אמצע שבוע 39, או "תשאלו אותי עוד פעם אחת אם יש חדש ואף בית משפט לא ירשיע אותי"

 אז מה שלומכן?

אני בסדר. אצלי זה בא בגלים של לחץ, לפעמים אני ממש ממש רגועה ולפעמים אני מרגישה מרחק צעד ממבועתת. ולפעמים אנשים שאוהבים אותנו שולחים הודעות וזה מגיע מכל כיוון ואני רק רוצה לנעול את עצמי בחדר קטן וקריר ולא לתקשר עם אף אחד. אם כי אז אני כנראה אשתעמם וארצה לשחק בפלאפון, וזה קצת מקשה על דממת האלחוט.

מסתבר שאמא שלו שואלת על בסיס יום-יומי, וכבר אמרתי לו שמזל שזו אמא שלו כי אם אני הייתי צריכה להתמודד עם זה על בסיס יום-יומי זה לא היה נגמר בטוב. ההורים שלי מספיק חכמים ואולי מספיק אשכנזים להישאר בפינה שלהם ולא יוצרים קשר באופן תכוף מדי, ובזכות זה אני עדיין מסוגלת לנשום בצורה יחסית רגועה.

התאריך המשוער הוא מחר, והדולה אמרה שהדבר הכי עקבי לגבי התאריך המשוער הוא ששום דבר לא קורה בו. בינתיים מבחינת הגוף המצב יחסית רגיל, אם כי יש לי סיבה להאמין שהפקק (אני לא אומרת יותר מזה ותודו לי ונמשיך בחיינו) יצא. אז זה משהו. 

סיור בחדר הלידה יצר overload חושי והרגשתי שכל העולם עלי ופשוט התנתקתי רגשית לכמה שעות. לא הייתי מסוגלת להרגיש יותר. אם תשאלו ממה אני מפחדת, אני גם לא היה בטוחה מה לומר. מהלידה עצמה? מהשינוי העצום שעתיד לבוא? מכך ששום דבר לא יהיה אותו דבר? מכך שאף פעם לא אשן יותר לשארית חיי? הנה, הגזמנו קצת בכוונה כדי לרדת חזרה קצת לקרקע. ניתן להניח שמתישהו במהלך חיי אצליח שוב לישון, זאת למרות מה שכל מבינת דבר אומרת לי כשרואים אותי במסדרון בעבודה.

אגב, הבטן שלי עדיין גבוהה מדי והפנים שלי לא מספיק נפוחות, לפי ה"רופאות" במקום עבודתי (מיותר לומר שאלה סתם נשים שדוחפות את האף ולאף אחת מהן אין השכלה רפואית או נתבקשו להביע דעה). על הצד החיובי, אחרי חוסר הבנה בעבודה שהסתיימה בכך שהבוסית שלי נורא נבהלה לראות אותי ואז התחילה להתבלבל ובין נזיפה בכך שלא התקשרתי להתעדכן מולה התקדמה להציע להסיע אותי הביתה... בכל מקרה, אני בשבוע 39 ויש לי אישור סופי להמשיך לעבוד מהבית עד שאתפוצץ. אז זה בהחלט משהו. קצת פחות באלמנט הפיזי, כי כאמור בחמישי לקחתי אוטובוס למשרד (עם הליכה של כמה ק"מ) והליכה, רכבת ואוטובוס בחזרה. אבל האלמנט הנפשי תשומת הלב והאינטראקציה מסביב קצת יותר מסובכת לי. אני צריכה את השקט ואת הבטחון, ואלה ממש לא מתאפשרים כשיש אנשים בסביבה.

כמה שאני מתגעגעת לקלונקס.

אבל הכל בסדר. הקרקע יציבה, זו רק אני שמתערערת. כמה שהייתי רוצה להיות מסוג האנשים שיודעים להתרגש ולהתלהב בלי לפחד. בלי לתהות אם פתאום הקרקע תפתח ותבלע אותי שלמה. הסברתי לבן הזוג שאני חושבת שכרגע מה שיושב עלי הוא הפחד מלהיות לכודה. מדובר בפחד די קבוע אצלי, שבא לידי ביטוי בצורה פיזית ונפשית ביחד. אני לא נכנסת למקומות מאוד קטנים וצרים, נלחצת כשאני רואה ששולפים גורי חתולים וכלבים מפתחים של צינורות קטנים, ואני לא אוהבת סיטואציות שאני לא יכולה לצאת מהן בזריזות. אני לא איכנס למערה צרה, ואני אנסה להימנע לנסוע עם מישהו לאירוע כלשהו כי לא אוכל לחתוך כשאני רוצה. והנה אני עומדת להיכנס למצב פיזי שאין דרך להימלט ממנו - אם כי, אם נהיה כנות, אני בחרתי ברצון רב במצב הזה כבר לפני הרבה זמן וזה די טיפשי מצידי שלא הפנמתי שלכאן אני מכוונת - ובסוף המצב הפיזי, יהיה מצב נפשי, ובתקווה שהכל יעבור כמו שזה אמור, אני אתחייב כלפי מישהו לשארית חיי. ועשיתי את זה כבר פעם אחת, נכון, אבל בואו, זו עדיין לא חתונה קתולית. אולי שם זה היה פחות מפחיד כי חייתי איתו כבר כמעט שנה בזמן הזה. ואז לא אמרו לי שזה יפגע לי בצורה כל כך דרמטית בשעות השינה.

בכל מקרה, הפחד הוא מה שהוא ואני מה שאני, ומה שיבוא יבוא ללא קשר לכמה אני מפחדת. ונעבור את זה, כי זה מה שיהיה.

פשוט כל כך הייתי רוצה לפחד פחות.

קצה השבוע ה-38

 היום אני מרגישה הכי קרובה לעצמי שהרגשתי כבר לפחות שבוע. 

קמתי בבוקר בראש יחסית נקי אחרי שנת לילה די סבירה, ולשם שינוי לא רתחתי על העולם כולו ולא רציתי לחנוק את כל מי שלצערו הרב התגלגל בדרכי. הרגשתי שאני נושמת רגיל ומתניידת רגיל וזו שלווה שלרגע הייתה לי כמעט זרה.

אם זה בגלל השיפור הפתאומי במזג האוויר, הפסקה בגלי ההורמונים, תוצר של סופ"ש רגוע או אמונה שגויה שבאמת הכנו את כל מה שאפשר ועכשיו נשאר רק לחכות - אנעארף. אולי זו השלווה שמגיע מציפיה לשבוע יחסית חסר תכניות?

בכל מקרה, היה שקט הבוקר וזה הרגיש ומרגיש נפלא. אולי אני בעצם עומדת בעין הסערה.

מבחינת המצב הפיזי, למיטב ידיעתי הכל בסדר (למרות שאין ספק שהחשש מעין הרע וחרדות מחמירים באופן עקרוני) - שבוע שעבר עשיתי אולטרסאונד ביתי וקיבלתי טלפון די מהיר שראו מי שפיר ודופק אבל לא תנועות, ואם אני רוצה הפניה למיון או לעשות עוד אולטרסאונד. עכשיו, מנקודת מבט רגועה ואחרי שעבר זמן אני יכולה לומר שבבקרים אני *מאוד* פעילה ולכן היא מתחילה לזוז רק אחרי שאני מתיישבת, ופשוט לא נתתי לה זמן. אבל כמובן שבאותו הרגע מאוד נלחצתי, ורצתי לעשות אולטרסאונד נוסף. אבל בשכיבה במיטה, ובנשימות עמוקות, וכנראה שהכימיקלים של הבעתה גם עזרו כי היא קיפצצה כמו עיזה קטנה ולא הבינה מה אני מציקה לה.

זה מקביל לכך שהייתי אמורה ללכת לאחות ליווי היריון בשבוע 37, 38 ו-39, אבל לא היו לה תורים פנויים וכל פעם שביקשתי לדבר איתה העבירו אותי לטלפון שרק צלצל וצלצל... ו'לא נעים לי', כמובן, אז לא עשיתי כלום. אחרי קצת יותר מדי הססנות השארתי לה הודעה, והיא חזרה אלי אחרי יום ומשהו ויוצאת לחופש ופה ושם... אקיצר, התמסמס בצורה איכותית ולא הכי אחראית, אבל מצד שני הרגשתי בסדר ותנועות והכל, אחרת הייתי אולי יותר בסדר בעניין. בכל מקרה, היום אני אלך למדדים, שזה יומיים לפני שבוע 39, ונקווה לטוב.

מחר יש לנו סיור בביה"ח המיועד, למרות שגם פה הייתה פשלה כי נרשמתי לסיור של לפני שבועיים ולא עקבתי אחרי קבלת אישור, ובסוף הוא היה מלא והייתי צריכה להירשם שוב לסיור, כשהוא 6 ימים לפני המשוער. כן כן, אני יודעת, היריון ראשון יכול להיות הרבה אחרי המשוער וגם ככה את הסיור המקוון עשינו וגם סיור בבית חולים אחר שבסוף לא נלך אליו כי הזמנתי מקום במלונית כדי לאפשר לנו חדר לבד, ושלבן הזוג יהיה איפה לנוח ולא סתם כסא מעפן.

ובסופו של דבר זה הכל hedging our bets כנגד מציאות שמתגלגלת לה ואין לנו שום שליטה לגביה. יש כסא בטיחות שקנינו ב-3 תווי שי וכסף, יש עגלה משומשת מחברה שכבר פירקנו וכיבסנו ושטפנו והרכבנו, ואף קנינו לה ידית חדשה (והרכבנו) והיום אזמין לה 'אמבטיה' תואמת. ויש אמבטיה בדרך ושמן כבר כאן ומושב לאמבטיה, וחיתולים ומגבונים ושידת החתלה וחדר צבוע בצבעים שונים שבן הזוג קרע עליו את הישבן, וסידור לכלבה ובגדים שכובסו וחפיפה בעבודה...

עכשיו יש רק לחכות, וליהנות מהאוויר הנעים והעובדה שעד גל ההורמונים הבא, אני קצת מצליחה לנשום.

נ.ב.

אני באמת מקווה שה-tunnel vision שאני סובלת ממנה תיפטר ואוכל לחזור לראיה היקפית קצת יותר רחבה, נוסח פוליטיקה מזעזעת ו'חתונמי' (כלה במידה 44 פרסמתם בכל חור אבל פרק שבו משדכים שני גברים?! רחמנא ליצלן, רק שמישהו לא ידע שזה מה שאנחנו הולכים לשדר) ומזג אוויר משונה וכל מיני אלמנטים קטנים שעוזרים לבנאדם להוציא את הראש מהתחת...

שבוע 36 - בעודי יושבת על הספה וצריכה פיפי

אני כל הזמן רוצה לכתוב לכן אבל המילים לא באות.

משפט פה, פסקה שם, אבל אני לא מצליחה להרכיב שום דבר קוהרנטי.

ננסה להתחיל בעדכונים מהפוסט הקודם - הדבר הכי חשוב הוא שבדרך נס כלשהי, אבא שלי עבר את הטסט. בבוקר עוד היינו אופטימים, אבל בגלל שהבוחן היה חלאה... רגע, בוא נעשה rewind. אז אבא שלי אמור להיבחן עם עוד מישהו, כמו שתמיד עושים, רק שהבחורה היא הראשונה בתור. אז המורה לנהיגה של אבא שלי מבקש מהבוחן שבזמן התחלופה ישים עין, כי אבא שלי יצטרך לרדת מהרכב ולעשות כמה צעדים ולעבור למושב הנהג. עכשיו, זה אפשרי, הוא נשען על הרכב עם שתי הידיים ומתקדם צעד צעד. רק כדאי שיהיה מישהו בסביבה למקרה שהברך מחליטה להתקפל. אבל הבוחן המנ-מניאק הזה אומר למורה ש*הוא* מוזמן לנסוע איתם ולשמור על אבא שלי.

זה הזמן המושלם להזכיר שהמורה לנהיגה בן 80+, כן?

בכל מקרה, זה היה חרא מעצבן, אבל את זה גילינו רק אח"כ. זה יצר מצב שהמורה היה ברכב, ולכן יכל לעדכן את אמא שלי כשהם חזרו שהבוחן דפק לאבא שלי ברקס כי הוא אמר שאבא שלי לא ראה רכב אחר. אבא שלי, בהיותו זקן נרגן, כמובן הודיע לבוחן שהוא כן ראה אותו, ושהרכב התפרץ, ושהוא בדיוק בלם. אז אנחנו שומעים את כל זה, וכל אחד מהאחים כבר מכין את עצמו שאין מצב שאבא שלי לא נכשל, ושהפעם זה ישבור אותו סופית והוא יחליט לפרוש מהעבודה על זה, ובלה בלה בלה. בכל מקרה, 2-3 אח"כ, פתאום אחי מסמס בקבוצה המשפחתית (שלא מכילה את ההורים כי אין להם מושג קלוש איך להפעיל את זה) שיש ניסים בעולם, ואבא שלי עבר. מסתבר שהבוחן כנראה הסכים עם אבא שלי, או שבלם יחד עם אבא שלי או שלא אכפת לי מה, העיקר - עבר.

צהלולים, אושר, הקלה, וכמובן קצת חשש פולני של האם נחיה להתחרט על הרגע הזה.

בכל מקרה לליל הסדר ואיזה אירוע שהיה למחרת, ההורים שלי כבר הגיעו עצמאית עם אבא של מאחורי ההגה. כמובן שמשרד הרישוי לא כזה טיפש וחידש את הרישיון רק עד לגיל 80 (שנה וקצת) אבל פרה פרה. בינתיים אני מטפטפת לאמא שלי שמתישהו הוא יצטרך לוותר על הרישיון והיא מאושרת שהיא לא צריכה להסיע אותו לעבודה ומדחיקה את העניין, אבל הידד!

אז נקווה שזה לא יגמר בקטסטרופה.

חוץ מזה, בן הזוג קיבל רישיון לגראס רפואי, אבל כמו כל מרשם מהרופא, אפשר להזמין רק פעם בחודש ועדיין יש את החיפוש של הזן הרלוונטי ובית המרקחת שמחזיק בו ועוד כל מיני, אז בינתיים יצא לו להזמין פעמיים וזה עדיין לא הזנים הנכונים. עוזר ל-X אבל לא ל-Y, משכך את הכאבים אבל יוצר פרנויה או מחשבות שליליות, זה ממש התאמה אינדיבידואלית אז החיפוש נמשך. הזן הנוכחי של היום די מוצלח ועוזר עם הכאבים וגם מעורר בו רצון לעשות דברים, אז הוא מעשן, ואז שוכב רבע-חצי שעה, ואז מתרוצץ כמה שעות ברחבי הבית בנקיונות וסידורים ושפכטל ובונדרול וצביעה וכו'. אז צעד קדימה, צעד אחורה. מצב הריאות שלו לא להיט ויש משהו כמו אלרגיות עונתיות אבל יתכן עם תוספת של ברונכיטיס... בסדר. צריך לדרבן אותו לקבוע תור לרופא משפחה. בינתיים קיבלנו מכשיר אינהלציה מגיסתי והוא עושה מדי פעם וזה עוזר.

בעבודה המצב סבבה, אני בראש של 'עוד חודש אני כבר לא כאן' ועושה חפיפות למישהי שתחליף אותי בשני נושאים. במשהו אחר מרכזי, שנוגע לכמה נושאים, אין לי שום מחליף/ה ורק הבוס נשאר על זה ולא ברור מה יהיה, אבל נראה שהגישה של הבוסית היא די להרים ידיים לכמה חודשים. אולי היא מקווה שזה ידחוף את הבוס לפרישה, אני לא יודעת. בכל מקרה, כל עוד אני שם אני עושה מה שאני יכולה, והשבוע היה יום עבודה של 10 שעות, אבל אני מרגישה שלגוף הספיק, אז מעכשיו אמנע מכאלה סיטואציות. 

התאריך המשוער הוא עוד 3+ שבועות, עשיתי בדיקות דם אחרונות שלי ומלבד המוגלובין קצת נמוך ועוד משהו ששניהם מרמזים שהברזל קצת פחות ממה שהוא אמור להיות - ולפני הלידה זה היה המצב רוב הזמן - אז אני בסדר. בשלב מסוים חששתי שיש לי דלקת בדרכי השתן, אבל גם זה הופרך, מה שחיזק את דעתי שאני פשוט מרגישה את הראש שלה נוגח לי בשלפוחית ומשם מגיעה אי הנוחות.

אבל האמת היא שאני ממש אוהבת להרגיש אותה. היא משהקת הרבה, שזה כנראה הריאות מנסות להפעיל את עצמן ולהתכונן. בבוקר היא משהקת, בצהרים היא קצת רוקדת, בערב היא אוהבת לזוז ובין לבין אני מדברת איתה מדי פעם. אבל התזוזות זה הכי נפלא. אני מרגישה שלפעמים היא עונה לי למחשבות, כשאני תוהה מה הפעם האחרונה שהרגשתי אותה והאם יתכן שיש שינוי בתדירות.

אז בן הזוג בתהליכי קינון ואני בהכנה. המחסום המנטלי נשאר כך שאני יכולה להגיע מבחינת המחשבות רק עד הלידה, ואז הכל קופא. לראות מעבר זה... הכל נעצר שם. למרות שאני בנאדם (יחסית) הגיוני ויודעת שזו רק ההתחלה, אבל זה כאילו מעבר לכל דמיון. אחרי הסוף של כל סרט דיסני.

אז עכשיו כאילו הכל אידיליה. אני יחסית רגועה, שמחה ושלווה בעבודה ובבית בגלל שאני רק במנוחה והכנה לשינוי המוחלט. בן הזוג מקרקר ומקנן ומלא מוטיבציה והתרגשות וחסר סבלנות. הרגעים המושלמים האלה של לפני הסערה, אני מניחה, בתקווה שזו תהיה רק סערה ולא אסון טבע.

טוב, יש עוד כל מיני עדכונים אבל חפרתי מספיק, וככה אולי יהיה לי עוד מה לכתוב בימים הקרובים.

סטיי טיונד לאקשן נוסח השתרשרות חפצים, בגדים ושאר נדבות מקרובי משפחה וחברים (כולל חרדה חברתית ושקרים לחברה), הפתעות בעבודה ואיך גיליתי שיש בי נשמה של נזירה קתולית - עיסוי פירנאום.