גם החדשות הטובות הולכות ומתגמדות, שמש זוהרת יום אחד שהופכת לצרצר ביום למחרת.
איזו משמעות יש לזה ממילא?
כל מבזק חדשות, כל פוש של ynet, כל בנאדם שהולך למיקרופון. כל ערוץ, כל חדשה, כל בשורה. עוד אונס, עוד רצח. והטוב נרמס תחת. בן 74 רצח גבר, אב משפחה שאישתו חולה בזה והבנות חולות בזה והתינוקת לא תכיר אותו, וכן, עם ישראל שינס מותניים ויש להן כבר מיליון שש כדי לבנות בית נגיש. אבל הכאב, הלבד, האימה של הילדה שראתה את אבא שלה נרצח, אלה לא יהפכו לקלים יותר כי עם ישראל הצליח לעזור לאמא לקנות בית. כשהיא תלך ברחוב ותראה אנשים, היא לא תראה אדיבות וחום.
היא תתהה למי עוד שם יש אקדח. או סכין יפנית. כן, גם זה היה בחדשות.
לאחיין הבכור יש יום הולדת ואני מזכירה להורים ואני מתקשרת פעמיים לפלאפון שלו אבל הוא כבוי, אז אני כותבת הודעה מלאת אהבה, ואחרי כמה שעות הוא עונה בתודה, ואני שואלת אם ירצה את העוגה שהוא הכי אוהב בעולם ליום ההולדת כשנחגוג בשישי, והאם הם באים, והוא עונה שישאל את אבא. אותו לא ראיתי חודש ומשהו. את אחיו כבר חודשיים.
הבוסית הודיעה לי על תיקון השכר. הברוטו שלי עלה ב-2,000 שקל. אצטרך לראות במשכורת של החודש הבא, אבל יש מצב, קטן ועלוב כמוני, שפעם ראשונה בחיי, אצליח להרוויח 5 ספרות. אני, בעצמי, לגמרי לבד. אני. יום של שמחה מזה, שלשום. אתמול זה כבר נעלם.
אתמול אחה"צ הבחור מעדכן שעדיין לא עשה טלפונים לדירות כי היו בעיות בחברת הסלולר שלו - הבטחת בראשון, זוכר? אבל היו סידורים. ואז הבטחת בשני, זוכר? אבל אז היה סופר והשיפוצניק. ובשלישי אין קווים, כאמור. אז חזרתי הביתה מתוסכלת, ישר לתוך התיקונים, לבית מטונף. הוא גם אומר שרופאת הכאב מספטמבר הקדימה את התור למחר, והאם היה לי קשר לזה. ולא היה לי. ואני רותחת על כך שלא עשה שום מאמץ להקדים בעצמו. לעשות משהו עם החיים האלה. שום מאמץ לשום כלום. ונשמתי עמוק, כמה שיותר עמוק, והתקפלתי לכדור ונשמתי ולא דיברתי, ולא דיברתי, ואחרי כמה נושאי שיחה רגועים ביקשתי שלפחות יעשה טלפונים לדירות אחה"צ או בערב, אולי אחרי התיקונים. והוא כמובן-כמובן. יצאתי עם הכלב ובדרך חזרה הביתה הוא ראה כלב אחר מהזן שלו שאיכשהו תמיד תוקפים אותו, ואני ניסיתי לחסום אותו והבעלים האחרים היה בטלפון אז אני הייתי צריכה להשקיע יותר מאמץ, ואז הכלב זינק ועצרתי אותו, כמובן, אבל הוא הפיל אותי ונפלתי ישר על קוצים וצרחתי. ועכשיו יד ימין כואבת. ולא אמרתי לבחור כי הוא רק היה מתלונן שאני צריכה ללכת עם הפרונג ולא רק עם הרצועה. אחרי איזה שעתיים ביקשתי שוב, לגבי הדירות, והוא הראה לי את הדירות שהוא רוצה להתקשר אליהן - כאילו שלא הייתי מהנהנת על קופסת קרטון בשלב הזה, כאילו שלא הראה לי אותן כבר בעבר לפחות פעמיים - ואז הלך להתקשר ואחד יחזור אליו ואחת ניתקה ועוד אחד צריך לבדוק משהו... ודירה אחת שרצינו כבר נמכרה אבל זה מתווך והוא יכול להציע לנו מלא אחרות והוא בחיוך חלקי אומר 'הנה, יש לנו מתווך', ואני פשוט נשברת. בשתיקה. בדממה.
אם יש לנו את המתווך המזדיין, אז למה היינו צריכים לחכות עד עכשיו?! למה כל דבר בבית האומלל הזה צריך להיות בזמן שלך ולמה לעזאזל אני תומכת בכל דבר שאתה צריך ואתה לא יכול לקחת על עצמך את הדבר האחד המזדיין שאני מבקשת ממך שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב?!?!?!@?! ומי ישלם על המתווך הזה, שאפילו לא טרחת לשאול לגבי המחיר שלו, אחרי שעיכבת אותי בלקחת מתווך כי זה *המון* כסף?!
נשימה עמוקה. כמובן ששום דבר מזה לא נאמר.
זה שמתקן, הוא בחור סטלן וצעיר וחמוד, באמת, סיים רק בשמונה והוא עבר כבר מחדר השינה לחדר האמבטיה אבל הכל היה שם מטונף ומלא אבק, ורק המגבות שרדו וחיכו בחדר השינה. אז צריך לנקות, ולנקות, ולנקות, והכל מלא אבק וצריך לשאוב וצריך לנקות עם סמרטוט והקירות, והרצפה, והמשקל, וסל הכביסה... הבחור מנקה את המראה והכיור ואני שואבת את כל החדרים ועומלת עם מגבונים על האסלה ועל הקירות ועל המדפים, והוא מנקה חומרים שנמצאים על סטנד פתוח עם כמה קומות ואני הולכת ושוטפת את כל שאר הבית...
אני מתיישבת אחרי השטיפה על קצה הספה ובוהה באוויר. הבחור יודע שהמצב לא טוב. הוא שואל אותי אם הוא יכול לעשות משהו כדי להקל עלי. אני עונה שלא. ואחרי שמתייבש אני הולכת לסדר עוד קצת, ולוקחת חצי מיליגרם קלונקס, והולכת למיטה נורא מוקדם. בשביל מה להישאר ערה, תגידו לי. מה שווה כל זה.
איזו משמעות יש לזה ממילא?
כל מבזק חדשות, כל פוש של ynet, כל בנאדם שהולך למיקרופון. כל ערוץ, כל חדשה, כל בשורה. עוד אונס, עוד רצח. והטוב נרמס תחת. בן 74 רצח גבר, אב משפחה שאישתו חולה בזה והבנות חולות בזה והתינוקת לא תכיר אותו, וכן, עם ישראל שינס מותניים ויש להן כבר מיליון שש כדי לבנות בית נגיש. אבל הכאב, הלבד, האימה של הילדה שראתה את אבא שלה נרצח, אלה לא יהפכו לקלים יותר כי עם ישראל הצליח לעזור לאמא לקנות בית. כשהיא תלך ברחוב ותראה אנשים, היא לא תראה אדיבות וחום.
היא תתהה למי עוד שם יש אקדח. או סכין יפנית. כן, גם זה היה בחדשות.
לאחיין הבכור יש יום הולדת ואני מזכירה להורים ואני מתקשרת פעמיים לפלאפון שלו אבל הוא כבוי, אז אני כותבת הודעה מלאת אהבה, ואחרי כמה שעות הוא עונה בתודה, ואני שואלת אם ירצה את העוגה שהוא הכי אוהב בעולם ליום ההולדת כשנחגוג בשישי, והאם הם באים, והוא עונה שישאל את אבא. אותו לא ראיתי חודש ומשהו. את אחיו כבר חודשיים.
הבוסית הודיעה לי על תיקון השכר. הברוטו שלי עלה ב-2,000 שקל. אצטרך לראות במשכורת של החודש הבא, אבל יש מצב, קטן ועלוב כמוני, שפעם ראשונה בחיי, אצליח להרוויח 5 ספרות. אני, בעצמי, לגמרי לבד. אני. יום של שמחה מזה, שלשום. אתמול זה כבר נעלם.
אתמול אחה"צ הבחור מעדכן שעדיין לא עשה טלפונים לדירות כי היו בעיות בחברת הסלולר שלו - הבטחת בראשון, זוכר? אבל היו סידורים. ואז הבטחת בשני, זוכר? אבל אז היה סופר והשיפוצניק. ובשלישי אין קווים, כאמור. אז חזרתי הביתה מתוסכלת, ישר לתוך התיקונים, לבית מטונף. הוא גם אומר שרופאת הכאב מספטמבר הקדימה את התור למחר, והאם היה לי קשר לזה. ולא היה לי. ואני רותחת על כך שלא עשה שום מאמץ להקדים בעצמו. לעשות משהו עם החיים האלה. שום מאמץ לשום כלום. ונשמתי עמוק, כמה שיותר עמוק, והתקפלתי לכדור ונשמתי ולא דיברתי, ולא דיברתי, ואחרי כמה נושאי שיחה רגועים ביקשתי שלפחות יעשה טלפונים לדירות אחה"צ או בערב, אולי אחרי התיקונים. והוא כמובן-כמובן. יצאתי עם הכלב ובדרך חזרה הביתה הוא ראה כלב אחר מהזן שלו שאיכשהו תמיד תוקפים אותו, ואני ניסיתי לחסום אותו והבעלים האחרים היה בטלפון אז אני הייתי צריכה להשקיע יותר מאמץ, ואז הכלב זינק ועצרתי אותו, כמובן, אבל הוא הפיל אותי ונפלתי ישר על קוצים וצרחתי. ועכשיו יד ימין כואבת. ולא אמרתי לבחור כי הוא רק היה מתלונן שאני צריכה ללכת עם הפרונג ולא רק עם הרצועה. אחרי איזה שעתיים ביקשתי שוב, לגבי הדירות, והוא הראה לי את הדירות שהוא רוצה להתקשר אליהן - כאילו שלא הייתי מהנהנת על קופסת קרטון בשלב הזה, כאילו שלא הראה לי אותן כבר בעבר לפחות פעמיים - ואז הלך להתקשר ואחד יחזור אליו ואחת ניתקה ועוד אחד צריך לבדוק משהו... ודירה אחת שרצינו כבר נמכרה אבל זה מתווך והוא יכול להציע לנו מלא אחרות והוא בחיוך חלקי אומר 'הנה, יש לנו מתווך', ואני פשוט נשברת. בשתיקה. בדממה.
אם יש לנו את המתווך המזדיין, אז למה היינו צריכים לחכות עד עכשיו?! למה כל דבר בבית האומלל הזה צריך להיות בזמן שלך ולמה לעזאזל אני תומכת בכל דבר שאתה צריך ואתה לא יכול לקחת על עצמך את הדבר האחד המזדיין שאני מבקשת ממך שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב?!?!?!@?! ומי ישלם על המתווך הזה, שאפילו לא טרחת לשאול לגבי המחיר שלו, אחרי שעיכבת אותי בלקחת מתווך כי זה *המון* כסף?!
נשימה עמוקה. כמובן ששום דבר מזה לא נאמר.
זה שמתקן, הוא בחור סטלן וצעיר וחמוד, באמת, סיים רק בשמונה והוא עבר כבר מחדר השינה לחדר האמבטיה אבל הכל היה שם מטונף ומלא אבק, ורק המגבות שרדו וחיכו בחדר השינה. אז צריך לנקות, ולנקות, ולנקות, והכל מלא אבק וצריך לשאוב וצריך לנקות עם סמרטוט והקירות, והרצפה, והמשקל, וסל הכביסה... הבחור מנקה את המראה והכיור ואני שואבת את כל החדרים ועומלת עם מגבונים על האסלה ועל הקירות ועל המדפים, והוא מנקה חומרים שנמצאים על סטנד פתוח עם כמה קומות ואני הולכת ושוטפת את כל שאר הבית...
אני מתיישבת אחרי השטיפה על קצה הספה ובוהה באוויר. הבחור יודע שהמצב לא טוב. הוא שואל אותי אם הוא יכול לעשות משהו כדי להקל עלי. אני עונה שלא. ואחרי שמתייבש אני הולכת לסדר עוד קצת, ולוקחת חצי מיליגרם קלונקס, והולכת למיטה נורא מוקדם. בשביל מה להישאר ערה, תגידו לי. מה שווה כל זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה