Just a little patience

גם החדשות הטובות הולכות ומתגמדות, שמש זוהרת יום אחד שהופכת לצרצר ביום למחרת. 
איזו משמעות יש לזה ממילא?
כל מבזק חדשות, כל פוש של ynet, כל בנאדם שהולך למיקרופון. כל ערוץ, כל חדשה, כל בשורה. עוד אונס, עוד רצח. והטוב נרמס תחת. בן 74 רצח גבר, אב משפחה שאישתו חולה בזה והבנות חולות בזה והתינוקת לא תכיר אותו, וכן, עם ישראל שינס מותניים ויש להן כבר מיליון שש כדי לבנות בית נגיש. אבל הכאב, הלבד, האימה של הילדה שראתה את אבא שלה נרצח, אלה לא יהפכו לקלים יותר כי עם ישראל הצליח לעזור לאמא לקנות בית. כשהיא תלך ברחוב ותראה אנשים, היא לא תראה אדיבות וחום.
היא תתהה למי עוד שם יש אקדח. או סכין יפנית. כן, גם זה היה בחדשות.

לאחיין הבכור יש יום הולדת ואני מזכירה להורים ואני מתקשרת פעמיים לפלאפון שלו אבל הוא כבוי, אז אני כותבת הודעה מלאת אהבה, ואחרי כמה שעות הוא עונה בתודה, ואני שואלת אם ירצה את העוגה שהוא הכי אוהב בעולם ליום ההולדת כשנחגוג בשישי, והאם הם באים, והוא עונה שישאל את אבא. אותו לא ראיתי חודש ומשהו. את אחיו כבר חודשיים.

הבוסית הודיעה לי על תיקון השכר. הברוטו שלי עלה ב-2,000 שקל. אצטרך לראות במשכורת של החודש הבא, אבל יש מצב, קטן ועלוב כמוני, שפעם ראשונה בחיי, אצליח להרוויח 5 ספרות. אני, בעצמי, לגמרי לבד. אני. יום של שמחה מזה, שלשום. אתמול זה כבר נעלם.

אתמול אחה"צ הבחור מעדכן שעדיין לא עשה טלפונים לדירות כי היו בעיות בחברת הסלולר שלו - הבטחת בראשון, זוכר? אבל היו סידורים. ואז הבטחת בשני, זוכר? אבל אז היה סופר והשיפוצניק. ובשלישי אין קווים, כאמור. אז חזרתי הביתה מתוסכלת, ישר לתוך התיקונים, לבית מטונף. הוא גם אומר שרופאת הכאב מספטמבר הקדימה את התור למחר, והאם היה לי קשר לזה. ולא היה לי. ואני רותחת על כך שלא עשה שום מאמץ להקדים בעצמו. לעשות משהו עם החיים האלה. שום מאמץ לשום כלום. ונשמתי עמוק, כמה שיותר עמוק, והתקפלתי לכדור ונשמתי ולא דיברתי, ולא דיברתי, ואחרי כמה נושאי שיחה רגועים ביקשתי שלפחות יעשה טלפונים לדירות אחה"צ או בערב, אולי אחרי התיקונים. והוא כמובן-כמובן. יצאתי עם הכלב ובדרך חזרה הביתה הוא ראה כלב אחר מהזן שלו שאיכשהו תמיד תוקפים אותו, ואני ניסיתי לחסום אותו והבעלים האחרים היה בטלפון אז אני הייתי צריכה להשקיע יותר מאמץ, ואז הכלב זינק ועצרתי אותו, כמובן, אבל הוא הפיל אותי ונפלתי ישר על קוצים וצרחתי. ועכשיו יד ימין כואבת. ולא אמרתי לבחור כי הוא רק היה מתלונן שאני צריכה ללכת עם הפרונג ולא רק עם הרצועה. אחרי איזה שעתיים ביקשתי שוב, לגבי הדירות, והוא הראה לי את הדירות שהוא רוצה להתקשר אליהן - כאילו שלא הייתי מהנהנת על קופסת קרטון בשלב הזה, כאילו שלא הראה לי אותן כבר בעבר לפחות פעמיים - ואז הלך להתקשר ואחד יחזור אליו ואחת ניתקה ועוד אחד צריך לבדוק משהו... ודירה אחת שרצינו כבר נמכרה אבל זה מתווך והוא יכול להציע לנו מלא אחרות והוא בחיוך חלקי אומר 'הנה, יש לנו מתווך', ואני פשוט נשברת. בשתיקה. בדממה.

אם יש לנו את המתווך המזדיין, אז למה היינו צריכים לחכות עד עכשיו?! למה כל דבר בבית האומלל הזה צריך להיות בזמן שלך ולמה לעזאזל אני תומכת בכל דבר שאתה צריך ואתה לא יכול לקחת על עצמך את הדבר האחד המזדיין שאני מבקשת ממך שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב?!?!?!@?! ומי ישלם על המתווך הזה, שאפילו לא טרחת לשאול לגבי המחיר שלו, אחרי שעיכבת אותי בלקחת מתווך כי זה *המון* כסף?!

נשימה עמוקה. כמובן ששום דבר מזה לא נאמר.
זה שמתקן, הוא בחור סטלן וצעיר וחמוד, באמת, סיים רק בשמונה והוא עבר כבר מחדר השינה לחדר האמבטיה אבל הכל היה שם מטונף ומלא אבק, ורק המגבות שרדו וחיכו בחדר השינה. אז צריך לנקות, ולנקות, ולנקות, והכל מלא אבק וצריך לשאוב וצריך לנקות עם סמרטוט והקירות, והרצפה, והמשקל, וסל הכביסה... הבחור מנקה את המראה והכיור ואני שואבת את כל החדרים ועומלת עם מגבונים על האסלה ועל הקירות ועל המדפים, והוא מנקה חומרים שנמצאים על סטנד פתוח עם כמה קומות ואני הולכת ושוטפת את כל שאר הבית... 

אני מתיישבת אחרי השטיפה על קצה הספה ובוהה באוויר. הבחור יודע שהמצב לא טוב. הוא שואל אותי אם הוא יכול לעשות משהו כדי להקל עלי. אני עונה שלא. ואחרי שמתייבש אני הולכת לסדר עוד קצת, ולוקחת חצי מיליגרם קלונקס, והולכת למיטה נורא מוקדם. בשביל מה להישאר ערה, תגידו לי. מה שווה כל זה.

אקטואליה וביקורת ספרים ('בריט מארי הייתה כאן')

מבזק לגבי גבר שנורה בגלל מקום חניה.
אחר כך זה הופך להיות חניית נכים ויורה בן 74.
אחר כך נכתב שאשתו של בן ה-74 הרביצה לקורבן עם התיק, ואחר כך הוא נורה.

הראש שלי: אבא בן 76, לא 74.
הראש שלי: מה גם שאם אמא הייתה מרביצה למישהו עם התיק, הוא היה חוטף זעזוע מוח.
הראש שלי: ואבא היה דורס לפני שהיה מצליח לכוון אקדח.

אחר כך בשיחת טלפון אמא שלי תוסיף שלאבא שלי אין אקדח כבר שנים, וגם רישיון לאקדח אין לו. 
ובכלל, זה לא כאילו שהוא יכול היה לצאת מהאוטו בשביל לירות, אלא אם הוא קודם היה הולך בהישען על האוטו עד לבגאז', מוריד את הקלנועית, מתיישב עליה ואז מחזיר את הוו לרכב. הצעתי שפשוט ישעין את האקדח מחוץ לרכב. מודה שמאוד הרגיע אותי לדעת שכבר אין לו אקדח (גם מבחינת תוקפנות כלפי אחרים וגם מהבחינה שכל יום יש כותרת על עוד מישהו בן 70+ שנפטר, ואלוהים יודע שאבא שלי בדיכאון ומקבל כדורים בשנה האחרונה, ובכלל לא יודע מה לעשות עם עצמו, הרגלים הדפוקות שלו והעולם שהולך מהר מדי לטעמו, לכיוונים שהוא לא מצליח להבין).

לאן לעזאזל העולם הזה הולך? (וכן, אני מודעת לאירוניה של הציניות המזעזעת למעלה כנגד האמת הכואבת והמטורפת שיש בכותרות, בחדשות, ובמיוחד בחיי המשפחה העצובה הזו שאיבדה את אבא שלה)

*

במסגרת ההדחקה, קראתי ספר מאוד מהנה בשם 'בריט מארי הייתה כאן'.
התקציר מספר ש"בריט מארי לא מסוגלת לסבול אי-סדר. מגירות סכו"ם מבולגנות הן פשע בלתי נסלח בעיניה. היא מסכימה קום בשש בבוקר כי רק חולי נפש או עבריינים מתבטלים במיטה. הבעיה היא שלפעמים אנשים מפרשים את העצות המועילות שלה כביקורת, אף על פי שזאת כלל אינה הכוונה שלה. היא לא שופטת אחרים - לא משנה עד כמה הם חסרי נימוס, בעלי הרגל ניקיון איומים או לוקים מבחינה מוסרית.

אבל בתוך-תוכה של הטרחנית הגמלונית והמאותגרת חברתית הזאת מסתתרת אישה בעלת דמיון, חלומות ולב חם, שאיש מהסובבים אינו מודע לקיומה."

יש המשך לתקציר אבל שם הוא כבר נכנס לעלילה, והדבר היחיד שנאמר לי בהמלצה לגבי הספר הזה הוא שאם מעצבן אותי שאומרים עלי שאני פאסיב אגרסיב, אז אני חייבת לקרוא את הספר הזה.

אז אני מאוד נהניתי מהספר וממליצה עליו בחום. הדמויות פשוט מלבבות, גם אם רובן די חד מימדיות, ויש אופן פירוק שכבות שהופך את הקריאה לכיף מהתהליך שהדמות עוברת, ולא רק הסקרנות לדעת לאן היא תגיע. הסוף לא לגמרי סגור, שלפעמים זה קצת מתסכל אותי, אבל יש לזה הרגשה של היצמדות לדמות ולא לשאיפות המסורתיות שאולי לקוראים היו לגביה. סוג של אנטי-דיסני, או לפחות דיסני-חלקי.

אגב, אני קראתי אותו באנגלית אז יתכן שההערה הזו לא רלוונטית, אבל תזכירו לעצמכם שכל פעם שהם מדברים על football, הכוונה לכדורגל. האנגלית שלי נבנתה על בסיס ספרות וסרטים אמריקאים, אז הרגשתי את התמונה במוח שלי של הכדור משתנה מפוטבול לכדורגל כל כמה דקות...

מהמאקרו למיקרו

על הבחירות
אחרי פריימריז די מבישים ב'עבודה', סתיו שפיר הצטרפה לאהוד ברק וניצן הורוביץ. סבבה, איחודים זה טוב ועוזרים לרכז את הקולות, לצמצם את האפשרויות המוצעות כדי להקל על הבוחר. בתכנית של 'טל ואביעד' דיברו על היתרונות של שיטת שתי המפלגות ואולי מועמד עצמאי פה ושם שנהוגה בארה"ב. אין ספק שזה מקל על האזרח הפשוט, אבל לא ברור לי אם זה מוביל ליותר מצביעים בקלפי.

אני מקווה שעמיר פרץ ילך באותו כיוון ויאפשר התאחדות עם 'המחנה הדמקורטי' (ע"ע הקבוצה מעלה) ויציג חזית אחידה של השמאל הישראלי, או מה שנשאר ממנו. ומכיוון שראש הממשלה הפך את המילה 'שמאל' לקללה, נקרא לזה 'המרכז-שמאל' הישראלי.
שהרי בגלל שהעבודה נחשבת 'שמאל' ו'שמאל' זה קללה, אין מצב ש'כחול לבן' ילכו איתה. ואמנם אני מחבבת את ההרכב הגברי הפותח שלה, ברובו, אבל בין 'מרכז' ל'שמאל' במדינה הזו אין הרבה מרחב, ומצביעי ימין הם בכלל תעלומה בפני.

אגב מצביעי ימין - מישהי מאמין לאיחוד המפלגות הימניות והצבת איילת שקד בראשם? אנחנו אמורים לקנות את העבודה שהיא כביכול מובילה קבוצה של מפלגות, חוץ מהעובדה שאסור לה לפתוח את פיה בקרבתם כי הם יצטרכו לצאת מהחדר? באיזה יקום זה מתקבל על הדעת? ולמה אנחנו מתנהגים כאילו שדעות כאלה הן לגיטימיות במרחב ציבורי, ולא שייכות לימי הביניים?!

על המשפחה
ובכן, בפוסט הקודם עזבנו כשאח א' שלח לקבוצה המשפחתית (אח ב', גיסה ב', אני והבחור) הודעה שהוא שלח לאמא שלי סלסלת פירות לכבוד יום ההולדת "משלושתנו". כמעט יום שלם אחר כך, אח ב' ענה 'תודה!'. אני לא השבתי.

אמא שלי התקשרה ביום ההולדת להודות לי (כי עד כה אני ארגנתי את כל המתנות המשפחתיות), ואני מיד הפניתי אותה לאח א'. היא אמרה שהיא נורא שמחה לקבל משלושתנו והמשיכה להשתפך, ואני נשכתי את השפתיים והנהנתי - שכן היא ממילא לא צריכה לשמוע תשובה ממני. אבל לא אמרתי כלום. אם היא רוצה לבלוע את השקר הזה כדי לשמוח, שיבושם לה. 'שלושתנו' אין פה, והחידוד לגבי זה שאח א' מתעקש שיש שלישיה למרות שאשתו מתכחשת לקיומנו, אז זו רמת הדחקה שמקבילה לטראמפ והשינוי באקלים...

על העבודה
הבוסית התקשרה יום אחד אחר הצהרים, והסבירה שמישהו באגף תקבל נושא לניהולה, והאם אני מעוניינת לרכז את הנושא הקודם שהיא ריכזה, עבור הבוסית. בתמורה יעבירו כמה נושאים שאני עוזרת איתם למישהו זוטר יותר שיגוייס. מלמלתי 'בשמחה', והיא הדגישה את היכולות שלי בנושא ואיך זה יעזור לי להתפתח, ואני, שתמיד אומרת 'לא' לאתגרים ומשתדלת לא לקדם את עצמי, הסכמתי והנהנתי, כי בשיחות הערכת עובדים אומרים לי שאני נמנעת מלהתפתח. 
הבחור התחיל לחפור לי לגבי העלאה - תכל'ס אני אמורה לקבל בסוף החודש בסוג של 'תיקון שכר גורף' של כל העובדים בארגון, אבל זה עוד על השינויים הקודמים בתפקידי. הוא אומר שאני לא מקבלת מספיק. 

ביומיים הבאים הבוסית לא דיברה על זה בכלל, ואז יצאה לחופש והורתה להיא שמרכזת להעביר לי חומרים בנושא ושאכין משהו. שאסתכל על חומרים קודמים ואבין מה רוצים ממני. אז באותו היום בחרתי לא לעשות את זה, כי ממש התעצבנתי. היום אני עושה את זה לאט, מנסה להבין מה רוצים ממני. עדיין עצבנית. שום רומנטיקה? בלי פרחים, בלי חיזור? באיזה חוצפה עושים לי כאן חדירה בכוח?! 

על הדירה
בפתח החלון בסלון יש שלט למכירה של בעלי הדירה. בעלות הזיכרון המפותח ביותר ידעו שאחרי תרגילים בשנת השכירות הראשונה, בעלי הבית הודו שהם מחפשים למכור את הדירה והוסכם שהם יציבו שלט ואנחנו נאפשר ביקור של מתווך אחת לשבועיים.

לאחר כמה חודשים שהתקרה בחדר השינה פשוט מתפוררת ומתקלפת, בעלי הבית שלח מישהו לתקן אותה. סטלן, חביב, מסטול. אז צריך לגרד את התקרה, לסתום אותה, לשים שכבת בידוד, לצבוע (2 שכבות). אז הבחור והוא קיפלו את כל חדר השינה לסלון, והוא גירד את הכל, העבירו את הרסיסים לכניסה. אני הורדתי את הרסיסים, הסטלן טאטא, הבחור שטף. החזרנו את המיטה והמזרן והמצעים.

למחרת, הפסקה מהתיקונים. באישורנו, מגיע המתווך עם לקוח. מסתכלים ומתפעלים והמתווך קורא לזה 'שיפוץ' ואני חוטפת מפרצת. הלקוח בילה הכי הרבה זמן מכל המבקרים עד כה בדירה, בערך 5 דקות. אולי קצת יותר. מלחיץ. 20-30 דקות אחרי ששניהם הולכים מתקשר המתווך ושואל איפה השלט שלו. וכאן נכנס לחץ נוסף. השלט היה תלוי מחוץ לחלון בסלון. החלון בסלון חסום ע"י תריסים מהצד שלנו, שאנחנו פותחים לעתים רחוקות. אין דירה מימין או משמאל. אנחנו צמודים לגג אבל הכניסה אליו היא מחוץ לדירה שלנו, ושבוע שעבר מישהו הזיז את המכסה שסוגר אותה. השלט, שהיה שם יום לפני, נעלם. השלט, שהיה תפוס בשני אזיקונים, נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. וכדי להגיע אליו, צריך להיות אצלנו בבית, לטפס כ-2 מטר מהגג או כ-2 מטר מהדירה מטה.

המתווך האשים אותנו באופן פאסיב אגרסיב, אני ניסיתי נואשות לפענח מה קרה, והבחור סתם נראה מבולבל. עכשיו המתווך משוכנע שאנחנו העלמנו את השלט, ואני משוכנעת שאנחנו חייבים לעוף מהדירה הזו כמה שיותר מהר, רק כדי שיהיה קצת שקט.
הבחור אמור להתחיל להתקשר לדירות היום. הצעתי לו שאשלם לו דמי תיווך, רק שיעשה משהו. זה היאוש הכי מגוחך שיש, באמת. אני לא עושה משהו שטכנית אני בהחלט מסוגלת לעשות, ורק תלויה במישהו שכנראה לא מבין עד כמה זה חשוב לי. מצד שני, אז אני נלחצת מהאנשים מסביב. זה לא ישתנה רק כי יהיה לי בית. וזה תהליך, זה לוקח זמן.

סבלנות, ג'ינג'ית.

"And this is... Soap."

קמתי הבוקר בסדרה של קללות עסיסיות שהיו מביישות מלח שיכור.
בשעה הרגילה, אחרי שנת לילה סבירה, אבל התקשיתי לחבר בין היד שלי לבין הפלאפון המצלצל, וכפי שאתן יכולות לנחש, אני לרוב משתיקה אותו אחרי פחות מ-5 שניות, כך שצלצול נוסף ממש משגע אותי.

כאילו, יש את המסה הזו שאני רוצה להביע, מין גוש של גומיות אחת על גבי השנייה על גבי השלישית, ממש כדור גדול כזה, ולכי תנסי לפרק את זה אחד אחד. אולי גוש של מסטיקים. שתבינו שזה מגעיל ולא סימפטי, ולא סתם משרדי.

בשישי הכלב התחיל להעיר אותי בשיטתיות מהשעה 5 כדי לבדוק אם בא לי לצאת לטיול. בשמונה קמתי, יצאנו, חזרנו, הלכתי, יצאנו שוב, ובסביבות קרוב לשתיים בצהרים נכנסתי לחדר השינה לבדוק מה קורה עם הבחור. כשהוא ממש בכאבים הוא נוטה לא לצאת מחדר השינה, ומכיוון שבשבוע-שבועיים האחרונים הוא בכאבים ומתעורר רק בצהרים... בכל מקרה, עוד יום של כאבים. נסעתי להורים בערב לבד, עם קצת חשש שיעשו מזה יותר דרמה משהתחשק לי.
קיבלו יחסית בשקט. אגב, גם התרעתי בפניו שבהתחשב ששבוע לפני כן לא נסע איתי לאח ב', ושיומיים לפני זה הוא לא דיבר עם אף אחד כי הוא היה פגוע ממני, זה יהיה בעייתי. אבל כואב לו והוא מתקשה לתפקד, מה לעשות.

אז הגעתי בסביבות 17:15, דיברתי עם אמא שלי והשוויתי נפילות עם אבא שלי - אני עם רגל חבושה מנפילה אחת והוא נפל פעמיים באותו השבוע, אבל רק דפק קצת את הברך. נפל במשרד ונפל בבית. אנחנו לא ניכנס לבור הפתוח הקטן, אבל אפשר לנסות תרגיל מחשבתי קליל על איך זה מרגיש להיות כל כך לא יציב על הרגליים. ומבחינה רגשית.

שעת הארוחה היא ב-19:00, ואח א' לרוב מאחר עם הילדים בערך בחצי שעה. אז חיכינו חצי שעה. יצאתי להסתכל פעמיים, אולי יגיעו על אופניים. בשעה 19:30 ישבנו לאכול, בקיטור קל. אז אמא שלי התעצבנה על אחי שלא התקשר ולא הגיע. 
ואז אבא שלי התעצבן על אמא שלי, כי אחי היה בשבת שעברה עם אשתו והילדים (שכן מחרימה את אח ב' ואשתו ואותי אבל לא את ההורים שלי) אז אבא שלי אמר לה במהלך השבוע להתקשר לוודא שהם באים בשישי. ואמא שלי סירבה. ואז אמא שלי התעצבנה על כך שבמקום להתאחד, אבא שלי מתעצבן עליה, והיא התעצבנה עליו בחזרה.

בשבת הבחור די התפרק מתסכול, מעצב, מייאוש. חיבקתי אותו ושתקתי. מה עוד יש לומר.

בערב התקשרתי לשמוע אם אמא שלי נרגעה מהזעם על אבא שלי. היא סיפרה שהתקשרה לאחי, והוא לא שכח את הארוחה אבל חשב שהם היו שבוע לפני כן, אז מה אכפת להם (מילים של אמא שלי, מקור לא לגמרי אמין). אז אמא שלי הוסיפה שהגיסה מחפשת דרכים להגיע ולאכול בחינם (מה שלא נאמר זה "כשתיאו לא שם"). בכל מקרה, ככה התחילה השיחה אז מובן שמיד אני לוקחת את זה ככך שיהיה פחות בעיה בסיטואציה אם אני לא אהיה שם. אחי התנצל בפניה, ליתר ביטחון, והיא הודיעה לו שלא יבוא שבוע הבא ("אני עושה ארוחה לחברים") אלא עוד שבועיים. בכל מקרה, זה מהר מאוד התפתח לכך שאמרתי לה שאני כרגע מסתייגת מלהגיע בגלל שאני לא רוצה להתמודד עם זה. והיא התחילה להתווכח, ואני הודעתי שהתקשרתי לדרוש בשלומה וכרגע ממש אין צורך לכפות עלי את ההתמודדות הרגשית הזו.

ובזה נגמרה השיחה.
בין לבין גיסה ב' מנסה לשכנע אותי להתקשר לאח א' ליום ההולדת עוד שבועיים, בעוד שאני מחפשת להשתבלל ולשמור על עצמי מפני התמודדות עם אח א' ובעיקר, גיסה א' שמושכת מאחורי החוטים. אז נראה לגבי זה.

זו המשפחה. הבחור בכאבים כבר בערך שבועיים ברציפות. הוא מתוסכל, אני מתוסכלת. כל שאלה של 'אז מה עושים עם זה', 'איך מתקדמים', 'מה מפה' ועוד כל מיני דברים פשוט מייאשות אותי עוד יותר. מה אני יודעת? בקושי קמתי בבוקר, מה אתם רוצים ממני? כן, משככי כאבים לפעמים עוזרים אבל לא מספיק. כן, הלך לרופא המשפחה שמתמחה ברפואת כאב, עשה משהו, לא עזר. כן, יש לו תור לרופאת כאב מדופלמת בספטמבר. לא, הוא מסרב להתקשר לראות אם אפשר להקדים או לשים אותו ברשימת המתנה.

וכאילו, מהצד של המשפחה, זה יעני שק חבטות קטן. עוד שטות ועוד שטות. בלילה אח א' שולח הודעה בקבוצה המשפחתית שהוא שלח פירות לאמא ליום ההולדת, מ"שלושתנו" ומהילדים. כשהבחור וגיסה ב' בקבוצה. סססססססססססאמק.

זה נשמע נורא קטנוני, אני יודעת. אבל איפה עוד אתקטנן אם לא פה? כי לי די נמאס לשמוע את זה בתוך המוח שלי אז לפחות אולי אם זה יצא לכתב יהיה לנו פשוט יותר. בכל מקרה, לא עניתי להודעה. ועד יום ההולדת שלו יש עוד כמה שבועות. ועם ארוחת הערב המשפחתית אני לא צריכה להתמודד לעוד שבוע וחצי. אז בסדר.
היי, לפחות לא יום ראשון היום.

מתחברת לקשישה הפנימית שלי

בתחילת השבוע הלכתי למטבחון במשרד להכין לעצמי קפה.
חשוב לציין שאני עובדת בקומה של כמה עשרות אנשים, ולכן אחה"צ יש פרק זמן שבו המטבח הוא שווה ערך לפארק מים, כי אנשים שוטפים כלים ומטפטפים ומשפריצים. עוד יותר חשוב לציין שזה ממש לא רלוונטי בגלל שהכיור בקצה אחד של המטבח והתמי 4 והקפה בצד השני..

בכל מקרה, בשלב של להחזיר את החלב למקרר לקחתי צעד קדימה, וכעבור רגע הייתי שעונה על הקרקע במבט מבולבל. התגלצ'תי על משהו, לא יודעת מה, והרגל הסתובבה והברך נשרטה. ומכיוון שהיו 3 אנשים במטבח, כמובן שלקחתי רגע לנשום ואז אמרתי "וזו הסיבה שאני תמיד מנגבת את הרצפה אם נשפכים לי מים".
הו הו.

אחרי איזה דקה של ישיבה מובכת במטבח אחרי שמישהי אמרה לי "בואי, שבי, שבי", קמתי ודידיתי חזרה לתא שלי עם כוס הקפה - והודיתי לכל רוחות השמיים שהחלקתי בעודי הולכת עם בקבוק חלב סגור ולא כוס קפה רותחת.

בשורה התחתונה, מישהי הביאה לי קרח, וקצת כאב אבל היה בסדר, והלכתי הביתה כרגיל והלכתי עם כלב כרגיל וכמעט הגעתי ל-15,000 צעדים. בערב התחיל קצת יותר לכאוב. כשהלכתי למיטה כבר הלכתי לישון עם קרח, וכשקמתי בשלוש לפנות בוקר לא יכולתי לדרוך. אחרי חשיבה הגיונית, סימסתי לבוסית שאני לא אגיע למחרת - עם התנצלות לגבי השעה - והערתי את הבחור שידע שבבוקר הוא יוצא עם הכלב, ושבמהלך היום אצטרך שיקנה לי גרב אלסטית לקרסול.

בשבע וחצי בבוקר הכלב החליט שעם כל הכבוד לשטויות, טיול זה טיול. והאמת, ממש הופתעתי מהבחור. הוא הבין, ראה, התארגן, ויצא עם הכלב. בערך בפרק הזמן הזה. ושתבינו, למיטב זכרוני הבחור אף פעם לא יצא עם הכלב בבוקר. הוא בנאדם שצריך איזה שעה התאוששות.

אני התחלתי מרתון שיחות לקופת החולים, ששלחו אותי מכאן לכאן ומכאן לשם - אני גרה בעיר אחת אבל רשומה בקופה שליד בית ההורים שלי, אז סיבכתי להם את החיים - ובקצרה שלחו אותי לאחות בשעה הלא נכונה אבל הקדמתי בחצי שעה, אז היה בסדר, ואז היא שלחה אותי למשרד כי היא לא יכולה לעזור ואז הם שלחו אותי לרופא שליד האחות, ואז הוא ביקש שאזיז לכאן ואזיז לשם, ואעשה ככה וככה, וקבע שמדובר בנקע.
מציק לי שהוא לא נגע - לא ברמה שזה עלול להיות שבר, אלא ברמה שאני מרגישה אשמה שהכריזו על זה כנקע ואני מרגישה שזה 'סתם כואב'. בכל מקרה, קניתי גם גרב אלסטית וקיבלתי יומיים מחלה ודידיתי חזרה הביתה. אמבטיות חמות לכף הרגל, בן גיי בשביל הכאבים, וסבלנות.

סיימתי את העונה השלישית של Stranger Things, את העונה השנייה של 'שטיסל' והתחלתי לצפות ב'צאר האחרון'. 

(את ה-10,000 צעדים השלמתי גם ביום הזה וגם למחרת. אני לא רחוקה ממאתיים ימים ברציפות, וכל עוד יש לי רגל, אני לא מוותרת)

והיום חזרתי לעבודה. אגב, אני יכולה לעשות סטנד אפ (עם כסא) של רבע שעה על נקעים, נפילות, וההתעניינות המיידית שזה קרה במשרד (שזה ה-נושא, מסתבר).

כשהייתי טינייג'רית, יצאתי עם הכיתה שלי מיד ושם. וכולם היו עצובים, והשמיים היו אפורים, והאדמה הייתה רטובה, ואני רציתי לשמח אותם וראיתי משהו באופק והתחלתי ללהג ולקפצץ, ובמהלך הקפצוץ קפצתי על אותה אדמה רטובה כמה פעמים, עד שנחתתי לא טוב. ואז הלכתי הביתה, והרגל התנפחה, ולא הלכתי לכמה ימים, וכשהלכתי, זה היה עם מקל הליכה. זו הייתה תקופה. זה היה נקע.

היסטוריה של הכעס

בילדותי, בצעירותי, כשאבא שלי היה מתעצבן, הוא היה מתפוצץ כמו סיר לחץ.

הוא היה יורק ארס כלפי כל הסביבה, יורה חיצים לברכיים, היה עושה כל שביכולתו כדי לפגוע.

זה היה נראה בגלל שטות, אבל האמת היא שהוא היה בולע ובולע ובולע, ומתערבב עם מצב רוח רע, ואז היה מגיע הביתה ורואה לכלוך או אבק או את אמא שלי יושבת ועושה תשבצים ונחה, ובום.

הילדים עלוקות שחיים על חשבונו, אמא שלי פרה, עצלנית, לא עושה כלום... כולם היינו נצלנים. חסרי הכרת תודה. לא עושים כלום. חוץ מללכת לבי"ס, כמובן. עלוקה עוד מבי"ס יסודי.

הוא ניסה לעשות איתי עסקה פעם, שאני אעזור לאמא שלי עם נקיונות בבית והם ישלמו לי על טיפול פסיכולוגי.

הוא היה צורח לכמה זמן... לא זוכרת כמה. צורח בקולי קולות, באלימות מעוררת אימה. 

"אם לאבא שלך היה כוח פיזי, הוא היה מכניס לי מכות." 

וזה הרגיש שכל הבית מתפרק. במבט לאחור, ברור לי לחלוטין שהדבר היחיד שהיה מתפרק היה אמא שלי. היא הייתה מתחילה להתרוצץ, לנקות ולסדר ולארגן. כשהוא היה הולך לישון על הספה בסלון היא הייתה מתחננת בפניו שיחזור למיטה. היא הייתה עושה שלום. מחזירה את השקט.

הבעיה הייתה, שלא הייתי רואה את זה מגיע. לא היה ברור מתי זה יקרה. הבית לא היה חייב להיות מטונף, אבל הדבר האחד הזה, הקש האחרון...

כתוצאה מכך, שני דברים נעשו לי מאוד ברורים, עוד בילדות:

1. אף פעם אסור לדבר מתוך כעס. אף פעם.

2. אף פעם אסור להיות תלוי במישהו אחר לפרנסה.

אז איכשהו יצא, שאני אמא שלי, מחפשת לעשות שלום, מסדרת ומנקה וחושבת שזה יביא את השקט, מבועתת מחרדת נטישה. אבל אני גם אבא שלי. רק שאני לא מתפוצצת החוצה.

אז מה עושים? מתפוצצים פנימה? מארגנים איזה שבץ נחמד? אולי אולקוס.

דפיניטלי אולקוס.

ככה יוצרים הפגנות ברחוב. כולם מתפוצצים בסוף.

צדקת, בחור יקר שלי. באמת יש פה רעל.

כשלא מתחשק לדבר

אני לא רוצה לכתוב את כל מה שעובר לי בראש.
זה כועס, וזועם, ועייף, ומיואש, ופאסיב אגרסיב...
אפילו ההערה הזו הייתה פאסיב אגרסיב.
*
קידמתי את השיחה. הקשבתי. הבנתי. הנהנתי. עיכלתי.

מעניין, אם בשלב שהוא אמר שלפעמים עולות לו מחשבות לגבי 'בשביל מה הוא צריך את זה', הוא ידע, או ניסה לדמיין, כמה פעמים אותה מחשבה בדיוק חולפת לי בראש.
* אבל אני עוד פה. נאבקת ובועטת. ובינתיים, לנציגה הנשית שהרגישה לי הכי מתאימה:

מיינה צורעס

אז אני מתקשרת לאמא שלי, כי אני יודעת שהיא מבעבעת מהאירועים של חמישי ורוצה לשמוע מה קורה.
ומהר מאוד במהלך השיחה היא מציינת ש"הם" נפגעו מהיחס של הבחור, וזה שהוא כועס עלי לא אומר שהוא צריך להתנהג לא יפה כלפי כולם.

ההתנהגות הלא יפה הייתה לשבת בסלון ובקושי לדבר עם מישהו.

אז היא לא מרוצה ממנו בנושא.

ואני מנסה להסביר לה את הצד שלו.

*מצמוץ איטי*

יאפ.

לא נראה לי שאספר לו את החלק הזה.

******
עדכון לבלוג:
יוצרת קשר עם הגיסה שכן מדברת איתי לשאול אם אפשר לבקר את האחיינים בסופ"ש. השיחה מתגלגלת ואני אמורה לחזור לדבר עם אמא שלי לשנות תוכניות שלהם כדי שכולנו נקפוץ ביחד.
אני מעדכנת שאשוחח עם אמא שלי בערב בגלל מה שהיא אמרה, כי קצת קשה לי לעקל...
אז הגיסה אומרת שהם באמת נפגעו מההתנהגות של הבחור, כי הילדים כל כך חיכו לראות אותנו.

אני מסבירה שהוא לא יודע איך לעכל כעס כל כך. אני מסבירה שהוא בטח היה בכאבי תופת בגלל הנסיעה של השעתיים, יחד עם הכאבים מהבוקר.

אני עכשיו יושבת במשרד עם תחושות מחנק וקצת דמעות.
זה לא קל, החרא הזה.

'הוא אוהב אותה, והיא אותו, וזה נחמד, זה נחמד, זה נחמד...'

מהצד שלה, היא הייתה מספרת לכם שהיה לה חשוב ללכת לפסטיבל כלשהו, שהיה אמור להסתיים ביום חמישי. והיא רצתה ללכת עם האחיינים, אבל זה לא התאפשר, כי... כי.
וזה לא התאפשר בתחילת השבוע כי בן הזוג שלה לא הרגיש טוב, ואז הכבישים היו חסומים, ואז היה חשש מחסימה. אז במהלך השבוע הם דיברו והיא הציעה שתי אופציות - היא תלך לבד ואז תיסע לישון אצל ההורים ולמחרת הוא יצטרף לארוחת ערב, או שהיא תגיע ישר מהעבודה, והוא יפגוש אותה שם, ואז יחזרו בלילה הביתה ולמחרת יסעו להורים שלה ביחד. הוא בחר באפשרות הראשונה.

עד כאן, הם יסכימו.

הוא ידגיש שהיא סיימה את ההתנדבות אחרי העבודה שעה לפני הזמן, והיא תסכים, וההקדמה סיבכה לו את החיים. היא באופן עקרוני תסכים איתו, אבל תחזור ותדגיש שהם קבעו על להיפגש בשעה מסוימת בעיר מסוימת, ושהוא לא טרח לפתוח וייז לראות באיזו שעה הוא צריך לצאת מלכתחילה. ובעקבות ההקדמה הוא עוד שואל אותה מתי לצאת עם הכלב. כאילו, בנאדם...

והוא יגיד שהוא קם עם כאבים, אבל לא רצה להרוס לה, לקח כדורים ועשה מאמץ ועשה ערימה מטורפת של כלים מבישולים שלו אתמול, וקיפל את הכביסה אחרי שפטר אותה מזה ערב לפני כן, ואז יצא עם הכלב למרות שהברך שלו כואבת, ואז נכנס לאוטו, והיה תקוע שעתיים בפקקים. שעתיים!!!
ואז הוא מגיע אליה ואוסף אותה, מותש, ותוך 5 דקות נסיעה, אפילו לא, היא מאשימה אותו באיחור. כלומר, היא לא אומרת שהכל באשמתו, אבל אחרי שהיא מתחקרת וחסרת סבלנות, והוא מבהיר שהוא התסבך בגלל שהיא הקדימה, היא שואלת אם הוא פתח את הוייז כדי לראות באיזו שעה יצטרך לצאת מלכתחילה כדי להגיע בשעה שדיברו מראש, והוא אומר 'לא', היא אומרת משהו נוסח 'נו, אז מה אני אגיד לך'. שזו האשמה.

ואז הוא מפסיק לדבר, אבל שניהם יגידו שהוא לא בדיוק הפסיק. הוא זוכר מה היא ביקשה ממנו בפעמים הקודמות. אז הוא עונה, אבל בקצרה. בשלב מסוים כשהיא מבינה שהוא נפגע, והיא שואלת והוא אומר שיכאב לו ללכת - והיא הרי יודעת שהוא כבר בכאבים כי הוא לא מסוגל לשבת באוטו שעתיים בלי שיכאב - ושמבחינתו אפשר לחזור ישר הביתה. אבל הם תיאמו את כל זה עם אח ב', והוא הגיע עם האישה והילדים רק בגללם - אז היא נוסעת להורים שלה. היא מפספסת את הפסטיבל בכאב, עוד שנה, אבל כבר ברור שערב טוב זה לא יהיה. האח והגיסה חיכו להם חצי שעה, לפני שהיא מקליטה להם הודעה שהם חתכו בגלל הפקקים, ויחכו להם אצל ההורים. ובשאר הערב הוא ישב בצד ולא ידבר עם אף אחד. היא תשאל כמה פעמים אם הוא רוצה לשתות והוא מסרב, אבל היא יודעת שהוא גמור מצמא עוד מהאוטו, אז שמה כוס קולה לידו, ומציעה לו שתיה ואוכל כמה פעמים במהלך הערב והוא מסרב.

הוא יציין, בכעס ובצדק, שהיא הכניסה את המשפחה לזה, כי היא קיטרה לאמא שלה. וגם אם היא עשתה את זה בשקט, אמא שלה קולנית. והוא צודק. זה לא בסדר. אבל מה היא הייתה אמורה לעשות? הרי הוא ישב ושתק כל הערב - והרי היה ברור שמשהו לא בסדר, אז לפחות ככה לא הציקו לו. אבל היא יודעת שהוא צודק. זה מכוער.

ויום למחרת, דממת אלחוט. אבל כשהיא אומרת 'בוקר טוב' הוא עונה, וכשהוא יוצא לפסיכיאטרית הוא מסביר, וכשהיא שואלת בערב אם ירצה לנסוע למשפחה שלה כי הם מציעים ורוצים, הוא מסרב. בחוסר סבלנות, אבל הוא עונה. והיא מכבדת את זה, והיא יודעת שזה רק בגלל שהיא ביקשה שלא יעשה איתה ברוגז. אז היא מקבלת את זה.

אז שניהם בסדר. שניהם אוהבים אחד את השניה, ושניהם אוהבים חיות, ומתכוונים לטוב, ולא רוצים לפגוע, ושניהם נורא מתוסכלים.

אז מה אם הייתם קוראים בבלוג שלו במקום שלי? כמה בסדר הייתי נראית לכם אז?

כשתת המודע אפילו לא מתאמץ

סוף סוף חלום על בנדיקט קאמברבאץ' (הייתי שמה לכן תמונה, אבל המחשב בעבודה מניאק).
חלום סקס? לא.
חלום שהוא מקריא לי שירים ופואמות בעודי שוכבת על ספת התעלפות? לא.
חלום שהוא מנקה את הבית ומבשל בזמן שאני מקבלת מסאז'? לא ולא.
חלום שאני ג'ון ווטסון ממין נשי והוא לא מניאק כלפי? אז זהו, שלא.

חלמתי שאני הולכת איתו ברחוב והוא מתחיל לפתח תגובה אלרגית ולדבר מצחיק ואני צריכה לסחוב אותו בכוח למשרד של רופא כדי לקבל זריקה.

*
1. מישהו בעבודה סיפר לי שלקח את בנו לבדיקת אלרגיות.
2. פרסומת לסרט עם בנדיקט קאמברבאץ' בטלוויזיה.
3. בתחילת השבוע הבחור סבל מכאבי ראש חריפים, אז לא הלכנו להופעה ההיא. המצב השתפר ביום רביעי, בדיוק בזמן בשביל שהוא יתחיל להתלונן על כאבי מפרקים בידיים, ולקשר את זה למה שאנחנו מניחים שהוא דלקת בגיד בברך. קבע עם אורתופד (למרות שהברך זה כבר שבועיים)? לא.
מה ענה לי? הולך לראות את הפסיכיאטרית ביום שישי, ידבר איתה ואז יחשוב מה לעשות.

סססססססססססססססססססססססססססססססססססססססאמק.