת בו זמנית מתגעגעת ובו זמנית חוששת מכשהיא תחזור ויגמר הזמן של השקט והלבד.

איזו מציאות משונה. ואולי זו לא המציאות בכלל?

עדכן דרך חצי שנה לפני גיל 40

ובכן, שבת בצהרים ובאופן מיוחד ויוצא דופן, בן הזוג לקח את הפצפונת למסיבת יום הולדת של אחיינית שלו ובאופן הרבה יותר מיוחד, הרשיתי לעצמי להישאר בבית ולנוח במקום לדאוג אם זה יעליב מישהו או אם יפגעו או אם אני מוכיחה שאני מיותרת ככה. כן כן, מחשבות שעוברות בראש שלי. כיף פה.

בשבועות האחרונים הצלחתי להעביר את הפצפונת לקום פעם אחת בלילה לאכול במקום פעמיים, אחרי ששמעתי עוד פעם מישהי אומרת "מה, אצלי מגיל 3 שבועות ישנו כל הלילה". אגב, הדבר היחיד שיש לי לומר לזה הוא שאם עם תינוק ישנת לילות שלמים, באמת שאין לי מה להגיד וכל הכבוד לך ובעצם אני מלכלכת עליך מאחורי הגב שלא עבדת קשה כמוני. למרות שהפעם זה נאמר ע"י מישהי שהיא די החברה הכי טובה שלי, אני מודה שבפנים מלמלתי לעצמי שאולי זו הסיבה שכל הבנות שלה עם הפרעות קשב וריכוז והיא לא מפסיקה לצרוח עליהן. כן כן, פה אני כנה ולכן אני מודה שיש לי מחשבות ממש מכוערות לפעמים. אז בבקבוק השני של הלילה התחלתי לשים פחות ופחות נוטרילון, ודי מהר היא הפסיקה לקום, אם כי הבקרים היו קצת יותר מוקדמים. אבל עכשיו עברנו לשעון קיץ, אז אתמול בערב היא הלכה לישון סביבות 20:00 וקמה ב-07:20. Big success.

בכל שאר הדברים אני מרגישה אבודה. קצת מבולבלת. די עצובה. המדינה הולכת לעזאזל ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה אז אני מדחיקה. שיטת ההתמודדות של בן הזוג היא להיות מודע ומעודכן כל הזמן, ובהתאם הוא צמוד לטלויזיה ולחדשות, ומכיוון שזה לא עובד עם הדחקה, יש לנו מעט זמן ביחד. הבהרתי שהחשיפה לחדשות לא עושה לי טוב, וכל עוד הוא מחובר בווריד, אני לא אהיה בסלון איתו, והתוצאה היא שבשבוע - שבועיים האחרונים את רוב הערבים אני מעבירה מול הלפטופ בחדר העבודה או הולכת לישון מוקדם. זה מעציב אותי, וכמו ילדה קטנה אני קצת מטפחת את הפגיעה הזו פעמים, במקום לומר לעצמי שככה הוא מתמודד עם הפאניקה שלו מהעניין, ושההדחקה שלי חשובה לי כמו שהחיבור שלו חשוב לו.

אני מנסה להפסיק הרגלים שהם לא בריאים ברמת החיים. אני מרגישה שאני נורא משתדלת בשבילו ואז כועסת שזה לא מרגיש לי הדדי, אבל הוא לא זה שביקש שאשתדל. דוגמה - הוא ביקש שאני אעיר אותו בבקרים שאני עובדת בבית כחצי שעה לפני שהוא צריך להיות עם הפצפונת, כי אני זו שקמה איתה. בעבר מתחתי את זה לרבע שעה לפני ואפילו ברגע האמת, ואז הייתי נעשית קצת מתוסכלת שהוא מתעכב, ובוקר אחד כשהיא הייתה יותר בכיינית מהרגיל הוא הודיע לי שזו חייבת להיות חצי שעה, שהוא לא יכול להתמודד איתה על הבוקר. שבוע שעבר הוא היה בגל כאבים עצום והיה לי ברור שקשה לו, אז הייתי מותחת את הבקרים עד כמה שאני יכולה - היא במשטח פעילות ואני עובדת לידה או מאכילה אותה כשהלפטופ פתוח במקביל, ומותחת ומותחת כדי שיוכל לישון יותר. חצי שעה, שעה. היה יום אחד שהצלחתי לג'נגל שעה וחצי עד שהגיסה באה לקחת אותה לכמה שעות, ואז עוד שעה עד שלקחתי אותה לטיפת חלב. אבל הוא גם ככה היה בכאבים ולא ישן טוב, ואני כאילו נפגעתי מכך שהמחווה העצומה שלי לא זוכה לתשבוחות. אבל מי ביקש ממני?אז אני רוצה להפסיק עם זה. כי אני לא יכולה לחשוב על דרך שבה אבהיר שמאוד חשוב לי הפידבק החיובי כדי שאמשיך לעשות את זה. ואין דבר שהוא שונא יותר מזה שאומרים לו מה לעשות, או מנסים להזמין תשבוחות. ביום ההולדת הקודם שלי הוא היה בכאבי תופת ואני הייתי איתה לבד כל הבוקר - בת 3 ומשהו חודשים - והוא קם בצהרים רק כדי לקחת כדור וחזר למיטה, והלכתי אחריו איתה בידיים, פגועה ועצובה, ודרשתי שלפחות יגיד לי מזל טוב. אחר כך הוא אמר שזה 'הוריד לו'. ואני מנגנת בראש שלי דברים כאלה כמו תקליט שבור. כאילו שההכאבה העצמית הזו עוזרת במשהו. אני חייבת להיזהר לא להפוך להיות קדושה מעונה כמו אמא שלי. לא להרוס את הקשר הזה רק כי אני נופלת לתבניות שכנראה הרסו קשרים קודמים.

בעבודה המצב די בסדר. אני מודה שבשלב זה אני אפילו רוצה לחזור ליותר ימים במשרד, אני מרגישה שהשהיה שלי בבית לא דווקא מטיבה איתי, ואין ספק שהפצפונת נוטה להגיב כלפי ולרצות להיות איתי כשהיא רואה אותי, ואני הרי עובדת. ואני גם מתעצבנת מדברים שבן הזוג עושה או אוטומטית מזנקת, ואז חוזרת ואומרת לעצמי שזה לא ענייני בנקודה הזו, שאני עובדת וזהו. נגיד, שוב, הוא פותח מיד את הטלוויזיה. או שהוא עם חדשות כל היום, או שהוא שם משהו כדי להעסיק אותה. זה נורא מעצבן אותי, אבל זו לא מלחמה שלי וזה ממש לא ענייני! אני אף פעם לא בפלאפון כשהיא בסביבה? מה אכפת לי בכלל? זמן שלו, בחירה שלו. כשהיא איתי, הטלוויזיה כבויה ממש 99% מהזמן. כל החיים שלי הייתי צמודת טלוויזיה והיא תמיד הייתה צריכה להיות ברקע, וזו שריטה שאני מאוד לא רוצה להוריש לה, אז כשהיא בסביבה המסך תמיד תמיד תמיד כבוי. הלפטופ נפתח רק לצרכי עבודה, ואין סרטונים בפלאפון שהם לא שלה. גג אני שמה רדיו או מוזיקה כשאני עושה כלים. אקיצר, במשרד המצב סביר. הייתה לי שיחת הערכת עובדים שהייתה בסדר גמור. הבוסית אמרה לי וכתבה שהסיבה היחידה שלא קיבלתי מצטיינת היא כי הייתי בחל"ד וכי שינו את עקומת הדירוג והיא רצתה לפרגן לעובד אחר. לי זה היה נראה ברור. היא ניסתה לחזור ולהדגיש שאני צריכה להמשיך להתקדם בהבנה עסקית, שנדרשת יכולת אנליטית כדי לקחת את עצמי לשלב הבא. היא התקדמה לומר שהיא מרגישה שיש משהו אישי שעוצר אותי, שאני לא מאמינה בעצמי ונורא קשה עם עצמי ולא נותנת קרדיט ולוקחת יותר מדי ללב. לכו תנהלו שיחה כשמישהו אומר לכם כמה אתם חזקים ולא שבירים, אבל שאסור לכם לתת לכל דבר לנער אתכם, ואתם בכלל יושבים שם ומנסים לא לבכות.

ההורים הם מה שהם... שניהם מזדקנים, אם כי אבא שלי בנתיב מואץ. האמת היא שאני מרגישה די לבד. אמא שלי תמיד הייתה בתוך עצמה ואבא שלי עכשיו בכלל. האח האמצעי שאיתו הייתי מדברת מדי פעם כל כך עמוק במדינה שבוערת וברצון האדיר שלו לעזוב, שאין באמת תקשורת. אנחנו במקומות שונים מדי בחיים שלנו, ואני גם מתקשה לחלוק כי ככל שאני מדברת רק מרימים גבה על מה שקורה בבית. אני לא מצליחה להסביר את עומק המחלה, התסכול האישי שלי כנראה קצת יוצא יותר מדי. ולפעמים אומרים לי כמה אני חזקה. כמה אני עוצמתית. כמה הוא צריך להיות אסיר תודה. וזה עוד יותר גורם לי לבכות. כל מדליה שנענדת על בית החזה שלי פשוט מורידה אותי יותר ויותר. תיאו הקטנה שבתוכי צורחת "מה עוזרות התשבוחות? אתם לא רואים שאני טובעת כאן?"

אבל בינתיים אני שורדת. אני מחזיקה משכנתא ו-4 נפשות חיות (הכלבה נחשבת נפש, כמובן) על המשכורת והחסכונות, ואני עד פה. אפילו לא קרובה למינוס. אני מחזיקה מעמד.

נ.ב.

הפצפונת היא הדבר הכי מדהים בעולם כולו. היא החמצן שלי, וזה לא פייר כלפיה לשחק תפקיד כזה גדול ולשים כאלה משקולות על הכתפיים שלה שהיא אפילו לא מוצאת כששרים לה "ידיים למעלה, על הראש, על הכתפים, 1-2-3" אבל זה המצב. היא השמש והירח והבוקר והלילה, והיא נותנת לי כוח כשכל שאר העולם רק לוקח. אני אף פעם לא אעשה משהו אחד בחיים האלה שיהיה משמעותי כמוה.

Deja Vu

 כל דבר שאני כותבת מגיע עם כוכבית.

בין אם זו הסתייגות שמנסה להסביר את עצמה יותר טוב או העובדה שהפצפונת ישנה והכל יתכן וייעצור בחריקות בלמים ברגע שהיא תייצץ ואני אעזוב הכל כדי ללכת אליה.

היום אסיים הליך רישום לגן עבורה. היא תתחיל באפריל, מקום שנמצא 5 דקות הליכה מהבית, שזכה המון ביקורות חיוביות באינטרנט וביקורת חיובית אחת מזר ברחוב, שזכרתי שבפסטמבר בתו הייתה אמורה להתחיל ללמוד שם. הביקורת הייתה ברוח 'אין מטפלת אחת שיש לי משהו רע לומר עליה', שזה תמוה בעיני אבל הבת שלו עדיין שם, אז כנראה שזה משהו. אני יכולה גם להתבייש בעצמי ולהגיד שהיו לי המלצות רק על 2 גנים והשני כבר על תקן רשימת המתנה באפריל, ופשוט לא היה בי מספיק כדי לחפש עוד גנים. אז התקשרתי לשני אלה, ובהוא שעוד היה פנוי גם עשינו סיור והתרשמנו מאוד לטובה. ואם חס וחלילה יקרה משהו רע, אוכל להחזיק זאת מעל עצמי כדי להרגיש ממש רע לשארית חיי. לצד העובדה שביקשתי מבן הזוג לטפל בזה לפני כמה חודשים כי לי אין שנייה לנשום, וראינו מה קרה עם זה. אל תטעו, ימים ספורים אחרי הסיור הוא סיפק המלצות חמות מאמא שלו לגבי הגן השני ואמר שחקר באינטרנט, ואני מצידי לא העפתי לו משהו על הראש. 3 חודשים לפני זה מאוחר מדי, ואלא אם הוא מתכנן לעשות טלפונים, מה שעד כה הוא נמנע... ואולי הוא בעצם שכח, כן? בין בעיות השינה לגראס הרפואי לכאבים, אין מקום לעוד משהו. ובכל זאת, התחשק לי לזרוק לו משהו על הראש. ולא עשיתי את זה. ולו המצב היה הפוך, הוא לא היה מפספס הזדמנות. אבל לי אסור לכעוס. אני גם יודעת שאין בזה תועלת. רק עוד מרירות. רק עוד תסכול שלי שהוא הודף ונעלם. ואחר כך חוזר, כשנרגע, ובמה זה עזר? הוא בא והולך, לפעמים אני בזוגיות ולפעמים אני בשותפות ואני לא יודעת מתי זה מה. וכשהוא בכאבים הוא מתנהג בדיוק כמו שהוא כועס, ואין לי דרך לדעת איזה מהם. ואני שואלת וכועסת על עצמי שאני נשמעת כל כך רפה ומסכנה. ולא מבינה איך אפשר לתת למי שאוהבים לחיות ככה.

כל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי מנסה להבין למה זה מגיע לי, כאילו אני ילדה קטנה. כאילו שלא למדתי כבר על בשרי שהחיים לא באמת עובדים ככה. כמה פעמים אהבתי עם כל הלב ונשארתי על הלב ביד, לצד גברים שלא רצו להיות איתי אבל לא היו מספיק אמיצים כדי לומר זאת, סחבו סחבו סחבו עד קץ הימים או עד קץ הסבלנות שלי. תמיד הסבלנות שלי. רק בשבילו היא לא נגמרת, ובגלל זה עודנו כאן.

אז באפריל היא תתחיל גן ואני אחזור לעבודה במשרה מלאה. זה כנראה יעזור עם הדכאון. זה יכפה עלי זמן שבו שאני לא מנסה לעזור לאף אחד, יהיו דקות מתות במשרד שאני סתם אהיה ברשתות חברתיות או אשחק בפלאפון, וזמן מת ברכבת שלא תהיה לי ברירה אלא להקשיב לפודקאסט או לקרוא ספר. יהיה מה שיכריח אותי לעצור ולנשום. כיום, אני עובדת 3 ימים בשבוע. כשאני מהבית, אז אני איתה עד שאני מעירה אותו ב-7 כדי לקח אותה ב-7:30, ובין לבין, אם לא עמוס בעבודה, אני שואבת ועושה כביסה וגם יצא לי לעשות ספונג'ה, ומגבה את בן הזוג ומחליפה חיתולים כדי לתת לו רגע לנשום. וכשאני מסיימת לעבוד, אם בבית או במשרד, אני ישר רצה אליה ואיתה עד שהיא הולכת לישון. ובימים שאני איתה, חול וסופ"ש, אז אני איתה כל היום (אלא אם הוא לוקח אותה להורים בשישי או הגיסה באה ברביעי בבוקר), מהרגע שהיא קמה ועד שהיא הולכת לישון.

האח האמצעי מדבר יותר ויותר על רילוקיישן לחו"ל. תוצאות הבחירות האחרונות היו יותר מדי בשבילו והוא מחפש לברוח, רוצה עתיד טוב יותר עבור ילדיו. אני חושדת שמשהו בעבודה שלו קצת בסכנה וזה עוד יותר מלחיץ אותו, כי הוא סוג של קשור לעולם ההיי-טק. אבל בכל מקרה, לעזוב את הארץ זו המחשבה היחידה שיש לו כרגע והדבר היחיד שהוא יכול לדבר עליו, כולל לדבר על העברת חסכונות לחו"ל והרוב הדמוגרפי ועתיד הילדים שלו ואין מקום לשום דבר אחר.

גילו לאבא שלי אוושה בלב. רופאת המשפחה התחלפה והחדשה רצתה לבחון הכל מחדש, ושמעה משהו והפנתה לאנשהו, ומפה לשם פתאום עושים אקו לב פעמיים ואומרים שישלחו את התוצאות תוך יומיים והופה, היצרות חמורה ומשהו עם הלב. לא חדשות טוב לאף אחד, שלא לדבר על גבר בן 79. ביום ראשון הוא יראה קרדיולוג, ושם יעשו אקו לב נוסף, כדי לוודא שהגברת שבדקה ואז קראה לאדון שבדק שוב, בבדיקה ההיא, לוודא שאף אחד לא טעה. ונראה מה הקרדיולוג יגיד. רק חדשות טובות, ללא ספק.

ובעבודה זה להיות בלי להיות. העבודה הקטועה משאירה תחושה חמצמצה, ומי שהחליפה אותי בנושא מסוים הייתה לא סימפטית גם לפני והייתה למחלקה שלי המון התנגחויות איתה, עד שמצאה את עצמה בלי תפקיד והציעו לה לעבור אלינו לפני שאני יוצאת לחל"ד. מפה לשם, היא אמנם עוזרת בהיקפים אבל נוצר מצב שאנחנו במעמד שווה למרות שיש לי 5 שנים יותר ממנה שם, והיא הצליחה לספח לעצמה 2-3 תחומים שהיא לא משחררת, ואנחנו כמו שתי פירנות שרבות על פירורים. יש לי נושאים שגם לא בשכונה שלה ולא בקירבתה, אבל כל פעם שמדובר בנושאים חופפים יש ריח של דם במים. פעם אחת אני שואלת מי מטפל בזה והיא מזנקת ואומרת שהיא, בפעם האחרת הבוסית שולחת לי ומכתבת את בוס ואותה, אז הגברת כותבת ישר לבוס - "מי עושה את זה". פה כבר זינקתי וחידדתי. היא לא יכולה להתחרות בכישורים שלי, רק בפניות. אבל מה זה כבר משנה.

אבל אי אפשר לסיים ברע. כן אגיד שבשבת לפני שבועיים יצאתי מהבית בשעה שאני בדרך כלל כבר נרדמת - נרדמת הרבה יותר מוקדם לאחרונה, מיתרונות דכאון - ונסעתי שעה לעיר אחרת כדי לראות סטנדאפ עם חברות. וחזרתי נורא מאוחר ונרדמתי עוד יותר מאוחר וישנתי רק 4.5 שעות אבל תפקדתי כמו גדולה למחרת והרגשתי שככה המבוגרים מתנהגים, יש חיי חברה ומשפחה ועבודה ואפשר לאזן ביניהם והופה, תראו אותי. תראו אותי indeed.

עדכון בחסות פצפונת ישנה - תקלות בעבודה ובריאות בבית

 הפצפונת נרדמה לשנת הבוקר שלה, בוא נראה כמה זמן יש לי לכתוב לכן עד שהיא תתעורר...

ובכן, עד כה היו לי 5 ימי עבודה, כאשר רק אחד מהם כלל נוכחות של הבוסית, וגם אז היו לה מלא ישיבות והיא הרגע חזרה מחופשה אז לא הייתה יותר מדי אינטראקציה. יחד עם זאת, אין מה לדאוג, בתחילת השבוע החברה מהעבודה הודיעה לי על שמועות היסטריות שהוצע לבוסית תפקיד בכיר בחטיבה אחרת, תחת הבוס הקודם שלה, ושאת האגף שלנו הולכים לפרק לחלקים שונים ובלה בלה בלה. אם X תבוא אז נעזוב, Y זה עוד סביר, Z בסדר מבחינתי אבל היא לא סומכת עליו, וכו'. אז אני בבית עם כל זה, וכמובן סף החרדה מטפס, ותוך כדי אני מנסה להרגיע את החברה הזו, ומודה בלב שאני לא במשרד כי במצב הזה אני הייתי חוטפת התקף חרדה והיא לא הייתה שמה לב מרוב הסרט שלה.

חשוב לציין פרט חשוב - החברה הזו, מלבד העובדה שהביאה אותי לתפקיד, עזבה לכמה שנים לתפקיד אחר באותו ארגון, ועם כמה שהיה לי קשה להיפרד ממנה והמצב החברתי לא להיט, ההיעדרות שלה כן שיפרה קצת את התחושה כי היא מביאה איתה המון אנרגיה, לטוב ולרע, והיא הייתה בשלב הזה בתפקיד כבר יותר מ-5 שנים וממש נמאס לה, והתחושה הייתה ברורה לחלוטין. אז היא הלכה, והיה לה טוב ומעניין וגם אצלנו השתפר, וכשהיא סיימה שם, היא חזרה אלינו ומהתחלה רק התחרטה על זה. ואני חוזרת ואומרת לה שהיא צריכה את השינוי הזה והיא גם ככה אומללה, וכנראה שזה קצת עוזר... אבל היא מתקשה לצאת מהלחץ של זה. אני כנראה עברתי פאזה אגרסיבית לעבר הדחקה, אבל כל דבר שנותן לי שלוות נפש יתקבל בשמחה.

סיבוך נוסף שנוצר בעבודה הוא שבעקבות הצקות שלי לגבי איך אדווח על ימי ההיעדרות שלי, ואחרי כמה ימים של דממה והצקות חוזרות ונשנות שלי, פתאום התברר שחשבת השכר מעדיפה להשאיר אותי על 100% משרה, כביכול כדי להטיב איתי כי ככה המשכורת לא תשתנה וההפרשות הסוציאליות וכו', וההיעדרות שלי "רק" תאכל לי ימי חופש. זוכרות שדיברתי איתה בעבר גם לגבי ה-60% וההשפעות על ההטבות, וזוכרות שהתכתבתי איתה על 'שעת הנקה' שאני לא אקבל כי 60%? אז אופס, כנראה לא רלוונטי. ולמה לא טרחה להגיד לי לגבי זה רק אחרי שאני לחצתי באגרסיביות? או וול. אז לגבי זה אני עוד מתלבטת מה לעשות - ההיגיון הבריא אומר לשתוק ולשרוף ימי חופש כי ככה אקבל משכורת רגילה ובכל יום עבודה אוכל לצאת שעה מוקדם יותר, ובארגון שלי אפשר להיכנס למינוס ימי חופש, אבל זה כנראה יגרום לי לחזור לעבודה מלאה יותר מהר (אולי חצאי ימים פה ושם?). מנגד, אני יכולה לחזור לחשבת השכר ולהסביר לה שזה לא מה שסוכם איתי, וזה גם לא מה שהיא עצמה אמרה לי, אז שעם כל הכבוד היא מוזמנת לדחוף את זה ולשנות את תנאי ההעסקה כמו שנקבע מראש. ניסיתי להתייעץ אתמול עם בן הזוג אבל הוא היה ער עם הפצפונת מ-5:15 בבוקר (אני כבר הייתי בטיול עם הכלבונת בשלב הזה) ומותש לחלוטין עד שאני הגעתי ב-16:30 (השכנים התנצלו וקדחו והפריעו לה לישון, אז שנת הבוקר הייתה 40 דקות ושנת הצהריים 45 דקות ובכל שאר השעות הוא היה צוות הווי ובידור).

יחד עם זאת, הפעם השנייה במשרד הייתה יותר קלה. פחות דרמטית. מהשנייה ששאלתי את הבוסית - ממש ברגע שהיא נכנסה - אם זה רלוונטי, ונעניתי שהיא לא דיברה עם הבוס בנושא אבל היא כן רוצה את התפקיד, נרגעתי. אני לא יודעת למה, אולי כי לפחות אני לא בחוסר ודאות, אולי כי הצלחתי להסביר לעצמי שהתפקיד כנראה כבר אויש כי העובדת הקדמת פרשה במפתיע ולא היו נותנים לה לעשות את זה אם לא היה כבר מחליף/ה, ואולי כי הבוסית רמזה שהיא תיקח אותי איתה, ואני השבתי בחיוך שכל עוד שהיא מודעת לשעות העבודה שלי, הכל טוב. וזה לא שאני מחפשת תפקיד אחר, והמחשבה על לעבור חטיבה רק מפחידה אותי... אולי פשוט עברתי להדחקה אגרסיבית. אני לא יודעת. הרי הבוסית בתפקיד כבר 9 שנים, ואני אצלה כבר כמעט 8 שנים. אי אפשר להמשיך ככה לנצח.

זה בחזית העבודה. בחזית האישית - ההורים של בן הזוג נדבקו בקורונה. האחים בד"כ קופצים אליהם עם הילדים בשישי בצהריים. שישי שעבר, בבוקר, האמא שולחת הודעה בקבוצה המשפחתית שהאבא מצונן ומשתעל אבל מסרב לעשות בדיקת קורונה - 'ראו הוזהרתם'. אז אף אחד לא בא, ולמחרת האבא יצא חיובי. ויום אחר כך גם האמא. הסימפטומים הרגילים, אבל לא יותר גרוע מזה. אתמול הוא כבר יצא שלילי, אחרי שבמהלך השבוע שלח תמונה להשוויץ באנטיגן השלילי שלו... רק שבתמונה היו שני קווים והיה צריך להסביר לו שזה לא משנה אם אחד מהפסים רחב מהאחר.

זו הייתה סיטואציה עם פוטנציאל ללחץ, כי אמא של בן הזוג נפגשה איתו ועם הפצפונת בחמישי באוויר הצח, וכמובן שנישקה את הקטנה, ולמחרת אני והפצפונת נסענו להורים שלי. אז הייתי קצת לחוצה אבל קיוויתי שהאוויר הפתוח עשה את העבודה, ואכן בן הזוג והפצפונת נשארו בריאים (ולא סביר שבן הזוג היה עובר את זה בלי סימפטומים, ושנינו הרי מנשקים אותה כל הזמן). בהמשך השבוע לקחנו אותה יחד לטיפת חלב כדי שבן הזוג יהיה מעורה בפרטים, וקיבלתי משוב חיובי על זמן הבטן (אני מודדת עם טיימר כל יום כדי לוודא שהיא עושה מינימום שעה) וקצב ההתפתחות והגדילה, ובסוף היו חיסונים של חודש רביעי שהתעכבו בגלל החגים. יום למחרת היא הייתה קצת מסטולה ומסכנה, ישנה די הרבה, הייתה חמה אבל לא הגיעה לחום, אבל פיזרה חיוכים כמו אלופה. למחרת אני כבר הייתי במשרד והיא בקושי ישנה, אז כנראה החלימה לגמרי, טפו טפו טפו.

הופה, יש ציוצים מצד הפצפונת!

That's all the time we have today, folks.

סוף החל"ד ואוקטובר בקליפת האגוז

אני רוצה לספר לכם דברים אבל אין לי כוח לנסות לעבד את זה למילים. אני מחכה לחיבור ישירות במוח כדי שיצליח להעביר את כל התחושות בלי הסברים ונימוקים, ואולי גם ימצא כמה נקודות ששכחתי.

החזרה לעבודה, כצפוי, הייתה מאתגרת מאוד. הייתי די מתוסכלת בגלל הסתומה ממשאבי אנוש שלחצה עלי למשך יומיים, נעלמה בחגים, ואז כשכתבתי לה התנהגה כמו היפית שלווה ולא הבינה מאיפה הלחץ (גברת, את מדברת איתי בצהריים וכותבת לי הודעה באורך הגלות, למחרת בבוקר כבר שולחת תזכורת - מה אני אמורה להבין מזה?). לזה אפשר להוסיף את העובדה שהבוסית חשבה שאני חוזרת בחמישי במקום בראשון. מדוע היא חשבה זאת? כי היא יצאה לחופשה בשני ורצתה זמן לחפוף אותי. לו הייתה מסתכלת בהתכתבות בינינו, הייתה רואה שהיא שאלה אותי ספציפית אם לדווח שאני חוזרת ביום ראשון, ועניתי כן. אחרי זה היא הפעילה עלי לחץ, ויתכן באופן פאסיב אגרסיב כדי ממש להפעיל את כל הכפתורים שאמא התקינה, כדי שבכל זאת אגיע למשרד לכמה שעות בחמישי (במקום לעבוד מהבית בראשון). תוסיפו לזה את העובדה ששיחה איתה ועם היא ממש"א הייתה כל הזמן על בסיס חוסר תקשורת, וכל אחת אומרת משהו אחר ואומרת שהיא שמעה את זה מהשנייה... אקיצר, העניין עם הבוסית ממש הכעיס אותי. וכל זה בצהריי יום שלישי, כשהיא רוצה שאבוא בחמישי. מחופשת לידה! התבשלתי עם זה בשלישי, ובקימות בלילה, ורביעי בבוקר. בסוף שלחתי לה הודעה שזו התראה קצרה מדי ושאתחיל בראשון, והיא כמובן אמרה שאין בעיה. אחרי זה עוד הגדלתי והצעתי להגיע בראשון למשרד במקום בחמישי שאחריו (אני חייבת יום אחד במשרד) והיא אמרה שאין בעיה לעשות את זה טלפונית.

אז למה הלחץ לחזור מחל"ד יום מוקדם יותר, לעזאזל?!

בקצרה, אתמול היה שילוב של העייפות בגלל שעון חורף (פצפונת קמה ב-4:40) ולחץ בגלל ההתחלה החדשה... והעובדה שלמרות שקיבלתי סיסמה זמנית, לא הצלחתי להתחבר. פתחו קריאה, סימסתי לכמה אשי IT ואז ישבתי על התחת וחיכיתי במשך 4 שעות עד שיתקנו את זה. זה נגמר בהודעות מתנצלות ומתחנפות ל-5 אנשי טכנולוגיות (מהם ענו רק אלה שלא יכלו לעזור - 'אני בחופש, דברי עם X', 'אני עם גב תפוס', 'העברתי לטיפול Y'). אח"כ מישהו מהעבודה עוד ניסה להעלות איש IT נוסף על הקו, וזה שם אותנו על המתן ונעלם. אקיצר, 4 שעות של כלום. לא, זה לא מדויק, מישהי שאני לא מכירה מהארגון הספיקה להתקשר לומר שהתיבה שלי לא מקבלת מיילים, ושהיא שלחה לי זימון לשעה 14:00, אז אולי שתעביר לי למייל הפרטי?

בן הזוג הפתיע לטובה, קם בשעה מוקדמת מאוד (כזו שלא היה ער בה כבר שנים) והיה מוכן על הדקה כדי לקחת אותה ממני. העסיק אותה, סיפר סיפורים, שירים, משחקים, ואפילו לקח אותה לטיול בעגלה בחוץ. אני טיפסתי על הקירות, בכיתי, חטפתי התקף חרדה, ובשלב מסוים שאבתי את הבית, החלפתי לה חיתול והרדמתי אותה. כעבור 4 שעות קלילות, הבעיה תוקנה (ע"י נמען הודעה מס' 5) והתחברתי לגלות 484 מיילים. כעבור שעה צמצמתי ל-10, והתחלתי לקרוא חומרים וסקירות בתקופות שנעדרתי. הבוסית התקשרה והופתעה לשמוע שאני לא הכי שמחה בעולם ודי מסוייגת, וצחקקה למשמע בוקר התקלות הטכניות וסיפרה על טרטורים משל עצמה ע"י הטכנולוגיות. שיחת טלפון קצרה, אמרה שתתקשר שוב, ובזה סיימנו. לפני שהתנתקתי אחה"צ (בדיוק 8 שעות אחרי הניסיון הראשון להתחבר בבוקר) שלחתי לה מייל שאומר שאני הולכת להיות עם פצפונת, ואם היא תרצה בכל זאת לחפוף היא מוזמנת להתקשר, אבל אני מבקשת שאת הדברים הדחופים גם תכתוב כדי שלא אפספס משהו. לא התקשרה, והיום היא טסה.

אני לא זוכרת אם כתבתי בדיוק, אבל אני חוזרת לעבוד רק 3 ימים בשבוע (מש"א הודיעו לי שאלה יצטרכו להיות ימים קבועים, וכמובן לא אמרו את זה לבוסית שהופתעה לשמוע שאעבוד רק יומיים השבוע בגלל הבחירות), מהם יומיים מהבית ויום אחד (חמישי) מהמשרד. ככה אני מורידה את רוב זמן הנסיעות שיאכל לי את הזמן עם פצפונת.

אקיצר, אתמול היו לפני שני התקפי חרדה, הרבה בכי ותסכול, עצבים... בן הזוג אמר את כל המילים הנכונות והרגיע אותי שאני עדיין כאן איתם, שאני יכולה לצאת מהחדר מדי פעם והם יכולים להיכנס, שעדיין לא פספסתי שום דבר. מניחה שיום חמישי יהיה גם מאתגר, כי זה לקום בשעה ממש קשה עבורו כדי שאספיק לרכבת לעבודה, וקשה בשבילי כי לא התרחקתי ממנה לכל כך הרבה שעות מאז המלונית אחרי הלידה.

היום, אגב, היא בת 5 חודשים.

כרגע אני מתחרטת שחזרתי, ולדעתי הייתי צריכה לסחוב לפחות חצי שנה. החסכונות קצת היו סובלים אבל לפחות היה לי עוד זמן. אבל כאמור, היה לחץ מסוים לחזור עכשיו כי הבוסית תיעדר לשבועיים והסגנית שלה (בעל כורחה) גם לכמה ימים. הבוס שלי, כאמור, לא מהווה משהו רלוונטי מבחינתה במשבצת הזו, כנראה. אבל אני מכירה בכך שלא חוויתי מספיק ימים כדי לקבוע אם זו באמת הייתה החלטה שגויה, והאמת היא שהייתי מתקשה לחזור בכל שלב. אבל יהיה לה טוב לא להיות רק איתי, ויהיה לבן הזוג טוב שיש מישהי שצריכה אותו ושהוא אחראי עליה ואוהב אותה עם כל הלב, משהו לקום בשבילו בבוקר.

על הבחירות אין לי מה לכתוב כי אני משוכנעת שזו הולכת להיות ממשלת גיהנום שכוללת גורמים גזעניים וחשוכים, אבל אני כל כך עסוקה בצרות של עצמי שאני מצליחה להתעלם מזה באלגנטיות. בן הזוג גילה שהכבד שלו במצב ממש רע, ועל כך עושה התאמות תזונתיות מרובות, שבינתיים מקלות מהותית על הצרבות (עשה בדיקת ינשופון לליקובקור שיצאה שלילית) וגם התחיל בחודש האחרון לצאת איתנו קבוע לטיולי ערב, כשפצפונת עליו במנשא והכלבה אצלי ברצועה. הכלבה אמורה לעבור ניתוח עוד כשבועיים להסרת שני גידולים קטנים בפנים, ואני מתלבטת אם בודקים באותה הזדמנות שהם לא סרטניים (כל הכלבים במשפחה שלי נפטרו מסרטן). בפברואר היא תהיה בת 10, ועכשיו באוקטובר היא כבר 8 שנים אצלי. לצערי, היא ירדה בסולם סדרי העדיפות בגלל הפצפונת, ובין לבין אובדן סבלנות וצעקות עליה, שנינו מכירים בכך ומנסים לתת לה תשומת לב מדי פעם. מגיע לה יותר, אבל כרגע אין לי לתת.

אה, ואמא שלי הגיעה למיון פעמיים. לילה אחד התחילו לה לחצים בחזה וקשיי נשימה, אז אחי הבכור בא לקחת אותה למיון (אבא שלי פחות יעיל בסיטואציות כאלה וכנראה רק יצעק עליה). אחרי לילה שלם שם ומדדים תקינים לחלוטין, היא שוחררה הביתה לנוח, שם לא הצליחה לנוח, המשיכה להתקשות, וחזרה לחדר המיון. בשלב זה אני הצלחתי לשוחח איתה (עד אז חשבתי שהיא ישנה ולא רציתי להפריע), ואחרי 2 דקות שיחה אמרתי לה שאם כל המדדים יוצאים תקינים שוב ושוב, זה נשמע לי כמו התקף חרדה, ואמרתי את כל המשפטים שכל מי שחווה חרדה צריך לשמוע ('אתה לא לבד, זה עובר, אני יודעת שזה מרגיש כמו סוף העולם אבל זה ממש לא, תכף תרגיש יותר טוב' ועוד). בסופו של דבר השאירו אותה להשגחה, אבל ברגע שהמדדים והאקג שוב יצאו תקינים לגמרי, וסירבו לתת לה חמצן כי הגוף הראה שהוא לא צריך גם אם היא הרגישה שכן, היא אמרה להם שאני חושבת שזה התקף חרדה, וככה התייחסו לזה, והופה, הכל הרגיש יותר טוב. קיבלה כדור נגד החרדה, כדור נגד הכאבים, ישנה נהדר ושוב קמה אריה. חשוב לי לחדד שהרשיתי לעצמי את היחס הזה בגלל שהיא אישה מאוד בריאה, ולא הייתה שום סיבה לחשוב שמשהו לא בסדר פיזית, וכל דבר שהיא אמרה לי בשיחה נשמע לי textbook התקף חרדה. היא שוחררה עם מרשם לקלונקס וחיוך עצום, ואני ממשיכה בראשי להגיד 'אמרתי לך' לאחי האמצעי שהתעקש איתי שיש מצב שזו לא חרדה והוא לא בטוח.

כאילו שאני לא מזהה התקף חרדה מקילומטרים. (אז בסוף באוקטובר לא היינו באף ארוחת חג, כי בראש השנה לא רצינו שהפצפונת תסבול מפקקים וערב סוכות היה השחרור הראשון מהמיון)

טוב, נראה שבכל זאת מצאתי את המילים. עכשיו כבר עייפתי, ואני מחכה לראות אם הפצפונת או בן הזוג יקומו, כדי שאולי אספיק לתור שלי לדואר כדי לשלוח מסמכים שיעזרו לי לקבל אזרחות גרמנית עבורה (את שלי קיבלתי בתחילת יולי). תודה שקראתן. מצטערת שאני לא כאן.

ספטמבר

ב-10.9.21 הייתה לי החזרה של ביציות מופרות, לא זוכרת אם אחת או שתיים. בן הזוג היה בכאבים ביום לפני כן וההחזרה נקבעה לשעות הבוקר אז אמרתי לו שימשיך לישון ושאסע לבד. הרי עברנו את זה כבר פעמיים והוא היה שם איתי, וזה באמת עניין של כמה שניות.

אז כמובן שהוא המשיך לישון ואני התארגנתי ויצאתי - והאוטו לא התניע. ניסיתי כמה וכמה פעמים, לא עבד, מיד הזמנתי מונית. 100+ שקל לכל כיוון, ופנים המונית היה עטוף בכל כך הרבה שקיות שהמחשבה הראשונית הייתה 'אז ככה בולבול מוגן מרגיש בזמן סקס'. 

ב-22.9.21, יומיים אחרי יום ההולדת ה-38 שלי, נסעתי בבוקר למקום הקבוע בהרצליה, איפה שעשו בדיקת זקיקים ובדיקת דם בערך כל יומיים-שלושה מהרגע שהתחלתי לבייץ. זה לא המקום שעשו את ההחזרות. בפעם הראשונה נסעתי בטעות למקום של ההחזרות ולא למקום של הבדיקות. אז נסעתי בבוקר, בדיקת דם, ואני לא זוכרת בדיוק אבל אני די בטוחה שהייתה לי בודקת חמודה, וזה היה רק דם ולא זקיקים, שזה גם מרגיש נתיב אחר, אם כי כולנו יושבות ביחד בנשימה עצורה. אז נסעתי בבוקר ולקחו לי דם, ואז נסעתי לשבת בבית קפה בהוד השרון עם שתי חברות. הן לא ידעו דבר. אחרי הישיבה בבית הקפה, נסעתי הביתה, וכשהייתי כבר בחנייה ועשיתי רוורס, הטלפון שלי התחיל לרטוט והמספר של המרפאה היה רשום על הצג. חייבים לענות מיד בגלל שאי אפשר לחזור אליהם ואז צריך לחכות שיתקשרו שוב, אז אני עושה רוורס בחנייה והיא על הרמקול ומוודאת את שמי ותעודת הזהות, וזו ההחזרה השלישית ובהתאם השיחה השלישית הזו, אבל. אבל אבל אבל. הפעם היא אומרת שיש סימנים חיוביים. היא תנקוב במספר כלשהו, רמה של הורמון מסוים. אני לא זוכרת בדיוק, אבל בבדיקות בשיחות הקודמות התוצאה הייתה חד ספרתית, ופתאום... הפעם זה היה תלת ספרתי. ואני מגמגמת באושר והיא אומרת שאני אצטרך לבוא להיבדק עוד יומיים כדי לוודא שהרמה ממשיכה לעלות.

סיפרתי לבן הזוג מאחורי הגב של טכנאי המזגנים.

אז עוד שבועיים זו יום הולדת 39 ואני אחרי הישג מטורף, שזו היא, אבל אני עדיין אני. עדיין לא מוצאת סיבה לחגוג. עדיין לא רוצה לחגוג את עצמי. ועצמי זו הבעיה, כן? זה לא שאני לא רוצה לחגוג אותה, זה לא קשור אליה, אני פשוט לא רוצה/מבינה/יודעת איך לחגוג את עצמי.

אני אומרת לעצמי שזה קשור לתקופה, שזה קשור לכך שלמשך כשבוע לא לקחתי את האנטי-דכאוניים כי נגמרו ואז בן הזוג התנדב להביא אבל זה התעכב ביום ואז פתאום נגמר המרשם ואז עד שאושר חידוש במרפאה... תזמון מצוין, אני יודעת. 

- תוספת של אחרי כמה ימים: רוב הפוסט נכתב בשישי, בשבת קיבלתי מחזור, משלימה ביום שלישי אבל ישנתי גרוע והקטנטונת סיימה את הלילה ב-5 בבוקר, אז מצב הרוח לא השתפר -

בשישי בבוקר קיבלתי הודעה שהמרשם חודש, וכשב-11בן הזוג עדיין לא הפציע, העמסתי את הפצפונת לתוך מנשא וצעדנו יחדיו למרכז העיר (סופר פארם ומכולת לאיסוף דברי דואר). וכמובן שזה היה מאתגר... היא בכתה בדרך (כנראה רצתה כבר לאכול), בכתה קצת בסופר-פארם אבל התחלתי לרקוד במקום ודיברתי אליה המון. כמה נשים בתור הציעו לי לשבת - "תודה, אבל ישיבה מפעילה את הסירנה" - ואחרי שהיא התחילה שוב להתבכיין הן דחקו בי להתקדם בתור. ואז כמובן שהייתה גרסה אחרת של האנטי-דכאוניים שלי, שלא רציתי לקחת, ויצאתי עם הפצפונת לחפש צל כדי להאכיל אותה, וייבבתי מעל הראש שלה, תוך התנצלות שמגיע לה יותר טוב... כנראה שהיא החליטה שהכי צריך להיות מאוזן אז היא שתקה בזמן הזה. הגענו לצל והתארגתי להאכיל אותה אז היא התחילה לבכות ואני הפסקתי. בזמן שאני מאכילה אותה בצל, יושבת על מדרכות, ראיתי מעבר לכביש מרפאה של קופת החולים שלי. ראיתי רק חלק מהשם אבל באתר הצלחתי לברר את השם המלא, ואכן - יש שם בית מרקחת. סיימה לאכול, נארזה מחדש, חצינו את הכביש... הייתי צריכה לחכות איזה 10 לקוחות אבל זקן מקסים ראה אותנו ביחד ומיד דחף לי את הפתק שלו ולקח את שלי במקום. אמרתי לו שהסבירו לי שאני לא צריכה לחכות בתור, אבל הוא התעקש. ומסתבר שטוב שכך, כי מראש הרוקחת הודיעה לי שאם התרופה לא למיועדת לתינוקת, אין פטור מתור. חבל שלא אמרתי לה שטכנית התרופה תסייע לתינוקת שכן היא תמנע מאמא של התינוקת להרוג את עצמה, ובמקרה זה מי כבר יטפל בה. התעצבנתי נורא, ואמרתי לה שבמקרה הזה יש לי פתק של לקוח קשיש ומלמלתי בזעם, ומישהו בתור ליד הודיע לי שזה בגלל שהרוקחת הזו ערביה, ובגלל זה צריך את ביבי וסמוטריץ'.

כאן היה את התרופה הנכונה ולקחתי את כל מה שהרופאה רשמה כדי שיהיה מאגר, ואחרי הרוקחת אפילו קראה לקשיש, אם כי מישהי עם עגלת תינוק כבר נכנסה בדרך. הודיתי לו מקרב לב והלכתי. נטענתי מטוב הלב שלו ומהעובדה שהתרופה אצלי ביד, ועוד הלכתי לאסוף חבילה (ספר על הקומיקאיות הראשונות באנגלית, חוברת צביעה עם ציורי ואן גוך בשביל החברה שליוותה אותי בכל תהליך ההריון) וחזרתי ברגל הביתה, עם עצירה לקנות משהו קר בשבילי ואייס קפה בשביל בן הזוג, שאמר יום לפני כן שבא לו. שופינג תמיד מרומם את מצב הרוח, גם כשזה במכולת.

היום יום הולדת 79 לאבא שלי. שבוע שעבר הוא בכלל לא הלך לעבודה כי הודיע שאין לו מה לעשות, ישב בבית רוב היום מלבד כשעשה סידורים עם אמא שלי, ובהה באוויר. התקשרתי אליו ואמרתי 'עד 120', אם כי שנינו יודעים, אני חושבת, שזה הרבה יותר קרוב מזה. בשישי ניסע לחגוג לו. 

ברקע כבר מתחילים לדבר על חזרתי לעבודה. הציעו לי לחזור 3 ימים במקום 5, שרק 1 מהם במשרד. צריכה להחליט אם חוזרת בסוף ספטבר או אוקטובר. השיחה עם בן הזוג נעה בין דיבורים על משפחתון לכך שהוא יטפל בה ואמא שלו תעזור. ובינתיים אני איתה בלילות ורוב היום, והיום כשכבר התחלתי להיסדק הוא אמר שזה המצב כי הוא חולה, ומהר לקח אותה לאמא שלו (שבוע שעבר היא חזרה משם צרודה כי לא הפסיקה לבכות, והם החליטו שזה הגזים אז החלפנו לנוטרילון, ועכשיו הקקי צהוב - סליחה - אבל היא לא הפסיקה עם נושא הבכי והחל משלשום העלתה רמה ככה שהיא בוכה בשנייה שאני מנסה להרדים אותה).

חסר פה אימוג'י מרים ידיים באוויר.

חצי מחשבה

אחרי שהאקס ואני אימצנו את הכלבה, לו"ז הטיולים היה אני בבוקר, הוא בצהריים כי הוא עבד משמרות, ואז בערב בדרך כלל היינו יוצאים ביחד. וכשהוא היה יוצא למילואים, הייתי סופרת את מספר הטיולים שנשארו לי עד שהוא חוזר.

ואז נפרדנו, ואני לקחתי אותה, וחשבתי על זה שכל הטיולים עלי ואין כבר מה לספור, ומן הסתם התרגלתי ועכשיו הטיולים איתה - מלבד כשהיא מנסה לתקוף כלבים אחרים - הם ניקוי ראש ואני אוהבת אותם.

אז אותו הדבר הטיפול בפצפונת. משהו באחריות המלאה שלי נורא הפחיד אותי בהתחלה, ברמה של חרדה, ורק חיכיתי לקצת זמן משלי. אבל ככל שעובר הזמן ובן הזוג בכאבים ופחות יכול לתפקד - ויש הרבה ימים כאלה - אז יש לי יותר ימים מלאים. לפני שבועיים-שלושה הפסקנו עם המשמרת יום/לילה ומאז היא ישנה לצידי בעריסה מתחברת בלילה ואני זו שקמה אליה, ואני קמה איתה בבוקר, ומטפלת בה במהלך היום (כשהוא לא מרגיש טוב).

ולאט לאט אני אתרגל שזה המצב ואני אפסיק לספור, וזה פשוט יהיה המצב.

-

את הפוסט הזה כתבתי בבוקר. עכשיו ערב, אחרי יום שהוא היה דווקא נוכח בו, ובשלב מסוים עשיתי אין ספור לחיצות והשתפר כאב הראש שרודף אותו כבר 3 ימים. אבל לערב הגענו שנינו מותשים אחרי שהיא בקושי ישנה במהלך היום - פרץ גדילה של 3 חודשים או התרגשות שהוא היה איתנו רוב היום? - ואחרי שהיא סוף סוף נרדמה ניהלנו שיחה מלאת דמעות על הספה.

אני אמרתי שאני מתגעגעת אליו, שקשה לי לחיות עם ולהרגיש בלי, על הכעס והתסכול שהוא מפגין בזמן הכאבים, על כך שאני מרגישה שאני הולכת על קליפות. הוא סיפר כמה הוא מיואש מהכאב, כמה הוא לא רואה שום אפשרות שזה יעבור והקנאביס מוחק אותו כבנאדם ורק מעמעם את הכאב מספיק כדי שהוא יתאמץ יותר ואז שוב יכאב בצורה חמורה יותר למחרת. הוא אמר שהוא בדק את הקריטריונים להמתת חסד בשווייץ. הוא סיפר כמה הוא מרגיש לבד, שהמשפחה לא מכירה במחלה שלו, שאין סיכוי לשיפור... ואני אמרתי שמבחינתי כשהבאנו אותה לעולם, שנינו התחייבנו שהתאבדות היא כבר לא אופציה. כמובן שעם זה הוא לא הסכים.

כנראה שאף אחד לא יודע כמה זה חמור באמת. כמה ימים הוא לא ישן טוב, כמה הכאבים קשים, כמה מעט זמן הוא מסוגל להיות איתי ואיתה וכמה הוא נמצא בכאבים גם בכל רגע כזה. לא אצלי ולא אצלו. לצד שלי אין לי מה לספר, ההורים רק ידאגו ויעמיסו את זה עלי, אחי שואל מרחוק אבל אין לו זמן באמת ועד שהוא שואל, אני כבר מבינה שאין סיבה לספר לו. החברות רק יכעסו שהוא לא נותן יותר וידרשו להעמיד אותו על מקומו. ואצלו יתייחסו לזה כמו חולשה, ויתור, סתם משהו בראש.

תום החופש הגדול

 תכף עוברים להם 3 חודשים מאז שהפצפונת הפציעה, וכמובן שהבוסית התחילה כבר לדבר איתי יותר לעומק על מתי תסתיים חופשת הלידה ואיך אחזור למשרד.

בקצרה - הסמנכ"ל הקודם היה הרבה יותר גמיש מזו שהחליפה אותו, ובעוד הוא היה נכון לתת לי לחזור במשרה מלאה מהבית, הנוכחית לא מוכנה לתת שנייה יותר ממה שכולם מקבלים, משמע יומיים עבודה מהבית. אפשר להתווכח אם זה נכון מצידה או לא, אבל העובדה שהיא שהנסיעות הלוך ושוב לוקחות לי כשעתיים-שעתיים וחצי מהיום, וכעת שהפצפונת בתמונה, זה זמן עוד יותר יקר ערך.

מה גם שהסיבה היחידה שתכננתי לחזור אחרי המינימום הייתה בגלל החשש של הבוסית לגבי איך יסתדרו, אבל העובדה היא שהמשרה שלי חולקה ל-3 אנשים, ובשיחה האחרונה עם הבוסית היא נשמעה שהכל מסתדר. אחרי ששוחחנו שוב וחידדתי בפניה שזה, לצד העבודה במשרד והעובדה שאני בכנות לא יודעת איך בן הזוג יסתדר עם הפצפונת בהיעדרי, מדרבנים אותי לקחת את הווראיציה הארוכה של חופשת הלידה. היא חזרה עם זה לסמנכ"לית ובסוף התקשרה אלי עם הצעה שלא כל פרטיה ברורים לי, אבל השורה העיקרית בה - 3 ימי עבודה, מהם רק 1 במשרד. 

אני לא יודעת לכמה זמן, או אם מדובר בימים קבועים, ומה נעשה אם נקבעת ישיבה ביום שאני לא עובדת בו, שלא לדבר על הטלפונים לנייד, ומה תהיה המשכורת במצב הזה וכמה זמן אוכל להחזיק מעמד וכמה זמן זו תהיה אפשרות. בן הזוג בגלל חושש שאחר כך לא יתנו לי לחזור ל-5 ימי עבודה.

אני מבחינתי כבר מקבלת את ההצעה ומקווה שזה יעזור עם החרדות ועדיין ייתן לי זמן עם הפצפונת, ועוברת להתלבט אם אשוב בסוף ספטמבר או בסוף אוקטובר. היתרון של סוף אוקטובר זה עוד זמן, מן הסתם, אבל אם אשוב בסוף ספטמבר זה חוזר לנושא ההדרגתיות, כי עם החגים באוקטובר יש פחות ימי עבודה וכן זה אומר לקבל משכורת מוקדם יותר. ההורים כבר אמרו שאם נצטרך כסף במסגרת הזו אז שרק נגיד להם, אבל בתכל'ס ברור לי שברגע שהם לא מעבירים כסף אלא רק אומרים את המשפט הזה, הסיכוי שנבקש מהם הוא אפסי. נחייה על החסכונות וזהו. יש מספיק. גם ככה מלכתחילה לא בניתי עליהם.

חוץ מזה, בעודי מהרהרת היום שטכנית יש לי את כל מה שאי פעם רציתי - בן זוג, בית, כלבה ובת - יש כאן חלל, מן הסתם. יש את הכל, אבל הדיכאון עדיין פה בפול פורס. אני לא מרגישה יותר טוב, בכנות. אני מתפקדת, למרות זה, כרגיל, אבל אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר.

אז שוב, טכנית יש את כל מה שרציתי. כשזה ברקע, אחי עושה איזה טיול להורים שלי שדורש שהם ישנו אצלו ויקומו מוקדם בבוקר. בסוף הטיול אני מקבלת תמונות והם מתקשרים לספר כמה הם נהנו, ואני מפרגנת לו בהודעות ואיזה כיף ואיזה יופי, ואז הוא מתקשר ומגשש לראות אם הם באמת נהנו וכמה. ואחרי כמה רגעים, ככל שהשיחה מתקדמת, הוא מודה שהוא שואל בגלל שבלילה קרה משהו עם אבא שלי. מסממני הגיל. לא משהו חמור, אבל ללא ספק אור מהבהב כשברקע יום ההולדת ה-79 שלו שבא וקרב. ואחי כאילו מתווכח איתי שלא מבינים את המצב עד שקורה משהו כזה, ואני מנסה להסביר לו שזה כל מה שאמא שלנו אומרת בשיחות איתי, והוא עדיין בראש של 'כן, את לא מבינה עד שאת רואה' וכו' וכו' וכו'. לא יודעת. בכל מקרה, הפצפונת קיטרה, השיחה נגמרה, והטעם הרע בפה נותר. 

זה מרגיש שבזמן האחרון זה בעיקר מה שאני טועמת. אין מה לעשות עם הידיעה, או עם העצב. והאמת היא שנדרשת פה מחשבה עמוקה וצעדים שפשוט אין לי את הרצון לנקוט בהם. שכן, אם טכנית יש לי את כל מה שרציתי, אז אני אמורה להיות מרוצה, לא?

החברות המבריזות באו לבקר. בקצרה, אחת מהן הציעה לקבוע שוב ואז עניתי לה בפרטי שאני מעדיפה שלא נקבע כי הדחייה שאני חשה עם כל ביטול קצת גדולה עלי כרגע. הוספתי משהו ברוח שזה מרגיש כמו משהו שצריך למחוק מרשימת המטלות ושלבת שלי מגיע יותר טוב מזה. בהצעת הבחור כתבתי לה שאם הן רוצות לבקר, שפשוט יעדכנו בבוקר של יום כלשהו וזהו. קצת קיוויתי לקבור את זה בזה, אבל כנראה שגם לא, כי כשהוא הציע שבאותו היום שההיא הציע נבקש מאמא שלו עזרה, דחיתי את זה ביום. בסוף הן אכן הגיעו ביום ההוא, עם לחמים וגבינות ומתנות בשבילי ובשביל הפצפונת. היא הייתה מאוד fussy באותו היום, אז רוב המפגש היא ישנה עלי ומרגע שהתעוררה היה מעט מאוד שקט. הבחור היה איתנו בהתחלה אבל מהר מאוד יצא לעשות קניות. בשלב מסוים הלכתי להכין עם הפצפונת בקבוק עבורה, והיא דפקה סלטה אחורה - כמובן שהרגליים שלה היו תפוסות בזרוע שלי אבל את היד השנייה בדיוק הושטתי לבקבוק, אז היא בכל זאת נטתה אחורה בצורה מסוכנת, ומלבד הבהלה העצומה, גם כל כך כעסתי על עצמי שזה קרה מול אחת מהחברות. בשורה התחתונה, הנתיבים שלנו ממשיכים להתפצל ולמרות שניסיתי במפגש לשאול אותן ולדבר על דברים אחרים, הן שאלו על הלידה והקטנה ויכולתי להרגיש את עצמי הופכת להיות אנקדוטה כמו קודמות רבות, החברה שעברה עיר והתחתנה וילדה תינוקת ואז נותק הקשר. אבל המפגש עצמו היה נחמד, גם אם הרגשתי לא נעים ותהיתי אם הגיעו רק בגלל הנזיפה, ומה הסיבה שלא הגיעו עד כה, והאם זה פרט להן על משהו או באמת סתם נסיבות, ועוד, ועוד, ועוד.

עוד פחות מחודש יום הולדת 39 לי. איך יכול להיות שטכנית יש לי את כל מה שרציתי, ועדיין אני מרגישה כל כך עצובה? איך אני לא מסוגלת לחגוג לעצמי כל כך הרבה הישגים? מה עוד אני צריכה לעשות כדי להיות מרוצה?

רסיסים של בנאדם

 והאמת, אם אהיה כנה עם עצמי, היא שהמצב לא טוב.

וזה לא שאני לא כנה עם הסביבה, זה פשוט שאין לסביבה ממש מה להציע בנושא. כל מה שאני אקבל הן אמירות שפר שאני יכולה לקבל גם מעוגיית מזל, והיא דורשת פחות אינטראקציה וגם פחות מתסכלת. יתכן שתשאלו במקרה הזה למה אני כותבת פה. אכן שאלה טובה. לא יודעת. אולי הדברים יראו אחרת על הדף. אולי אם אבכה את המילים לא אבכה את הדמעות.

ישנתי בשישי בערב אצל אחי. תכננתי לצאת בצהריים כי סגרו את כביש החוף אבל אז אחי עדכן אותי שפתחו אותו ואז גיסתי התחילה לשלוח הודעות אחת אחרי השנייה, כולל שהיא בדקה בוייז וזמן נסיעה הוא X אז כנראה פתחו את הכביש, וכו' וכו' וכו'. בסוף התארגנתי בברדק (כשפצפונת ערה, כן?) ויצאתי, תוך שאני מעדכנת את הגיסה אבל אומרת לה שאני לא בטוחה שאישאר לישון. ובהתחלה כמעט הסתובבתי כי פצפונת צרחה במושב האחורי והיא יושבת מאחורי הנהג אז אני לא יכולה לעשות שום דבר מלבד לדבר איתה. בניגוד לנסיעה להורים, פה עצרתי רק פעם אחת בשוליים. והיא צרחה, ואני צרחתי עליה. פרודוקטיבי אחו שילינג.

בשלב מסוים היא נרדמה. בחזור החכמתי והורדתי את המילוי למושב שלה, שכנראה כבר לא רלוונטי במשקל שלה, ואמנם היא שוב קיטרה אבל זה היה פחות צרחני. בכל זאת עצרתי בשוליים לתת לה מוצץ, כמובן. אז היה בסדר גמור אצל אחי וגיסתי. הוא לא שינה את הלו"ז שלו והיה בענייניו, אז לא דיברנו או ממש בילינו ביחד, הייתי בעיקר עם גיסתי והאחיינית, וגם זה יחסית בשקט. לא שחיפשתי לדבר. אחה"צ הגיסה והאחיינית לקחו אותי לעשות הליכה על החוף, כשהפצפונת במנשא, ולמרות שזה לא היה קל ללכת איתה בחול, זה כן היה שקט. המחשבות נעשו יותר ויותר עצובות, אבל לפחות זה היה שלו.

ההחלטה על להישאר לישון התקבלה ממש בערב, אחרי שהתלבטתי עם בן הזוג. בסוף הלחץ שלו מהמצב הבטחוני הכריע, לצד העובדה שבאמת לא מיהרתי לחזור הביתה. זה לא שאצל אחי קיבלתי עזרה עם הפצפונת - מלבד סקרנות האחיינית המתוקה שאפילו ביקשה להאכיל אותה אבל באמצע הדרך הודתה שה-5 קילו האלה קצת כבדים עליה - אבל לפחות הסביבה יותר יפה, וזה מרגיש טיפה פחות לבד כי יש אנשים אתך, גם אם הגיסה וכל אחד מהאחיינים היה בתוך מסך אחר. התועלת העיקרית הייתה לגלות שאם פצפונת איתי בחדר חשוך ונעים ללא רעשים, היא יכולה לעבור את הלילה בלי להתעורר. ניסיתי את זה איתה גם ראשון לשני וזה הוכיח את עצמו (נרדמה לקראת 21:00, התחילה לקטר רק ב-4:30). עכשיו אני רק צריכה לשכנע את בן הזוג שעדיף לעבוד ככה מאשר שהיא תהיה איתו בסלון כי בין ההתקרקשות שלו במטבח והטלוויזיה הדלוקה (אור + קול), היא פשוט לא ישנה טוב ומתעוררת 2-3 פעמים בלילה, שלא לדבר על כך שהיא "לא מאפשרת" לו ללכת לישון בשעות שנוחות לו.

בסוף הביקור אחי ליווה אותי עם האחיינית לאוטו וחיבק אותי ואמר שהבית שלהם תמיד יהיה safehaven בשבילי, ושוב הייתי צריכה להחניק את הדמעות.

אני מרגישה שמשהו בתוכי כבה. אני עייפה (אפילו כשאני ישנה טובה), אני מתעצבנת משטויות, והלב שלי שאני נוטה להחשיב כגדול הצטמצם דרמטית, ומרגיש כאילו אין בו מקום לאף אחד חוץ מהפצפונת, ולפעמים הכלבונת. גם לפני שנסעתי וגם אחרי שחזרתי היו שיחות דרמטיות עם בן הזוג, אבל אני מתקשה להאמין שמשהו ישתנה, וכמו שאני בטוחה שכתבתי בפעמים הקודמות, גם הפעם משהו אצל נסדר ונאטם ולא מרגיש ששוב ישתחרר. זו אותה הפגיעה הישנה שאני חוזרת ומבקשת ממנו לא לעשות, והנה, עוד פעם הוא מתעצבן ונאטם ונעלם, רק שהפעם נשארתי לבד עם תינוקת, מנסה להבין מה קורה. הוא אמר שהוא בכל זאת עשה שני לילות איתה, ורק אחר כך חשבתי לעצמי שזה נכון אבל שאני גם עשיתי שני לילות ואת כל הימים איתה, ובלי שום התראה או הבהרה מה קורה. השיחה המיידית אחרי הריב תמיד מרגישה לי שנועדה קצת יותר לפגוע, הוא אומר שאני בכלל לא צמצמתי זמן ברשתות החברתיות מאז שהיא נולדה (אגב, נכון מישהי שהחליטה שהיא תבשל לנו כי לא יוצא לי לאכול? לא יצא מזה כלום כי היא עסוקה ועצובה, והיא התנצלה ואמרה שזה יקרה מתישהו, ואני רק התבאסתי וביקשתי שבאמת לא תעשה כלום והנה עוד כוונה טובה שסתם מרגישה מבאישה בסוף), ושוב מתוסכל זה שאף אחד לא מבשל כשהוא לא מרגיש טוב, וכו' וכו' וכו'. בשלב מסוים התייפחתי כשהוא מחבק אותי, וזו בערך התקווה היחידה שיש לי שהוא מבין שמשהו באמת לא בסדר.

הלב הקטן והמצומק שלי מחוב בסלוטייפ וכבר לא רוצה לפעום בשביל אף אחד, ואני חוזרת וחושבת לעצמי שחבל שלא הרגתי את עצמי בגיל 19, כמו שתכננתי. לא שאני הולכת לעשות משהו כרגע - ויתרתי ביודעין על האפשרות הזו ברגע שהכנסתי את פצפונת לעולם. אבל אני מרגישה את זה בנחישות, ואפילו הרשיתי לומר את זה לחברה (שכחתי לציין שהיא באה בחמישי כדי לעזור, ואיפשרה לי לישון על הספה לשעה והביאה לחמים עם ממרחים ושיחקה עם הפצפונת ונתנה לי רגע לנשום). לא יעזור להגיד את זה לאף אחד אחר. בזמן האחרון יותר ויותר ברור לי שהמילים לא מגיעות ליעדן, ובמרבית הפעמים אנשים פשוט רוצים לשמוע את עצמם מדברים.

תחת כיפת הקלונקס

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה כמה פעמים, אבל נדמה שלפצפונת יש רדאר לגבי פתיחת הלפטופ... אני כרגע על רבע מ"ג קלונקס ומסוגלת לנשום בעודי נכנסת ללילה נוסף של טיפול בפצפונת. שלשום עשיתי לילה ראשון איתה, אתמול הוא טיפל בה אחרי שסימסתי לו ב-19:00 שאני מבקשת שיבוא לסלון כשהוא מתעורר כדי שאני אוכל לנוח. בא בסביבות 21:00 ומשהו.

את התור לרופא הנשים שהיה לי באותו היום דחיתי לעוד 3 שבועות כי הוא נכנס להתקלח ולא היה לי מה לעשות איתה והיא בכתה, אז לדחוף אותה למנשא פחות פרקטי. ולעגלה יש חיבור של אמבטיה שאני לא יורדת איך לפרק ולא נכנס ככה לאוטו.

היום הוא רכן לנדנדה כשהיא הייתה בה לדקה, וכשיצאתי עם הכלבונת ביקשתי שיקשיב לפצפונת בעריסה*. הטיול היה בערך 10 דקות, וכשחזרתי היא הייתה איתו בחדר השינה. אחרי 2 דקות הוא יצא, הניח אותה בעריסה כשהיא בוכה, חזר לחדר השינה וטרק את הדלת.

-

*הוא כל הזמן עם אוזניות. מתישהו הוא שכב על הספה עם כרית על הפנים, אז באתי אליו ודיברתי והוא לא שמע, או התעלם, אז הוצאתי לו את האוזניה ושאלתי אם אוכל לעזור במשהו - בראי הכאבים - והוא ענה בכעס שהוא רוצה שאחזיר לו את האוזנייה. היום כבר ידעתי יותר טוב, ונגעתי לו ברגל והוא התעלם או לא הרגיש, ואז טפחתי לו על הכתף והוא פקח עיניים ובהה בי, ואחרי שסימנתי הוא הסכים להוריד את האוזנייה כדי שאבקש שיקשיב לפצפונת.

-

התכתבתי אתמול עם אמא שלו (הוא אומר לה 'כאבים' ולא מוסיף, ואומר לה שהוא לא צריך שהיא תבוא לעזור), והיום ביקשתי ממנה שתעשה את משמרת הלילה מחר. אני צריכה גיבוי של מישהו שאכפת לו מהילדה הזו, ואם זה לא יהיה ממנו, אמא שלו תשמע ממני מה שקורה. אם איתי הוא לא מדבר, אולי היא תוכל להגיע אליו. או פשוט לעזור לי איתה.

אבל בחסות הקלונקס אני פחות מבועתת מהמחשבה שאלה יהיו רק אנחנו. פצפונת, הכלבונת ואני. או שאני באמת חושבת שאמא שלו תוכל לכפכף אותו מספיק כדי להחזיר את ד"ר ג'קיל ולהיפטר ממיסטר הייד. אני הפוסט הזה אני כותבת כשהיא שוכבת בתוך הנסט שלה, עם טטרה מקופלת שמחזיקה את הבקבוק במקום וכרית שמרימה את הראש של הנסט (כדי שלא תפלוט), ואני נשענת הצידה כדי להקליד.

המזגן בסלון מטפטף אז שמתי דלי עם סמרטוט.

היום אפילו אכלתי ירקות חתוכים.

משהו בי מקלקל את הגברים שאני בוחרת? שבסוף אני מוצאת את עצמי עושה הכל בבית ועדיין משתכנעת שאיכשהו אני הגורם הבעייתי. זו הנכונות לתת או שבאמת יש לי מאפייני אישיות כל כך מציקים שאני מבריחה אותם? כי אני מודה שאני חסרת סבלנות איתו מיום שישי (וכשאני לא, זה הקטע ההוא עם האוזניות) אבל זה לא צריך לצאת על התינוקת. מצד שני, לאחרונה הוא אומר שהוא כבר לא רואה בו אותה, רק אותי. אולי הוא ראה יותר מדי ממני.

יש מצב שהנישואים שלי נגמרו? יש מצב שאני אצטרך להיות אם חד הורית, כשהבנאדם היחיד שיעזור לי יהיה אמא של האקס שלי? שאצטרך לבקש מההורים לעזור לי לממן מטפלת בזמן שאני בעבודה? כל זאת ועוד, בפרק הבא של "בועות".

באמת שהקלונקס עושה עבודה נהדרת.

Alone again, naturally

אני יושבת על הרצפה בסלון ומקלידה, ההדום משמש כשולחן. בדרך כלל יש לפצפונת רדאר לגבי פתיחת הלפטופ והיא דורשת תשומת לב תוך 5 דקות, אבל מצד שני שמתי לידה מכשיר רעש לבן והיא אחרי ארוחה, אז נראה מה יקרה.

היום זו פעם ראשונה שטיפלתי בה יום שלם לגמרי לבד. אתמול אחה"צ נסעתי להורים והייתה שם כל המשפחה, ודי מהר הגשתי אותה לאמא שלי כדי שאוכל להכין בקבוק, ואז הגיסה האמצעית לקחה אותה וגם האחיינית רצתה להחזיק, והתגלגל ככה. אח"כ הגיסה המחרימה הגיעה והיא בכלל הרימה אותה והלכה, והתעקשה שאני אוכל ארוחת ערב לפניה ושרק אחר כך תעביר לי. אחרי שאכלתי בזריזות ולקחתי אותה והיא רצתה לאכול, אחי לקח אותה לכמה זמן, ושוב הגיסה המחרימה אחרי זה. הידיים שלי היו ריקות רוב הערב.

בן הזוג קם אתמול הפוך ובכאבים, והיום אותו דבר. אתמול הוא לפחות ניסה לטפל בה, אבל מהר מאוד הכאבים והיא - שבקושי ישנה ודי קיטרה - היו יותר מדי, ותוך כדי שאני מתקלחת שמעתי אותה לא מפסיקה לבכות, ויצאתי למצוא אותה על הנדנדה ואותו יושב על הספה, משותק. אולי בוכה?

לקחתי אותה כשהמגבת כרוכה סביבי והשיער שלי מטפטף, הרגעתי, ונתתי לו הנחיות ספציפיות וחסרות סבלנות. בהמשך הוא הודיע שלא יבוא אותו להורים, שלזה כבר לא הגבתי. רק ביקשתי שיוריד את הדברים לאוטו כי אני לא יכולה לבד (האח האמצעי ביקש שאאסוף לו משהו מחנות בסביבה, והכנתי לו עוגת יומולדת, ודברים של פצפונת..). הוא התעקש שהכלבה תישאר בבית ושהוא יצא איתה. כשהתווכחתי ואמרתי שאני לא רוצה שהיא תהיה לבד, הוא הבטיח שתהיה איתו בחדר שינה והוא יטפל בה.

בסדר.

נסעתי.

2 עצירות בשוליים בדרך כי היא צרחה. לא שזה שינה הרבה. אבל היא לא בכתה כל הדרך, ונרדמה לכמה זמן. וגם הייתה בשקט לכמה זמן. לפני שיצאתי בחזרה, הגיסה האמצעית הציעה לבוא איתי ושאחי יאסוף אותה ממני אח"כ. כמובן שלא הסכמתי. פצפונת פרצה בבכי רק פעם אחת, למשך כ-5 דקות. לא רציתי לעצור בשוליים בלילה אז חיכיתי לרמזור ואז שמתי לה את הטטרה על הפנים, כי את המוצץ היא לא רצתה וזה היה בכי של כל כך עייפה. צדקתי, והיא נרדמה. בשנייה שנכנסנו הביתה, הוא לקח אותה ממני.

היום היא התחילה לקטר בסביבות 4 ומשהו בבוקר, ומכיוון שהיא מחוברת לצד שלי של המיטה עם מיטחברת, זה בטיפולי. עשיתי לה סנוז עם מוצץ, ומכיוון שלא היה לי מושג מתי היא אכלה כי הוא לא עדכן בטבלה, נתתי לה בקבוק כששתינו עדיין במיטה. 120 מ"ל וחזרה לישון. החזקנו עד 6 בבוקר, ואז כבר הכנסתי אותה למנשא והיא נרדמה במהירות, וטיילתי איתה ועם הכלבה. רוב היום היא ישנה, כנראה סוחבת את כל העייפות מאתמול. אבל אני עדיין מתקשה בלהעביר אותה ממני, אז היא ישנה עלי, בישיבה על הספה. הוא יצא מחדר השינה ב-2 ומשהו אחה"צ, שתה מים ואמר שכואב לו, ישב איתנו קצת ועשה לה פרצופים עד שהאכלתי אותה, ואז חזר לחדר השינה. אחרי כמה זמן שמעתי אותו נוחר. ניקיתי את הבית כשהיא במנשא. מתישהו היא עשתה קקי שעלה על גדותיו מכל כיוון אפשרי, אז כבר עשיתי לה אמבטיה לבד, והפעלתי מכונה של הדברים שלה לבד. עוד קצת ישנה עלי. אבא שלו התקשר כי מסתבר שהוא לא עדכן את המשפחה שלא נגיע לארוחת יומולדת לאבא. תליתי את הכביסה כשהיא במנשא, ומיד אחרי יצאנו לטיול ערב עם הכלבה. 

הוא לא יצא שוב מהחדר. לא נראה שהוא התעורר מאז, מלבד להדליק מזגן. אני אישן על הספה לידה. החלק הנחמד של היום היה כשחברה טובה התקשרה לשאול איך צמיד/שרשרת ארצה שהבת שלה תכין לי, כי הבת שלה מאוד מתרגשת מהולדת פצפונת ורוצה להכין לי מתנה.

וחוץ מהחיוכים של פצפונת שכבר ניתנים באופן רצוני, זה היה החלק הנחמד של היום. זה הכניס לי קצת חמצן לריאות.

היא בת חודשיים מחר. שוקלת כנראה מעל 4.5 קילו. מחייכת כשהיא רואה פרצופים. אוכלת 700+ מ"ל ליום. אני חלמתי 2 חלומות שקשורים בחזרה לעבודה, כאשר ברקע ישנה המחשבה שהוא לא יצליח להסתדר איתה לבד, ושאני לא רוצה לחזור כל כך מהר, וממילא בשיחה האחרונה עם הבוסית נשמע שאיך לא, מסתדרים בלעדי (אמנם 2.5-3 אנשים במקום אחת כמוני, אבל מסתדרים). לו הייתה אפיזודה אחת, בת יותר משבוע, שהוא בקושי תקשר, יצא מאוחר יותר ומאוחר יותר מהחדר. ימים שבקושי אכלתי כי חיכיתי שיצא. עכשיו אני חכמה יותר. עכשיו אני מנשנשת משהו, או שמה אותה על טרמפולינה במטבח, או הולכת הלוך ושוב לסלון בין חיתוכים. במהלך האפיזודה ההורים שלו הגיעו יום אחד, ובאותו היום הייתי תמימה אבל אח"כ תהיתי אם הוא ביקש שיבואו כדי לעזור. הם לא קופצים סתם. נראה לי שאז זה היה דיכאון. הפעם זה כנראה רק כאב. בימים האחרונים הוא תיקן את גוף התאורה במטבח שלא עובד לדעתי עוד לפני הלידה, ושלשום תלה מחדש את הוילון בסלון אחרי שנפל לי מתישהו על הראש. בהתאמה למאמץ הפיזי הזה, מאתמול הוא בקושי מתפקד, והיום זו פעם ראשונה שאני איתה לגמרי לבד, בלי רשת ביטחון. ושוב אני מנסה להקטין לעצמי ואומרת שמזלי שהיא ישנה רוב היום.

אמא שלי התקשרה לשאול אם נהניתי אתמול, כמובן שלא סיפרתי לה מה קורה. אתמול אמרתי להם שהוא נשאר בבית לנוח. אני לא חושבת שאני באמת עובדת על מישהו, אבל אני גם לא חושבת שהם מודעים לכמה המצב יכול להיות חמור איתו. כמה באמת לבד אני יכולה להיות. ואין תועלת בכך שידעו. הם רק יתנו עצות, ואף אחת מהן לא תהיה רלוונטית.

החברה ממודיעין אולי תבוא מחר בבוקר. תור לרופא נשים אחה"צ. הגיסה המחרימה אמרה שיקפצו במהלך השבוע. תור לטיפת חלב בשלישי בבוקר. השעון מתקתק. עוד יום עובר.

משבר זוגי ראשון - ירידה לבונקר

מהר לכתוב, מהר לפרוק את הכל, מהר להספיק במידה והיא תצטרך אותי.

ההורים שלו פה. אני לא יודעת אם הוא ביקש מהם לבוא, או שהוא התכתב עם אמא שלו ואמר שהוא במצב לא טוב ובגלל זה הם באו, אבל אם הוא לא ביקש והם באו על דעת עצמם ובלי לתקשר איתם, אז הוא בטוח חשוב שאני ביקשתי שיבואו. הלוואי והיה לי מספיק אומץ לזה. לא נראה לי שהייתי מעזה.

הייתן מצפות שאחרי כמעט 7 שנים ביחד, אדע כבר לזהות את הסימנים. שאני אלמד את השפה הנסתרת ואזהה מתי כאב ראש הולך להוביל להתבצרות והיעלמות. כבר יומיים-שלושה שהוא לא מרגיש טוב, ברמה הגבוהה ביותר, שזה אומר גם חוסר תקשורת. שזה, ניחא, נגיד. אבל השעות המשותפות הולכות ומצטמצמות, הוא יוצא מאוחר יותר מהחדר ומחליף אותי מאוחר יותר, לא שואל אם אכלתי או שתיתי... היום הוא יצא מהחדר בארבע ומשהו, הכין קפה והלך לשירותים, ונעלם מחדש. לקראת שש הלכתי לבדוק מה קורה איתו, כשהיא נרדמה והצלחתי להעביר אותה ל-nest בלי שהיא תתעורר, והחדר היה חשוך והוא במיטה. סגרתי בשקט את הדלת ומיהרתי להכין לעצמי שניצל תירס בתנור. כבר תכננתי איך אדחוף אותה למנשא ואקח את הכלבונת לטיול, התלבטתי אם היא תמשיך לישון להכניס אותה לחדר... אבל היא התעוררה ורצתה לאכול, והתיישבנו ותהיתי וחשבתי ולפתע דפיקה בדלת - וההורים שלו. לא בטוחה מה גרם להם לבוא.

בכל מקרה, הספקתי כשהם כאן לאכול בזריזות ולצאת עם הכלבונת. הלכתי להעיר אותו,להגיד לו שהם כאן, והוא נשמע כל כך עצבני... בכל מקרה, ביקשתי מהם עוד 15-20 דקות ויצאתי עם הכלבונת, וכשחזרתי הוא עדיין לא קם. עוד מהטיול אני בחרדות והופכת בראש שלי לאם חד הורית ואיך אעשה את זה לבד ומי ישמור עליה כשאני עובדת ואיך נממן מטפלת ואולי אסע להורים שלי - להורים דמיוניים שרוצים לעזור, כן? כי כשהתקשרתי לאמא שלי לפרוק הדיון היה למה אבא שלי צורח עליה וכמה שהיא מסכנה, ושיש פלוסים ומינוסים בקשרים, בלי אף הצעה לעזרה, לא מקרוב ולא מרחוק (לא תבשל בשבילי, לא תבוא להחזיק את התינוקת כדי שאתקלח ואוכל, לא תעביר לי כסף כדי שלפחות אזמין אוכל אבל כן תטיף לי שאני צריכה לאכול ואז תדגיש שאם אני כבר אוכלת, אז לאכול בריא! כאילו שיש זמן להכין סלט... ותוך דקה-שתיים מהרגע שחזרתי הוא יצא מהחדר. לא מסתכל עלי. לא מדבר איתי. לא יודעת מה קורה. אולי הוא מרגיש אשם? אולי כועס כי הוא חושב שקראתי להם? בכל מקרה, הוא יצא, הוא מתקשר איתם, הוא לקח את פצפונת... אני הכנתי להם מנה שתהיה, כי היא קיטרה, סידרתי פה ושם ונמלטתי לחדר. 

הפאניקה שלי כאם חד-הורית שוככת, אבל אין סיבה לזה. יש גרסה שלי שמעיפה אותו. שאומרת לו שנגמרה האפשרות להתנהג ככה בלי להסביר לי מה קורה, ואם הוא רוצה להיכנס לבונקר, שיעבור להורים שלו. שישאל מה שלומי כשהוא קם ולפני שהוא מכין קפה, שישאל אם הספקתי לאכול או לשתות, במיוחד כשהוא קם כשאני ערה סביב ה-10 ומעלה שעות. יש גרסה שלי ששוברת את הכלים כמו אמזונה, לא צריכה אף אחד מלבד עצמה, ומסתדרת. יש גרסה שמעיזה לתבוע ולדרוש ולהתעמת. יש גרסה שלי ששוברת את הכלים.

כנראה שאני לא הגרסה הזו. עכשיו אני בחדר, נושמת עמוק. אני יודעת שזו תהיה רק אני עם עצמי. ההורים שלי לא יעזרו בכלום, מקסימום בכסף למטפלת זמנית. שני האחים בערים שונות, והגיסה המחרימה כנראה תוכל לבוא לעזור, אבל הגיסה השנייה לא כי כרגע הם רק על רכב אחד. אולי אם אני אבוא אליה, אבל היא לא סובלת את הכלבונת ואני לא מוכנה להשאיר אותה לבד כאן כל היום. והם רק חוזרים מחו"ל עוד 3 ימים... בכל זאת, אולי אקפוץ לבקר אותם שבוע הבא. אולי אשיג כמה דקות של אוויר.

ופצפונת נפלאה, באמת. אף חלקיק מזה לא באשמתה. היא מדהימה ומהממת ונפלאה וקטנה, ולא יכולתי להתפלל לדבר כל כך קסום. אבל היא צריכה כל כך הרבה תשומת לב וכל כך הרבה ידיים, ואלא אם היא ישנה, יש לי 5-10 דקות כשהיא בטרמפולינה עד שהיא מתחילה לבכות. היא כל כך בסדר. מגיע לה יותר.

4 שבועות בכיוון ההפוך

ובכן, אני יושבת כאן על הספה וכותבת לכן בזמן שבמנשא של מילגה (שקיבלתי ממישהי ברשת חברתית שמעבירה לי מדי פעם מציאות שכבר לא מתאימות לה בגידול הילדים) שצמוד אלי שוכבת ילדה בת 4 שבועות וכ-4 משהו שעות. 

בלילות האחרונים התחלנו ליישם גישה של שינה משותפת - בן הזוג מכוון ללכת לישון בשעות הקבועות שלו (כלומר, מתישהו בין 1-3 בלילה) בהתאם ללו"ז של האפרוח, והיא מושכבת בעגלה בכניסה לחדר שלנו (יש מאוורר תקרה ולפעמים גם מזגן והוא חושש שהם יהיו ישירות עליה). זה אמור להיות משמרות של לילה הוא, לילה אני, אבל בלילה שלו גם אני קמתי ובלילה שלי או שהיא הייתה מאוד שקטה או שאף אחד מאיתנו לא נדרש לקום. מכיוון שאני הולכת לישון יחסית מוקדם בערב (9-10) אז בכל מקרה יוצאות לי מספיק שעות שינה לפני שהם מתקרבים לשטח, אז להיות מוכנה לקום בלילה ואז להיות איתה עד שהוא קם זה לא כזה דרמטי. מכיוון שהתחלנו עם זה השבוע, אז אתמול סוף סוף הזמנתי עריסה מתחברת שכורה (אחרי התלבטויות מרובות אם לקנות או לשכור) שבתקווה תגיע לפני הסופ"ש, ואז אולי נוכל להאכיל אותה לצד המיטה במהלך הלילה ולחזור לישון.

עד כה אמא שלו עושה משמרת לילה אחת לשבוע (לבקשתו), ההורים שלי מבקרים אחת לשבוע ואנחנו הולכים בעגלה להורים שלו כדי שגם אבא שלו יראה אותה (אין סיבה שהוא לא יבוא לכאן, לא, זה פשוט לא קורה). בשישי האחרון גם ביקר הבוס הקודם שלי, שהוא מבחינתי סוג של אבא מאמץ, יחד עם אשתו, ולמרות שהם היו יחסית לזמן קצר (ובואו, כל מי שמכירה אותי ואת החרדה החברתית שלי יודעת שבעצם ככה אני מעדיפה את זה ואפילו זה מה שבחרתי מלכתחילה כשאמר לי שיוכלו להישאר רק לפרק זמן מוגבל באותה השעה) מאוד נהניתי. הם הביאו לקטנה (מתישהו גם אמצא כינוי בשבילה, כנראה) ציור שהאשה עשתה עבור כל אחד מהילדים והנכדים שלהם, עם שורה של חיות וחפצים ואיורים, שאפשר לעבור אותם צורה צורה, צבע צבע. 

כתבתי לכן שבוע שעבר שביקשתי מבן הזוג לקחת את הכלבה לחיסון שלה כדי לשאול גם על ההתגרדויות. בסופו של דבר הוא קם עם כאב ראש עצום ולא תפקד ואני הייתי חייבת לקחת אותה (וכעסתי על זה). בסופו של דבר גיליתי עם הגיעי שפספסתי את התור ביומיים שלמים (וממש כעסתי על עצמי על זה) ועכשיו אני נוזפת בעצמי על בסיס יום-יומי עד כמה אני מזניחה, עד שיגיע התור החדש ביום חמישי. אני מנסה לעצור אותה מהתגרדויות כשאני יכולה ולסרק אותה, אבל בשורה התחתונה, לא סירקתי אותה מאז הסופ"ש ויש כבר שתי קרחות קטנות שנובעות מהגירודים שלה.

ברמת הזנחה אחרת - זו הרבה יותר מכוונת, אני חושדת - אני שוקלת משהו כמו 9.5 קילו פחות מהשקילה האחרונה בלידה. מכיוון שאני לא יודעת כמה שקלתי בהתחלה של התהליך, אני לא בטוחה אבל גם בן הזוג וגם אני חושדים שירדתי יותר משהעליתי. בתחתית הבור, אני מכירה בכך שחלק מזה הוא בכוונה. כלומר, עכשיו היא ישנה, אני יכולה לקום, ללכת למטבח, לחתוך לעצמי סלט או לאכול מעדן, או אפילו מהחלה שהכנתי אתמול. פשוט לא בא לי. עכשיו זה 8:30 בבוקר ואני ערה מ-6 אז זה לא כזה דרמטי, אבל זה מתחיל להתקדם בשעות במהלך היום, ועדיין... זה לא בסדר, אני יודעת שזה לא בסדר. את כל בגדי ההיריון כבר הכנסתי לשקית ומדי פעם אני שולפת עוד ג'ינס ישן מהארון ובודקת בחשש אם אני עוד נכנסת אליו. זה לא תקין. אני צריכה להיות יותר בוגר והגיונית מזה, אבל. אני מנחשת שזה קשור לשליטה. אני לא שולטת על הלו"ז שלה או הבכי שלה או כמה שהיא אוכלת (לא מספיק, לדעתי), אני לא שולטת על שעון החול המתקתק (teehee) בראי חופשת הלידה שלי והעובדה שמישהו מאיתנו בכל זאת יצטרך לעבוד, אז אולי פה אני תופסת על עצמי תחת. לא יודעת.

אם לפחות הייתה תועלת בכל זה. כשהגעתי למרפאה הווטרינרית והתנצלת שהתבלבלתי, הסברתי שאני עם תינוקת בבית ולא מאופסת והפקידה התפלאה שאני נראית כמו שאני נראית כשהיא בת 3 שבועות. כשהייתי בהיריון תמיד הופתעו לשמוע באיזה שבוע אני, בהתחשב איך שנראיתי (אבל תיאו, את יודעת שהיריון ראשון תמיד נראה יותר קטן) ואפילו השכנים בבניין הופתעו שכבר ילדתי, בהתחשב גודל הבטן שהייתה אז. אז מה? עד גיל 18 תמיד הייתי השמנה, ועכשיו לא משנה כמה אני אשמע משהו אחר, אני לא אפיק מזה מספיק. זה אף פעם לא מספיק.

בסדר, אפשר לברוח מהרבה דברים, רק לא מעצמנו. בכל מקרה, התור של הכלבונת נדחה ליום חמישי הקרוב - עוד יומיים! אני יודעת!!! - ואני מקווה שהפעם הוא יוכל לקחת אותה ולהוריד את זה ממני, ובתקווה נקבל תרופת אלרגיה כלשהי שתפחית מהגירודים. בינתיים החזרתי אותה לאוכל על בסיס דגים ואפילו הצפנו את התזונה שלה בטונה למשך כמה ימים, אבל זה לא עזר.

ברמת הפוליטיקה, כמובן שאקשר זאת לעצמי - זוכרת שישבנו במרפאה שם, בהמתנה לשאיבת ביציות ראשונה כשהממשלה הזו הושבעה, וזה הרגיש כמו פתיח של עולם חדש לחלוטין, שמשהו סוף סוף השתנה. גם מהשאיבה הראשונה וגם מהממשלה כנראה שלא יצא כלום, ובכל זאת בעקבות השאיבה הראשונה הגיעה
השנייה, וממנה הגיע הדבר המדהים הזה. אז אולי גם הממשלה, אפילו אם הייתה זמנית, היא הסנונית הראשונה?

עכשיו מה?

 הפוסט הזה מתחיל להיכתב ביום... איזה יום היום? כן, זה הרגיש כמו יום שני. אז יום שני ב-13:11. נראה מתי נסיים.

הכלבה ישנה על הרצפה, הפצפונת ישנה בעריסה (זמנית בלבד, אני מבטיחה לכן) ובן הזוג ישן במיטה. 

טוב, עכשיו 15:32 ואני אפילו לא בטוחה מה גרם לי להפסיק לכתוב לכן. כלומר, סטטיסטית, זו היא, אבל ניחא. בזמן הזה בן הזוג התעורר, עייף אבל לפחות מצב הכאבים סביר, אבל לא במצב תקשורתי. יחד עם זאת, זה איפשר לי לשאוב את הבית וללכת להתקלח וכן לחפוף שיער! שזה מצב נדרש במיוחד בהתחשב העובדה שבשבת בבוקר יצאתי לטיול עם הכלבה ב-5 בבוקר ובאמצע רחוב שומם, בו לא הייתה נפש חיה אחרת - יונה חרבנה בדיוק במרכז הראש שלי. בהתחלה קיוויתי שפשוט רוגמים אותי באבנים. שטפתי את הראש במים כשחזרתי הביתה אבל אין זמן לחפוף בבוקר כי אני מחליפה את משמרת הלילה.

והיום נזכרתי שטרם חפפתי מאז (כנראה שגם לא התקלחתי). אז הנה אני, רחוצה ונקייה, יושבת וכותבת לכן בזמן שבן הזוג בשירותים והפצפונת ישנה. הלוואי רק שהיה לי מה לכתוב. אני קצת אבודה, קצת מבודדת, עוד לא חווה אופוריה אבל מגוננת ומטפלת בפצפונת. בן הזוג מאוהב מעל הראש בה.

הכלבונת מתגרדת כמו משוגעת כבר כמה שבועות אבל תור לווטרינרית יש רק ביום חמישי. ביקשתי מבן הזוג שילך כי התורים האחרונים היו נוראיים, ואני חייבת הפסקה ממשהו. ברמה הלוגיסטית, ברמה שיש סידורים אז הוא עושה אותם ואני נשארת בבית עם פצפונת. לטיפת חלב ולרופאה אני הולכת איתה, כי התורים בדרך כלל בבוקר, כשהוא ישן. אז ביקשתי שהוא ילך איתה ויבקש משהו לרגישויות שלה. זה משהו שחוזר. החלפתי לה את האוכל חזרה לסלמון, ואני משלה את עצמי שזה הפחית את ההתגרדויות, אבל אני רואה שזה מציק לה ומרגישה לגמרי חסרת אונים לעזור.

חסרת אונים זה כנראה המוטיב כרגע. אולי אני בעצם לוקחת את המוטיב הזה ממקום אחד ומלבישה אותו עליה, ומבחינתה זה סתם גירודים. אני לא אוכלת כמו שצריך. אני יודעת את זה. הייתי רוצה להגיד שאני משתדלת, אבל גם זה לא יהיה לגמרי כן. כל המשקל מההיריון נעלם לגמרי, and then some. 

אני ישנה בערך 6 ומשהו שעות בלילה, וקמה להחליף אותו ב-4:30, 5. מנסה לתת לו 8-10 שעות בחדר השינה לישון, לנוח, לא להאכיל את מפלצת הפיברו. אני קמה עם שעון מעורר. הוא מדבר על להכניס אותה לישון איתנו בחדר השינה אבל איכשהו לא עושה את זה, ואנחנו ממשיכים לעשות משמרות ולהרגיש לבד. מצאתי עריסה יד שנייה שמתחברת למיטת ההורים שלדעתי תהיה מצוינת לנו, אבל היא בת"א ואנחנו לא, והוא חושש לנסוע לת"א בגלל הראייה, האיטיות, הבלבול. אם הייתי גיבורת העל שאני רוצה להיות, הייתי משאירה אותם לבד בבית ונוסעת בעצמי. אולי אתחיל בלשלוח הודעה למוכרים ולראות איך זה יתקדם משם.

בטח כתבתי את זה מתישהו, אבל "הבית הלבן" היא הסדרה הכי אהובה עלי. בזמנו, אחד השחקנים נפטר במפתיע מהתקף לב (דימיון מצמרר לקו עלילתי שהתרחש בעונה לפני כן, בו הדמות שלו חטפה התקף לב באמצע היער). אני לא זוכרת מה היה הטריגר הספציפי לרגישות היתרה שלי אז, אבל החלטתי שאני פשוט לא מסוגלת לראות את הדמות שלו מתה. לא רציתי להתמודד עם העולם הזה בלעדיו. אז עם כל האהבה, הפסקתי לצפות. לסדרה היו 7 עונות, אני הפסקתי איפשהו בעונה 5 או 6. לא רציתי. אמרתי לעצמי שאני אמשיך אחרי פרידה כלשהי, כשאהיה שבורת לב גם ככה. זה, אגב, היה לפני משהו כמו 16-17-18 שנה. היו פרידות, ועדיין לא הצלחתי. בשלב מסוים התקדמתי טיפה לתוך העונה ה-6, אבל שוב הפסקתי. עוד תירוצים. מתישהו בזמן האחרון התחלתי מרתון נוסף. והתקדמתי. והתקדמתי. כשהיא ישנה, אני צופה, או מנסה להירדם עם זה ואז רואה שוב ושוב עד שאני קולטת הכל. ועכשיו אני כבר 2 פרקים לפני הסוף. השחקן נפטר. הדמות הופיעה מדי פעם, ואז המוות שלו שולב בסדרה. ובכיתי, איתה על הידיים. עכשיו שוב עצרתי. נפרדתי ממנו, ועכשיו מתקשה להיפרד מהם.

אני מנסה פשוט לתת לתחושות להיות. לא לנתח, לא לשאול שאלות. כולנו באותו החדר, בשקט. מחכים לראות מי ימצמץ קודם.