מנושא לנושא באותו נושא

בראי "העולם הוא בית משוגעים מלא במגפות", אני עובדת היום מהבית עם ג'אז ברקע ודי הרבה שקט (אם כי ניהלתי כבר 4 שיחות טלפון, שזה בערך 5 יותר מדי לטעמי) וטפוטפוטפו, סבבה לי. בעבודה העבירו אותנו ל"קפסולות" של יומיים עבודה מהבית וניסיון לבזר את מספר העובדים במשרד ביחד. התוצאה היא שבאמת יש יחסית מעט אנשים בקומה בימים שיוצא לי להיות שם, ומכיוון שזו האווירה במדינה, אני נוסעת רק ברכב וזמן הנסיעה התקצר בצורה מגוכחת. בעיקרון, זמן הנסיעה הלוך ושוב כרגע הוא קצר יותר רק מהחזור בימים רגילים, ברכב. אם נעלה את זה לתחבורה הציבורית אז בכלל אין מה לדבר. נראה כמה זמן זה יחזיק.

בן הזוג ואנוכי די החלמנו מהשפעת או הוירוס או מה שזה היה שתקף אותנו, והשבוע כבר עבדתי 3 ימים מהמשרד. ההורים גם החלימו ואבא חזר לעבודה, ואפילו היה לו שיעור נהיגה לפני יומיים. כעת הוא עבר לרטון על כך שיקח לפחות חודש עד שיקבעו לו טסט. אני מאמינה בכנות שהוא יקבל את הרישיון חזרה (טפוטפוטפו), ורק תוהה כמה כל התהליך הניע אותו לעבר המחשבה שהוא יצטרך להפסיק בשלב מסוים, אם כי אני יודעת שהוא לא לוקח סיכונים מיוחדים, משתדל לא לנהוג בלילה ונוהג בזהירות וכל זה. ברמת הקוהרנטיות והזיקנה, אני רואה סממנים של קושי שכבר אופייניים לגיל, כמו העובדה שקופת החולים ניסו להחזיר לי כסף דרכו (כי הוא משלם להם בשמי) באמצעות אפליקציה, ובהתאם אני ויתרתי מראש כי ידעתי שאין סיכוי שאצליח ללמד אותו מרחוק איך להשתמש ב-Bit ופשוט חיכיתי שיגיע זיכוי לחשבון שלו והוא יעביר לי. עכשיו, הוא השתגע מזה, בדק את החשבון כל יום, התקשר אלי. אמנם סכום של כ-2,000 שקל אבל אף אחד מאיתנו לא נכנס למינוס בגלל זה. בסופו של דבר הוא התייאש מהלחץ והעביר לי כסף שלו, ואז נלחץ שעדיין לא נכנס מהקופה וביקש שאברר איתם מה קורה. בינתיים, בעולם ה"מודרני", התכתבתי איתם ב-WhatsApp ותוך חצי שעה ידעתי מה הועבר לאן ואיך זה יגיע. אז התקשרתי והסברתי לו שזיכויים מעל 2,000 שקל יגיעו בצ'ק בדואר ושבינתיים החזרתי לו את הכסף. ויומיים למחרת, הוא התקשר אלי וניהלנו די את אותה השיחה... ואני תוהה אם זה בגלל שהוא לא הקשיב בפעם הראשונה או שלא הייתה לו סבלנות, או משהו יותר עמוק שמגיע עם הגיל.

כעת יש דיון סוער ביני לבין בן הזוג, שאני מנסה לווסת לשיחה פרודוקטיבית, משום שאחי התקשר לעדכן שהוא מגיע עם הילדים להורים מחר. חששתי לספר על זה לבן הזוג וידעתי למה. הוא אומר, בצדק, שמדובר בסיכון מיותר בימים אלה, ושאפעיל דחיית סיפוקים ואשב בשקט. אני לא אוהבת שמגבילים את הצעדים שלי ומתגעגעת לאחיינים, ורוצה לנסוע, אבל מכירה בכך שהוא צודק. רק שאני מנסה למצוא דרכים עקיפות. אולי אגיע ואהיה עם שתי מסכות כל הזמן ואשב במרפסת. ולפני שתגידו מילה אחת - אני יודעת שקר בחוץ אבל אני סבבה עם קור ויכולה בכיף. אבל הוא צודק. וגם אני צודקת. רק שהוא מתעצבן שאני שוקלת את זה ו'מתווכחת' ויורד מדי פעם לפסים קצת יותר מדי עוקצניים, קצת יותר מדי מתוסכלים. ואני מבקשת בעדינות שלא יכעס, שלא יעקוץ, שאני מנהלת פה שיחה ולא ויכוח ועדיין לא החלטתי. נראה.

כתבתי לכן פה על חברה מחיים קודמים, שנפגשנו פעם אחת ולא ציפיתי שיהיה יותר קשר מזה. אז מסתבר שהתאפשר קשר, לצערי בנסיבות עצובות. כשעבדנו ביחד לפני כ-15 שנה, היא מצאה גור חתולים ברחוב וניסתה למצוא לו בית. אחרי כמה זמן היא נשברה ואימצה אותו בעצמה, והם היו צמד חמד וכמובן שהיא מאוד אהבה אותו. לאחרונה, הוא עבר התקף בעקבותיו גילו שיש לו בעיה רצינית בלב, והסיכוי שיחלים הוא אפסי. מאותו הרגע היא כתבה לה על הקשיים שלה, מתוך אמונה שאני כאוהבת חיות ובעלת חיית מחמד שגם אני מאוד אוהבת, אבין את הקושי שלה ואדע איך להגיב. אז עשיתי את מה שאני עושה, המון אמפתיה וקצת הומור, מילים חמות ורגועות. שלחתי לה הודעות כל כמה שעות כשהוא היה אצל הווטרינר, ובמהלך ההרדמה, ובימים אח"כ כדי לראות שהיא בסדר ומתפקדת, מילים לחזק אותה, מילים שנותנות לה מקום להתאבל ולכאוב ולהתפרק, וכמה שיותר לעזור עם הכאב. עברו כמה ימים ודאגתי לשלוח הודעה או שתיים ביום, לוודא שהיא מתפקדת ומעכלת ויודעת שזה בסדר לבכות ושהקושי קיים ולגיטימי, באמת כל מה שיש לי בארסנל של האמפתיה. אתמול היא דיווחה שהצליחה לאחסן את הקערות שלו בארון ולמסור את האוכל שלו. היא גם כתבה בשלב מסוים שהיא מאמינה שתאמץ עוד חתול בעתיד, ואני מאוד מאוד התעודדתי מהעובדה שהיא מדברת על העתיד וכן רואה אפשרויות חיוביות בו. אז לפחות אני יודעת שעשיתי טוב השבוע.

אני מבואסת מהויכוח עם בן הזוג. בתכל'ס אני יודעת שהוא צודק. הבחירה הבוגרת היא לא לנסוע, להתגעגע עוד קצת ולקבוע שבפעם הבאה אני אגיע, אחרי שהגל הנוכחי פחת קצת ולפני שהגל הבא יגיע, אולי לנסוע לבקר אותם בבית שלהם, לבקר את ההורים בנפרד... אוף. ידעתי שזה יכעיס אותו.

העיקר שיש לי את פיץ. מדי פעם היא משחררת תנועה לאוויר, ואני מחייכת מתוך רפלקס ואומרת לעצמי "את לא לבד".

משפחה לא בוחרים

 אני בתחושה כל כך רעה שאני באמת לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

בעודי מקלידה את  את המילים אני שומעת במוח מקהלה רחוקה שמזמרת לעצמה "הורמונים" ומדמיינת את הראש שלי מתפוצץ. אולי נתחיל מחדשות טובות כדי לאזן. המצב של אבא שלי משתפר לעיתו, היום כבר לא היה חום והוא מצליח לצאת מהמיטה ו"להסתובב" בבית (אם לוקחים בחשבון ש"להסתובב" זה ללכת עם הליכון מנקודה לנקודה, ואז להתיישב שם). בדיקת דם מאתמול העידה שהוא כנראה תפס וירוס שעשה עבודה יסודית, אבל מכיוון שהיום לראשונה אין לו חום מאז יום שבת, ניכרת מגמת שיפור ואין צורך בטיפול נוסף. התקווה היא שעוד כשבוע שניהם יחזרו להיות בסדר גמור ויוכלו להתנסות בחיסון הרביעי, על כל מקרה.

כמו כן, אחרי 43-44 שעות, גם בן הזוג ואנוכי קיבלנו הודעה שאנחנו שליליים לקורונה. אמנם בשלב זה הלך הרוח היה יותר לכיוון "עדיף שזה יהיה חיובי כי אז לפחות עברנו את הנורא מכל בימים אלה, ושרדנו", אבל ניחא. השיעולים שלו משתפרים קצת, האפים הסתומים ממשיכים לדלוף, והקול שלי צנח בכמה אוקטבות. בכל מקרה, מחר כבר אסע למשרד אם כי סיכמנו שמעכשיו ועד דעיכת האומיקרון, אסע למשרד 3 פעמים בשבוע ברכב, כדי להפחית חשיפה. במשרד אני ממילא עם מסכה בשנייה שאני יוצאת מהחדר שלי, או כשמישהו מכניס לתוכו את הראש.

אחרי שאחי האמצעי התקשר בערב שני (כרגיל, בשעה מאוחרת שכבר לא נוחה לי) וסיננתי, חזרתי אליו בערב שלישי. לא ניכנס פה יותר מדי לעומק הדברים. בשורה התחתונה, ניסיתי לשקף לו את התסכול שחוויתי ולבקש שלא יסתירו ממנו דברים בעתיד, והוא התחמק מכל הבקשות וההצהרות שלי ורק עסק בלהגן על עמדתו. גם משפטים ברוח 'שים את עצמך בנעליים שלי' לא עזרו בשום דבר. בשלב מסוים אפילו זכיתי לסטירת לחי מצלצלת כשהוא הזכיר את המשבר שהיה לי לפני כמה שנים כשבשיאו התחלתי "להקפיץ" קלונקס רק כדי להפסיק התקף חרדה היסטרי (בסוף הגעתי ל-3.5 מ"ג ובי"ח, שם אמרו שיפסיקו להלחיץ ויתנו לי לישון בשקט). בזמנו בן הזוג התקשר לעזרתו, וכמובן שהנושא לא צוין בשנית, שלא לדבר על בפני ההורים. אז הוא החזיר לי את זה ברוח 'יש גם דברים רפואיים אצלך שביקשת שלא אחשוף'. באותו הרגע שאלתי אותו אם הוא חושב שהיה עוזר שההורים היו יודעים, או שזה בכלל עניינים והיה ברור שהוא סתם שלף את זה כמכה מתחת לחגורה ולא יודע לאן ללכת עם זה, אבל ככל שעובר הזמן והסימן על הלחי נותר, מתחדדת בי התחושה שאני פשוט לבד במערכה ביחס למשפחה הזו.

מחר חוזרת למשרד. בינתיים, סוגרת את המחשב להיום והולכת למיטה.

כרוניקה של התפרקות הורמונלית ידועה מראש

 יש בי אלמנט כלשהו שכרגע מרגיש על סף אובדן עשתונות. לא שיש לי מה לעשות עם זה, כן? אין כסף למסעי קניות מוגזמים, אני לא יכולה קלונקס או אלכוהול או סמים כלשהם, וגם מבחינת מזונות אני קצת מוגבלת, וזה לא שלצאת לאנשהו זה רעיון טוב.

זה שילוב של כמה דברים:

1. מיום חמישי בן הזוג עם שיעולים מזעזעים - ברמה של מאבד את היכולת לנשום וכמעט מקיא - ומנוזל (שזה נוכח כבר חודש ומשהו לפני). בחמישי סיימתי לעבוד 10 שעות ואז הלכתי ל-3 בתי מרקחת כדי להביא לו משככי כאבים, כדורים למציצה נגד כאבי גרון ו-2 בדיקות אנטיגן. המענה שקיבלתי היה 'אבל אלא טבליות לכאבי גרון, לא לשיעולים'. אבל לא חנקתי אותו. ניחא. בדיקת אנטיגן ראשונה, שלילית. רוב הסופ"ש הוא היה ככה, מדי פעם מגמת שיפור אבל בלילה הוא עדיין מתעורר מהשיעולים, בשבת ישן 5 שעות במהלך היום ואחר כך הרגיש יותר טוב, קצת נדנדה עם מגמת שיפור. בין לבין אני מעירה אותו לעולם המתווה ושאין בדיקות PCR ואין אנטיגן זמינים. הוא מוצא מקום שעושה PCR אבל עכשיו סגור, הוא מוצא אבל זה בתל אביב... במוצ"ש הוא השתמש גם באנטיגן השני ושוב, שלילי. אציין שבמהלך/אחרי סעיף 2, התעצבנתי עליו ואמרתי שעד שהוא לא עושה בדיקת PCR, אני לא רוצה לשמוע את המילה 'קורונה' מפיו יותר, כי הוא ניסה לשייך את זה גם להורים שלי. ואז קם לעשות, ואז נסגר שבדיוק עישן בשביל הקלה על הכאבים, אבל אם בא לי לקחת אותו...

2. אתמול אבא שלי היה אמור לעבור שיעור נהיגה כהכנה לטסט שיעשו לו מתישהו. אז התקשרתי בערב לשמוע איך הלך. אמא שלי עונה לטלפון ואני בקושי מספיקה לשאול מה נשמע לפני שהיא שואלת אם סיפרו לי. זו, כאמור, התחלה מאוד חיובית לשיחה ואין מצב שהדברים יתדרדרו מכאן. בעודי מנסה להבין מה קורה... לונג סטורי שורט, היא ואבא שלי חולים, מאוד בדומה לבן הזוג - אם כי הם לא נפגשו בכלל, והפעם האחרונה שאני ראיתי אותם הייתה לפני שבוע וחצי. לאבא שלי היה חום במוצ"ש אז ביטלו את שיעור הנהיגה, אבל בראשון הוא היה כל כך חלש שפיזית לא הצליח לעמוד. האח הבכור הוזעק לסייע, הוא עדכן את האח האמצעי שגם הגיע, ואמא שלי אסרה לספר לי כדי שלא אדאג. למה פלטה את זה בשנייה שהתקשרתי, אם כך? כי היא לא מסוגלת לסתום את הפה. ובואו, כולנו יכולות לקחת רגע ולהגיד שהיו כאן כוונות טובות ושאני בהיריון ולא רצו שאדאג, כן? אבל בהתחשב העובדה שהיה די ברור שאת כל החבילה הזו יפילו עלי אתמול או היום, אז בכל מקרה זה לא היה מועיל, וכך זה גם הצליח לפרוט על תחושת האאוטסיידרית שלי לצד ה'ילדה' של המשפחה שלא לוקחים ברצינות. ניחא. לונג סטורי שורט, אבא שלי חלש כמו חתלתול ולא מצליח לעמוד, באיזשהו שלב מישהו חשב שזה אולי שבץ, רופאת המשפחה באה לבדוק ואמרה, מה שהכי הגיוני מבין כל הפאניקה הכללית, (אחרי ששניהם יצאו שלילי באנטיגן) זה ששניהם היו חולים כל הסופ"ש ואבא שלי חלש ובגלל זה הוא לא מצליח להרים את עצמו. יש כל מיני קשיים לוגיסטיים שלא ארחיב עליהם לגבי איך נכה מגיע לשירותים כשהוא לא מצליח לעמוד, אבל בוא לא ניכנס לזה. אחרי שסיימתי להיות עצבנית על האח האמצעי, הצעתי כתף ברוח אם הוא רוצה לחלוק את הקשיים הנפשיים שכל זה כולל. אבא שלי ישן אתמול משעות אחה"צ, התעורר קצת הבוקר וחזר לישון, כך שמרבית הסימנים מעידים שהוא באמת תשוש אחושילינג ויש לו וירוס והוא חלש ובגלל זה לא מצליח לזוז. אז בינתיים אמא שלי נותנת לו לישון. כולם נבהלו. ואני לא יכולה לקחת קלונקס.

אה, כן, והאח האמצעי? בדרך חזרה מההורים לבית שלו, הוא מקבל הודעה ששני אנשים במשרד מאומתים והוא צריך להיבדק. מיותר לומר שלא ההורים שלי ולא האחים היו עם מסכות.

אז הודעתי לבוסית לגבי המצב של בן הזוג והעובדה שמאתמול גם אני מנוזלת וקצת כואב הגרון, אז היא אמרה להמשיך להישאר בבית, והיום הוא יסע לעשות PCR (אולי אצטרף. אין לי ראש לשום דבר ממילא) ונראה מה יצא מזה. 

בא לי לפרק את העולם.

שבוע 19 והחיים בצל האומיקרון

עולם האסוציאציות שלי נותר מצומצם ולכן אחזור ואתייחס למה שראיתי בסדרות טלוויזיה וסרטים כ-reference points להיריון: אז נכון הקטע שתמיד פתאום האישה נראית מופתעת, ואז אומרת "I think I felt the baby kick"? ואז מהר מהר מישהו שם יד על הבטן ולפתע שניהם קורנים בו זמנית?

אז כמובן שאצלי זה היה "תקשיב, נראה לי שאני מרגישה משהו. הרגשתי גם אתמול, אבל לא הייתי בטוחה." הוא מניח יד על הבטן, מחכה מחכה ואז מרגיש משהו, ואז פוצח בדיון לגבי האם זו אני או היא. הרבה פחות התרגשות ופוצי מוצי, הרבה יותר מה לעזאזל קורה בגוף שלי ואין לי מושג מהחיים שלי. זה היה לפני שבועיים, בערך, אולי שבוע וחצי (הזמן איבד משמעות אם הוא לא בפורמט של שבועות היריון). עכשיו אני כבר סוג של יודעת מה אני מחפשת מבחינת התחושות ואז מזהה יותר בקלות, מה גם שהיא כנראה גדלה ויכולה יותר להביע נוכחות. לפני יומיים-שלושה חשבתי לעצמי שלדעתי לא הרגשתי אותה מספיק ביום מסוים בו הייתי עמוסה בעבודה, אז בבוקר אמרתי לה שנעשה עסק - אני ממשיכה כרגיל והיא מתישהו במהלך היום מביעה נוכחות. אז קיבלתי איזה בוקר טוב בבטן בעודי נוסעת באוטובוס וחייכתי ואמרתי תודה, ואנחנו ממשיכות.

אתמול כששכבתי במיטה ואחר כך ישבתי בסלון כבר הייתי יותר מפוקסת וקשובה, ויכולתי להרגיש תנועה ערה (שגם הורגשה מחוץ לגוף) וכבר הבוקר שוב קיבלתי איתותי בוקר טוב. התיאור הכי קרוב הוא באמת 'פרפרים בבטן', כי בהתחלה באמת שלא הייתי בטוחה. בכל מקרה, יש תנועה שם מטה, סקר חלבון עוברי נראה שיצא בסדר, ממשיכים.

בגזרת האולטרסאונד הביתי, אחרי שבועיים במהלכם ניסיתי 4 פלאפונים (2 שנמצאים ברשימה ו-2 שלו) מהם 1 שידוע לי שכן עובד עם תושבת אחרת, התקשרתי שוב לתמיכה הטכנית, ואז ביקשו שאהיה עם הטלפון לידי ואעשה נסיונות חוזרים. אחרי איזה חצי שעה שהם זורקים לי כל פתרון שהיה להם ברשימת ה-troubleshooting, ואבא של בן הזוג, בעל הפלאפון הרלוונטי, מחכה אצלנו בסבלנות, קיבלתי אישור שישלחו לי מכשיר חלופי. התרגשות. אמנם זה היה לפני שבוע, אבל היום אמור להגיע החלופי. בן הזוג משום מה מספיק אופטימי לחשוב שאולי זה יעבוד עם הפלאפונים שלנו, אני אהיה מספיק שמחה אם זה יעבוד עם הפלאפון של האבא ויהיה לי אמצעי קשר ופיקוח על הפצפונת, אם כי כל עוד היא בועטת, אני יותר רגועה בכללי.

בגזרת המשפחה של בן הזוג, יש אקשן. גיסתו ילדה, וכעבור חודש הם החליטו לעשות אירוע, בימים אלה ממש. עכשיו, נכון שהם מדברים על מקום יחסית פתוח, ו-60 מוזמנים למקום שאפשר עד 150, וכולם מחוסנים (אם כי יש מצב שהגיסה עצמה לא קיבלה בוסטר והחיסון לא עוזר לי מבחינת כמה מדבקים הם יכולים להיות), אבל מן הסתם התעוררו חששות. הרפלקס הראשוני שלי היה לסגור זמן ביומן ולתכנן יציאה מוקדמת מהמשרד, אבל בן הזוג אוטומטית נעמד על הרגליים ואמר שבשום פנים ואופן לא הולכים לאירוע בימים אלה. אז ההורים לא רוצים ללכת (אבל ילכו, כי מה לעשות, הבן שלהם), שני האחים לא רוצים ללכת (והתחילו להתכסח עם האח) והרמיזות מעידות שזה כנראה בלחץ הגיסה ולא לגמרי מרצונו של האח, שעדיין נפגע מכך שאמרו לו שרוב המשפחה שלו לא תגיע כי כולם פוחדים להידבק (זה כולל את המשפחה המורחבת). אני עוד מנסה לגשר ולהציע לו שנקפוץ ונהיה שם רק איזה 10 דקות, או שנביא מתנה ונלך, אבל כרגע הוא בעיקר מעוצבן מכך שהגיסה מנסה לכפות משהו שדי ברור שאף אחד לא רוצה בצד שלהם, וגם האח בשלב מסוים התחיל לענות ברוח של 'זה המצב', שהוא פירש כ'זה מה שאשתי אומרת שיהיה'. מהניסיון הכואב שלי, אני שומרת על זכות השתיקה ומנסה לרכך אותו עד כמה שניתן, כדי שהקשר עם האח לא יפגע וכן שיהיה קשר בין הזאטוטים, טפו טפו טפו, בעתיד, כמו שהוא רוצה. נראה מה יהיה.

בחזית העבודה, אחרי הרבה מאוד תסכול ועצבים, קיבלנו הודעה הבוקר שאפילו אצלנו נשבר ומשבוע הבא, עוברים לקפסולה של יומיים בבית. בינינו, אעשה כמיטב יכולתי למנף את זה למשהו קבוע עד סוף ההיריון, גם אם יחזירו אותנו לפחות. זה רק מעיד עד כמה המצב חמור, ואני יודעת שבקומה שלנו כבר היה מאומת אחד וחצי מהקומה נעדרה בשלב זה או אחר בגלל שהילדים שלה בבידוד. אגב, השינוי הנוכחי של מתווה הבדיקות מעיד, לדעתי שהממשלה פשוט ויתרה וזורמת כמו מרבית הממשלות האחרות (שמעתן שבריטניה ממשיכה להסיר מגבלות?) בתקווה לחסינות עדר או לפחות הרבה חולים ללא יותר מדי חולים קשה. המתים פחות נספרים כבר, אני חושבת. בתחבורה הציבורית אני נוסעת עם מסכת מנתחים ועליה מסכת בד, במשרד אני 'רק' עם מסכת מנתחים אבל כבר יצא לי לסרב שמישהו תשב אצלי במשרד ותאכל צהרים בזמן שאנחנו מדברות כי אז היא תהיה בלי מסכה - בסוף ישבנו ב-open space במרחק של 2 מטר כשאני עם מסכה.

הבועה שלי הולכת ומתכווצת, ועם כמה שאני מבקרת ומקטרת על אמא שלי, אין ספק שיש יתרונות בצמצום החשיפה לאנשים אחרים, מהבחינה הפיזית והרגשית. אני לא אוהבת את הגישה הזו, אבל אין ספק שהיא דורשת פחות התמודדות. 

מקווה שאתן שומרות על עצמכן.