יש בי אלמנט כלשהו שכרגע מרגיש על סף אובדן עשתונות. לא שיש לי מה לעשות עם זה, כן? אין כסף למסעי קניות מוגזמים, אני לא יכולה קלונקס או אלכוהול או סמים כלשהם, וגם מבחינת מזונות אני קצת מוגבלת, וזה לא שלצאת לאנשהו זה רעיון טוב.
זה שילוב של כמה דברים:
1. מיום חמישי בן הזוג עם שיעולים מזעזעים - ברמה של מאבד את היכולת לנשום וכמעט מקיא - ומנוזל (שזה נוכח כבר חודש ומשהו לפני). בחמישי סיימתי לעבוד 10 שעות ואז הלכתי ל-3 בתי מרקחת כדי להביא לו משככי כאבים, כדורים למציצה נגד כאבי גרון ו-2 בדיקות אנטיגן. המענה שקיבלתי היה 'אבל אלא טבליות לכאבי גרון, לא לשיעולים'. אבל לא חנקתי אותו. ניחא. בדיקת אנטיגן ראשונה, שלילית. רוב הסופ"ש הוא היה ככה, מדי פעם מגמת שיפור אבל בלילה הוא עדיין מתעורר מהשיעולים, בשבת ישן 5 שעות במהלך היום ואחר כך הרגיש יותר טוב, קצת נדנדה עם מגמת שיפור. בין לבין אני מעירה אותו לעולם המתווה ושאין בדיקות PCR ואין אנטיגן זמינים. הוא מוצא מקום שעושה PCR אבל עכשיו סגור, הוא מוצא אבל זה בתל אביב... במוצ"ש הוא השתמש גם באנטיגן השני ושוב, שלילי. אציין שבמהלך/אחרי סעיף 2, התעצבנתי עליו ואמרתי שעד שהוא לא עושה בדיקת PCR, אני לא רוצה לשמוע את המילה 'קורונה' מפיו יותר, כי הוא ניסה לשייך את זה גם להורים שלי. ואז קם לעשות, ואז נסגר שבדיוק עישן בשביל הקלה על הכאבים, אבל אם בא לי לקחת אותו...
2. אתמול אבא שלי היה אמור לעבור שיעור נהיגה כהכנה לטסט שיעשו לו מתישהו. אז התקשרתי בערב לשמוע איך הלך. אמא שלי עונה לטלפון ואני בקושי מספיקה לשאול מה נשמע לפני שהיא שואלת אם סיפרו לי. זו, כאמור, התחלה מאוד חיובית לשיחה ואין מצב שהדברים יתדרדרו מכאן. בעודי מנסה להבין מה קורה... לונג סטורי שורט, היא ואבא שלי חולים, מאוד בדומה לבן הזוג - אם כי הם לא נפגשו בכלל, והפעם האחרונה שאני ראיתי אותם הייתה לפני שבוע וחצי. לאבא שלי היה חום במוצ"ש אז ביטלו את שיעור הנהיגה, אבל בראשון הוא היה כל כך חלש שפיזית לא הצליח לעמוד. האח הבכור הוזעק לסייע, הוא עדכן את האח האמצעי שגם הגיע, ואמא שלי אסרה לספר לי כדי שלא אדאג. למה פלטה את זה בשנייה שהתקשרתי, אם כך? כי היא לא מסוגלת לסתום את הפה. ובואו, כולנו יכולות לקחת רגע ולהגיד שהיו כאן כוונות טובות ושאני בהיריון ולא רצו שאדאג, כן? אבל בהתחשב העובדה שהיה די ברור שאת כל החבילה הזו יפילו עלי אתמול או היום, אז בכל מקרה זה לא היה מועיל, וכך זה גם הצליח לפרוט על תחושת האאוטסיידרית שלי לצד ה'ילדה' של המשפחה שלא לוקחים ברצינות. ניחא. לונג סטורי שורט, אבא שלי חלש כמו חתלתול ולא מצליח לעמוד, באיזשהו שלב מישהו חשב שזה אולי שבץ, רופאת המשפחה באה לבדוק ואמרה, מה שהכי הגיוני מבין כל הפאניקה הכללית, (אחרי ששניהם יצאו שלילי באנטיגן) זה ששניהם היו חולים כל הסופ"ש ואבא שלי חלש ובגלל זה הוא לא מצליח להרים את עצמו. יש כל מיני קשיים לוגיסטיים שלא ארחיב עליהם לגבי איך נכה מגיע לשירותים כשהוא לא מצליח לעמוד, אבל בוא לא ניכנס לזה. אחרי שסיימתי להיות עצבנית על האח האמצעי, הצעתי כתף ברוח אם הוא רוצה לחלוק את הקשיים הנפשיים שכל זה כולל. אבא שלי ישן אתמול משעות אחה"צ, התעורר קצת הבוקר וחזר לישון, כך שמרבית הסימנים מעידים שהוא באמת תשוש אחושילינג ויש לו וירוס והוא חלש ובגלל זה לא מצליח לזוז. אז בינתיים אמא שלי נותנת לו לישון. כולם נבהלו. ואני לא יכולה לקחת קלונקס.
אה, כן, והאח האמצעי? בדרך חזרה מההורים לבית שלו, הוא מקבל הודעה ששני אנשים במשרד מאומתים והוא צריך להיבדק. מיותר לומר שלא ההורים שלי ולא האחים היו עם מסכות.
אז הודעתי לבוסית לגבי המצב של בן הזוג והעובדה שמאתמול גם אני מנוזלת וקצת כואב הגרון, אז היא אמרה להמשיך להישאר בבית, והיום הוא יסע לעשות PCR (אולי אצטרף. אין לי ראש לשום דבר ממילא) ונראה מה יצא מזה.
בא לי לפרק את העולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה