שבועיים לא משהו, והנה אני חוזרת.
יש תקופות כאלה שמלא דברים קטנים הולכים לעזאזל ולמרות ששום דבר לא דרמטי בפני עצמו וכולם ברי פתרון, זה עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד.
אני לא אכתוב פה הרבה על בן זוגי, אבל כן אציין שהוא סובל מסוג של כאבים כרוניים שלא מצליחים לפתור. בין לבין, הוא מחפש את עצמו. זהו.
אז הוא היה בכאבים בשבועיים האחרונים, מה שיוצר לי מצב שאין לי כל כך עם מי לדבר, אני לא חשה בנוח לספר לאנשים על המצב שלו, כל אחד מסיבותיו. ההורים סתם ידאגו וידאיגו אותי. אמא שלי אשכרה הציעה פעם אחת שנלך לאיזה רב שמאוד מקורב לרופאים ואנשים ושומע סימפטומים ויודע לאבחן ולהפנות...
אני מתקשה לחשוב על דרך לספר לכם עד כמה זה מופרך, בשבילה, בשבילי, בשבילו.
בשבילה - כשאמא שלי התחתנה בשנות השבעים, היא הודיעה לאבא שלי שהיא לא מוכנה ללכת למקווה. היא הסכימה להתחתן עם רב רק אחרי שמצאו לה אחד שעשה צבא - כשפגש אותה הוא שלף פנקס מילואים. וכדי להבין באיזה בית היא גדלה - כשאחד מהאחיינים שלה חזר בתשובה, דוד שלו (אחיה) סרב להיות איתו באותו חדר למשך שנים ארוכות.
בשבילי - טוב, גודלתי על ידי האישה למעלה אז ניתן להניח שהיה סוג של אנטי. מה עוד... ובכן, לא התנתנתי ברבנות. כשאני בחו"ל אני אוכלת פירות ים ותמיד תוהה ביני לבין עצמי אם אני עושה את זה כי הם טעימים לי או על איזשהו עיקרון. אף פעם לא צמתי ביום כיפור. אני מתמרמרת אם אין לחם על השולחן בסדר פסח ודואגת למאגרי בייגל'ה וקמח ופיתות בפריזר לפני שהחג נכנס.
ובשבילו, ובכן, אמרנו זהו.
אז אלה היו שבועיים קשים. חוץ מזה הכלב מוכיח שאני האמא הביולוגית שלו וסובלת מחרדת נטישה כל פעם שיוצאים מהבית. כשאני יוצאת לעבודה, הוא מתחרפן, מילל ונובח ופתח את חדר השינה ומעיר את בן הזוג. כשבן הזוג יוצא מהבית הכלב מיילל ונובח ושורט דלתות ושובר תריסים. אחרי קצת שכנוע הצלחתי לדרבן את האיש לצאת מהבית על בסיס יום-יומי כדי להרגיל את ההולך על ארבע. וניכר שיש מידה של הסתגלות. אחרי טיפה מחשבה חסמתי לנבחן את הגישה לדלת חדר השינה כדי שלא יפתח בבוקר. התקשרתי למאלפת אבל היא לא ענתה. ובכנות? עייפתי להיות המפעילה, אז לא התקשרתי שוב. מנהל הקרקס לא צריך להיות גם המאלף, האקרובטית וזה שמנקה אחרי שכולם הלכו הביתה.
להרגיע את עצמי. כי היי, אם אין אני לי, מי לי?
בקבוצה של 3 בנות אחת שאלה מה כדאי לקנות לאח וגיסה ליום הנישואין, והשנייה הפנתה את השאלה אלי, ואני הצעתי 5-6 דברים, ואז זו ששאלה צחקה שגם הרפלקס שלה היה לפנות ישר אלי.
זה היה נחמד.
יש תקופות כאלה שמלא דברים קטנים הולכים לעזאזל ולמרות ששום דבר לא דרמטי בפני עצמו וכולם ברי פתרון, זה עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד.
אני לא אכתוב פה הרבה על בן זוגי, אבל כן אציין שהוא סובל מסוג של כאבים כרוניים שלא מצליחים לפתור. בין לבין, הוא מחפש את עצמו. זהו.
אז הוא היה בכאבים בשבועיים האחרונים, מה שיוצר לי מצב שאין לי כל כך עם מי לדבר, אני לא חשה בנוח לספר לאנשים על המצב שלו, כל אחד מסיבותיו. ההורים סתם ידאגו וידאיגו אותי. אמא שלי אשכרה הציעה פעם אחת שנלך לאיזה רב שמאוד מקורב לרופאים ואנשים ושומע סימפטומים ויודע לאבחן ולהפנות...
אני מתקשה לחשוב על דרך לספר לכם עד כמה זה מופרך, בשבילה, בשבילי, בשבילו.
בשבילה - כשאמא שלי התחתנה בשנות השבעים, היא הודיעה לאבא שלי שהיא לא מוכנה ללכת למקווה. היא הסכימה להתחתן עם רב רק אחרי שמצאו לה אחד שעשה צבא - כשפגש אותה הוא שלף פנקס מילואים. וכדי להבין באיזה בית היא גדלה - כשאחד מהאחיינים שלה חזר בתשובה, דוד שלו (אחיה) סרב להיות איתו באותו חדר למשך שנים ארוכות.
בשבילי - טוב, גודלתי על ידי האישה למעלה אז ניתן להניח שהיה סוג של אנטי. מה עוד... ובכן, לא התנתנתי ברבנות. כשאני בחו"ל אני אוכלת פירות ים ותמיד תוהה ביני לבין עצמי אם אני עושה את זה כי הם טעימים לי או על איזשהו עיקרון. אף פעם לא צמתי ביום כיפור. אני מתמרמרת אם אין לחם על השולחן בסדר פסח ודואגת למאגרי בייגל'ה וקמח ופיתות בפריזר לפני שהחג נכנס.
ובשבילו, ובכן, אמרנו זהו.
אז אלה היו שבועיים קשים. חוץ מזה הכלב מוכיח שאני האמא הביולוגית שלו וסובלת מחרדת נטישה כל פעם שיוצאים מהבית. כשאני יוצאת לעבודה, הוא מתחרפן, מילל ונובח ופתח את חדר השינה ומעיר את בן הזוג. כשבן הזוג יוצא מהבית הכלב מיילל ונובח ושורט דלתות ושובר תריסים. אחרי קצת שכנוע הצלחתי לדרבן את האיש לצאת מהבית על בסיס יום-יומי כדי להרגיל את ההולך על ארבע. וניכר שיש מידה של הסתגלות. אחרי טיפה מחשבה חסמתי לנבחן את הגישה לדלת חדר השינה כדי שלא יפתח בבוקר. התקשרתי למאלפת אבל היא לא ענתה. ובכנות? עייפתי להיות המפעילה, אז לא התקשרתי שוב. מנהל הקרקס לא צריך להיות גם המאלף, האקרובטית וזה שמנקה אחרי שכולם הלכו הביתה.
יש גם כל מיני תרגילים של בעל הבית, אומר שלא מחפשים למכור אבל מתווך 'חבר' רוצה להראות למישהו, כן ולא וכן ולא, והחרדה שלי מתחרפנת כי אני עומדת על חול טובעני ושום דבר לא נשאר במקום. אבל כאמור, אלה שבועיים. ובשלב מסוים הפניקה נשברה ומתחתה צמחו עצבים ונחישות. קבעתי לדבר איתם, הכנתי לעצמי פתק עם נקודות, תיאמתי עם בן הזוג מה אנחנו רוצים להגיד, והשיחה עברה בשלום ואפילו הרגשתי הקלה אחר כך. כל מילות המפתח שאמרתי כדי להרגיע את עצמי עזרו יותר בפעם השנייה.
להרגיע את עצמי. כי היי, אם אין אני לי, מי לי?
בקבוצה של 3 בנות אחת שאלה מה כדאי לקנות לאח וגיסה ליום הנישואין, והשנייה הפנתה את השאלה אלי, ואני הצעתי 5-6 דברים, ואז זו ששאלה צחקה שגם הרפלקס שלה היה לפנות ישר אלי.
זה היה נחמד.
