הוצאת קיטור - לא צריך לדאוג.

אני מרגישה כאילו אני רוצה להזיק לעצמי.

למען הסר ספק, אני לא עושה שום דבר בנידון. אני לא חותכת, לא מעשנת, לא משתכרת, לא שמה יותר מדי מלח, לא דופקת את הראש שוב ושוב בקיר (למרות שזה בהחלט מרגיש ככה).

חשבתי על זה הרבה בבוקר, בין עבודה לעבודה. אני חושבת שאני מרגישה רע, מאוד רע, מבחינה נפשית, והנפש לא יודעת מה לעשות עם זה. וכמו שרוב הדברים ביקום שואפים לאיזה מצב של איזון, אז הנפש רוצה שהרע יגיע לידי ביטוי, שלא ישאר לכוד בתוכה. השאלה אם היא מצפה שזה יוריד ממנה, אם יהיה כאב פיזי, או שהיא חושבת שככה היא תאותת למישהו.

ואז מה יקרה? זה ישנה משהו? למישהו יהיה אכפת?

לגבי זה אין תשובות. אבל זה מרגיש לי תרגיל פסיכולוגי מעניין, ללא קשר.

אז אני מרגישה חרא, ואין לי עם מי לדבר בנושא. כי גם אם אדבר, מה כבר יש לומר?

כלום. אני לא אהיה מוכנה לקבל 'תתעודדי, יש ילדים רעבים בהודו'. לא אהיה מוכנה לשמוע הצעות לפתרונות שגובלים ב'אם הייתי במצבך', כי בואו, אתם לא. אני בנעליים האלה ואין בהן מקום לעוד אחד, ובהתחשב העובדה שלא בא לכם לעשות tag team ולהיכנס ליקום שלי ולהחליף אותי בו...

(הבחור מסמס שהפריחות המשונות והדירוגים ואי הנעימות הפיזית שהוא מעדכן אותי לגביה היא כנראה פסוריאזיס)

אני עומדת בתוך ערמת חרא.

עכשיו, אני יודעת שחלק מהפרספקטיבה שלי מוטית בגלל שאני בנאדם שסובל מדכאונות. וחרדות. אני יודעת שלפעמים קשה לי לראות כמו שצריך, וזה בסדר. אני לוקחת כדורים, אני מתאמצת ומשתדלת ולפעמים אני פשוט אראה אפור וזה טבעי ונורמלי לחלוטין.

אבל. אבל בא לי להתפרק מרוב שרע לי. בא לי לצרוח ולבכות ולקרוע דברים ולהרביץ לקיר ולשבור פרצופים ובא לי לכאוב יותר בקול או לחילופין, פשוט להפסיק לכאוב.

יש לי פלאפון חדש ואני רק רואה את העובדה שאצטרך להמשיך לסנכרן את שעות הכושר לפלאפון ישן כדי לא לבד את מה שעשיתי עד כה. והטאבלט פתאום הפסיק לעבוד ואין לי כסף, אני לא מוכנה כלומר להוציא כסף על עוד משהו שאחרי שגם את הפלאפון כבר עשיתי בתשלומים, שזה כל כך לא אני.

אני טסה לחו"ל שבוע הבא ואני חוששת מכל כך הרבה זמן עם בן הזוג, שכל כך מכאיב לי בזמן האחרון, שכל כך כואב לי איתו, שכל כך רע לו.

אני מתקשרת לאמא שלי להזכיר שהיא תצטרך לשמור על הכלבה, ובמקום להיות אסירת תודה, אני נעשית מתוסכלת כשאני שומעת רמז בקולה לכך שזה טרחה. רמז. זה לא אומר שזה באמת היה שם, כן?

אני רוצה לקרוע החוצה את כל הוורידים והעורקים והריאות ולקחת את הלב הקטן והמסכן שלי ולכווצ'ץ אותו ולמעוך אותו ולזרוק אותו על הרצפה ולקפוץ עליו פעם אחר פעם, כדי שאולי יפסיק לפעום ויעזוב אותי כבר בשקט.

ואני לא עושה כלום.

אני קמה בבוקר ואני הולכת לעבודה. אני מטפלת במה שצריך בבית. אני קוראת ספר באוטובוס. אני משלימה צעדים בשעון הכושר. אני מתקשרת לאמא פעם בשבוע, כמו ילדה טובה. אני שואלת את הבחור אם הוא אכל ושתה. אני נחמדה בעבודה. אני מנסה לעשות כמה שיותר. אני משחקת בפלאפון החדש. אני בסדר, אני.

אני רוצה להתפוצץ.

לא על אף אחד, חס וחלילה.

אני רוצה שישימו אותי בתוך שדה פתוח, או חדר קטן ומבוקר, ולהתפוצץ, ככה
בקטנה, שלא יפריע לאף אחד, אבל
ככה בבום גדול, כך שישארו רק הרסיסים,
החלקים שמפרקים את השלם.

על קיר ימין תנזל לה לרצפה המחשבה שאחי הבכור מתקשר להורים שלי בליל שישי, וההבנה המאוחרת שזה לא כדי להתריע שהוא מאחר - הוא תמיד מאחר - אלא כי אשתו רוצה לדעת אם אני או האח השני שם כי היא תבוא רק אם אנחנו לא.

על הפאנל משמאל יהיה הזיכרון שלי קונה גראס ממישהו שהכרתי במדיה חברתית, כדי שלבחור תהיה הפסקה מהכאבים. נפגשת איתו לבד. חושבת לעצמי שזה מטומטם, אבל לא רוצה להעיר את הבחור כשהוא נח בין כאב לכאב. אחר כך אומרת לו שזה היה טיפשי ומקבלת מענה שהייתי צריכה להעיר אותו וחושבת לעצמי אבל למה אני זו שצריכה.

על התקרה ישאר כתם גדול, מורכב מחוסר צבע בגלל הברזל שחסר בגוף, נקודה של בלוטת תריס שמתחילה להתפרע כמו אצל הצד של אמא, ושחלות וביציות ורחם חסרי שימוש, שצריכים להפעיל כי "החל מגיל 35 חלה ירידה מוגברת בפוריות".

ורק על הרצפה נותרת שלולית, שנראית בדיוק כמוני, בול כמו שאני עכשיו, רק אולי קצת יותר שקטה.

רק להתפוצץ, ככה בשקט.