בילדותי, בצעירותי, כשאבא שלי היה מתעצבן, הוא היה מתפוצץ כמו סיר לחץ.
הוא היה יורק ארס כלפי כל הסביבה, יורה חיצים לברכיים, היה עושה כל שביכולתו כדי לפגוע.
זה היה נראה בגלל שטות, אבל האמת היא שהוא היה בולע ובולע ובולע, ומתערבב עם מצב רוח רע, ואז היה מגיע הביתה ורואה לכלוך או אבק או את אמא שלי יושבת ועושה תשבצים ונחה, ובום.
הילדים עלוקות שחיים על חשבונו, אמא שלי פרה, עצלנית, לא עושה כלום... כולם היינו נצלנים. חסרי הכרת תודה. לא עושים כלום. חוץ מללכת לבי"ס, כמובן. עלוקה עוד מבי"ס יסודי.
הוא ניסה לעשות איתי עסקה פעם, שאני אעזור לאמא שלי עם נקיונות בבית והם ישלמו לי על טיפול פסיכולוגי.
הוא היה צורח לכמה זמן... לא זוכרת כמה. צורח בקולי קולות, באלימות מעוררת אימה.
"אם לאבא שלך היה כוח פיזי, הוא היה מכניס לי מכות."
וזה הרגיש שכל הבית מתפרק. במבט לאחור, ברור לי לחלוטין שהדבר היחיד שהיה מתפרק היה אמא שלי. היא הייתה מתחילה להתרוצץ, לנקות ולסדר ולארגן. כשהוא היה הולך לישון על הספה בסלון היא הייתה מתחננת בפניו שיחזור למיטה. היא הייתה עושה שלום. מחזירה את השקט.
הבעיה הייתה, שלא הייתי רואה את זה מגיע. לא היה ברור מתי זה יקרה. הבית לא היה חייב להיות מטונף, אבל הדבר האחד הזה, הקש האחרון...
כתוצאה מכך, שני דברים נעשו לי מאוד ברורים, עוד בילדות:
1. אף פעם אסור לדבר מתוך כעס. אף פעם.
2. אף פעם אסור להיות תלוי במישהו אחר לפרנסה.
אז איכשהו יצא, שאני אמא שלי, מחפשת לעשות שלום, מסדרת ומנקה וחושבת שזה יביא את השקט, מבועתת מחרדת נטישה. אבל אני גם אבא שלי. רק שאני לא מתפוצצת החוצה.
אז מה עושים? מתפוצצים פנימה? מארגנים איזה שבץ נחמד? אולי אולקוס.
דפיניטלי אולקוס.
ככה יוצרים הפגנות ברחוב. כולם מתפוצצים בסוף.
צדקת, בחור יקר שלי. באמת יש פה רעל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה