אני שמחה לבשר שבצעד לא אופייני לי, ניטרלתי את העדכונים מ-Ynet.
אני מאוד לא אוהבת הפתעות ויתכן שמשרה על עצמי סוג של אשליית שליטה כשאני מעודכנת בחדשות ויודעת מה קורה, אבל בבוקר יום חמישי התעוררתי ב-5 בבוקר, ובעודי שמה סרטון לחזור לישון איתו בטאבלט (יום אחרון של הלימודים אז אפשר להתפנק עד שש ומשהו...), אני רואה מבזק מ-ynet שבנט ושקד כנראה עברו את אחוז החסימה.
אני לא מכירה את האנשים, מן הסתם. אני לא מסכימה עם הפוליטיקה שלהם והמסרים שלהם. אני לא מסכימה עם הערכים שלהם, ואני לא מסכימה עם מה שעשו בתקופת כהונתם. בזמן כל החדשות על תוצאות הבחירות, גזרי העץ היחידים שנאחזתי בהם כדי לא לטבוע היו - 1. לפחות מרץ נכנסו. 2. לפחות זהות לא. 3. לפחות בנט ושקד לא.
כך שכשקראתי את הכותר על בנט ושקד, הרגשתי ממש ממש מיואשת. כמעט לא יצאתי מהמיטה, וזה הרי היום האחרון של הקורס, היום בו הבוס הקודם בא להרצות... הייתי חייבת ללכת. ירדתי מהאוטובוס כמה תחנות מוקדם כדי ללכת ברגל ולשפר את מצב הרוח. בשלב מסוים עמדתי בגשר מעל נחל והיו לי מחשבות... איזה יאוש. מן הסתם זה חלף מהר והמשכתי. טביעה זו גם ככה דרך מחורבנת ללכת. הגעתי לקורס, דיברתי עם אנשים וניסיתי להיות התיאו הסוציאלית. קיטרנו על התוצאות. צרת רבים.
לדבר עם אנשים עזר. להמשיך בסוג של שגרה. במהלך השיעור אני משתדלת להימנע מלהסתכל בפלאפון, יכולת הריכוז שלי היא גם ככה בעייתית ואני תמיד מניחה אותו face down כדי לחסוך בבטריה. אבל אחרי כמה וכמה רטטים, סובבתי אותו כדי לנסות להבין למה אני כל כך פופולרית באותו הבוקר. במיוחד כי בשלב הזה כבר ביטלתי את ההודעות מ-ynet כי לא ידעתי איך אעמוד בעוד חדשות כאלה.
מסתבר שזכיתי בעובדת מצטיינת בחטיבה. מישהי סימסה לי. באותו הבוקר הייתה הרמת כוסית בעבודה, והתרעתי מראש שלא אגיע, ובינינו הייתי די מבסוטה מזה כי ידעתי שלפחות כך אם באמת אזכה במשהו, לא תהיה לי המבוכה של לעלות על הבמה ולהסמיק ולהרגיש כל כך בקונפליקט עם עצמי שרוב האנשים משתוקקים לרגעים כאלה, ורק אני הופכת להיות שלולית ג'לי חסרת אונים.
אז זכיתי בעובדת מצטיינת, וזה היה ממש נחמד. הפכתי חזרה את הפלאפון ונתתי לעצמי להתרגש. בשקט, לבד. אחרי שהשיעור נגמר, עניתי ב-WhatsApp לברכות ולהודעות החמות. הכל בשקט. בזמן ההפסקה מישהו הודיע לי שיש מבזק חדש מ-ynet ושבסוף בנט ושקד לא נכנסו ומרץ עלתה במנדט. אמרתי לו שהוא עשה לי את הבוקר ושאני יכולה לחבק אותו מרוב אושר.
אחר כך הבוס בא, הרצה, הלך. היה לי קשה עם זה שלא היה לי זמן לדבר איתו, היה לי קשה עם זה שהוא בא מהר והלך מהר. בהרצאה עצמה הוא היה נוקשה והתחיל די מהר ב'תורידו את הפלאפונים או שאני הולך', ולא שיתף את הסטודנטים... היה מעניין והכניס בדיחות, אבל היה שם קושי שלא הצלחתי להבין. וכאמור, הוא הלך ממש מהר. כמה ימים אחר כך הוא בא לעבודה בשביל פגישות, אבל החליט לא להשתמש במשרד ששריינו לו (לידי), ומיהר לפגישות, ושוב לא היה לו זמן לדבר ושוב הרגשתי שאולי אני מציקה, ולא הלכתי לדבר איתו במשרד האחר שהוא הלך אליו.
ובחזית המשפחה... בוא ננסה לקצר. ביום שישי בערב אח א' מגלה להוריי, לי ולילדים שלו שהם לא יבואו לליל הסדר. הילדים שלו מתחילים למחוא ובקול, ולקטר. ההורים נפגעים, אבל שותקים. לאח ב' הוא לא אמר כלום. זה לא היה כל כך דרמטי, לולא הם היו עושים ביחד את ליל הסדר כל שנה. הרי, גיסה א' לא בקשר עם המשפחה, ולגיסה ב' יש משפחה פצפונת, אז הם כולם ביחד, שנה אחרי שנה. אני היחידה שלא תמיד נמצאת. והנה, אח א' מודיע שהם יעשו משהו לבד. "כמשפחה".
מן הסתם זה התגלגל לאח ב', ולמרות שאמא שלי ניסתה להרגיע אותו, הוא הרגיש הגיעו מים עד נפש. הוא התכתב עם אח א' יומיים אחר כך, עד השעות הקטנות של הלילה. חזר וביקש שידברו, שקורה משהו ביניהם והוא רוצה לטפל בזה. אח א' המשיך לסרב, אמר שהבעיה היא עם גיסה א' והוא צריך להתנצל בפניה, ושלף את נושא ה"לא שמת לב שהיא לא רואה אתכם כבר כמה חודשים?", כאילו מדובר בחדשה מסעירה ולא משהו שהוא היה יכול לסגור מזמן לו רק היה מדבר על זה שזה קרה ולא שותק ומקווה שמישהו יעשה משהו והוא לא יצטרך להתערב. אח ב' ביקש לשוחח בטלפון, אחי א' המשיך לסרב ולהפנות אותו לגיסה, שאיתה הבעיה ואיתה הצרות ושהוא ידבר איתה ויפתור את זה.
אגב, בשיחת העדכון מאח ב' גיליתי שלא הייתה שום תקשורת עם הגיסה לגבי כל הסיפור, בכלל. ההתכתבות הייתה סמסים בין אח ב' לאח א', ורק על בסיס זה גיסה א' נכנסה לסרטים שלה, הכניסה את אחי לסחרור, רצה אלי לקטר והכל התפוצץ. רק מזה. ועדיין, אח א' דורש שאח ב' יתנצל בפני הגיסה.
מיותר לומר שהוא לא יעשה את זה. מיותר לומר שאמרתי לו שלא צריך ממנו כלום. כלומר, ידעתי שהוא יכול לעשות צרות בסיטואציות שהוא נמצא בהן, אבל לעשות כזה בלגן עם מישהו שהוא בכלל לא דיבר איתו, זה אכן כישרון.
ויש גם את הנושא הבריאות של הבחור, פגישות עם רופאים שמובילות לפגישות אחרות עם רופאים והמשך סיבובים על הסחרחרה שלא מובילים לשום מקום. והתחלה חיפוש בית, על בסיס חסכונות שלי ושל אבא שלי, שהוא פולני שרק רוצה שלכל הילדים שלו יהיה בית, ובהתחשב שכל שאר המשפחה שלו הולכת לעזאזל אז לפחות אני יכולה לתת לו את זה. אבל חלאס. זה לא נראה ככה, אבל עייפתי מלדבר על עצמי כאן, וכל דבר שאני כותבת הוא יותר עצוב ויותר מדכא. איזה ערמות של כלום.
אני מאוד לא אוהבת הפתעות ויתכן שמשרה על עצמי סוג של אשליית שליטה כשאני מעודכנת בחדשות ויודעת מה קורה, אבל בבוקר יום חמישי התעוררתי ב-5 בבוקר, ובעודי שמה סרטון לחזור לישון איתו בטאבלט (יום אחרון של הלימודים אז אפשר להתפנק עד שש ומשהו...), אני רואה מבזק מ-ynet שבנט ושקד כנראה עברו את אחוז החסימה.
אני לא מכירה את האנשים, מן הסתם. אני לא מסכימה עם הפוליטיקה שלהם והמסרים שלהם. אני לא מסכימה עם הערכים שלהם, ואני לא מסכימה עם מה שעשו בתקופת כהונתם. בזמן כל החדשות על תוצאות הבחירות, גזרי העץ היחידים שנאחזתי בהם כדי לא לטבוע היו - 1. לפחות מרץ נכנסו. 2. לפחות זהות לא. 3. לפחות בנט ושקד לא.
כך שכשקראתי את הכותר על בנט ושקד, הרגשתי ממש ממש מיואשת. כמעט לא יצאתי מהמיטה, וזה הרי היום האחרון של הקורס, היום בו הבוס הקודם בא להרצות... הייתי חייבת ללכת. ירדתי מהאוטובוס כמה תחנות מוקדם כדי ללכת ברגל ולשפר את מצב הרוח. בשלב מסוים עמדתי בגשר מעל נחל והיו לי מחשבות... איזה יאוש. מן הסתם זה חלף מהר והמשכתי. טביעה זו גם ככה דרך מחורבנת ללכת. הגעתי לקורס, דיברתי עם אנשים וניסיתי להיות התיאו הסוציאלית. קיטרנו על התוצאות. צרת רבים.
לדבר עם אנשים עזר. להמשיך בסוג של שגרה. במהלך השיעור אני משתדלת להימנע מלהסתכל בפלאפון, יכולת הריכוז שלי היא גם ככה בעייתית ואני תמיד מניחה אותו face down כדי לחסוך בבטריה. אבל אחרי כמה וכמה רטטים, סובבתי אותו כדי לנסות להבין למה אני כל כך פופולרית באותו הבוקר. במיוחד כי בשלב הזה כבר ביטלתי את ההודעות מ-ynet כי לא ידעתי איך אעמוד בעוד חדשות כאלה.
מסתבר שזכיתי בעובדת מצטיינת בחטיבה. מישהי סימסה לי. באותו הבוקר הייתה הרמת כוסית בעבודה, והתרעתי מראש שלא אגיע, ובינינו הייתי די מבסוטה מזה כי ידעתי שלפחות כך אם באמת אזכה במשהו, לא תהיה לי המבוכה של לעלות על הבמה ולהסמיק ולהרגיש כל כך בקונפליקט עם עצמי שרוב האנשים משתוקקים לרגעים כאלה, ורק אני הופכת להיות שלולית ג'לי חסרת אונים.
אז זכיתי בעובדת מצטיינת, וזה היה ממש נחמד. הפכתי חזרה את הפלאפון ונתתי לעצמי להתרגש. בשקט, לבד. אחרי שהשיעור נגמר, עניתי ב-WhatsApp לברכות ולהודעות החמות. הכל בשקט. בזמן ההפסקה מישהו הודיע לי שיש מבזק חדש מ-ynet ושבסוף בנט ושקד לא נכנסו ומרץ עלתה במנדט. אמרתי לו שהוא עשה לי את הבוקר ושאני יכולה לחבק אותו מרוב אושר.
אחר כך הבוס בא, הרצה, הלך. היה לי קשה עם זה שלא היה לי זמן לדבר איתו, היה לי קשה עם זה שהוא בא מהר והלך מהר. בהרצאה עצמה הוא היה נוקשה והתחיל די מהר ב'תורידו את הפלאפונים או שאני הולך', ולא שיתף את הסטודנטים... היה מעניין והכניס בדיחות, אבל היה שם קושי שלא הצלחתי להבין. וכאמור, הוא הלך ממש מהר. כמה ימים אחר כך הוא בא לעבודה בשביל פגישות, אבל החליט לא להשתמש במשרד ששריינו לו (לידי), ומיהר לפגישות, ושוב לא היה לו זמן לדבר ושוב הרגשתי שאולי אני מציקה, ולא הלכתי לדבר איתו במשרד האחר שהוא הלך אליו.
ובחזית המשפחה... בוא ננסה לקצר. ביום שישי בערב אח א' מגלה להוריי, לי ולילדים שלו שהם לא יבואו לליל הסדר. הילדים שלו מתחילים למחוא ובקול, ולקטר. ההורים נפגעים, אבל שותקים. לאח ב' הוא לא אמר כלום. זה לא היה כל כך דרמטי, לולא הם היו עושים ביחד את ליל הסדר כל שנה. הרי, גיסה א' לא בקשר עם המשפחה, ולגיסה ב' יש משפחה פצפונת, אז הם כולם ביחד, שנה אחרי שנה. אני היחידה שלא תמיד נמצאת. והנה, אח א' מודיע שהם יעשו משהו לבד. "כמשפחה".
מן הסתם זה התגלגל לאח ב', ולמרות שאמא שלי ניסתה להרגיע אותו, הוא הרגיש הגיעו מים עד נפש. הוא התכתב עם אח א' יומיים אחר כך, עד השעות הקטנות של הלילה. חזר וביקש שידברו, שקורה משהו ביניהם והוא רוצה לטפל בזה. אח א' המשיך לסרב, אמר שהבעיה היא עם גיסה א' והוא צריך להתנצל בפניה, ושלף את נושא ה"לא שמת לב שהיא לא רואה אתכם כבר כמה חודשים?", כאילו מדובר בחדשה מסעירה ולא משהו שהוא היה יכול לסגור מזמן לו רק היה מדבר על זה שזה קרה ולא שותק ומקווה שמישהו יעשה משהו והוא לא יצטרך להתערב. אח ב' ביקש לשוחח בטלפון, אחי א' המשיך לסרב ולהפנות אותו לגיסה, שאיתה הבעיה ואיתה הצרות ושהוא ידבר איתה ויפתור את זה.
אגב, בשיחת העדכון מאח ב' גיליתי שלא הייתה שום תקשורת עם הגיסה לגבי כל הסיפור, בכלל. ההתכתבות הייתה סמסים בין אח ב' לאח א', ורק על בסיס זה גיסה א' נכנסה לסרטים שלה, הכניסה את אחי לסחרור, רצה אלי לקטר והכל התפוצץ. רק מזה. ועדיין, אח א' דורש שאח ב' יתנצל בפני הגיסה.
מיותר לומר שהוא לא יעשה את זה. מיותר לומר שאמרתי לו שלא צריך ממנו כלום. כלומר, ידעתי שהוא יכול לעשות צרות בסיטואציות שהוא נמצא בהן, אבל לעשות כזה בלגן עם מישהו שהוא בכלל לא דיבר איתו, זה אכן כישרון.
ויש גם את הנושא הבריאות של הבחור, פגישות עם רופאים שמובילות לפגישות אחרות עם רופאים והמשך סיבובים על הסחרחרה שלא מובילים לשום מקום. והתחלה חיפוש בית, על בסיס חסכונות שלי ושל אבא שלי, שהוא פולני שרק רוצה שלכל הילדים שלו יהיה בית, ובהתחשב שכל שאר המשפחה שלו הולכת לעזאזל אז לפחות אני יכולה לתת לו את זה. אבל חלאס. זה לא נראה ככה, אבל עייפתי מלדבר על עצמי כאן, וכל דבר שאני כותבת הוא יותר עצוב ויותר מדכא. איזה ערמות של כלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה