משפט פה, פסקה שם, אבל אני לא מצליחה להרכיב שום דבר קוהרנטי.
ננסה להתחיל בעדכונים מהפוסט הקודם - הדבר הכי חשוב הוא שבדרך נס כלשהי, אבא שלי עבר את הטסט. בבוקר עוד היינו אופטימים, אבל בגלל שהבוחן היה חלאה... רגע, בוא נעשה rewind. אז אבא שלי אמור להיבחן עם עוד מישהו, כמו שתמיד עושים, רק שהבחורה היא הראשונה בתור. אז המורה לנהיגה של אבא שלי מבקש מהבוחן שבזמן התחלופה ישים עין, כי אבא שלי יצטרך לרדת מהרכב ולעשות כמה צעדים ולעבור למושב הנהג. עכשיו, זה אפשרי, הוא נשען על הרכב עם שתי הידיים ומתקדם צעד צעד. רק כדאי שיהיה מישהו בסביבה למקרה שהברך מחליטה להתקפל. אבל הבוחן המנ-מניאק הזה אומר למורה ש*הוא* מוזמן לנסוע איתם ולשמור על אבא שלי.
זה הזמן המושלם להזכיר שהמורה לנהיגה בן 80+, כן?
בכל מקרה, זה היה חרא מעצבן, אבל את זה גילינו רק אח"כ. זה יצר מצב שהמורה היה ברכב, ולכן יכל לעדכן את אמא שלי כשהם חזרו שהבוחן דפק לאבא שלי ברקס כי הוא אמר שאבא שלי לא ראה רכב אחר. אבא שלי, בהיותו זקן נרגן, כמובן הודיע לבוחן שהוא כן ראה אותו, ושהרכב התפרץ, ושהוא בדיוק בלם. אז אנחנו שומעים את כל זה, וכל אחד מהאחים כבר מכין את עצמו שאין מצב שאבא שלי לא נכשל, ושהפעם זה ישבור אותו סופית והוא יחליט לפרוש מהעבודה על זה, ובלה בלה בלה. בכל מקרה, 2-3 אח"כ, פתאום אחי מסמס בקבוצה המשפחתית (שלא מכילה את ההורים כי אין להם מושג קלוש איך להפעיל את זה) שיש ניסים בעולם, ואבא שלי עבר. מסתבר שהבוחן כנראה הסכים עם אבא שלי, או שבלם יחד עם אבא שלי או שלא אכפת לי מה, העיקר - עבר.
צהלולים, אושר, הקלה, וכמובן קצת חשש פולני של האם נחיה להתחרט על הרגע הזה.
בכל מקרה לליל הסדר ואיזה אירוע שהיה למחרת, ההורים שלי כבר הגיעו עצמאית עם אבא של מאחורי ההגה. כמובן שמשרד הרישוי לא כזה טיפש וחידש את הרישיון רק עד לגיל 80 (שנה וקצת) אבל פרה פרה. בינתיים אני מטפטפת לאמא שלי שמתישהו הוא יצטרך לוותר על הרישיון והיא מאושרת שהיא לא צריכה להסיע אותו לעבודה ומדחיקה את העניין, אבל הידד!
אז נקווה שזה לא יגמר בקטסטרופה.
חוץ מזה, בן הזוג קיבל רישיון לגראס רפואי, אבל כמו כל מרשם מהרופא, אפשר להזמין רק פעם בחודש ועדיין יש את החיפוש של הזן הרלוונטי ובית המרקחת שמחזיק בו ועוד כל מיני, אז בינתיים יצא לו להזמין פעמיים וזה עדיין לא הזנים הנכונים. עוזר ל-X אבל לא ל-Y, משכך את הכאבים אבל יוצר פרנויה או מחשבות שליליות, זה ממש התאמה אינדיבידואלית אז החיפוש נמשך. הזן הנוכחי של היום די מוצלח ועוזר עם הכאבים וגם מעורר בו רצון לעשות דברים, אז הוא מעשן, ואז שוכב רבע-חצי שעה, ואז מתרוצץ כמה שעות ברחבי הבית בנקיונות וסידורים ושפכטל ובונדרול וצביעה וכו'. אז צעד קדימה, צעד אחורה. מצב הריאות שלו לא להיט ויש משהו כמו אלרגיות עונתיות אבל יתכן עם תוספת של ברונכיטיס... בסדר. צריך לדרבן אותו לקבוע תור לרופא משפחה. בינתיים קיבלנו מכשיר אינהלציה מגיסתי והוא עושה מדי פעם וזה עוזר.
בעבודה המצב סבבה, אני בראש של 'עוד חודש אני כבר לא כאן' ועושה חפיפות למישהי שתחליף אותי בשני נושאים. במשהו אחר מרכזי, שנוגע לכמה נושאים, אין לי שום מחליף/ה ורק הבוס נשאר על זה ולא ברור מה יהיה, אבל נראה שהגישה של הבוסית היא די להרים ידיים לכמה חודשים. אולי היא מקווה שזה ידחוף את הבוס לפרישה, אני לא יודעת. בכל מקרה, כל עוד אני שם אני עושה מה שאני יכולה, והשבוע היה יום עבודה של 10 שעות, אבל אני מרגישה שלגוף הספיק, אז מעכשיו אמנע מכאלה סיטואציות.
התאריך המשוער הוא עוד 3+ שבועות, עשיתי בדיקות דם אחרונות שלי ומלבד המוגלובין קצת נמוך ועוד משהו ששניהם מרמזים שהברזל קצת פחות ממה שהוא אמור להיות - ולפני הלידה זה היה המצב רוב הזמן - אז אני בסדר. בשלב מסוים חששתי שיש לי דלקת בדרכי השתן, אבל גם זה הופרך, מה שחיזק את דעתי שאני פשוט מרגישה את הראש שלה נוגח לי בשלפוחית ומשם מגיעה אי הנוחות.
אבל האמת היא שאני ממש אוהבת להרגיש אותה. היא משהקת הרבה, שזה כנראה הריאות מנסות להפעיל את עצמן ולהתכונן. בבוקר היא משהקת, בצהרים היא קצת רוקדת, בערב היא אוהבת לזוז ובין לבין אני מדברת איתה מדי פעם. אבל התזוזות זה הכי נפלא. אני מרגישה שלפעמים היא עונה לי למחשבות, כשאני תוהה מה הפעם האחרונה שהרגשתי אותה והאם יתכן שיש שינוי בתדירות.
אז בן הזוג בתהליכי קינון ואני בהכנה. המחסום המנטלי נשאר כך שאני יכולה להגיע מבחינת המחשבות רק עד הלידה, ואז הכל קופא. לראות מעבר זה... הכל נעצר שם. למרות שאני בנאדם (יחסית) הגיוני ויודעת שזו רק ההתחלה, אבל זה כאילו מעבר לכל דמיון. אחרי הסוף של כל סרט דיסני.
אז עכשיו כאילו הכל אידיליה. אני יחסית רגועה, שמחה ושלווה בעבודה ובבית בגלל שאני רק במנוחה והכנה לשינוי המוחלט. בן הזוג מקרקר ומקנן ומלא מוטיבציה והתרגשות וחסר סבלנות. הרגעים המושלמים האלה של לפני הסערה, אני מניחה, בתקווה שזו תהיה רק סערה ולא אסון טבע.
טוב, יש עוד כל מיני עדכונים אבל חפרתי מספיק, וככה אולי יהיה לי עוד מה לכתוב בימים הקרובים.
סטיי טיונד לאקשן נוסח השתרשרות חפצים, בגדים ושאר נדבות מקרובי משפחה וחברים (כולל חרדה חברתית ושקרים לחברה), הפתעות בעבודה ואיך גיליתי שיש בי נשמה של נזירה קתולית - עיסוי פירנאום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה