בראי "העולם הוא בית משוגעים מלא במגפות", אני עובדת היום מהבית עם ג'אז ברקע ודי הרבה שקט (אם כי ניהלתי כבר 4 שיחות טלפון, שזה בערך 5 יותר מדי לטעמי) וטפוטפוטפו, סבבה לי. בעבודה העבירו אותנו ל"קפסולות" של יומיים עבודה מהבית וניסיון לבזר את מספר העובדים במשרד ביחד. התוצאה היא שבאמת יש יחסית מעט אנשים בקומה בימים שיוצא לי להיות שם, ומכיוון שזו האווירה במדינה, אני נוסעת רק ברכב וזמן הנסיעה התקצר בצורה מגוכחת. בעיקרון, זמן הנסיעה הלוך ושוב כרגע הוא קצר יותר רק מהחזור בימים רגילים, ברכב. אם נעלה את זה לתחבורה הציבורית אז בכלל אין מה לדבר. נראה כמה זמן זה יחזיק.
בן הזוג ואנוכי די החלמנו מהשפעת או הוירוס או מה שזה היה שתקף אותנו, והשבוע כבר עבדתי 3 ימים מהמשרד. ההורים גם החלימו ואבא חזר לעבודה, ואפילו היה לו שיעור נהיגה לפני יומיים. כעת הוא עבר לרטון על כך שיקח לפחות חודש עד שיקבעו לו טסט. אני מאמינה בכנות שהוא יקבל את הרישיון חזרה (טפוטפוטפו), ורק תוהה כמה כל התהליך הניע אותו לעבר המחשבה שהוא יצטרך להפסיק בשלב מסוים, אם כי אני יודעת שהוא לא לוקח סיכונים מיוחדים, משתדל לא לנהוג בלילה ונוהג בזהירות וכל זה. ברמת הקוהרנטיות והזיקנה, אני רואה סממנים של קושי שכבר אופייניים לגיל, כמו העובדה שקופת החולים ניסו להחזיר לי כסף דרכו (כי הוא משלם להם בשמי) באמצעות אפליקציה, ובהתאם אני ויתרתי מראש כי ידעתי שאין סיכוי שאצליח ללמד אותו מרחוק איך להשתמש ב-Bit ופשוט חיכיתי שיגיע זיכוי לחשבון שלו והוא יעביר לי. עכשיו, הוא השתגע מזה, בדק את החשבון כל יום, התקשר אלי. אמנם סכום של כ-2,000 שקל אבל אף אחד מאיתנו לא נכנס למינוס בגלל זה. בסופו של דבר הוא התייאש מהלחץ והעביר לי כסף שלו, ואז נלחץ שעדיין לא נכנס מהקופה וביקש שאברר איתם מה קורה. בינתיים, בעולם ה"מודרני", התכתבתי איתם ב-WhatsApp ותוך חצי שעה ידעתי מה הועבר לאן ואיך זה יגיע. אז התקשרתי והסברתי לו שזיכויים מעל 2,000 שקל יגיעו בצ'ק בדואר ושבינתיים החזרתי לו את הכסף. ויומיים למחרת, הוא התקשר אלי וניהלנו די את אותה השיחה... ואני תוהה אם זה בגלל שהוא לא הקשיב בפעם הראשונה או שלא הייתה לו סבלנות, או משהו יותר עמוק שמגיע עם הגיל.
כעת יש דיון סוער ביני לבין בן הזוג, שאני מנסה לווסת לשיחה פרודוקטיבית, משום שאחי התקשר לעדכן שהוא מגיע עם הילדים להורים מחר. חששתי לספר על זה לבן הזוג וידעתי למה. הוא אומר, בצדק, שמדובר בסיכון מיותר בימים אלה, ושאפעיל דחיית סיפוקים ואשב בשקט. אני לא אוהבת שמגבילים את הצעדים שלי ומתגעגעת לאחיינים, ורוצה לנסוע, אבל מכירה בכך שהוא צודק. רק שאני מנסה למצוא דרכים עקיפות. אולי אגיע ואהיה עם שתי מסכות כל הזמן ואשב במרפסת. ולפני שתגידו מילה אחת - אני יודעת שקר בחוץ אבל אני סבבה עם קור ויכולה בכיף. אבל הוא צודק. וגם אני צודקת. רק שהוא מתעצבן שאני שוקלת את זה ו'מתווכחת' ויורד מדי פעם לפסים קצת יותר מדי עוקצניים, קצת יותר מדי מתוסכלים. ואני מבקשת בעדינות שלא יכעס, שלא יעקוץ, שאני מנהלת פה שיחה ולא ויכוח ועדיין לא החלטתי. נראה.
כתבתי לכן פה על חברה מחיים קודמים, שנפגשנו פעם אחת ולא ציפיתי שיהיה יותר קשר מזה. אז מסתבר שהתאפשר קשר, לצערי בנסיבות עצובות. כשעבדנו ביחד לפני כ-15 שנה, היא מצאה גור חתולים ברחוב וניסתה למצוא לו בית. אחרי כמה זמן היא נשברה ואימצה אותו בעצמה, והם היו צמד חמד וכמובן שהיא מאוד אהבה אותו. לאחרונה, הוא עבר התקף בעקבותיו גילו שיש לו בעיה רצינית בלב, והסיכוי שיחלים הוא אפסי. מאותו הרגע היא כתבה לה על הקשיים שלה, מתוך אמונה שאני כאוהבת חיות ובעלת חיית מחמד שגם אני מאוד אוהבת, אבין את הקושי שלה ואדע איך להגיב. אז עשיתי את מה שאני עושה, המון אמפתיה וקצת הומור, מילים חמות ורגועות. שלחתי לה הודעות כל כמה שעות כשהוא היה אצל הווטרינר, ובמהלך ההרדמה, ובימים אח"כ כדי לראות שהיא בסדר ומתפקדת, מילים לחזק אותה, מילים שנותנות לה מקום להתאבל ולכאוב ולהתפרק, וכמה שיותר לעזור עם הכאב. עברו כמה ימים ודאגתי לשלוח הודעה או שתיים ביום, לוודא שהיא מתפקדת ומעכלת ויודעת שזה בסדר לבכות ושהקושי קיים ולגיטימי, באמת כל מה שיש לי בארסנל של האמפתיה. אתמול היא דיווחה שהצליחה לאחסן את הקערות שלו בארון ולמסור את האוכל שלו. היא גם כתבה בשלב מסוים שהיא מאמינה שתאמץ עוד חתול בעתיד, ואני מאוד מאוד התעודדתי מהעובדה שהיא מדברת על העתיד וכן רואה אפשרויות חיוביות בו. אז לפחות אני יודעת שעשיתי טוב השבוע.
אני מבואסת מהויכוח עם בן הזוג. בתכל'ס אני יודעת שהוא צודק. הבחירה הבוגרת היא לא לנסוע, להתגעגע עוד קצת ולקבוע שבפעם הבאה אני אגיע, אחרי שהגל הנוכחי פחת קצת ולפני שהגל הבא יגיע, אולי לנסוע לבקר אותם בבית שלהם, לבקר את ההורים בנפרד... אוף. ידעתי שזה יכעיס אותו.
העיקר שיש לי את פיץ. מדי פעם היא משחררת תנועה לאוויר, ואני מחייכת מתוך רפלקס ואומרת לעצמי "את לא לבד".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה