ממש חזל"ש

ובכן, אתמול שבנו בעאלק כוחות מחודשים לעבודה.
בעיקר שמחתי לראות שרוב האנשים באמת היו בחופש ובתיבת המייל שלי הצטברו פחות מ-40 מיילים. תוך חצי שעה סגרתי את הפער והרגשתי בסיידר. השינוי לא היה דרמטי. 

מצ"ב באופן ספונטני השלל שלי מיריד הספרים של סטימצקי שהיה בראש העין.

בבית השארתי כלב, שלא הבין מה פתאום אני יוצאת אחרי שאני נותנת לו אוכל, וכאות מחאה, סרב לאכול את ארוחת הבוקר והעיר את הבחור ביללות. אגב, זה היה צפוי בכזו מידה שהצעתי לבחור שבכמה בקרים לפני שאני חוזרת מהחופש, כבר אתחיל לתת לכלב אוכל ואז אצא להסתובב ברחוב קצת כדי להרגיל אותו לקונספט שאני לא תמיד בבית. הבחור סירב, הכלב ילל, ואני טענתי שהוא בעצם שר לו יום הולדת שמח.

אכן, אתמול הבחור חגג יום הולדת. הוא לא מתרגש מהעניין ולא חש צורך לחגוג ובעיקר לא אוהב תשומת לב וחפלה. אז בערב החג השני היינו אצל ההורים שלי והכנתי לו עוגת גבינה שהוא הכי אוהב וקניתי נרות עם להבות בצבעים שונים, ובארוחת הערב הרמנו כוסית ואחרי הארוחה כולם שרו לו יום הולדת שמח - כולל האחיינים - ונראה שהוא היה מרוצה. זה סוג תשומת הלב שהוא יכול להתמודד איתה (הוא שלח פרוסה מהעוגה באופן הצהרתי עם אח א' לאשתו, ויום למחרת מלמל בתסכול שהיא אפילו לא שלחה 'תודה').

אתמול השארתי לו פתק אוהב וצנצנת קטנה עם מסטיקים, והוא הודה לי על המחווה. בערב יצאנו לאכול במסעדה לבחירתו בקריית אונו שהייתה ממש טובה - בומביקס מורי, מומלץ בחום - ובלילה השארתי לו ברכה על הכרית (וקיבלתי הערה על כך שהוא התלהב מהצנצנת כי חשב שזה כמו M&Ms אבל במקום קיבל מסטיקים..). בין לבין, שלחתי הודעה ל-4 מחבריו עם תזכורת שהוא הסיר את התאריך מהפייסבוק אבל שאתמול הוא היום. אני יודעת שלפחות שניים מהם דיברנו איתו בטלפון. אחה"צ התקשרתי להורים שלי בדרך חזרה הביתה, הערתי אותם מהשנ"צ, והזכרתי להם להתקשר לאחל לו מזל טוב, כי כמובן שהם שכחו, כי כמובן שעשיתי אותו דבר עם יום ההולדת של גיסה ב' שהם גם שכחו...

וכאמור, עוד חודש ומשהו נטוס לחו"ל ואני אממן את כרטיסי הטיסה ונתחלק בתשלום על המלונות. בהנחה שזה לא ירד מהחשבון המשותף, שאותו אני ממילא מפמפמת. למרות שכרגע מה שבאמת בא לי זה לטוס לבד. לשים Mute על החלק שדואג לכל דבר חוץ ממני, להגיע לאנשהו שאפשר לטייל ברחובות ולחקור סמטאות, ולא להצטרך לחשוב על אף אחד או שום דבר מלבד לאן הרגליים שלי ייקחו אותי.

אכן you do it to yourself.

אגב ארוחת החג השני, אח א' הפתיע, הפציע ובא. אח ב' ואשתו גם באו, והיה מתח מוחשי באוויר משום שאח ב' לא מדבר עם אח א', אחרי ההתכתבות האחרונה. מלשון "אני אענה אם יפנו אלי, אבל אני לא מחפש קשר". הארוחה התחילה קצת מתוחה, אבל הצדדים שכן מתקשרים זה עם זה שוחחו, ואיכשהו הארוחה עברה בחיוך. עכשיו שאני חושבת על זה, אח א' לא דיבר הרבה, ובטח לא עם אח ב'. טמבל.

(בין דלתות סגורות, האחיינים דיברו אחד עם שני על הריב, כשהבחור מקשיב וצופה ואולי מנווט את השיחה, אבל רציתי לבלות איתם אז נכנסתי לחדר, ומן הסתם ילדיו של אח א' די השתתקו, ואני רק ביקשתי מהאחיין המתוסכל (בנו של אח ב') שלא יתן לתסכול שלו מהעניין - שלא לדבר על ההזדהות המוחלטת עם הוריו - לפגוע ביחסים ביניהם. הבחור זמם שם משהו, ואין לי ספק שהוא פתח את הנושא ומנשה לקדם הסכם שלום דרך הזאטוטים, אבל אני לא שואלת והוא לא אומר)

ועוד 4 ימים יש יום הולדת לגיסה א', והיא מתייעצת בפייסבוק מה כדאי לה לבקש כמתנה. ואני מתלבטת אם לשלוח לה הודעה ליום ההולדת, ההיא, כמו שתכננתי. אמא שלי אמרה שזה יהיה אצילי. אבל, בעולמנו, האם האצילות לא מתה?

ליל הסדר וחול המועד

מה תעשי תיאו, שוב תקטרי?
למה לקטר? לספר על ליל הסדר, קצת לפניו וקצת אחריו, מה רע?
מה רע...
בואי נתחיל ממה טוב.

ליל הסדר היה ממש נחמד. הלכנו להורים של הבחור ולמרות שהוא היה במצב רוח רע - אם כי הוא היה עצבני בגלל תגובה חסרת סבלנות שלי או בגלל שהוא ממש מואס בדת או בגלל שאלוהים יודע מה - היה נחמד. המשפחה סימפטית, קראנו את ההגדה במהירות והרצנו קצת בדיחות. שום דבר עמוק או רציני מדי, טלוויזיה ברקע, לא בדיוק קשר אבל מספיק קרוב.
התכתבתי מדי פעם עם אח ב'. 

בהתאם להצעתו של הבחור, ולאחר אישורה של גיסה ב', ביום למחרת נסענו לאח ולגיסה, איפה שההורים שלי נשארו בלילה אחרי ליל הסדר. אז ראינו את האחיינים וההורים והאח והגיסה. כמובן שמיד שהגענו כולם התחילו לדבר על אח א' ואשתו, ואני מיד נצמדתי לאחיינים. אח ב' מדבר איתי הרבה על זה לאחרונה, ואני מרגישה שכבר אין לי מה לומר.

לא זוכרת אם כתבתי פה אבל ליום ההולדת שלו, הבחור ביקש פיקניק עם המשפחה שלי. הקונספט היה כל האחיינים ביחד, קצת גיבושון, אבל... אח א' כמובן לא חזר אלי לגבי זה, ואחרי שהבחור הבין לאן זה הולך, הוא ירד מהרעיון והציע שניסע לשם בבוקר של החג, במקום. כאמור, עם החרם של גיסה א', ודממת האלחוט מצד אח א', אין עם מי לדבר. אז סימסתי לאח א' שהפיקניק מבוטל, והוא השיב שהם פשוט לא סגורים על התוכניות לשבוע הבא - שקר מוחלט. גיסה א' לא מפסיקה להשוויץ בפייסבוק על איך כל חופשת חול המועד סגורה אצלה חודשים מראש - ואני אמרתי שניסע לאן שניסע ביום החג, והוא ענה בסתמיות, ואני, בטיפשותי, אווילותי ואיך שלא תקראו לזה, כתבתי המשך אחרי חצי שעה שכמובן שנשמח לקחת את האחיינים לראות את בני הדודים שלהם, ובלה בלה בלה, והוא תירץ לי שהוא מנסה למצוא צימר לחג שיקבל את כלבה שלהם ואם יצליח אז בטח יחזרו מאוחר, בלה בלה בלה indeed.

כאמור, אמר שיעדכן אותי. מצפה לשמוע ממנו ממש כל רגע. כמה 

מתכננים טיסה לפורטוגל. מדברים על חיפוש הדירות בארץ כדי לקנות בית - עם חסכונות של אבא שלי למטרה ושלי. אתמול לקחתי את הכלב לחיסון בכלביה העירונית ואז לקחתי אותו לווטרינר כדי לברר למה הוא מיילל כשהוא עולה על המיטה או מותח את הרגליים האחוריות. החיסון עבר מצוין, אבל הרגל... הווטרינר החליט על בדיקת דם, ובשלב מסוים ניסו 4 נשים להחזיק את הכלב, וזה לא נגמר בטוב. כלומר, נוספו לי שריטות על ירך ימין ועל החזה - נוספו כי שבוע שעבר הכלב ניסה ללכת מכות עם כלב מעבר לגדר, ובזמן שאני נלחמת להשתלט עליו, כל הירך נשרטה וטיפה דיממה, ואז לא היה ברור מאיפה הכלב מדמם, תענוג... פעם היה לי ידיד ששמע את כל הסיפורים שלי, והקדיש לי את השיר "You Do it to Yourself". איבדתי את הפואנטה. אה כן, אז 4 נשים. בסוף הצלחנו להוציא לו דם כשרק 3 מחזיקות אותו, ואז טיילתי איתו לחצי שעה כדי לחזור לשמוע שהסוכר קצת נמוך ותפקודי כבד קצת ככה ואולי קצת אנמי ותחזרי עוד שבוע וננסה את הבדיקות שוב. אה, ויתכן שהיללה היא דלקת מפרקים, פריצת דיסק או גידול בעמוד השגרה. או סתם דלקת. בסוף סיכמנו שנתחיל טיפול אנטי דלקתי ואני אתפלל חלק כדי שלא נצטרך לעשות לו צילום גב תחת טשטוש. לפחות בחזית הזו יש שיפור והוא התחיל שוב לדלג את המדרגות, טפוטפוטפו...

אז מה כבר אפשר לומר.
אמרתי היום לבחור שבשבועות האחרונים, המחשבה הרפטטיבית שקופצת לי לראש היא חרטה על כך שלא הרגתי את עצמי כבר מזמן. הבהרתי שאין סיבה להעלות כוננות וכמובן שלא אעשה כלום, אבל פשוט מרגישה חרא. בין המשפחה לדאגות הבריאות של הבחור ומחשבות על פרנסה, ילדים, עתיד... אני מרגישה שאין לי כלום. ממש ממש כלום. אבל היי, לפחות יש לי לחם.

היפים והאמיצים, פרק מיליארד ושלושת רבע

אני שמחה לבשר שבצעד לא אופייני לי, ניטרלתי את העדכונים מ-Ynet.
אני מאוד לא אוהבת הפתעות ויתכן שמשרה על עצמי סוג של אשליית שליטה כשאני מעודכנת בחדשות ויודעת מה קורה, אבל בבוקר יום חמישי התעוררתי ב-5 בבוקר, ובעודי שמה סרטון לחזור לישון איתו בטאבלט (יום אחרון של הלימודים אז אפשר להתפנק עד שש ומשהו...), אני רואה מבזק מ-ynet שבנט ושקד כנראה עברו את אחוז החסימה.

אני לא מכירה את האנשים, מן הסתם. אני לא מסכימה עם הפוליטיקה שלהם והמסרים שלהם. אני לא מסכימה עם הערכים שלהם, ואני לא מסכימה עם מה שעשו בתקופת כהונתם. בזמן כל החדשות על תוצאות הבחירות, גזרי העץ היחידים שנאחזתי בהם כדי לא לטבוע היו - 1. לפחות מרץ נכנסו. 2. לפחות זהות לא. 3. לפחות בנט ושקד לא.

כך שכשקראתי את הכותר על בנט ושקד, הרגשתי ממש ממש מיואשת. כמעט לא יצאתי מהמיטה, וזה הרי היום האחרון של הקורס, היום בו הבוס הקודם בא להרצות... הייתי חייבת ללכת. ירדתי מהאוטובוס כמה תחנות מוקדם כדי ללכת ברגל ולשפר את מצב הרוח. בשלב מסוים עמדתי בגשר מעל נחל והיו לי מחשבות... איזה יאוש. מן הסתם זה חלף מהר והמשכתי. טביעה זו גם ככה דרך מחורבנת ללכת. הגעתי לקורס, דיברתי עם אנשים וניסיתי להיות התיאו הסוציאלית. קיטרנו על התוצאות. צרת רבים. 

לדבר עם אנשים עזר. להמשיך בסוג של שגרה. במהלך השיעור אני משתדלת להימנע מלהסתכל בפלאפון, יכולת הריכוז שלי היא גם ככה בעייתית ואני תמיד מניחה אותו face down כדי לחסוך בבטריה. אבל אחרי כמה וכמה רטטים, סובבתי אותו כדי לנסות להבין למה אני כל כך פופולרית באותו הבוקר. במיוחד כי בשלב הזה כבר ביטלתי את ההודעות מ-ynet כי לא ידעתי איך אעמוד בעוד חדשות כאלה.

מסתבר שזכיתי בעובדת מצטיינת בחטיבה. מישהי סימסה לי. באותו הבוקר הייתה הרמת כוסית בעבודה, והתרעתי מראש שלא אגיע, ובינינו הייתי די מבסוטה מזה כי ידעתי שלפחות כך אם באמת אזכה במשהו, לא תהיה לי המבוכה של לעלות על הבמה ולהסמיק ולהרגיש כל כך בקונפליקט עם עצמי שרוב האנשים משתוקקים לרגעים כאלה, ורק אני הופכת להיות שלולית ג'לי חסרת אונים.

אז זכיתי בעובדת מצטיינת, וזה היה ממש נחמד. הפכתי חזרה את הפלאפון ונתתי לעצמי להתרגש. בשקט, לבד. אחרי שהשיעור נגמר, עניתי ב-WhatsApp לברכות ולהודעות החמות. הכל בשקט. בזמן ההפסקה מישהו הודיע לי שיש מבזק חדש מ-ynet ושבסוף בנט ושקד לא נכנסו ומרץ עלתה במנדט. אמרתי לו שהוא עשה לי את הבוקר ושאני יכולה לחבק אותו מרוב אושר.

אחר כך הבוס בא, הרצה, הלך. היה לי קשה עם זה שלא היה לי זמן לדבר איתו, היה לי קשה עם זה שהוא בא מהר והלך מהר. בהרצאה עצמה הוא היה נוקשה והתחיל די מהר ב'תורידו את הפלאפונים או שאני הולך', ולא שיתף את הסטודנטים... היה מעניין והכניס בדיחות, אבל היה שם קושי שלא הצלחתי להבין. וכאמור, הוא הלך ממש מהר. כמה ימים אחר כך הוא בא לעבודה בשביל פגישות, אבל החליט לא להשתמש במשרד ששריינו לו (לידי), ומיהר לפגישות, ושוב לא היה לו זמן לדבר ושוב הרגשתי שאולי אני מציקה, ולא הלכתי לדבר איתו במשרד האחר שהוא הלך אליו.

ובחזית המשפחה... בוא ננסה לקצר. ביום שישי בערב אח א' מגלה להוריי, לי ולילדים שלו שהם לא יבואו לליל הסדר. הילדים שלו מתחילים למחוא ובקול, ולקטר. ההורים נפגעים, אבל שותקים. לאח ב' הוא לא אמר כלום. זה לא היה כל כך דרמטי, לולא הם היו עושים ביחד את ליל הסדר כל שנה. הרי, גיסה א' לא בקשר עם המשפחה, ולגיסה ב' יש משפחה פצפונת, אז הם כולם ביחד, שנה אחרי שנה. אני היחידה שלא תמיד נמצאת. והנה, אח א' מודיע שהם יעשו משהו לבד. "כמשפחה".

מן הסתם זה התגלגל לאח ב', ולמרות שאמא שלי ניסתה להרגיע אותו, הוא הרגיש הגיעו מים עד נפש. הוא התכתב עם אח א' יומיים אחר כך, עד השעות הקטנות של הלילה. חזר וביקש שידברו, שקורה משהו ביניהם והוא רוצה לטפל בזה. אח א' המשיך לסרב, אמר שהבעיה היא עם גיסה א' והוא צריך להתנצל בפניה, ושלף את נושא ה"לא שמת לב שהיא לא רואה אתכם כבר כמה חודשים?", כאילו מדובר בחדשה מסעירה ולא משהו שהוא היה יכול לסגור מזמן לו רק היה מדבר על זה שזה קרה ולא שותק ומקווה שמישהו יעשה משהו והוא לא יצטרך להתערב. אח ב' ביקש לשוחח בטלפון, אחי א' המשיך לסרב ולהפנות אותו לגיסה, שאיתה הבעיה ואיתה הצרות ושהוא ידבר איתה ויפתור את זה.

אגב, בשיחת העדכון מאח ב' גיליתי שלא הייתה שום תקשורת עם הגיסה לגבי כל הסיפור, בכלל. ההתכתבות הייתה סמסים בין אח ב' לאח א', ורק על בסיס זה גיסה א' נכנסה לסרטים שלה, הכניסה את אחי לסחרור, רצה אלי לקטר והכל התפוצץ. רק מזה. ועדיין, אח א' דורש שאח ב' יתנצל בפני הגיסה.
מיותר לומר שהוא לא יעשה את זה. מיותר לומר שאמרתי לו שלא צריך ממנו כלום. כלומר, ידעתי שהוא יכול לעשות צרות בסיטואציות שהוא נמצא בהן, אבל לעשות כזה בלגן עם מישהו שהוא בכלל לא דיבר איתו, זה אכן כישרון.

ויש גם את הנושא הבריאות של הבחור, פגישות עם רופאים שמובילות לפגישות אחרות עם רופאים והמשך סיבובים על הסחרחרה שלא מובילים לשום מקום. והתחלה חיפוש בית, על בסיס חסכונות שלי ושל אבא שלי, שהוא פולני שרק רוצה שלכל הילדים שלו יהיה בית, ובהתחשב שכל שאר המשפחה שלו הולכת לעזאזל אז לפחות אני יכולה לתת לו את זה. אבל חלאס. זה לא נראה ככה, אבל עייפתי מלדבר על עצמי כאן, וכל דבר שאני כותבת הוא יותר עצוב ויותר מדכא. איזה ערמות של כלום.

יום בחירות

הולכת להצביע.
ברובריקה של "רק לא ביבי". לא שאני באמת חושבת שזה ישנה משהו. ה'אופטימיים' מסביב אומרים שהוא ממילא לא יחזיק הרבה זמן אם יבחר, בצל החקירות וכתבי האישום. אני לא מתרגשת. הוא ימכור את סבתא שלו ואת העתיד של כולנו כדי להרכיב עוד ממשלה.

טסה על אוטומט. 

תחושת היאוש הקיומית שלי בולעת הכל. ללא קשר לבחירות אפילו. הכל מייאש אותי. אני לא רואה מעבר למים שבולעים אותי, אבל אני לא טובעת כלפי מטה. אני בדיוק מתחת לפני השטח, רואה את החמצן והעולם מהעבר השני אבל אני פה, מתחת. וזה לא באמת משנה.זה מרגיש שאני יכולה להסתדר גם בלי החמצן הזה. כמה זמן מחיי ביליתי כאן, מתחת למים, ממילא.
סוחבים.

יום נישואין של ההורים והכנות לפסח

אני מקווה שזה יהיה העדכון האחרון לתקופה מסוימת, בנושא המשפחה.

ובכן, ביום שישי, יום נישואין 49 להורים ויום הולדת לאחד מהאחיינים. התעוררתי ב-6:30 כי בעל הבית היה אמור להגיע עם האינסטלטור ב-7:30 לגבי נזילה שמפריעה לשכנה מתחתינו. אגב, גם עם בעל הבית לא חסר אקשן, אבל הבחור מתמודד עם זה לבד ומעדכן אותי רק בכותרות, ואני אסירת תודה שזה נחסך לי.

תחילת נספח בנושא בעלי הבית
אחרי שהשכירו לנו את הדירה, כביכול לטווח ארוך, התחילו לשקר לנו קצת לגבי שהם לא רוצים למכור, אבל איזה חבר מתווך שלהם רוצה להראות את הדירה ללקוח. המשיכו בשטויות ובהעמדות הפנים אלה למשך כמה זמן, ואני התחלתי להיכנס להתקפי חרדה בעקבות ה-melt down הטוטאלי ששנינו עברנו כשבעל הבית הקודם חיכה לסוף החוזה ואז הכריז שהוא מעלה את שכר הדירה ב-500 שקל ואם זה לא מוצא חן בעינינו, שנתחפף.

אחרי חודשיים-שלושה של משחקים כאלה, עימתנו את בעלי הבית עם השקרים שלהם ("הדירה לא למכירה", היא רק מוצגת ככה ב-yad 2, "המתווך הוא חבר שלנו" אם לא שואלים את המתווך...) והם ירדו מהנושא. לקראת חידוש החוזה, עשו דרכם לדירה והסבירו שהם אכן מעוניינים למכור ושיצרו קשר עם מתווך אחר - בשום שלב לא הודו שהקודם לא היה "חבר" אלא סתם שמוק שהם היו מאוכזבים ממנו - וסיכמנו על תנאים.

עזבו שאחרי שהשכנה למטה התחילה להתלונן על הנזילות, עברו חודשים עד שהם הגיעו לטיפול בבעיה - וכן, היה אינסטלטור אחד שנחשב להם יקר אחד אז הביאו בסוף עוד חבר, שאחר כך נעלם ולא עשה כלום, וסיפרו לשכנה שאנחנו בעצם לא מאפשרים לו להגיע לדירה ובגלל זה העיכוב - וכך, בשישי הראשון של שעון קיץ, היינו אמורים לצפות לאינסטלטור ב-7:30. מהלחץ והציפייה התעוררתי מוקדם, ויצאתי עם הכלב ועשיתי כלים והערתי את הבחור 20 דקות לפני. ב-8:00 בעל הבית הגיע לבד, מסתבר שלא רק שהאינסטלטור לא מגיע, גם בעל הבית יעשה את התיקון לבד - במקום השיפוץ הדרמטי שנדרש כדי שיפסיק לטפטף לשכנה, בעל הבית קיבל הנחיות על לשים חומר אוטם חדש על האמבטיה ולקוות לטוב. בסדר.
סוף נספח בנושא בעלי הבית

הוא בא והלך, הבחור לקח כדור וחזר לישון, אני הלכתי ברגל לקנות להרים פרחים. זר גדול ונחמד, ודאגתי להוסיף לו צבעים שידעתי שאמא שלי אוהבת, וחזרתי לדירה. בשלב מסוים לקחתי כדור וניסיתי לישון, אבל לא צלח. רק נעשיתי יותר עייפה ומתוסכלת. שאבתי ושטפתי את הבית כדי לנסות להוציא עצבים. אחה"צ נסענו להורים שלי. אנא שלי התרגשה מהפרחים ואילו אבא שלי פלט "עוד אחד?!". מסתבר שאח ב' שהגיע מוקדם בצהרים הביא זר פרחים משלו. אחרי שמן הסתם לא טרחו לענות להודעה שלי שבועיים לפני שהציעה בדיוק את זה. בסדר. הייתי קצרה וחסרת סבלנות עם הגיסה ושתי דקות אחרי שהאח הפציע משנת הצהרים שלו, אמרתי לו שזה לא יפה, שלא טרחו להגיב לי להודעה אבל הגיעו ככה. קטנונית? הוא חשב לדקה ואז התנצל, ומהר מאוד התחיל להסביר שזה בעצם תוצר שהם שכחו לגמרי, וכמעט הגיעו להורים, ואז עשו פניה והלכו לחפש...

בהמשך הערב אח א' הגיע עם ילדיו, כרגיל באיחור. כשישבנו לקפה בסלון עמדנו לחגוג יום הולדת לאחיין ולפתע אני רואה את אח ב' מסתכל במעטפה, ואז מגיש אותה לאח א' שמגיש להורים, "מתנה מאיתנו". כרטיס זוגי לסרט. שאת זה אח א' מציע לקנות להורים כבר שנים ואני תמיד עונה שזה לא מעניין אותם, שאבא שלי ממש לא מחפש לצאת מהבית וכו'. ממש כעסתי. אם לא היינו עומדים לחגוג לאחיין, הייתי קמה והולכת. כמו קומקום רותח, הרגשתי את הפנים של מאדימות, רציתי לצרוח ולהתפוצץ וללכת משם... שתקתי. יחסית מהר הגיעה דעיכה. פתאום לא היה לי אכפת. פתאום הרמתי ידיים ואף חלק מזה כבר לא שינה לי.

במהלך אותו ערב שמעתי את גיסה ב' ממלמלת - זה נאמר מול ההורים ולדעתי בקול ובכוונה - שאולי השנה יעשו הפסקה מסדר פסח, מכיוון שאני והבחור אצל הוריו (יתכן שהוסיפה שזה בתנאי שאח א' וילדיו לא יגיעו בגלל החרם שאישתו עושה). עקב כמות האנשים אמא שלי החליטה שזה יותר מדי עבודה בשבילה ומאז האירוח נופל על גיסה ב'. אמא שלה מכינה קינוחים, אמא שלי מכינה אוכל, היא מסדרת את הבית וסלט או שניים, ויש ארוחה. עלובה. אז גיסה ב' אמרה שאולי השנה ייקחו הפסקה, ואחי השיב שמה עם ההורים שלה, והיא אמרה שלא אכפת להם. מה שנכון. וזה עבר כאילו מתחת לרדאר, למרות שלמעורבים בנידון נראה לי די ברור שהיא ניסתה לגרום להורים שלי לשחרר אותה מעולו של זה. כאמור, אנחנו ממילא היינו אמורים להיות עם המשפחה של הבחור - תודה לאל, למפלצת הספגטי המעופפת ולכל מי שרק צריך. 

הבחור שמע את השיח, ושאל את הוריו אם יהיה מקום להורים שלי. אמא שלו הגיבה בשמחה, וכמה לילות אחר כך, הצענו את זה להורים שלי. אמא שלי נפנפה את זה די במהירות, ואני אמרתי שהיא תוכל לתת הפסקה לגיסה ב'. אמא שלי ציינה את השיחה שכתבתי עליה מעלה, ואמרה שהיא הציעה לגיסה שאם אנחנו לא באים, ואח א' ומשפחתו לא יבואו, אפשר לעשות את זה אצלה ולא אצל הגיסה, אבל זו אמרה שזה לא נוח להורים שלה - שכן גם אח ב' ומשפחתו וגם הורי הגיסה גרים במרחק של שעה וחצי - שעתיים מההורים שלי. אז שוב אמרתי לאמא שלי, נו, אז למה לא לתת לה הפסקה? ואז...
היא השיבה בנבזיות שזה לא מקובל עליה. שהיא לא "תיכנע" לגיסה הזו ושאם הגיסה לא הייתה רוצה, היא לא הייתה עושה. ואני חזרתי ואמרתי, אבל הנה, יש מקום שמציע לארח אותך ואנשים נחמדים...

אני לא יודעת מה לומר.
אני לא מבינה למה זה צריך להיות כל כך קשה ומסובך. ורעיל. מעל לכל, מלא בארס ותחושות כל כך רעות. אני לא מבינה למה כל ביקור אצל המשפחה שלי משאיר אותי בתחושה יותר ויותר לבד. אני לא מבינה למה זה כל כך רע.