כל דבר שאני כותבת מגיע עם כוכבית.
בין אם זו הסתייגות שמנסה להסביר את עצמה יותר טוב או העובדה שהפצפונת ישנה והכל יתכן וייעצור בחריקות בלמים ברגע שהיא תייצץ ואני אעזוב הכל כדי ללכת אליה.
היום אסיים הליך רישום לגן עבורה. היא תתחיל באפריל, מקום שנמצא 5 דקות הליכה מהבית, שזכה המון ביקורות חיוביות באינטרנט וביקורת חיובית אחת מזר ברחוב, שזכרתי שבפסטמבר בתו הייתה אמורה להתחיל ללמוד שם. הביקורת הייתה ברוח 'אין מטפלת אחת שיש לי משהו רע לומר עליה', שזה תמוה בעיני אבל הבת שלו עדיין שם, אז כנראה שזה משהו. אני יכולה גם להתבייש בעצמי ולהגיד שהיו לי המלצות רק על 2 גנים והשני כבר על תקן רשימת המתנה באפריל, ופשוט לא היה בי מספיק כדי לחפש עוד גנים. אז התקשרתי לשני אלה, ובהוא שעוד היה פנוי גם עשינו סיור והתרשמנו מאוד לטובה. ואם חס וחלילה יקרה משהו רע, אוכל להחזיק זאת מעל עצמי כדי להרגיש ממש רע לשארית חיי. לצד העובדה שביקשתי מבן הזוג לטפל בזה לפני כמה חודשים כי לי אין שנייה לנשום, וראינו מה קרה עם זה. אל תטעו, ימים ספורים אחרי הסיור הוא סיפק המלצות חמות מאמא שלו לגבי הגן השני ואמר שחקר באינטרנט, ואני מצידי לא העפתי לו משהו על הראש. 3 חודשים לפני זה מאוחר מדי, ואלא אם הוא מתכנן לעשות טלפונים, מה שעד כה הוא נמנע... ואולי הוא בעצם שכח, כן? בין בעיות השינה לגראס הרפואי לכאבים, אין מקום לעוד משהו. ובכל זאת, התחשק לי לזרוק לו משהו על הראש. ולא עשיתי את זה. ולו המצב היה הפוך, הוא לא היה מפספס הזדמנות. אבל לי אסור לכעוס. אני גם יודעת שאין בזה תועלת. רק עוד מרירות. רק עוד תסכול שלי שהוא הודף ונעלם. ואחר כך חוזר, כשנרגע, ובמה זה עזר? הוא בא והולך, לפעמים אני בזוגיות ולפעמים אני בשותפות ואני לא יודעת מתי זה מה. וכשהוא בכאבים הוא מתנהג בדיוק כמו שהוא כועס, ואין לי דרך לדעת איזה מהם. ואני שואלת וכועסת על עצמי שאני נשמעת כל כך רפה ומסכנה. ולא מבינה איך אפשר לתת למי שאוהבים לחיות ככה.
כל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי מנסה להבין למה זה מגיע לי, כאילו אני ילדה קטנה. כאילו שלא למדתי כבר על בשרי שהחיים לא באמת עובדים ככה. כמה פעמים אהבתי עם כל הלב ונשארתי על הלב ביד, לצד גברים שלא רצו להיות איתי אבל לא היו מספיק אמיצים כדי לומר זאת, סחבו סחבו סחבו עד קץ הימים או עד קץ הסבלנות שלי. תמיד הסבלנות שלי. רק בשבילו היא לא נגמרת, ובגלל זה עודנו כאן.
אז באפריל היא תתחיל גן ואני אחזור לעבודה במשרה מלאה. זה כנראה יעזור עם הדכאון. זה יכפה עלי זמן שבו שאני לא מנסה לעזור לאף אחד, יהיו דקות מתות במשרד שאני סתם אהיה ברשתות חברתיות או אשחק בפלאפון, וזמן מת ברכבת שלא תהיה לי ברירה אלא להקשיב לפודקאסט או לקרוא ספר. יהיה מה שיכריח אותי לעצור ולנשום. כיום, אני עובדת 3 ימים בשבוע. כשאני מהבית, אז אני איתה עד שאני מעירה אותו ב-7 כדי לקח אותה ב-7:30, ובין לבין, אם לא עמוס בעבודה, אני שואבת ועושה כביסה וגם יצא לי לעשות ספונג'ה, ומגבה את בן הזוג ומחליפה חיתולים כדי לתת לו רגע לנשום. וכשאני מסיימת לעבוד, אם בבית או במשרד, אני ישר רצה אליה ואיתה עד שהיא הולכת לישון. ובימים שאני איתה, חול וסופ"ש, אז אני איתה כל היום (אלא אם הוא לוקח אותה להורים בשישי או הגיסה באה ברביעי בבוקר), מהרגע שהיא קמה ועד שהיא הולכת לישון.
האח האמצעי מדבר יותר ויותר על רילוקיישן לחו"ל. תוצאות הבחירות האחרונות היו יותר מדי בשבילו והוא מחפש לברוח, רוצה עתיד טוב יותר עבור ילדיו. אני חושדת שמשהו בעבודה שלו קצת בסכנה וזה עוד יותר מלחיץ אותו, כי הוא סוג של קשור לעולם ההיי-טק. אבל בכל מקרה, לעזוב את הארץ זו המחשבה היחידה שיש לו כרגע והדבר היחיד שהוא יכול לדבר עליו, כולל לדבר על העברת חסכונות לחו"ל והרוב הדמוגרפי ועתיד הילדים שלו ואין מקום לשום דבר אחר.
גילו לאבא שלי אוושה בלב. רופאת המשפחה התחלפה והחדשה רצתה לבחון הכל מחדש, ושמעה משהו והפנתה לאנשהו, ומפה לשם פתאום עושים אקו לב פעמיים ואומרים שישלחו את התוצאות תוך יומיים והופה, היצרות חמורה ומשהו עם הלב. לא חדשות טוב לאף אחד, שלא לדבר על גבר בן 79. ביום ראשון הוא יראה קרדיולוג, ושם יעשו אקו לב נוסף, כדי לוודא שהגברת שבדקה ואז קראה לאדון שבדק שוב, בבדיקה ההיא, לוודא שאף אחד לא טעה. ונראה מה הקרדיולוג יגיד. רק חדשות טובות, ללא ספק.
ובעבודה זה להיות בלי להיות. העבודה הקטועה משאירה תחושה חמצמצה, ומי שהחליפה אותי בנושא מסוים הייתה לא סימפטית גם לפני והייתה למחלקה שלי המון התנגחויות איתה, עד שמצאה את עצמה בלי תפקיד והציעו לה לעבור אלינו לפני שאני יוצאת לחל"ד. מפה לשם, היא אמנם עוזרת בהיקפים אבל נוצר מצב שאנחנו במעמד שווה למרות שיש לי 5 שנים יותר ממנה שם, והיא הצליחה לספח לעצמה 2-3 תחומים שהיא לא משחררת, ואנחנו כמו שתי פירנות שרבות על פירורים. יש לי נושאים שגם לא בשכונה שלה ולא בקירבתה, אבל כל פעם שמדובר בנושאים חופפים יש ריח של דם במים. פעם אחת אני שואלת מי מטפל בזה והיא מזנקת ואומרת שהיא, בפעם האחרת הבוסית שולחת לי ומכתבת את בוס ואותה, אז הגברת כותבת ישר לבוס - "מי עושה את זה". פה כבר זינקתי וחידדתי. היא לא יכולה להתחרות בכישורים שלי, רק בפניות. אבל מה זה כבר משנה.
אבל אי אפשר לסיים ברע. כן אגיד שבשבת לפני שבועיים יצאתי מהבית בשעה שאני בדרך כלל כבר נרדמת - נרדמת הרבה יותר מוקדם לאחרונה, מיתרונות דכאון - ונסעתי שעה לעיר אחרת כדי לראות סטנדאפ עם חברות. וחזרתי נורא מאוחר ונרדמתי עוד יותר מאוחר וישנתי רק 4.5 שעות אבל תפקדתי כמו גדולה למחרת והרגשתי שככה המבוגרים מתנהגים, יש חיי חברה ומשפחה ועבודה ואפשר לאזן ביניהם והופה, תראו אותי. תראו אותי indeed.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה