עוד בור

כשהייתי קטנה, הייתי שרה לעצמי את ההתחלה של Out There, מ"הגיבן מנוטרדאם" של דיסני. לפני שקוואזימודו מתחיל לשיר, הרשע של הסיפור (פרולו) מבקר אותו ומנסה שוב להפחיד ולאיים כדי להשאיר אותו במגדל.

זה מתחיל ב-"The world is cruel, the world is wicked" ואז נקפוץ בית ופרולו עושה לו גסלייטינג:

"You are deformed
(I am deformed)
And you are ugly
(And I am ugly)
And these are crimes for which the world shows little pity
You do not comprehend

Out there they'll revile you as a monster
(I am a monster)
Out there they will hate and scorn and jeer
(Only a monster)
Why invite their calumny and consternation?"

אני לא יודעת למה תמיד החלטתי שאני כל כך מזעזעת. כל כך קשה לאהבה. אתן תגידו שזה לא המצב, אבל לא מגיעים לאיפה ואיך שאני בלי שמשהו בי באמת יהיה הבעיה. זה לא יכול להיות שכולם מסביב קשים באופן ספציפי.

אני עצובה ואני עייפה (3 לילות רצופים של 3 התעוררויות כל לילה וקימה ב-4 ומשהו) ואני מתוסכלת ואני מבולבלת ואני מרגישה כל כך בודדה. כרגיל במקום להגיד את זה ככה לבן הזוג אני אומרת לו שאני כל הזמן מרגישה רע בסביבתו, ושואלת בתוקפנות על מה היה הברוגז של יום שני. הוא אפילו לא זוכר. ועד שסוף סוף הגיעו יום-יומיים שהוא מרגיש טוב. אני מתקשרת לאמא שלי ורק רוצה לבכות ושמישהו יגיד לי שהכל בסדר, אבל היא עסוקה בניתוח קוסמטי שאבא שלי עבר ולא יכולה להתפנות מנטלית לשום דבר מלבד זה, וכשהיא שואלת לגבי הלילות ואני עונה לה והקול שלי מתחיל לרעוד מבכי, היא חוזרת לניתוח. ואז אבא שלי צריך לצאת למשרד והיא צריכה לנתק, ועדיף ככה.

אני רוקדת מול הפצפונת כדי להצחיק אותה כשהריסים שלי עוד לחים מהדמעות.

הפצפונת התעוררה.

עדכון בחסות פצפונת ישנה - תקלות בעבודה ובריאות בבית

 הפצפונת נרדמה לשנת הבוקר שלה, בוא נראה כמה זמן יש לי לכתוב לכן עד שהיא תתעורר...

ובכן, עד כה היו לי 5 ימי עבודה, כאשר רק אחד מהם כלל נוכחות של הבוסית, וגם אז היו לה מלא ישיבות והיא הרגע חזרה מחופשה אז לא הייתה יותר מדי אינטראקציה. יחד עם זאת, אין מה לדאוג, בתחילת השבוע החברה מהעבודה הודיעה לי על שמועות היסטריות שהוצע לבוסית תפקיד בכיר בחטיבה אחרת, תחת הבוס הקודם שלה, ושאת האגף שלנו הולכים לפרק לחלקים שונים ובלה בלה בלה. אם X תבוא אז נעזוב, Y זה עוד סביר, Z בסדר מבחינתי אבל היא לא סומכת עליו, וכו'. אז אני בבית עם כל זה, וכמובן סף החרדה מטפס, ותוך כדי אני מנסה להרגיע את החברה הזו, ומודה בלב שאני לא במשרד כי במצב הזה אני הייתי חוטפת התקף חרדה והיא לא הייתה שמה לב מרוב הסרט שלה.

חשוב לציין פרט חשוב - החברה הזו, מלבד העובדה שהביאה אותי לתפקיד, עזבה לכמה שנים לתפקיד אחר באותו ארגון, ועם כמה שהיה לי קשה להיפרד ממנה והמצב החברתי לא להיט, ההיעדרות שלה כן שיפרה קצת את התחושה כי היא מביאה איתה המון אנרגיה, לטוב ולרע, והיא הייתה בשלב הזה בתפקיד כבר יותר מ-5 שנים וממש נמאס לה, והתחושה הייתה ברורה לחלוטין. אז היא הלכה, והיה לה טוב ומעניין וגם אצלנו השתפר, וכשהיא סיימה שם, היא חזרה אלינו ומהתחלה רק התחרטה על זה. ואני חוזרת ואומרת לה שהיא צריכה את השינוי הזה והיא גם ככה אומללה, וכנראה שזה קצת עוזר... אבל היא מתקשה לצאת מהלחץ של זה. אני כנראה עברתי פאזה אגרסיבית לעבר הדחקה, אבל כל דבר שנותן לי שלוות נפש יתקבל בשמחה.

סיבוך נוסף שנוצר בעבודה הוא שבעקבות הצקות שלי לגבי איך אדווח על ימי ההיעדרות שלי, ואחרי כמה ימים של דממה והצקות חוזרות ונשנות שלי, פתאום התברר שחשבת השכר מעדיפה להשאיר אותי על 100% משרה, כביכול כדי להטיב איתי כי ככה המשכורת לא תשתנה וההפרשות הסוציאליות וכו', וההיעדרות שלי "רק" תאכל לי ימי חופש. זוכרות שדיברתי איתה בעבר גם לגבי ה-60% וההשפעות על ההטבות, וזוכרות שהתכתבתי איתה על 'שעת הנקה' שאני לא אקבל כי 60%? אז אופס, כנראה לא רלוונטי. ולמה לא טרחה להגיד לי לגבי זה רק אחרי שאני לחצתי באגרסיביות? או וול. אז לגבי זה אני עוד מתלבטת מה לעשות - ההיגיון הבריא אומר לשתוק ולשרוף ימי חופש כי ככה אקבל משכורת רגילה ובכל יום עבודה אוכל לצאת שעה מוקדם יותר, ובארגון שלי אפשר להיכנס למינוס ימי חופש, אבל זה כנראה יגרום לי לחזור לעבודה מלאה יותר מהר (אולי חצאי ימים פה ושם?). מנגד, אני יכולה לחזור לחשבת השכר ולהסביר לה שזה לא מה שסוכם איתי, וזה גם לא מה שהיא עצמה אמרה לי, אז שעם כל הכבוד היא מוזמנת לדחוף את זה ולשנות את תנאי ההעסקה כמו שנקבע מראש. ניסיתי להתייעץ אתמול עם בן הזוג אבל הוא היה ער עם הפצפונת מ-5:15 בבוקר (אני כבר הייתי בטיול עם הכלבונת בשלב הזה) ומותש לחלוטין עד שאני הגעתי ב-16:30 (השכנים התנצלו וקדחו והפריעו לה לישון, אז שנת הבוקר הייתה 40 דקות ושנת הצהריים 45 דקות ובכל שאר השעות הוא היה צוות הווי ובידור).

יחד עם זאת, הפעם השנייה במשרד הייתה יותר קלה. פחות דרמטית. מהשנייה ששאלתי את הבוסית - ממש ברגע שהיא נכנסה - אם זה רלוונטי, ונעניתי שהיא לא דיברה עם הבוס בנושא אבל היא כן רוצה את התפקיד, נרגעתי. אני לא יודעת למה, אולי כי לפחות אני לא בחוסר ודאות, אולי כי הצלחתי להסביר לעצמי שהתפקיד כנראה כבר אויש כי העובדת הקדמת פרשה במפתיע ולא היו נותנים לה לעשות את זה אם לא היה כבר מחליף/ה, ואולי כי הבוסית רמזה שהיא תיקח אותי איתה, ואני השבתי בחיוך שכל עוד שהיא מודעת לשעות העבודה שלי, הכל טוב. וזה לא שאני מחפשת תפקיד אחר, והמחשבה על לעבור חטיבה רק מפחידה אותי... אולי פשוט עברתי להדחקה אגרסיבית. אני לא יודעת. הרי הבוסית בתפקיד כבר 9 שנים, ואני אצלה כבר כמעט 8 שנים. אי אפשר להמשיך ככה לנצח.

זה בחזית העבודה. בחזית האישית - ההורים של בן הזוג נדבקו בקורונה. האחים בד"כ קופצים אליהם עם הילדים בשישי בצהריים. שישי שעבר, בבוקר, האמא שולחת הודעה בקבוצה המשפחתית שהאבא מצונן ומשתעל אבל מסרב לעשות בדיקת קורונה - 'ראו הוזהרתם'. אז אף אחד לא בא, ולמחרת האבא יצא חיובי. ויום אחר כך גם האמא. הסימפטומים הרגילים, אבל לא יותר גרוע מזה. אתמול הוא כבר יצא שלילי, אחרי שבמהלך השבוע שלח תמונה להשוויץ באנטיגן השלילי שלו... רק שבתמונה היו שני קווים והיה צריך להסביר לו שזה לא משנה אם אחד מהפסים רחב מהאחר.

זו הייתה סיטואציה עם פוטנציאל ללחץ, כי אמא של בן הזוג נפגשה איתו ועם הפצפונת בחמישי באוויר הצח, וכמובן שנישקה את הקטנה, ולמחרת אני והפצפונת נסענו להורים שלי. אז הייתי קצת לחוצה אבל קיוויתי שהאוויר הפתוח עשה את העבודה, ואכן בן הזוג והפצפונת נשארו בריאים (ולא סביר שבן הזוג היה עובר את זה בלי סימפטומים, ושנינו הרי מנשקים אותה כל הזמן). בהמשך השבוע לקחנו אותה יחד לטיפת חלב כדי שבן הזוג יהיה מעורה בפרטים, וקיבלתי משוב חיובי על זמן הבטן (אני מודדת עם טיימר כל יום כדי לוודא שהיא עושה מינימום שעה) וקצב ההתפתחות והגדילה, ובסוף היו חיסונים של חודש רביעי שהתעכבו בגלל החגים. יום למחרת היא הייתה קצת מסטולה ומסכנה, ישנה די הרבה, הייתה חמה אבל לא הגיעה לחום, אבל פיזרה חיוכים כמו אלופה. למחרת אני כבר הייתי במשרד והיא בקושי ישנה, אז כנראה החלימה לגמרי, טפו טפו טפו.

הופה, יש ציוצים מצד הפצפונת!

That's all the time we have today, folks.

סוף החל"ד ואוקטובר בקליפת האגוז

אני רוצה לספר לכם דברים אבל אין לי כוח לנסות לעבד את זה למילים. אני מחכה לחיבור ישירות במוח כדי שיצליח להעביר את כל התחושות בלי הסברים ונימוקים, ואולי גם ימצא כמה נקודות ששכחתי.

החזרה לעבודה, כצפוי, הייתה מאתגרת מאוד. הייתי די מתוסכלת בגלל הסתומה ממשאבי אנוש שלחצה עלי למשך יומיים, נעלמה בחגים, ואז כשכתבתי לה התנהגה כמו היפית שלווה ולא הבינה מאיפה הלחץ (גברת, את מדברת איתי בצהריים וכותבת לי הודעה באורך הגלות, למחרת בבוקר כבר שולחת תזכורת - מה אני אמורה להבין מזה?). לזה אפשר להוסיף את העובדה שהבוסית חשבה שאני חוזרת בחמישי במקום בראשון. מדוע היא חשבה זאת? כי היא יצאה לחופשה בשני ורצתה זמן לחפוף אותי. לו הייתה מסתכלת בהתכתבות בינינו, הייתה רואה שהיא שאלה אותי ספציפית אם לדווח שאני חוזרת ביום ראשון, ועניתי כן. אחרי זה היא הפעילה עלי לחץ, ויתכן באופן פאסיב אגרסיב כדי ממש להפעיל את כל הכפתורים שאמא התקינה, כדי שבכל זאת אגיע למשרד לכמה שעות בחמישי (במקום לעבוד מהבית בראשון). תוסיפו לזה את העובדה ששיחה איתה ועם היא ממש"א הייתה כל הזמן על בסיס חוסר תקשורת, וכל אחת אומרת משהו אחר ואומרת שהיא שמעה את זה מהשנייה... אקיצר, העניין עם הבוסית ממש הכעיס אותי. וכל זה בצהריי יום שלישי, כשהיא רוצה שאבוא בחמישי. מחופשת לידה! התבשלתי עם זה בשלישי, ובקימות בלילה, ורביעי בבוקר. בסוף שלחתי לה הודעה שזו התראה קצרה מדי ושאתחיל בראשון, והיא כמובן אמרה שאין בעיה. אחרי זה עוד הגדלתי והצעתי להגיע בראשון למשרד במקום בחמישי שאחריו (אני חייבת יום אחד במשרד) והיא אמרה שאין בעיה לעשות את זה טלפונית.

אז למה הלחץ לחזור מחל"ד יום מוקדם יותר, לעזאזל?!

בקצרה, אתמול היה שילוב של העייפות בגלל שעון חורף (פצפונת קמה ב-4:40) ולחץ בגלל ההתחלה החדשה... והעובדה שלמרות שקיבלתי סיסמה זמנית, לא הצלחתי להתחבר. פתחו קריאה, סימסתי לכמה אשי IT ואז ישבתי על התחת וחיכיתי במשך 4 שעות עד שיתקנו את זה. זה נגמר בהודעות מתנצלות ומתחנפות ל-5 אנשי טכנולוגיות (מהם ענו רק אלה שלא יכלו לעזור - 'אני בחופש, דברי עם X', 'אני עם גב תפוס', 'העברתי לטיפול Y'). אח"כ מישהו מהעבודה עוד ניסה להעלות איש IT נוסף על הקו, וזה שם אותנו על המתן ונעלם. אקיצר, 4 שעות של כלום. לא, זה לא מדויק, מישהי שאני לא מכירה מהארגון הספיקה להתקשר לומר שהתיבה שלי לא מקבלת מיילים, ושהיא שלחה לי זימון לשעה 14:00, אז אולי שתעביר לי למייל הפרטי?

בן הזוג הפתיע לטובה, קם בשעה מוקדמת מאוד (כזו שלא היה ער בה כבר שנים) והיה מוכן על הדקה כדי לקחת אותה ממני. העסיק אותה, סיפר סיפורים, שירים, משחקים, ואפילו לקח אותה לטיול בעגלה בחוץ. אני טיפסתי על הקירות, בכיתי, חטפתי התקף חרדה, ובשלב מסוים שאבתי את הבית, החלפתי לה חיתול והרדמתי אותה. כעבור 4 שעות קלילות, הבעיה תוקנה (ע"י נמען הודעה מס' 5) והתחברתי לגלות 484 מיילים. כעבור שעה צמצמתי ל-10, והתחלתי לקרוא חומרים וסקירות בתקופות שנעדרתי. הבוסית התקשרה והופתעה לשמוע שאני לא הכי שמחה בעולם ודי מסוייגת, וצחקקה למשמע בוקר התקלות הטכניות וסיפרה על טרטורים משל עצמה ע"י הטכנולוגיות. שיחת טלפון קצרה, אמרה שתתקשר שוב, ובזה סיימנו. לפני שהתנתקתי אחה"צ (בדיוק 8 שעות אחרי הניסיון הראשון להתחבר בבוקר) שלחתי לה מייל שאומר שאני הולכת להיות עם פצפונת, ואם היא תרצה בכל זאת לחפוף היא מוזמנת להתקשר, אבל אני מבקשת שאת הדברים הדחופים גם תכתוב כדי שלא אפספס משהו. לא התקשרה, והיום היא טסה.

אני לא זוכרת אם כתבתי בדיוק, אבל אני חוזרת לעבוד רק 3 ימים בשבוע (מש"א הודיעו לי שאלה יצטרכו להיות ימים קבועים, וכמובן לא אמרו את זה לבוסית שהופתעה לשמוע שאעבוד רק יומיים השבוע בגלל הבחירות), מהם יומיים מהבית ויום אחד (חמישי) מהמשרד. ככה אני מורידה את רוב זמן הנסיעות שיאכל לי את הזמן עם פצפונת.

אקיצר, אתמול היו לפני שני התקפי חרדה, הרבה בכי ותסכול, עצבים... בן הזוג אמר את כל המילים הנכונות והרגיע אותי שאני עדיין כאן איתם, שאני יכולה לצאת מהחדר מדי פעם והם יכולים להיכנס, שעדיין לא פספסתי שום דבר. מניחה שיום חמישי יהיה גם מאתגר, כי זה לקום בשעה ממש קשה עבורו כדי שאספיק לרכבת לעבודה, וקשה בשבילי כי לא התרחקתי ממנה לכל כך הרבה שעות מאז המלונית אחרי הלידה.

היום, אגב, היא בת 5 חודשים.

כרגע אני מתחרטת שחזרתי, ולדעתי הייתי צריכה לסחוב לפחות חצי שנה. החסכונות קצת היו סובלים אבל לפחות היה לי עוד זמן. אבל כאמור, היה לחץ מסוים לחזור עכשיו כי הבוסית תיעדר לשבועיים והסגנית שלה (בעל כורחה) גם לכמה ימים. הבוס שלי, כאמור, לא מהווה משהו רלוונטי מבחינתה במשבצת הזו, כנראה. אבל אני מכירה בכך שלא חוויתי מספיק ימים כדי לקבוע אם זו באמת הייתה החלטה שגויה, והאמת היא שהייתי מתקשה לחזור בכל שלב. אבל יהיה לה טוב לא להיות רק איתי, ויהיה לבן הזוג טוב שיש מישהי שצריכה אותו ושהוא אחראי עליה ואוהב אותה עם כל הלב, משהו לקום בשבילו בבוקר.

על הבחירות אין לי מה לכתוב כי אני משוכנעת שזו הולכת להיות ממשלת גיהנום שכוללת גורמים גזעניים וחשוכים, אבל אני כל כך עסוקה בצרות של עצמי שאני מצליחה להתעלם מזה באלגנטיות. בן הזוג גילה שהכבד שלו במצב ממש רע, ועל כך עושה התאמות תזונתיות מרובות, שבינתיים מקלות מהותית על הצרבות (עשה בדיקת ינשופון לליקובקור שיצאה שלילית) וגם התחיל בחודש האחרון לצאת איתנו קבוע לטיולי ערב, כשפצפונת עליו במנשא והכלבה אצלי ברצועה. הכלבה אמורה לעבור ניתוח עוד כשבועיים להסרת שני גידולים קטנים בפנים, ואני מתלבטת אם בודקים באותה הזדמנות שהם לא סרטניים (כל הכלבים במשפחה שלי נפטרו מסרטן). בפברואר היא תהיה בת 10, ועכשיו באוקטובר היא כבר 8 שנים אצלי. לצערי, היא ירדה בסולם סדרי העדיפות בגלל הפצפונת, ובין לבין אובדן סבלנות וצעקות עליה, שנינו מכירים בכך ומנסים לתת לה תשומת לב מדי פעם. מגיע לה יותר, אבל כרגע אין לי לתת.

אה, ואמא שלי הגיעה למיון פעמיים. לילה אחד התחילו לה לחצים בחזה וקשיי נשימה, אז אחי הבכור בא לקחת אותה למיון (אבא שלי פחות יעיל בסיטואציות כאלה וכנראה רק יצעק עליה). אחרי לילה שלם שם ומדדים תקינים לחלוטין, היא שוחררה הביתה לנוח, שם לא הצליחה לנוח, המשיכה להתקשות, וחזרה לחדר המיון. בשלב זה אני הצלחתי לשוחח איתה (עד אז חשבתי שהיא ישנה ולא רציתי להפריע), ואחרי 2 דקות שיחה אמרתי לה שאם כל המדדים יוצאים תקינים שוב ושוב, זה נשמע לי כמו התקף חרדה, ואמרתי את כל המשפטים שכל מי שחווה חרדה צריך לשמוע ('אתה לא לבד, זה עובר, אני יודעת שזה מרגיש כמו סוף העולם אבל זה ממש לא, תכף תרגיש יותר טוב' ועוד). בסופו של דבר השאירו אותה להשגחה, אבל ברגע שהמדדים והאקג שוב יצאו תקינים לגמרי, וסירבו לתת לה חמצן כי הגוף הראה שהוא לא צריך גם אם היא הרגישה שכן, היא אמרה להם שאני חושבת שזה התקף חרדה, וככה התייחסו לזה, והופה, הכל הרגיש יותר טוב. קיבלה כדור נגד החרדה, כדור נגד הכאבים, ישנה נהדר ושוב קמה אריה. חשוב לי לחדד שהרשיתי לעצמי את היחס הזה בגלל שהיא אישה מאוד בריאה, ולא הייתה שום סיבה לחשוב שמשהו לא בסדר פיזית, וכל דבר שהיא אמרה לי בשיחה נשמע לי textbook התקף חרדה. היא שוחררה עם מרשם לקלונקס וחיוך עצום, ואני ממשיכה בראשי להגיד 'אמרתי לך' לאחי האמצעי שהתעקש איתי שיש מצב שזו לא חרדה והוא לא בטוח.

כאילו שאני לא מזהה התקף חרדה מקילומטרים. (אז בסוף באוקטובר לא היינו באף ארוחת חג, כי בראש השנה לא רצינו שהפצפונת תסבול מפקקים וערב סוכות היה השחרור הראשון מהמיון)

טוב, נראה שבכל זאת מצאתי את המילים. עכשיו כבר עייפתי, ואני מחכה לראות אם הפצפונת או בן הזוג יקומו, כדי שאולי אספיק לתור שלי לדואר כדי לשלוח מסמכים שיעזרו לי לקבל אזרחות גרמנית עבורה (את שלי קיבלתי בתחילת יולי). תודה שקראתן. מצטערת שאני לא כאן.

המצוי לעומת הרצוי

אני לא כוססת ציפורניים.

אני משחקת עם הרגלי התזונה שלי, דוחה ארוחות או מדלגת עליהן לגמרי, אוכלת סלט בצהרים ואז שטויות כל הערב. מעמידה פנים שלנגב בייגל'ה בכל מיני ממרחים זו ארוחה. כבר לא מצליחה לשתות 2 ליטר ביום. מנסה לשתות גזוז פטל רק פעם ביום. 

אני תוקפת את הצדדים של האצבעות, איפה שהעור מת, צובטת ומושכת ונושכת ושורטת עד שאני פוצעת את עצמי.

אני לא מוכנה להגדיל את כמת האנטי דכאוניים שלי (15 מ"ג אסטו) לרמה הגבוהה ביותר כי זו לא שיחה שאני רוצה לנהל עם רופאת המשפחה שרושמת לי אותם, כי זה מרגיש לי כמו לשים פלסטר על פצע מדמם, כי אני רוצה לעסוק בבעיה ולא בסימפטומים, כי כואב לי ואני רוצה את הזכות לכאוב את זה בקול במקום למצוא עוד דרך להיות בסדר כשזה לא המצב.

אני לא ישנה לילה בשלמותו כבר כמה חודשים, לא מאז שהיא נולדה אבל מאז שהפסקנו לעשות משמרות בוקר ולילה, שבועיים-שלושה אחרי שקיבלנו את העריסה המיטחברת (ככה קוראים לה, לא שבץ איותי). הייתי יכולה להתמודד עם הקטע של להתעורר כל כמה שעות, אבל אז זה לרוב מתובל בהתעוררות ב-4 או 5 בבוקר ואני כל כך עייפה ומיואשת. פעם בשבוע הגיסה הבכורה מגיעה ולוקחת אותה לכמה שעות ואני הולכת לישון, ואז שותה קפה ויושבת עם המחשב (אחרת זה פשוט לא קורה כשהיא ערה, היום זה יוצא הדופן). פעם אחת בן הזוג נשאר איתה בבית ואני הלכתי לישון שעה וחצי (ואז הכלבה קפצה על הדלת ופתחה אותה ונגמרה המנוחה), ובשאר הפעמים כשאני ממש מותשת הוא לוקח אותה לראות את ההורים שלו לשעתיים-שלוש ואני הולכת לישון ואולי מספיקה גם לאכול משהו, ועושה לה אמבטיה ברגע שהם חוזרים.

השיער שלי נושר בכמויות, גורם מאפיין של חודש או שלושה או ארבעה אחרי הלידה, מין פיצוי של הגוף על כך שבמשך ההיריון החזיק הכל צמוד צמוד. לפני 3 שבועות הייתי מתוסכלת מהכל וגזרתי אותו לבד, וכמובן זה לא היה ישר ונוצרה מין תספורת מדורגת לא כל כך מסודרת, ומציק לי לראות את זה. אבל לפחות זה שיער מתולתל, אז הוא תמיד נראה מבורדק. תספורת עצמית, אלא אם נעשית בדרך קבע, מרגישה לי כמו הדרך הכי קלה בסרטים או סיטקומים לציין שהדמות חווה משבר. בן הזוג קרא לזה מיני דכאון לידה. לא זוכרת אם כתבתי בפוסט הקודם שביום ההולדת שלי התחלתי טיפול בפרחי באך. שלא תגידו שאני לא מנסה.

בסוף החודש אני אמורה לחזור לעבוד באופן חלקי, ובינתיים משאבי אנוש נזכרו לבקש מכתב שמצהיר שזה מרצוני האישי ואני מודעת לכל ההשלכות בראי הפרשות סוציאליות ועוד כל מיני, ואז לחצו עלי לשלוח את זה כבר למרות שהגברת שהייתה אמורה להשיב לי בדיוק לגבי מה הם ההפרשות הסוציאליות טרם השיבה. כשציינתי בפני הבוסית היא הצדיקה את משאבי אנוש. עזבו שאני אישרתי בפניה את המסגרת הזו לפני 3 שבועות. העיקר ללחוץ על מישהו. מודה ומתוודה שאני מקווה שלא יצליחו להתקדם בזמן, שלא יקבלו אישור של משרד העבודה וכל דבר אחר שהם צריכים, ואז אגיד שאין מה לעשות ואני לא חוזרת לעבוד בינתיים. 

אני רוצה עוגה. אני רוצה חופשה. אני רוצה חיבוק ארוך מגבר, כי אלה תמיד יותר נעימים לי (החיבוקים של אמא שלי תמיד היו אגרסיבים מדי, תובעים מדי, שואבי אנרגיה). אני רוצה מסאז'. אני רוצה לבכות ולבכות ולבכות, עד שכל מה שישאר ממני זו שלולית, ומישהו אחר יבוא לייבש אותה ולסחוט את הסמרטוט.

יום הולדת 39

 בלילה הפצפונת התעוררה פעמיים, שזה סדיר ולא כזה דרמטי. היא זללה את הבקבוקים וחזרה מיד לישון. מ-5 ומשהו היא קיטרה וב-6 וקצת קמנו מהמיטה.

אחרי כמה שעות וצפייה בעולם בחוץ דרך חלון בסלון לקחנו את העגלה ועשינו הליכה - אני עוברת בשדרה עם עצים גבוהים שהיא מאוד אוהבת להסתכל עליהם. משם הלכנו לקניון כדי שאני אקנה לעצמי משקה ב-rebar, כפינוק. חזרה הביתה.

בן הזוג יצא מהחדר אחרי 13:00 ומיד לקח אותה. מהר מאוד היא התחילה לקטר והוא לא היה מפוקס, כשראיתי שהיא מתחילה לנטות הרמתי אותה לאכול ואז היא בכלל התחילה לצרוח. הוא חזר לחדר. כשהיא על הידיים שלי נכנסתי לחדר השינה ושאלתי אם הוא הולך לישון, וכשהשיב לחיוב שאלתי אם הוא לפחות יכול לאחל לי מזל טוב. אחרי שעה ומשהו הוא יצא מהחדר וניסה להיות יותר פעיל, אחרי סיגריה. בשעה ומשהו הזה אני הרגשתי חרא והפצפונת השתוללה וזה היה די מאמלל. הוא אמר שהוא סידר עם אמא שלו שנשאיר את התינוקת אצלה ונצא לבלות, אבל הוא היה בכאבים ואני הייתי מיואשת, ואמרתי שאפשר לוותר על זה. ביום אחר.

אני לא זוכרת בדיוק מתי התחלתי לבכות, אבל את רוב היום העברתי בדמעות. לא רק דמעות של עצב או תסכול - חברה מהעבודה הקודמת שלחה לי עוגה, וכל כך התרגשתי - שכן ערב לפני כן אמרתי לבן הזוג שאני לא אספיק ואין לי כוח להכין לעצמי אז אולי אלך לקנות - והברכה שלה הייתה כל כך מתוקה, והיא שלחה לי ברכה ב-WhatsApp... אקיצר, בכיתי. המון. כאילו, המון. איחולים ברשת חברתית שאני בשם בדוי בה, והבוס הקודם התקשר, וההורים התקשרו על הבוקר. 

בכיתי לא רק מהעצב. התרגשתי כל כך מהחברה ההיא. התרגשתי כל כך שהנקודה הקטנה הזו שחשובה לי נראתה וטופלה. התרגשתי משתי קוראות מקסימות של הבלוג שדאגו לזכור את תאריך יום ההולדת שלי ולשלוח לי מיילים. בערב הגיע גם משלוח מחברים בעבודה. יש אנשים שאוהבים אותי. יש אנשים שאכפת להם. אני לא בלתי נראית. אני לא לבד.

עכשיו שמונה וחצי בערב והפצפונת ישנה לצידי. אני אסיים את הכתיבה כאן ואלך לישון. עוד שעת ערות ואני אתייבש מכל הדמעות האלה.

ספטמבר

ב-10.9.21 הייתה לי החזרה של ביציות מופרות, לא זוכרת אם אחת או שתיים. בן הזוג היה בכאבים ביום לפני כן וההחזרה נקבעה לשעות הבוקר אז אמרתי לו שימשיך לישון ושאסע לבד. הרי עברנו את זה כבר פעמיים והוא היה שם איתי, וזה באמת עניין של כמה שניות.

אז כמובן שהוא המשיך לישון ואני התארגנתי ויצאתי - והאוטו לא התניע. ניסיתי כמה וכמה פעמים, לא עבד, מיד הזמנתי מונית. 100+ שקל לכל כיוון, ופנים המונית היה עטוף בכל כך הרבה שקיות שהמחשבה הראשונית הייתה 'אז ככה בולבול מוגן מרגיש בזמן סקס'. 

ב-22.9.21, יומיים אחרי יום ההולדת ה-38 שלי, נסעתי בבוקר למקום הקבוע בהרצליה, איפה שעשו בדיקת זקיקים ובדיקת דם בערך כל יומיים-שלושה מהרגע שהתחלתי לבייץ. זה לא המקום שעשו את ההחזרות. בפעם הראשונה נסעתי בטעות למקום של ההחזרות ולא למקום של הבדיקות. אז נסעתי בבוקר, בדיקת דם, ואני לא זוכרת בדיוק אבל אני די בטוחה שהייתה לי בודקת חמודה, וזה היה רק דם ולא זקיקים, שזה גם מרגיש נתיב אחר, אם כי כולנו יושבות ביחד בנשימה עצורה. אז נסעתי בבוקר ולקחו לי דם, ואז נסעתי לשבת בבית קפה בהוד השרון עם שתי חברות. הן לא ידעו דבר. אחרי הישיבה בבית הקפה, נסעתי הביתה, וכשהייתי כבר בחנייה ועשיתי רוורס, הטלפון שלי התחיל לרטוט והמספר של המרפאה היה רשום על הצג. חייבים לענות מיד בגלל שאי אפשר לחזור אליהם ואז צריך לחכות שיתקשרו שוב, אז אני עושה רוורס בחנייה והיא על הרמקול ומוודאת את שמי ותעודת הזהות, וזו ההחזרה השלישית ובהתאם השיחה השלישית הזו, אבל. אבל אבל אבל. הפעם היא אומרת שיש סימנים חיוביים. היא תנקוב במספר כלשהו, רמה של הורמון מסוים. אני לא זוכרת בדיוק, אבל בבדיקות בשיחות הקודמות התוצאה הייתה חד ספרתית, ופתאום... הפעם זה היה תלת ספרתי. ואני מגמגמת באושר והיא אומרת שאני אצטרך לבוא להיבדק עוד יומיים כדי לוודא שהרמה ממשיכה לעלות.

סיפרתי לבן הזוג מאחורי הגב של טכנאי המזגנים.

אז עוד שבועיים זו יום הולדת 39 ואני אחרי הישג מטורף, שזו היא, אבל אני עדיין אני. עדיין לא מוצאת סיבה לחגוג. עדיין לא רוצה לחגוג את עצמי. ועצמי זו הבעיה, כן? זה לא שאני לא רוצה לחגוג אותה, זה לא קשור אליה, אני פשוט לא רוצה/מבינה/יודעת איך לחגוג את עצמי.

אני אומרת לעצמי שזה קשור לתקופה, שזה קשור לכך שלמשך כשבוע לא לקחתי את האנטי-דכאוניים כי נגמרו ואז בן הזוג התנדב להביא אבל זה התעכב ביום ואז פתאום נגמר המרשם ואז עד שאושר חידוש במרפאה... תזמון מצוין, אני יודעת. 

- תוספת של אחרי כמה ימים: רוב הפוסט נכתב בשישי, בשבת קיבלתי מחזור, משלימה ביום שלישי אבל ישנתי גרוע והקטנטונת סיימה את הלילה ב-5 בבוקר, אז מצב הרוח לא השתפר -

בשישי בבוקר קיבלתי הודעה שהמרשם חודש, וכשב-11בן הזוג עדיין לא הפציע, העמסתי את הפצפונת לתוך מנשא וצעדנו יחדיו למרכז העיר (סופר פארם ומכולת לאיסוף דברי דואר). וכמובן שזה היה מאתגר... היא בכתה בדרך (כנראה רצתה כבר לאכול), בכתה קצת בסופר-פארם אבל התחלתי לרקוד במקום ודיברתי אליה המון. כמה נשים בתור הציעו לי לשבת - "תודה, אבל ישיבה מפעילה את הסירנה" - ואחרי שהיא התחילה שוב להתבכיין הן דחקו בי להתקדם בתור. ואז כמובן שהייתה גרסה אחרת של האנטי-דכאוניים שלי, שלא רציתי לקחת, ויצאתי עם הפצפונת לחפש צל כדי להאכיל אותה, וייבבתי מעל הראש שלה, תוך התנצלות שמגיע לה יותר טוב... כנראה שהיא החליטה שהכי צריך להיות מאוזן אז היא שתקה בזמן הזה. הגענו לצל והתארגתי להאכיל אותה אז היא התחילה לבכות ואני הפסקתי. בזמן שאני מאכילה אותה בצל, יושבת על מדרכות, ראיתי מעבר לכביש מרפאה של קופת החולים שלי. ראיתי רק חלק מהשם אבל באתר הצלחתי לברר את השם המלא, ואכן - יש שם בית מרקחת. סיימה לאכול, נארזה מחדש, חצינו את הכביש... הייתי צריכה לחכות איזה 10 לקוחות אבל זקן מקסים ראה אותנו ביחד ומיד דחף לי את הפתק שלו ולקח את שלי במקום. אמרתי לו שהסבירו לי שאני לא צריכה לחכות בתור, אבל הוא התעקש. ומסתבר שטוב שכך, כי מראש הרוקחת הודיעה לי שאם התרופה לא למיועדת לתינוקת, אין פטור מתור. חבל שלא אמרתי לה שטכנית התרופה תסייע לתינוקת שכן היא תמנע מאמא של התינוקת להרוג את עצמה, ובמקרה זה מי כבר יטפל בה. התעצבנתי נורא, ואמרתי לה שבמקרה הזה יש לי פתק של לקוח קשיש ומלמלתי בזעם, ומישהו בתור ליד הודיע לי שזה בגלל שהרוקחת הזו ערביה, ובגלל זה צריך את ביבי וסמוטריץ'.

כאן היה את התרופה הנכונה ולקחתי את כל מה שהרופאה רשמה כדי שיהיה מאגר, ואחרי הרוקחת אפילו קראה לקשיש, אם כי מישהי עם עגלת תינוק כבר נכנסה בדרך. הודיתי לו מקרב לב והלכתי. נטענתי מטוב הלב שלו ומהעובדה שהתרופה אצלי ביד, ועוד הלכתי לאסוף חבילה (ספר על הקומיקאיות הראשונות באנגלית, חוברת צביעה עם ציורי ואן גוך בשביל החברה שליוותה אותי בכל תהליך ההריון) וחזרתי ברגל הביתה, עם עצירה לקנות משהו קר בשבילי ואייס קפה בשביל בן הזוג, שאמר יום לפני כן שבא לו. שופינג תמיד מרומם את מצב הרוח, גם כשזה במכולת.

היום יום הולדת 79 לאבא שלי. שבוע שעבר הוא בכלל לא הלך לעבודה כי הודיע שאין לו מה לעשות, ישב בבית רוב היום מלבד כשעשה סידורים עם אמא שלי, ובהה באוויר. התקשרתי אליו ואמרתי 'עד 120', אם כי שנינו יודעים, אני חושבת, שזה הרבה יותר קרוב מזה. בשישי ניסע לחגוג לו. 

ברקע כבר מתחילים לדבר על חזרתי לעבודה. הציעו לי לחזור 3 ימים במקום 5, שרק 1 מהם במשרד. צריכה להחליט אם חוזרת בסוף ספטבר או אוקטובר. השיחה עם בן הזוג נעה בין דיבורים על משפחתון לכך שהוא יטפל בה ואמא שלו תעזור. ובינתיים אני איתה בלילות ורוב היום, והיום כשכבר התחלתי להיסדק הוא אמר שזה המצב כי הוא חולה, ומהר לקח אותה לאמא שלו (שבוע שעבר היא חזרה משם צרודה כי לא הפסיקה לבכות, והם החליטו שזה הגזים אז החלפנו לנוטרילון, ועכשיו הקקי צהוב - סליחה - אבל היא לא הפסיקה עם נושא הבכי והחל משלשום העלתה רמה ככה שהיא בוכה בשנייה שאני מנסה להרדים אותה).

חסר פה אימוג'י מרים ידיים באוויר.

חצי מחשבה

אחרי שהאקס ואני אימצנו את הכלבה, לו"ז הטיולים היה אני בבוקר, הוא בצהריים כי הוא עבד משמרות, ואז בערב בדרך כלל היינו יוצאים ביחד. וכשהוא היה יוצא למילואים, הייתי סופרת את מספר הטיולים שנשארו לי עד שהוא חוזר.

ואז נפרדנו, ואני לקחתי אותה, וחשבתי על זה שכל הטיולים עלי ואין כבר מה לספור, ומן הסתם התרגלתי ועכשיו הטיולים איתה - מלבד כשהיא מנסה לתקוף כלבים אחרים - הם ניקוי ראש ואני אוהבת אותם.

אז אותו הדבר הטיפול בפצפונת. משהו באחריות המלאה שלי נורא הפחיד אותי בהתחלה, ברמה של חרדה, ורק חיכיתי לקצת זמן משלי. אבל ככל שעובר הזמן ובן הזוג בכאבים ופחות יכול לתפקד - ויש הרבה ימים כאלה - אז יש לי יותר ימים מלאים. לפני שבועיים-שלושה הפסקנו עם המשמרת יום/לילה ומאז היא ישנה לצידי בעריסה מתחברת בלילה ואני זו שקמה אליה, ואני קמה איתה בבוקר, ומטפלת בה במהלך היום (כשהוא לא מרגיש טוב).

ולאט לאט אני אתרגל שזה המצב ואני אפסיק לספור, וזה פשוט יהיה המצב.

-

את הפוסט הזה כתבתי בבוקר. עכשיו ערב, אחרי יום שהוא היה דווקא נוכח בו, ובשלב מסוים עשיתי אין ספור לחיצות והשתפר כאב הראש שרודף אותו כבר 3 ימים. אבל לערב הגענו שנינו מותשים אחרי שהיא בקושי ישנה במהלך היום - פרץ גדילה של 3 חודשים או התרגשות שהוא היה איתנו רוב היום? - ואחרי שהיא סוף סוף נרדמה ניהלנו שיחה מלאת דמעות על הספה.

אני אמרתי שאני מתגעגעת אליו, שקשה לי לחיות עם ולהרגיש בלי, על הכעס והתסכול שהוא מפגין בזמן הכאבים, על כך שאני מרגישה שאני הולכת על קליפות. הוא סיפר כמה הוא מיואש מהכאב, כמה הוא לא רואה שום אפשרות שזה יעבור והקנאביס מוחק אותו כבנאדם ורק מעמעם את הכאב מספיק כדי שהוא יתאמץ יותר ואז שוב יכאב בצורה חמורה יותר למחרת. הוא אמר שהוא בדק את הקריטריונים להמתת חסד בשווייץ. הוא סיפר כמה הוא מרגיש לבד, שהמשפחה לא מכירה במחלה שלו, שאין סיכוי לשיפור... ואני אמרתי שמבחינתי כשהבאנו אותה לעולם, שנינו התחייבנו שהתאבדות היא כבר לא אופציה. כמובן שעם זה הוא לא הסכים.

כנראה שאף אחד לא יודע כמה זה חמור באמת. כמה ימים הוא לא ישן טוב, כמה הכאבים קשים, כמה מעט זמן הוא מסוגל להיות איתי ואיתה וכמה הוא נמצא בכאבים גם בכל רגע כזה. לא אצלי ולא אצלו. לצד שלי אין לי מה לספר, ההורים רק ידאגו ויעמיסו את זה עלי, אחי שואל מרחוק אבל אין לו זמן באמת ועד שהוא שואל, אני כבר מבינה שאין סיבה לספר לו. החברות רק יכעסו שהוא לא נותן יותר וידרשו להעמיד אותו על מקומו. ואצלו יתייחסו לזה כמו חולשה, ויתור, סתם משהו בראש.

תום החופש הגדול

 תכף עוברים להם 3 חודשים מאז שהפצפונת הפציעה, וכמובן שהבוסית התחילה כבר לדבר איתי יותר לעומק על מתי תסתיים חופשת הלידה ואיך אחזור למשרד.

בקצרה - הסמנכ"ל הקודם היה הרבה יותר גמיש מזו שהחליפה אותו, ובעוד הוא היה נכון לתת לי לחזור במשרה מלאה מהבית, הנוכחית לא מוכנה לתת שנייה יותר ממה שכולם מקבלים, משמע יומיים עבודה מהבית. אפשר להתווכח אם זה נכון מצידה או לא, אבל העובדה שהיא שהנסיעות הלוך ושוב לוקחות לי כשעתיים-שעתיים וחצי מהיום, וכעת שהפצפונת בתמונה, זה זמן עוד יותר יקר ערך.

מה גם שהסיבה היחידה שתכננתי לחזור אחרי המינימום הייתה בגלל החשש של הבוסית לגבי איך יסתדרו, אבל העובדה היא שהמשרה שלי חולקה ל-3 אנשים, ובשיחה האחרונה עם הבוסית היא נשמעה שהכל מסתדר. אחרי ששוחחנו שוב וחידדתי בפניה שזה, לצד העבודה במשרד והעובדה שאני בכנות לא יודעת איך בן הזוג יסתדר עם הפצפונת בהיעדרי, מדרבנים אותי לקחת את הווראיציה הארוכה של חופשת הלידה. היא חזרה עם זה לסמנכ"לית ובסוף התקשרה אלי עם הצעה שלא כל פרטיה ברורים לי, אבל השורה העיקרית בה - 3 ימי עבודה, מהם רק 1 במשרד. 

אני לא יודעת לכמה זמן, או אם מדובר בימים קבועים, ומה נעשה אם נקבעת ישיבה ביום שאני לא עובדת בו, שלא לדבר על הטלפונים לנייד, ומה תהיה המשכורת במצב הזה וכמה זמן אוכל להחזיק מעמד וכמה זמן זו תהיה אפשרות. בן הזוג בגלל חושש שאחר כך לא יתנו לי לחזור ל-5 ימי עבודה.

אני מבחינתי כבר מקבלת את ההצעה ומקווה שזה יעזור עם החרדות ועדיין ייתן לי זמן עם הפצפונת, ועוברת להתלבט אם אשוב בסוף ספטמבר או בסוף אוקטובר. היתרון של סוף אוקטובר זה עוד זמן, מן הסתם, אבל אם אשוב בסוף ספטמבר זה חוזר לנושא ההדרגתיות, כי עם החגים באוקטובר יש פחות ימי עבודה וכן זה אומר לקבל משכורת מוקדם יותר. ההורים כבר אמרו שאם נצטרך כסף במסגרת הזו אז שרק נגיד להם, אבל בתכל'ס ברור לי שברגע שהם לא מעבירים כסף אלא רק אומרים את המשפט הזה, הסיכוי שנבקש מהם הוא אפסי. נחייה על החסכונות וזהו. יש מספיק. גם ככה מלכתחילה לא בניתי עליהם.

חוץ מזה, בעודי מהרהרת היום שטכנית יש לי את כל מה שאי פעם רציתי - בן זוג, בית, כלבה ובת - יש כאן חלל, מן הסתם. יש את הכל, אבל הדיכאון עדיין פה בפול פורס. אני לא מרגישה יותר טוב, בכנות. אני מתפקדת, למרות זה, כרגיל, אבל אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר.

אז שוב, טכנית יש את כל מה שרציתי. כשזה ברקע, אחי עושה איזה טיול להורים שלי שדורש שהם ישנו אצלו ויקומו מוקדם בבוקר. בסוף הטיול אני מקבלת תמונות והם מתקשרים לספר כמה הם נהנו, ואני מפרגנת לו בהודעות ואיזה כיף ואיזה יופי, ואז הוא מתקשר ומגשש לראות אם הם באמת נהנו וכמה. ואחרי כמה רגעים, ככל שהשיחה מתקדמת, הוא מודה שהוא שואל בגלל שבלילה קרה משהו עם אבא שלי. מסממני הגיל. לא משהו חמור, אבל ללא ספק אור מהבהב כשברקע יום ההולדת ה-79 שלו שבא וקרב. ואחי כאילו מתווכח איתי שלא מבינים את המצב עד שקורה משהו כזה, ואני מנסה להסביר לו שזה כל מה שאמא שלנו אומרת בשיחות איתי, והוא עדיין בראש של 'כן, את לא מבינה עד שאת רואה' וכו' וכו' וכו'. לא יודעת. בכל מקרה, הפצפונת קיטרה, השיחה נגמרה, והטעם הרע בפה נותר. 

זה מרגיש שבזמן האחרון זה בעיקר מה שאני טועמת. אין מה לעשות עם הידיעה, או עם העצב. והאמת היא שנדרשת פה מחשבה עמוקה וצעדים שפשוט אין לי את הרצון לנקוט בהם. שכן, אם טכנית יש לי את כל מה שרציתי, אז אני אמורה להיות מרוצה, לא?

החברות המבריזות באו לבקר. בקצרה, אחת מהן הציעה לקבוע שוב ואז עניתי לה בפרטי שאני מעדיפה שלא נקבע כי הדחייה שאני חשה עם כל ביטול קצת גדולה עלי כרגע. הוספתי משהו ברוח שזה מרגיש כמו משהו שצריך למחוק מרשימת המטלות ושלבת שלי מגיע יותר טוב מזה. בהצעת הבחור כתבתי לה שאם הן רוצות לבקר, שפשוט יעדכנו בבוקר של יום כלשהו וזהו. קצת קיוויתי לקבור את זה בזה, אבל כנראה שגם לא, כי כשהוא הציע שבאותו היום שההיא הציע נבקש מאמא שלו עזרה, דחיתי את זה ביום. בסוף הן אכן הגיעו ביום ההוא, עם לחמים וגבינות ומתנות בשבילי ובשביל הפצפונת. היא הייתה מאוד fussy באותו היום, אז רוב המפגש היא ישנה עלי ומרגע שהתעוררה היה מעט מאוד שקט. הבחור היה איתנו בהתחלה אבל מהר מאוד יצא לעשות קניות. בשלב מסוים הלכתי להכין עם הפצפונת בקבוק עבורה, והיא דפקה סלטה אחורה - כמובן שהרגליים שלה היו תפוסות בזרוע שלי אבל את היד השנייה בדיוק הושטתי לבקבוק, אז היא בכל זאת נטתה אחורה בצורה מסוכנת, ומלבד הבהלה העצומה, גם כל כך כעסתי על עצמי שזה קרה מול אחת מהחברות. בשורה התחתונה, הנתיבים שלנו ממשיכים להתפצל ולמרות שניסיתי במפגש לשאול אותן ולדבר על דברים אחרים, הן שאלו על הלידה והקטנה ויכולתי להרגיש את עצמי הופכת להיות אנקדוטה כמו קודמות רבות, החברה שעברה עיר והתחתנה וילדה תינוקת ואז נותק הקשר. אבל המפגש עצמו היה נחמד, גם אם הרגשתי לא נעים ותהיתי אם הגיעו רק בגלל הנזיפה, ומה הסיבה שלא הגיעו עד כה, והאם זה פרט להן על משהו או באמת סתם נסיבות, ועוד, ועוד, ועוד.

עוד פחות מחודש יום הולדת 39 לי. איך יכול להיות שטכנית יש לי את כל מה שרציתי, ועדיין אני מרגישה כל כך עצובה? איך אני לא מסוגלת לחגוג לעצמי כל כך הרבה הישגים? מה עוד אני צריכה לעשות כדי להיות מרוצה?

רסיסים של בנאדם

 והאמת, אם אהיה כנה עם עצמי, היא שהמצב לא טוב.

וזה לא שאני לא כנה עם הסביבה, זה פשוט שאין לסביבה ממש מה להציע בנושא. כל מה שאני אקבל הן אמירות שפר שאני יכולה לקבל גם מעוגיית מזל, והיא דורשת פחות אינטראקציה וגם פחות מתסכלת. יתכן שתשאלו במקרה הזה למה אני כותבת פה. אכן שאלה טובה. לא יודעת. אולי הדברים יראו אחרת על הדף. אולי אם אבכה את המילים לא אבכה את הדמעות.

ישנתי בשישי בערב אצל אחי. תכננתי לצאת בצהריים כי סגרו את כביש החוף אבל אז אחי עדכן אותי שפתחו אותו ואז גיסתי התחילה לשלוח הודעות אחת אחרי השנייה, כולל שהיא בדקה בוייז וזמן נסיעה הוא X אז כנראה פתחו את הכביש, וכו' וכו' וכו'. בסוף התארגנתי בברדק (כשפצפונת ערה, כן?) ויצאתי, תוך שאני מעדכנת את הגיסה אבל אומרת לה שאני לא בטוחה שאישאר לישון. ובהתחלה כמעט הסתובבתי כי פצפונת צרחה במושב האחורי והיא יושבת מאחורי הנהג אז אני לא יכולה לעשות שום דבר מלבד לדבר איתה. בניגוד לנסיעה להורים, פה עצרתי רק פעם אחת בשוליים. והיא צרחה, ואני צרחתי עליה. פרודוקטיבי אחו שילינג.

בשלב מסוים היא נרדמה. בחזור החכמתי והורדתי את המילוי למושב שלה, שכנראה כבר לא רלוונטי במשקל שלה, ואמנם היא שוב קיטרה אבל זה היה פחות צרחני. בכל זאת עצרתי בשוליים לתת לה מוצץ, כמובן. אז היה בסדר גמור אצל אחי וגיסתי. הוא לא שינה את הלו"ז שלו והיה בענייניו, אז לא דיברנו או ממש בילינו ביחד, הייתי בעיקר עם גיסתי והאחיינית, וגם זה יחסית בשקט. לא שחיפשתי לדבר. אחה"צ הגיסה והאחיינית לקחו אותי לעשות הליכה על החוף, כשהפצפונת במנשא, ולמרות שזה לא היה קל ללכת איתה בחול, זה כן היה שקט. המחשבות נעשו יותר ויותר עצובות, אבל לפחות זה היה שלו.

ההחלטה על להישאר לישון התקבלה ממש בערב, אחרי שהתלבטתי עם בן הזוג. בסוף הלחץ שלו מהמצב הבטחוני הכריע, לצד העובדה שבאמת לא מיהרתי לחזור הביתה. זה לא שאצל אחי קיבלתי עזרה עם הפצפונת - מלבד סקרנות האחיינית המתוקה שאפילו ביקשה להאכיל אותה אבל באמצע הדרך הודתה שה-5 קילו האלה קצת כבדים עליה - אבל לפחות הסביבה יותר יפה, וזה מרגיש טיפה פחות לבד כי יש אנשים אתך, גם אם הגיסה וכל אחד מהאחיינים היה בתוך מסך אחר. התועלת העיקרית הייתה לגלות שאם פצפונת איתי בחדר חשוך ונעים ללא רעשים, היא יכולה לעבור את הלילה בלי להתעורר. ניסיתי את זה איתה גם ראשון לשני וזה הוכיח את עצמו (נרדמה לקראת 21:00, התחילה לקטר רק ב-4:30). עכשיו אני רק צריכה לשכנע את בן הזוג שעדיף לעבוד ככה מאשר שהיא תהיה איתו בסלון כי בין ההתקרקשות שלו במטבח והטלוויזיה הדלוקה (אור + קול), היא פשוט לא ישנה טוב ומתעוררת 2-3 פעמים בלילה, שלא לדבר על כך שהיא "לא מאפשרת" לו ללכת לישון בשעות שנוחות לו.

בסוף הביקור אחי ליווה אותי עם האחיינית לאוטו וחיבק אותי ואמר שהבית שלהם תמיד יהיה safehaven בשבילי, ושוב הייתי צריכה להחניק את הדמעות.

אני מרגישה שמשהו בתוכי כבה. אני עייפה (אפילו כשאני ישנה טובה), אני מתעצבנת משטויות, והלב שלי שאני נוטה להחשיב כגדול הצטמצם דרמטית, ומרגיש כאילו אין בו מקום לאף אחד חוץ מהפצפונת, ולפעמים הכלבונת. גם לפני שנסעתי וגם אחרי שחזרתי היו שיחות דרמטיות עם בן הזוג, אבל אני מתקשה להאמין שמשהו ישתנה, וכמו שאני בטוחה שכתבתי בפעמים הקודמות, גם הפעם משהו אצל נסדר ונאטם ולא מרגיש ששוב ישתחרר. זו אותה הפגיעה הישנה שאני חוזרת ומבקשת ממנו לא לעשות, והנה, עוד פעם הוא מתעצבן ונאטם ונעלם, רק שהפעם נשארתי לבד עם תינוקת, מנסה להבין מה קורה. הוא אמר שהוא בכל זאת עשה שני לילות איתה, ורק אחר כך חשבתי לעצמי שזה נכון אבל שאני גם עשיתי שני לילות ואת כל הימים איתה, ובלי שום התראה או הבהרה מה קורה. השיחה המיידית אחרי הריב תמיד מרגישה לי שנועדה קצת יותר לפגוע, הוא אומר שאני בכלל לא צמצמתי זמן ברשתות החברתיות מאז שהיא נולדה (אגב, נכון מישהי שהחליטה שהיא תבשל לנו כי לא יוצא לי לאכול? לא יצא מזה כלום כי היא עסוקה ועצובה, והיא התנצלה ואמרה שזה יקרה מתישהו, ואני רק התבאסתי וביקשתי שבאמת לא תעשה כלום והנה עוד כוונה טובה שסתם מרגישה מבאישה בסוף), ושוב מתוסכל זה שאף אחד לא מבשל כשהוא לא מרגיש טוב, וכו' וכו' וכו'. בשלב מסוים התייפחתי כשהוא מחבק אותי, וזו בערך התקווה היחידה שיש לי שהוא מבין שמשהו באמת לא בסדר.

הלב הקטן והמצומק שלי מחוב בסלוטייפ וכבר לא רוצה לפעום בשביל אף אחד, ואני חוזרת וחושבת לעצמי שחבל שלא הרגתי את עצמי בגיל 19, כמו שתכננתי. לא שאני הולכת לעשות משהו כרגע - ויתרתי ביודעין על האפשרות הזו ברגע שהכנסתי את פצפונת לעולם. אבל אני מרגישה את זה בנחישות, ואפילו הרשיתי לומר את זה לחברה (שכחתי לציין שהיא באה בחמישי כדי לעזור, ואיפשרה לי לישון על הספה לשעה והביאה לחמים עם ממרחים ושיחקה עם הפצפונת ונתנה לי רגע לנשום). לא יעזור להגיד את זה לאף אחד אחר. בזמן האחרון יותר ויותר ברור לי שהמילים לא מגיעות ליעדן, ובמרבית הפעמים אנשים פשוט רוצים לשמוע את עצמם מדברים.

תחת כיפת הקלונקס

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה כמה פעמים, אבל נדמה שלפצפונת יש רדאר לגבי פתיחת הלפטופ... אני כרגע על רבע מ"ג קלונקס ומסוגלת לנשום בעודי נכנסת ללילה נוסף של טיפול בפצפונת. שלשום עשיתי לילה ראשון איתה, אתמול הוא טיפל בה אחרי שסימסתי לו ב-19:00 שאני מבקשת שיבוא לסלון כשהוא מתעורר כדי שאני אוכל לנוח. בא בסביבות 21:00 ומשהו.

את התור לרופא הנשים שהיה לי באותו היום דחיתי לעוד 3 שבועות כי הוא נכנס להתקלח ולא היה לי מה לעשות איתה והיא בכתה, אז לדחוף אותה למנשא פחות פרקטי. ולעגלה יש חיבור של אמבטיה שאני לא יורדת איך לפרק ולא נכנס ככה לאוטו.

היום הוא רכן לנדנדה כשהיא הייתה בה לדקה, וכשיצאתי עם הכלבונת ביקשתי שיקשיב לפצפונת בעריסה*. הטיול היה בערך 10 דקות, וכשחזרתי היא הייתה איתו בחדר השינה. אחרי 2 דקות הוא יצא, הניח אותה בעריסה כשהיא בוכה, חזר לחדר השינה וטרק את הדלת.

-

*הוא כל הזמן עם אוזניות. מתישהו הוא שכב על הספה עם כרית על הפנים, אז באתי אליו ודיברתי והוא לא שמע, או התעלם, אז הוצאתי לו את האוזניה ושאלתי אם אוכל לעזור במשהו - בראי הכאבים - והוא ענה בכעס שהוא רוצה שאחזיר לו את האוזנייה. היום כבר ידעתי יותר טוב, ונגעתי לו ברגל והוא התעלם או לא הרגיש, ואז טפחתי לו על הכתף והוא פקח עיניים ובהה בי, ואחרי שסימנתי הוא הסכים להוריד את האוזנייה כדי שאבקש שיקשיב לפצפונת.

-

התכתבתי אתמול עם אמא שלו (הוא אומר לה 'כאבים' ולא מוסיף, ואומר לה שהוא לא צריך שהיא תבוא לעזור), והיום ביקשתי ממנה שתעשה את משמרת הלילה מחר. אני צריכה גיבוי של מישהו שאכפת לו מהילדה הזו, ואם זה לא יהיה ממנו, אמא שלו תשמע ממני מה שקורה. אם איתי הוא לא מדבר, אולי היא תוכל להגיע אליו. או פשוט לעזור לי איתה.

אבל בחסות הקלונקס אני פחות מבועתת מהמחשבה שאלה יהיו רק אנחנו. פצפונת, הכלבונת ואני. או שאני באמת חושבת שאמא שלו תוכל לכפכף אותו מספיק כדי להחזיר את ד"ר ג'קיל ולהיפטר ממיסטר הייד. אני הפוסט הזה אני כותבת כשהיא שוכבת בתוך הנסט שלה, עם טטרה מקופלת שמחזיקה את הבקבוק במקום וכרית שמרימה את הראש של הנסט (כדי שלא תפלוט), ואני נשענת הצידה כדי להקליד.

המזגן בסלון מטפטף אז שמתי דלי עם סמרטוט.

היום אפילו אכלתי ירקות חתוכים.

משהו בי מקלקל את הגברים שאני בוחרת? שבסוף אני מוצאת את עצמי עושה הכל בבית ועדיין משתכנעת שאיכשהו אני הגורם הבעייתי. זו הנכונות לתת או שבאמת יש לי מאפייני אישיות כל כך מציקים שאני מבריחה אותם? כי אני מודה שאני חסרת סבלנות איתו מיום שישי (וכשאני לא, זה הקטע ההוא עם האוזניות) אבל זה לא צריך לצאת על התינוקת. מצד שני, לאחרונה הוא אומר שהוא כבר לא רואה בו אותה, רק אותי. אולי הוא ראה יותר מדי ממני.

יש מצב שהנישואים שלי נגמרו? יש מצב שאני אצטרך להיות אם חד הורית, כשהבנאדם היחיד שיעזור לי יהיה אמא של האקס שלי? שאצטרך לבקש מההורים לעזור לי לממן מטפלת בזמן שאני בעבודה? כל זאת ועוד, בפרק הבא של "בועות".

באמת שהקלונקס עושה עבודה נהדרת.

Alone again, naturally

אני יושבת על הרצפה בסלון ומקלידה, ההדום משמש כשולחן. בדרך כלל יש לפצפונת רדאר לגבי פתיחת הלפטופ והיא דורשת תשומת לב תוך 5 דקות, אבל מצד שני שמתי לידה מכשיר רעש לבן והיא אחרי ארוחה, אז נראה מה יקרה.

היום זו פעם ראשונה שטיפלתי בה יום שלם לגמרי לבד. אתמול אחה"צ נסעתי להורים והייתה שם כל המשפחה, ודי מהר הגשתי אותה לאמא שלי כדי שאוכל להכין בקבוק, ואז הגיסה האמצעית לקחה אותה וגם האחיינית רצתה להחזיק, והתגלגל ככה. אח"כ הגיסה המחרימה הגיעה והיא בכלל הרימה אותה והלכה, והתעקשה שאני אוכל ארוחת ערב לפניה ושרק אחר כך תעביר לי. אחרי שאכלתי בזריזות ולקחתי אותה והיא רצתה לאכול, אחי לקח אותה לכמה זמן, ושוב הגיסה המחרימה אחרי זה. הידיים שלי היו ריקות רוב הערב.

בן הזוג קם אתמול הפוך ובכאבים, והיום אותו דבר. אתמול הוא לפחות ניסה לטפל בה, אבל מהר מאוד הכאבים והיא - שבקושי ישנה ודי קיטרה - היו יותר מדי, ותוך כדי שאני מתקלחת שמעתי אותה לא מפסיקה לבכות, ויצאתי למצוא אותה על הנדנדה ואותו יושב על הספה, משותק. אולי בוכה?

לקחתי אותה כשהמגבת כרוכה סביבי והשיער שלי מטפטף, הרגעתי, ונתתי לו הנחיות ספציפיות וחסרות סבלנות. בהמשך הוא הודיע שלא יבוא אותו להורים, שלזה כבר לא הגבתי. רק ביקשתי שיוריד את הדברים לאוטו כי אני לא יכולה לבד (האח האמצעי ביקש שאאסוף לו משהו מחנות בסביבה, והכנתי לו עוגת יומולדת, ודברים של פצפונת..). הוא התעקש שהכלבה תישאר בבית ושהוא יצא איתה. כשהתווכחתי ואמרתי שאני לא רוצה שהיא תהיה לבד, הוא הבטיח שתהיה איתו בחדר שינה והוא יטפל בה.

בסדר.

נסעתי.

2 עצירות בשוליים בדרך כי היא צרחה. לא שזה שינה הרבה. אבל היא לא בכתה כל הדרך, ונרדמה לכמה זמן. וגם הייתה בשקט לכמה זמן. לפני שיצאתי בחזרה, הגיסה האמצעית הציעה לבוא איתי ושאחי יאסוף אותה ממני אח"כ. כמובן שלא הסכמתי. פצפונת פרצה בבכי רק פעם אחת, למשך כ-5 דקות. לא רציתי לעצור בשוליים בלילה אז חיכיתי לרמזור ואז שמתי לה את הטטרה על הפנים, כי את המוצץ היא לא רצתה וזה היה בכי של כל כך עייפה. צדקתי, והיא נרדמה. בשנייה שנכנסנו הביתה, הוא לקח אותה ממני.

היום היא התחילה לקטר בסביבות 4 ומשהו בבוקר, ומכיוון שהיא מחוברת לצד שלי של המיטה עם מיטחברת, זה בטיפולי. עשיתי לה סנוז עם מוצץ, ומכיוון שלא היה לי מושג מתי היא אכלה כי הוא לא עדכן בטבלה, נתתי לה בקבוק כששתינו עדיין במיטה. 120 מ"ל וחזרה לישון. החזקנו עד 6 בבוקר, ואז כבר הכנסתי אותה למנשא והיא נרדמה במהירות, וטיילתי איתה ועם הכלבה. רוב היום היא ישנה, כנראה סוחבת את כל העייפות מאתמול. אבל אני עדיין מתקשה בלהעביר אותה ממני, אז היא ישנה עלי, בישיבה על הספה. הוא יצא מחדר השינה ב-2 ומשהו אחה"צ, שתה מים ואמר שכואב לו, ישב איתנו קצת ועשה לה פרצופים עד שהאכלתי אותה, ואז חזר לחדר השינה. אחרי כמה זמן שמעתי אותו נוחר. ניקיתי את הבית כשהיא במנשא. מתישהו היא עשתה קקי שעלה על גדותיו מכל כיוון אפשרי, אז כבר עשיתי לה אמבטיה לבד, והפעלתי מכונה של הדברים שלה לבד. עוד קצת ישנה עלי. אבא שלו התקשר כי מסתבר שהוא לא עדכן את המשפחה שלא נגיע לארוחת יומולדת לאבא. תליתי את הכביסה כשהיא במנשא, ומיד אחרי יצאנו לטיול ערב עם הכלבה. 

הוא לא יצא שוב מהחדר. לא נראה שהוא התעורר מאז, מלבד להדליק מזגן. אני אישן על הספה לידה. החלק הנחמד של היום היה כשחברה טובה התקשרה לשאול איך צמיד/שרשרת ארצה שהבת שלה תכין לי, כי הבת שלה מאוד מתרגשת מהולדת פצפונת ורוצה להכין לי מתנה.

וחוץ מהחיוכים של פצפונת שכבר ניתנים באופן רצוני, זה היה החלק הנחמד של היום. זה הכניס לי קצת חמצן לריאות.

היא בת חודשיים מחר. שוקלת כנראה מעל 4.5 קילו. מחייכת כשהיא רואה פרצופים. אוכלת 700+ מ"ל ליום. אני חלמתי 2 חלומות שקשורים בחזרה לעבודה, כאשר ברקע ישנה המחשבה שהוא לא יצליח להסתדר איתה לבד, ושאני לא רוצה לחזור כל כך מהר, וממילא בשיחה האחרונה עם הבוסית נשמע שאיך לא, מסתדרים בלעדי (אמנם 2.5-3 אנשים במקום אחת כמוני, אבל מסתדרים). לו הייתה אפיזודה אחת, בת יותר משבוע, שהוא בקושי תקשר, יצא מאוחר יותר ומאוחר יותר מהחדר. ימים שבקושי אכלתי כי חיכיתי שיצא. עכשיו אני חכמה יותר. עכשיו אני מנשנשת משהו, או שמה אותה על טרמפולינה במטבח, או הולכת הלוך ושוב לסלון בין חיתוכים. במהלך האפיזודה ההורים שלו הגיעו יום אחד, ובאותו היום הייתי תמימה אבל אח"כ תהיתי אם הוא ביקש שיבואו כדי לעזור. הם לא קופצים סתם. נראה לי שאז זה היה דיכאון. הפעם זה כנראה רק כאב. בימים האחרונים הוא תיקן את גוף התאורה במטבח שלא עובד לדעתי עוד לפני הלידה, ושלשום תלה מחדש את הוילון בסלון אחרי שנפל לי מתישהו על הראש. בהתאמה למאמץ הפיזי הזה, מאתמול הוא בקושי מתפקד, והיום זו פעם ראשונה שאני איתה לגמרי לבד, בלי רשת ביטחון. ושוב אני מנסה להקטין לעצמי ואומרת שמזלי שהיא ישנה רוב היום.

אמא שלי התקשרה לשאול אם נהניתי אתמול, כמובן שלא סיפרתי לה מה קורה. אתמול אמרתי להם שהוא נשאר בבית לנוח. אני לא חושבת שאני באמת עובדת על מישהו, אבל אני גם לא חושבת שהם מודעים לכמה המצב יכול להיות חמור איתו. כמה באמת לבד אני יכולה להיות. ואין תועלת בכך שידעו. הם רק יתנו עצות, ואף אחת מהן לא תהיה רלוונטית.

החברה ממודיעין אולי תבוא מחר בבוקר. תור לרופא נשים אחה"צ. הגיסה המחרימה אמרה שיקפצו במהלך השבוע. תור לטיפת חלב בשלישי בבוקר. השעון מתקתק. עוד יום עובר.

משבר זוגי ראשון - ירידה לבונקר

מהר לכתוב, מהר לפרוק את הכל, מהר להספיק במידה והיא תצטרך אותי.

ההורים שלו פה. אני לא יודעת אם הוא ביקש מהם לבוא, או שהוא התכתב עם אמא שלו ואמר שהוא במצב לא טוב ובגלל זה הם באו, אבל אם הוא לא ביקש והם באו על דעת עצמם ובלי לתקשר איתם, אז הוא בטוח חשוב שאני ביקשתי שיבואו. הלוואי והיה לי מספיק אומץ לזה. לא נראה לי שהייתי מעזה.

הייתן מצפות שאחרי כמעט 7 שנים ביחד, אדע כבר לזהות את הסימנים. שאני אלמד את השפה הנסתרת ואזהה מתי כאב ראש הולך להוביל להתבצרות והיעלמות. כבר יומיים-שלושה שהוא לא מרגיש טוב, ברמה הגבוהה ביותר, שזה אומר גם חוסר תקשורת. שזה, ניחא, נגיד. אבל השעות המשותפות הולכות ומצטמצמות, הוא יוצא מאוחר יותר מהחדר ומחליף אותי מאוחר יותר, לא שואל אם אכלתי או שתיתי... היום הוא יצא מהחדר בארבע ומשהו, הכין קפה והלך לשירותים, ונעלם מחדש. לקראת שש הלכתי לבדוק מה קורה איתו, כשהיא נרדמה והצלחתי להעביר אותה ל-nest בלי שהיא תתעורר, והחדר היה חשוך והוא במיטה. סגרתי בשקט את הדלת ומיהרתי להכין לעצמי שניצל תירס בתנור. כבר תכננתי איך אדחוף אותה למנשא ואקח את הכלבונת לטיול, התלבטתי אם היא תמשיך לישון להכניס אותה לחדר... אבל היא התעוררה ורצתה לאכול, והתיישבנו ותהיתי וחשבתי ולפתע דפיקה בדלת - וההורים שלו. לא בטוחה מה גרם להם לבוא.

בכל מקרה, הספקתי כשהם כאן לאכול בזריזות ולצאת עם הכלבונת. הלכתי להעיר אותו,להגיד לו שהם כאן, והוא נשמע כל כך עצבני... בכל מקרה, ביקשתי מהם עוד 15-20 דקות ויצאתי עם הכלבונת, וכשחזרתי הוא עדיין לא קם. עוד מהטיול אני בחרדות והופכת בראש שלי לאם חד הורית ואיך אעשה את זה לבד ומי ישמור עליה כשאני עובדת ואיך נממן מטפלת ואולי אסע להורים שלי - להורים דמיוניים שרוצים לעזור, כן? כי כשהתקשרתי לאמא שלי לפרוק הדיון היה למה אבא שלי צורח עליה וכמה שהיא מסכנה, ושיש פלוסים ומינוסים בקשרים, בלי אף הצעה לעזרה, לא מקרוב ולא מרחוק (לא תבשל בשבילי, לא תבוא להחזיק את התינוקת כדי שאתקלח ואוכל, לא תעביר לי כסף כדי שלפחות אזמין אוכל אבל כן תטיף לי שאני צריכה לאכול ואז תדגיש שאם אני כבר אוכלת, אז לאכול בריא! כאילו שיש זמן להכין סלט... ותוך דקה-שתיים מהרגע שחזרתי הוא יצא מהחדר. לא מסתכל עלי. לא מדבר איתי. לא יודעת מה קורה. אולי הוא מרגיש אשם? אולי כועס כי הוא חושב שקראתי להם? בכל מקרה, הוא יצא, הוא מתקשר איתם, הוא לקח את פצפונת... אני הכנתי להם מנה שתהיה, כי היא קיטרה, סידרתי פה ושם ונמלטתי לחדר. 

הפאניקה שלי כאם חד-הורית שוככת, אבל אין סיבה לזה. יש גרסה שלי שמעיפה אותו. שאומרת לו שנגמרה האפשרות להתנהג ככה בלי להסביר לי מה קורה, ואם הוא רוצה להיכנס לבונקר, שיעבור להורים שלו. שישאל מה שלומי כשהוא קם ולפני שהוא מכין קפה, שישאל אם הספקתי לאכול או לשתות, במיוחד כשהוא קם כשאני ערה סביב ה-10 ומעלה שעות. יש גרסה שלי ששוברת את הכלים כמו אמזונה, לא צריכה אף אחד מלבד עצמה, ומסתדרת. יש גרסה שמעיזה לתבוע ולדרוש ולהתעמת. יש גרסה שלי ששוברת את הכלים.

כנראה שאני לא הגרסה הזו. עכשיו אני בחדר, נושמת עמוק. אני יודעת שזו תהיה רק אני עם עצמי. ההורים שלי לא יעזרו בכלום, מקסימום בכסף למטפלת זמנית. שני האחים בערים שונות, והגיסה המחרימה כנראה תוכל לבוא לעזור, אבל הגיסה השנייה לא כי כרגע הם רק על רכב אחד. אולי אם אני אבוא אליה, אבל היא לא סובלת את הכלבונת ואני לא מוכנה להשאיר אותה לבד כאן כל היום. והם רק חוזרים מחו"ל עוד 3 ימים... בכל זאת, אולי אקפוץ לבקר אותם שבוע הבא. אולי אשיג כמה דקות של אוויר.

ופצפונת נפלאה, באמת. אף חלקיק מזה לא באשמתה. היא מדהימה ומהממת ונפלאה וקטנה, ולא יכולתי להתפלל לדבר כל כך קסום. אבל היא צריכה כל כך הרבה תשומת לב וכל כך הרבה ידיים, ואלא אם היא ישנה, יש לי 5-10 דקות כשהיא בטרמפולינה עד שהיא מתחילה לבכות. היא כל כך בסדר. מגיע לה יותר.

4 שבועות בכיוון ההפוך

ובכן, אני יושבת כאן על הספה וכותבת לכן בזמן שבמנשא של מילגה (שקיבלתי ממישהי ברשת חברתית שמעבירה לי מדי פעם מציאות שכבר לא מתאימות לה בגידול הילדים) שצמוד אלי שוכבת ילדה בת 4 שבועות וכ-4 משהו שעות. 

בלילות האחרונים התחלנו ליישם גישה של שינה משותפת - בן הזוג מכוון ללכת לישון בשעות הקבועות שלו (כלומר, מתישהו בין 1-3 בלילה) בהתאם ללו"ז של האפרוח, והיא מושכבת בעגלה בכניסה לחדר שלנו (יש מאוורר תקרה ולפעמים גם מזגן והוא חושש שהם יהיו ישירות עליה). זה אמור להיות משמרות של לילה הוא, לילה אני, אבל בלילה שלו גם אני קמתי ובלילה שלי או שהיא הייתה מאוד שקטה או שאף אחד מאיתנו לא נדרש לקום. מכיוון שאני הולכת לישון יחסית מוקדם בערב (9-10) אז בכל מקרה יוצאות לי מספיק שעות שינה לפני שהם מתקרבים לשטח, אז להיות מוכנה לקום בלילה ואז להיות איתה עד שהוא קם זה לא כזה דרמטי. מכיוון שהתחלנו עם זה השבוע, אז אתמול סוף סוף הזמנתי עריסה מתחברת שכורה (אחרי התלבטויות מרובות אם לקנות או לשכור) שבתקווה תגיע לפני הסופ"ש, ואז אולי נוכל להאכיל אותה לצד המיטה במהלך הלילה ולחזור לישון.

עד כה אמא שלו עושה משמרת לילה אחת לשבוע (לבקשתו), ההורים שלי מבקרים אחת לשבוע ואנחנו הולכים בעגלה להורים שלו כדי שגם אבא שלו יראה אותה (אין סיבה שהוא לא יבוא לכאן, לא, זה פשוט לא קורה). בשישי האחרון גם ביקר הבוס הקודם שלי, שהוא מבחינתי סוג של אבא מאמץ, יחד עם אשתו, ולמרות שהם היו יחסית לזמן קצר (ובואו, כל מי שמכירה אותי ואת החרדה החברתית שלי יודעת שבעצם ככה אני מעדיפה את זה ואפילו זה מה שבחרתי מלכתחילה כשאמר לי שיוכלו להישאר רק לפרק זמן מוגבל באותה השעה) מאוד נהניתי. הם הביאו לקטנה (מתישהו גם אמצא כינוי בשבילה, כנראה) ציור שהאשה עשתה עבור כל אחד מהילדים והנכדים שלהם, עם שורה של חיות וחפצים ואיורים, שאפשר לעבור אותם צורה צורה, צבע צבע. 

כתבתי לכן שבוע שעבר שביקשתי מבן הזוג לקחת את הכלבה לחיסון שלה כדי לשאול גם על ההתגרדויות. בסופו של דבר הוא קם עם כאב ראש עצום ולא תפקד ואני הייתי חייבת לקחת אותה (וכעסתי על זה). בסופו של דבר גיליתי עם הגיעי שפספסתי את התור ביומיים שלמים (וממש כעסתי על עצמי על זה) ועכשיו אני נוזפת בעצמי על בסיס יום-יומי עד כמה אני מזניחה, עד שיגיע התור החדש ביום חמישי. אני מנסה לעצור אותה מהתגרדויות כשאני יכולה ולסרק אותה, אבל בשורה התחתונה, לא סירקתי אותה מאז הסופ"ש ויש כבר שתי קרחות קטנות שנובעות מהגירודים שלה.

ברמת הזנחה אחרת - זו הרבה יותר מכוונת, אני חושדת - אני שוקלת משהו כמו 9.5 קילו פחות מהשקילה האחרונה בלידה. מכיוון שאני לא יודעת כמה שקלתי בהתחלה של התהליך, אני לא בטוחה אבל גם בן הזוג וגם אני חושדים שירדתי יותר משהעליתי. בתחתית הבור, אני מכירה בכך שחלק מזה הוא בכוונה. כלומר, עכשיו היא ישנה, אני יכולה לקום, ללכת למטבח, לחתוך לעצמי סלט או לאכול מעדן, או אפילו מהחלה שהכנתי אתמול. פשוט לא בא לי. עכשיו זה 8:30 בבוקר ואני ערה מ-6 אז זה לא כזה דרמטי, אבל זה מתחיל להתקדם בשעות במהלך היום, ועדיין... זה לא בסדר, אני יודעת שזה לא בסדר. את כל בגדי ההיריון כבר הכנסתי לשקית ומדי פעם אני שולפת עוד ג'ינס ישן מהארון ובודקת בחשש אם אני עוד נכנסת אליו. זה לא תקין. אני צריכה להיות יותר בוגר והגיונית מזה, אבל. אני מנחשת שזה קשור לשליטה. אני לא שולטת על הלו"ז שלה או הבכי שלה או כמה שהיא אוכלת (לא מספיק, לדעתי), אני לא שולטת על שעון החול המתקתק (teehee) בראי חופשת הלידה שלי והעובדה שמישהו מאיתנו בכל זאת יצטרך לעבוד, אז אולי פה אני תופסת על עצמי תחת. לא יודעת.

אם לפחות הייתה תועלת בכל זה. כשהגעתי למרפאה הווטרינרית והתנצלת שהתבלבלתי, הסברתי שאני עם תינוקת בבית ולא מאופסת והפקידה התפלאה שאני נראית כמו שאני נראית כשהיא בת 3 שבועות. כשהייתי בהיריון תמיד הופתעו לשמוע באיזה שבוע אני, בהתחשב איך שנראיתי (אבל תיאו, את יודעת שהיריון ראשון תמיד נראה יותר קטן) ואפילו השכנים בבניין הופתעו שכבר ילדתי, בהתחשב גודל הבטן שהייתה אז. אז מה? עד גיל 18 תמיד הייתי השמנה, ועכשיו לא משנה כמה אני אשמע משהו אחר, אני לא אפיק מזה מספיק. זה אף פעם לא מספיק.

בסדר, אפשר לברוח מהרבה דברים, רק לא מעצמנו. בכל מקרה, התור של הכלבונת נדחה ליום חמישי הקרוב - עוד יומיים! אני יודעת!!! - ואני מקווה שהפעם הוא יוכל לקחת אותה ולהוריד את זה ממני, ובתקווה נקבל תרופת אלרגיה כלשהי שתפחית מהגירודים. בינתיים החזרתי אותה לאוכל על בסיס דגים ואפילו הצפנו את התזונה שלה בטונה למשך כמה ימים, אבל זה לא עזר.

ברמת הפוליטיקה, כמובן שאקשר זאת לעצמי - זוכרת שישבנו במרפאה שם, בהמתנה לשאיבת ביציות ראשונה כשהממשלה הזו הושבעה, וזה הרגיש כמו פתיח של עולם חדש לחלוטין, שמשהו סוף סוף השתנה. גם מהשאיבה הראשונה וגם מהממשלה כנראה שלא יצא כלום, ובכל זאת בעקבות השאיבה הראשונה הגיעה
השנייה, וממנה הגיע הדבר המדהים הזה. אז אולי גם הממשלה, אפילו אם הייתה זמנית, היא הסנונית הראשונה?

עכשיו מה?

 הפוסט הזה מתחיל להיכתב ביום... איזה יום היום? כן, זה הרגיש כמו יום שני. אז יום שני ב-13:11. נראה מתי נסיים.

הכלבה ישנה על הרצפה, הפצפונת ישנה בעריסה (זמנית בלבד, אני מבטיחה לכן) ובן הזוג ישן במיטה. 

טוב, עכשיו 15:32 ואני אפילו לא בטוחה מה גרם לי להפסיק לכתוב לכן. כלומר, סטטיסטית, זו היא, אבל ניחא. בזמן הזה בן הזוג התעורר, עייף אבל לפחות מצב הכאבים סביר, אבל לא במצב תקשורתי. יחד עם זאת, זה איפשר לי לשאוב את הבית וללכת להתקלח וכן לחפוף שיער! שזה מצב נדרש במיוחד בהתחשב העובדה שבשבת בבוקר יצאתי לטיול עם הכלבה ב-5 בבוקר ובאמצע רחוב שומם, בו לא הייתה נפש חיה אחרת - יונה חרבנה בדיוק במרכז הראש שלי. בהתחלה קיוויתי שפשוט רוגמים אותי באבנים. שטפתי את הראש במים כשחזרתי הביתה אבל אין זמן לחפוף בבוקר כי אני מחליפה את משמרת הלילה.

והיום נזכרתי שטרם חפפתי מאז (כנראה שגם לא התקלחתי). אז הנה אני, רחוצה ונקייה, יושבת וכותבת לכן בזמן שבן הזוג בשירותים והפצפונת ישנה. הלוואי רק שהיה לי מה לכתוב. אני קצת אבודה, קצת מבודדת, עוד לא חווה אופוריה אבל מגוננת ומטפלת בפצפונת. בן הזוג מאוהב מעל הראש בה.

הכלבונת מתגרדת כמו משוגעת כבר כמה שבועות אבל תור לווטרינרית יש רק ביום חמישי. ביקשתי מבן הזוג שילך כי התורים האחרונים היו נוראיים, ואני חייבת הפסקה ממשהו. ברמה הלוגיסטית, ברמה שיש סידורים אז הוא עושה אותם ואני נשארת בבית עם פצפונת. לטיפת חלב ולרופאה אני הולכת איתה, כי התורים בדרך כלל בבוקר, כשהוא ישן. אז ביקשתי שהוא ילך איתה ויבקש משהו לרגישויות שלה. זה משהו שחוזר. החלפתי לה את האוכל חזרה לסלמון, ואני משלה את עצמי שזה הפחית את ההתגרדויות, אבל אני רואה שזה מציק לה ומרגישה לגמרי חסרת אונים לעזור.

חסרת אונים זה כנראה המוטיב כרגע. אולי אני בעצם לוקחת את המוטיב הזה ממקום אחד ומלבישה אותו עליה, ומבחינתה זה סתם גירודים. אני לא אוכלת כמו שצריך. אני יודעת את זה. הייתי רוצה להגיד שאני משתדלת, אבל גם זה לא יהיה לגמרי כן. כל המשקל מההיריון נעלם לגמרי, and then some. 

אני ישנה בערך 6 ומשהו שעות בלילה, וקמה להחליף אותו ב-4:30, 5. מנסה לתת לו 8-10 שעות בחדר השינה לישון, לנוח, לא להאכיל את מפלצת הפיברו. אני קמה עם שעון מעורר. הוא מדבר על להכניס אותה לישון איתנו בחדר השינה אבל איכשהו לא עושה את זה, ואנחנו ממשיכים לעשות משמרות ולהרגיש לבד. מצאתי עריסה יד שנייה שמתחברת למיטת ההורים שלדעתי תהיה מצוינת לנו, אבל היא בת"א ואנחנו לא, והוא חושש לנסוע לת"א בגלל הראייה, האיטיות, הבלבול. אם הייתי גיבורת העל שאני רוצה להיות, הייתי משאירה אותם לבד בבית ונוסעת בעצמי. אולי אתחיל בלשלוח הודעה למוכרים ולראות איך זה יתקדם משם.

בטח כתבתי את זה מתישהו, אבל "הבית הלבן" היא הסדרה הכי אהובה עלי. בזמנו, אחד השחקנים נפטר במפתיע מהתקף לב (דימיון מצמרר לקו עלילתי שהתרחש בעונה לפני כן, בו הדמות שלו חטפה התקף לב באמצע היער). אני לא זוכרת מה היה הטריגר הספציפי לרגישות היתרה שלי אז, אבל החלטתי שאני פשוט לא מסוגלת לראות את הדמות שלו מתה. לא רציתי להתמודד עם העולם הזה בלעדיו. אז עם כל האהבה, הפסקתי לצפות. לסדרה היו 7 עונות, אני הפסקתי איפשהו בעונה 5 או 6. לא רציתי. אמרתי לעצמי שאני אמשיך אחרי פרידה כלשהי, כשאהיה שבורת לב גם ככה. זה, אגב, היה לפני משהו כמו 16-17-18 שנה. היו פרידות, ועדיין לא הצלחתי. בשלב מסוים התקדמתי טיפה לתוך העונה ה-6, אבל שוב הפסקתי. עוד תירוצים. מתישהו בזמן האחרון התחלתי מרתון נוסף. והתקדמתי. והתקדמתי. כשהיא ישנה, אני צופה, או מנסה להירדם עם זה ואז רואה שוב ושוב עד שאני קולטת הכל. ועכשיו אני כבר 2 פרקים לפני הסוף. השחקן נפטר. הדמות הופיעה מדי פעם, ואז המוות שלו שולב בסדרה. ובכיתי, איתה על הידיים. עכשיו שוב עצרתי. נפרדתי ממנו, ועכשיו מתקשה להיפרד מהם.

אני מנסה פשוט לתת לתחושות להיות. לא לנתח, לא לשאול שאלות. כולנו באותו החדר, בשקט. מחכים לראות מי ימצמץ קודם.

רכבת הרים - היום שהחיים השתנו

 הפוסט האחרון היה 3 ימים לפני. אתן חושבות שהחיים ייחצו ללפני ואחרי?

אני לא יודעת למה אני לא מצליחה לכתוב לכן. כלומר, מלבד העובדה שאין ממש זמן לנשום. או לחיות. רק לטפל ולפחד. נניח לזה עכשיו.

לונג סטורי שממש לא מגיע לשורט - ב-30.5 התעוררתי בחצות וחצי ממה שחשבתי שזה כאבי גב. במבט לאחור אני מבינה שגם יום לפני כן היו לי צירים שחשבתי שהם סתם כאבי גב קלים, אז עבדתי באותו היום. אבל ביום שני התעוררתי באמצע הלילה בכאבים. בהתחלה זה היה כדור פילאטיס בסלון ולשכב לראות טלוויזיה בין לבין. ב-9 בבוקר הערתי את בן הזוג כדי לצאת עם הכלבה כי הבנתי שזה לא יהיה בר ביצוע.

מכאן אנחנו מתקדמים עוד כמה שעות במהלך היום. המדידה באפליקציה כלשהי הייתה די יעילה, מלבד כשנכנסתי למקלחת להתמודד עם הכאבים ואז הנתונים לא היו רלוונטיים. בכל מקרה, באחת ומשהו הגיעה הדולה לעזור לי לעבור עוד כמה זמן, כדי שנוכל להגיע אחרי החלפת המשמרות. בשלוש על הדקה הגענו לבית החולים, ובעוד בן הזוג מחפש חניה אחת והדולה מחפשת חניה אחרת, אני עומדת עם מספר לקבלה של המיון ובוכה מעוד ציר. הצוות שם היה אחלה. לא נחפור יותר מדי - הגעתי על גבול ההתייבשות, הבנתי שאין מצב שאני עוברת את זה בלי אפידורל, שקיבלתי אחרי איזה שעה וחצי. ברגע שהגיע האפידורל (מלבד שהמוניטור שלה ירד, כי היא לא הייתה מרוצה מכלום וגם אצלי לחץ הדם צנח והפכתי לצהובה) הצירים כמעט הפסיקו לגמרי. עשו לי דיקור פעמיים (גם את זה היא לא אהבה), בן הזוג הלך להביא דברים מהבית, התחלפה מיילדת למיילד (חיבבתי אותו הרבה יותר), היה לי כמעט התקף חרדה, ההורים של בן הזוג הקימו מאהל ואז חזרו הביתה ואז האמא התקשרה אליו כשהוא היה בבית ואמרה שיחזיר אותה לבית החולים או שהיא תיקח מונית...

מתישהו בלילה קיבלתי פיטוצין, כדי לקדם את החיים עצמם. כנראה שכבתי יותר מדי על צד אחד כי הפיטוצין מהר מאוד קידם את התחושה שהחצי הימין של הישבן שלי הולך להתפוצץ. קיבלתן מספיק פרטים, הה? בשורה התחתונה, אני הקאתי בתהליך 3 פעמים, בן הזוג הקיא 3 פעמים, ברגע האמת המוניטור שלה צנח אז גם היה צריך חתך + ואקום ובן הזוג בכלל היה בחוץ, במרדף אחרי משקה מוזג כדי שלא יקיא שוב. הדולה שאלה אבל אמרתי לה לא לקרוא לו, כי לא רציתי שיראה אותי ככה. כי לא רציתי שיראה אותה יוצאת ככה. כי לא יכולתי יותר.

היא יצאה ב-3:55 ב-31.5. בדרך החוצה הודיעו לי שהיא ג'ינג'ית, כאילו שזה היה יכול לגעת בי באותו הרגע. כאילו שאם היה שם בלונד הייתי אומרת שתישאר בפנים וזהו.

מאז עברנו אשפוז מתסכל ביולדות ב', עלינו למלונית, קיבלנו מבקרים, החלטתי לא להניק בגלל שנבהלתי עד עומקי נשמתי מהמחשבה שבחיים לא אישן יותר מ-3 שעות ואיך אני אתפקד ככה ובן הזוג מסתובב ומקיא ומרגיש נורא ואיך אפשר את כל זה, ופטמות שקועות ושום דבר שאני עושה לא בסדר ואיך הצלחתי לטעות כל כך הרבה עוד לפני שהתעוררתי, השתמשנו בתינוקיה ללילות, חזרנו הביתה, הרבה כביסה, מנסים לנשום, שתי אמבטיות.

אם עוד בנאדם יגיד לי את המילה 'גזים' אני אכניס לו גרזן בראש. אני מצטערת שהפוסט הזה לא יותר אופטימי. היא באמת יפהפיה. ונשמה קטנה ומתוקה. וג'ינג'ית.

אלוהים אדירים, מה עשיתי.

אמצע שבוע 39, או "תשאלו אותי עוד פעם אחת אם יש חדש ואף בית משפט לא ירשיע אותי"

 אז מה שלומכן?

אני בסדר. אצלי זה בא בגלים של לחץ, לפעמים אני ממש ממש רגועה ולפעמים אני מרגישה מרחק צעד ממבועתת. ולפעמים אנשים שאוהבים אותנו שולחים הודעות וזה מגיע מכל כיוון ואני רק רוצה לנעול את עצמי בחדר קטן וקריר ולא לתקשר עם אף אחד. אם כי אז אני כנראה אשתעמם וארצה לשחק בפלאפון, וזה קצת מקשה על דממת האלחוט.

מסתבר שאמא שלו שואלת על בסיס יום-יומי, וכבר אמרתי לו שמזל שזו אמא שלו כי אם אני הייתי צריכה להתמודד עם זה על בסיס יום-יומי זה לא היה נגמר בטוב. ההורים שלי מספיק חכמים ואולי מספיק אשכנזים להישאר בפינה שלהם ולא יוצרים קשר באופן תכוף מדי, ובזכות זה אני עדיין מסוגלת לנשום בצורה יחסית רגועה.

התאריך המשוער הוא מחר, והדולה אמרה שהדבר הכי עקבי לגבי התאריך המשוער הוא ששום דבר לא קורה בו. בינתיים מבחינת הגוף המצב יחסית רגיל, אם כי יש לי סיבה להאמין שהפקק (אני לא אומרת יותר מזה ותודו לי ונמשיך בחיינו) יצא. אז זה משהו. 

סיור בחדר הלידה יצר overload חושי והרגשתי שכל העולם עלי ופשוט התנתקתי רגשית לכמה שעות. לא הייתי מסוגלת להרגיש יותר. אם תשאלו ממה אני מפחדת, אני גם לא היה בטוחה מה לומר. מהלידה עצמה? מהשינוי העצום שעתיד לבוא? מכך ששום דבר לא יהיה אותו דבר? מכך שאף פעם לא אשן יותר לשארית חיי? הנה, הגזמנו קצת בכוונה כדי לרדת חזרה קצת לקרקע. ניתן להניח שמתישהו במהלך חיי אצליח שוב לישון, זאת למרות מה שכל מבינת דבר אומרת לי כשרואים אותי במסדרון בעבודה.

אגב, הבטן שלי עדיין גבוהה מדי והפנים שלי לא מספיק נפוחות, לפי ה"רופאות" במקום עבודתי (מיותר לומר שאלה סתם נשים שדוחפות את האף ולאף אחת מהן אין השכלה רפואית או נתבקשו להביע דעה). על הצד החיובי, אחרי חוסר הבנה בעבודה שהסתיימה בכך שהבוסית שלי נורא נבהלה לראות אותי ואז התחילה להתבלבל ובין נזיפה בכך שלא התקשרתי להתעדכן מולה התקדמה להציע להסיע אותי הביתה... בכל מקרה, אני בשבוע 39 ויש לי אישור סופי להמשיך לעבוד מהבית עד שאתפוצץ. אז זה בהחלט משהו. קצת פחות באלמנט הפיזי, כי כאמור בחמישי לקחתי אוטובוס למשרד (עם הליכה של כמה ק"מ) והליכה, רכבת ואוטובוס בחזרה. אבל האלמנט הנפשי תשומת הלב והאינטראקציה מסביב קצת יותר מסובכת לי. אני צריכה את השקט ואת הבטחון, ואלה ממש לא מתאפשרים כשיש אנשים בסביבה.

כמה שאני מתגעגעת לקלונקס.

אבל הכל בסדר. הקרקע יציבה, זו רק אני שמתערערת. כמה שהייתי רוצה להיות מסוג האנשים שיודעים להתרגש ולהתלהב בלי לפחד. בלי לתהות אם פתאום הקרקע תפתח ותבלע אותי שלמה. הסברתי לבן הזוג שאני חושבת שכרגע מה שיושב עלי הוא הפחד מלהיות לכודה. מדובר בפחד די קבוע אצלי, שבא לידי ביטוי בצורה פיזית ונפשית ביחד. אני לא נכנסת למקומות מאוד קטנים וצרים, נלחצת כשאני רואה ששולפים גורי חתולים וכלבים מפתחים של צינורות קטנים, ואני לא אוהבת סיטואציות שאני לא יכולה לצאת מהן בזריזות. אני לא איכנס למערה צרה, ואני אנסה להימנע לנסוע עם מישהו לאירוע כלשהו כי לא אוכל לחתוך כשאני רוצה. והנה אני עומדת להיכנס למצב פיזי שאין דרך להימלט ממנו - אם כי, אם נהיה כנות, אני בחרתי ברצון רב במצב הזה כבר לפני הרבה זמן וזה די טיפשי מצידי שלא הפנמתי שלכאן אני מכוונת - ובסוף המצב הפיזי, יהיה מצב נפשי, ובתקווה שהכל יעבור כמו שזה אמור, אני אתחייב כלפי מישהו לשארית חיי. ועשיתי את זה כבר פעם אחת, נכון, אבל בואו, זו עדיין לא חתונה קתולית. אולי שם זה היה פחות מפחיד כי חייתי איתו כבר כמעט שנה בזמן הזה. ואז לא אמרו לי שזה יפגע לי בצורה כל כך דרמטית בשעות השינה.

בכל מקרה, הפחד הוא מה שהוא ואני מה שאני, ומה שיבוא יבוא ללא קשר לכמה אני מפחדת. ונעבור את זה, כי זה מה שיהיה.

פשוט כל כך הייתי רוצה לפחד פחות.

קצה השבוע ה-38

 היום אני מרגישה הכי קרובה לעצמי שהרגשתי כבר לפחות שבוע. 

קמתי בבוקר בראש יחסית נקי אחרי שנת לילה די סבירה, ולשם שינוי לא רתחתי על העולם כולו ולא רציתי לחנוק את כל מי שלצערו הרב התגלגל בדרכי. הרגשתי שאני נושמת רגיל ומתניידת רגיל וזו שלווה שלרגע הייתה לי כמעט זרה.

אם זה בגלל השיפור הפתאומי במזג האוויר, הפסקה בגלי ההורמונים, תוצר של סופ"ש רגוע או אמונה שגויה שבאמת הכנו את כל מה שאפשר ועכשיו נשאר רק לחכות - אנעארף. אולי זו השלווה שמגיע מציפיה לשבוע יחסית חסר תכניות?

בכל מקרה, היה שקט הבוקר וזה הרגיש ומרגיש נפלא. אולי אני בעצם עומדת בעין הסערה.

מבחינת המצב הפיזי, למיטב ידיעתי הכל בסדר (למרות שאין ספק שהחשש מעין הרע וחרדות מחמירים באופן עקרוני) - שבוע שעבר עשיתי אולטרסאונד ביתי וקיבלתי טלפון די מהיר שראו מי שפיר ודופק אבל לא תנועות, ואם אני רוצה הפניה למיון או לעשות עוד אולטרסאונד. עכשיו, מנקודת מבט רגועה ואחרי שעבר זמן אני יכולה לומר שבבקרים אני *מאוד* פעילה ולכן היא מתחילה לזוז רק אחרי שאני מתיישבת, ופשוט לא נתתי לה זמן. אבל כמובן שבאותו הרגע מאוד נלחצתי, ורצתי לעשות אולטרסאונד נוסף. אבל בשכיבה במיטה, ובנשימות עמוקות, וכנראה שהכימיקלים של הבעתה גם עזרו כי היא קיפצצה כמו עיזה קטנה ולא הבינה מה אני מציקה לה.

זה מקביל לכך שהייתי אמורה ללכת לאחות ליווי היריון בשבוע 37, 38 ו-39, אבל לא היו לה תורים פנויים וכל פעם שביקשתי לדבר איתה העבירו אותי לטלפון שרק צלצל וצלצל... ו'לא נעים לי', כמובן, אז לא עשיתי כלום. אחרי קצת יותר מדי הססנות השארתי לה הודעה, והיא חזרה אלי אחרי יום ומשהו ויוצאת לחופש ופה ושם... אקיצר, התמסמס בצורה איכותית ולא הכי אחראית, אבל מצד שני הרגשתי בסדר ותנועות והכל, אחרת הייתי אולי יותר בסדר בעניין. בכל מקרה, היום אני אלך למדדים, שזה יומיים לפני שבוע 39, ונקווה לטוב.

מחר יש לנו סיור בביה"ח המיועד, למרות שגם פה הייתה פשלה כי נרשמתי לסיור של לפני שבועיים ולא עקבתי אחרי קבלת אישור, ובסוף הוא היה מלא והייתי צריכה להירשם שוב לסיור, כשהוא 6 ימים לפני המשוער. כן כן, אני יודעת, היריון ראשון יכול להיות הרבה אחרי המשוער וגם ככה את הסיור המקוון עשינו וגם סיור בבית חולים אחר שבסוף לא נלך אליו כי הזמנתי מקום במלונית כדי לאפשר לנו חדר לבד, ושלבן הזוג יהיה איפה לנוח ולא סתם כסא מעפן.

ובסופו של דבר זה הכל hedging our bets כנגד מציאות שמתגלגלת לה ואין לנו שום שליטה לגביה. יש כסא בטיחות שקנינו ב-3 תווי שי וכסף, יש עגלה משומשת מחברה שכבר פירקנו וכיבסנו ושטפנו והרכבנו, ואף קנינו לה ידית חדשה (והרכבנו) והיום אזמין לה 'אמבטיה' תואמת. ויש אמבטיה בדרך ושמן כבר כאן ומושב לאמבטיה, וחיתולים ומגבונים ושידת החתלה וחדר צבוע בצבעים שונים שבן הזוג קרע עליו את הישבן, וסידור לכלבה ובגדים שכובסו וחפיפה בעבודה...

עכשיו יש רק לחכות, וליהנות מהאוויר הנעים והעובדה שעד גל ההורמונים הבא, אני קצת מצליחה לנשום.

נ.ב.

אני באמת מקווה שה-tunnel vision שאני סובלת ממנה תיפטר ואוכל לחזור לראיה היקפית קצת יותר רחבה, נוסח פוליטיקה מזעזעת ו'חתונמי' (כלה במידה 44 פרסמתם בכל חור אבל פרק שבו משדכים שני גברים?! רחמנא ליצלן, רק שמישהו לא ידע שזה מה שאנחנו הולכים לשדר) ומזג אוויר משונה וכל מיני אלמנטים קטנים שעוזרים לבנאדם להוציא את הראש מהתחת...

שבוע 36 - בעודי יושבת על הספה וצריכה פיפי

אני כל הזמן רוצה לכתוב לכן אבל המילים לא באות.

משפט פה, פסקה שם, אבל אני לא מצליחה להרכיב שום דבר קוהרנטי.

ננסה להתחיל בעדכונים מהפוסט הקודם - הדבר הכי חשוב הוא שבדרך נס כלשהי, אבא שלי עבר את הטסט. בבוקר עוד היינו אופטימים, אבל בגלל שהבוחן היה חלאה... רגע, בוא נעשה rewind. אז אבא שלי אמור להיבחן עם עוד מישהו, כמו שתמיד עושים, רק שהבחורה היא הראשונה בתור. אז המורה לנהיגה של אבא שלי מבקש מהבוחן שבזמן התחלופה ישים עין, כי אבא שלי יצטרך לרדת מהרכב ולעשות כמה צעדים ולעבור למושב הנהג. עכשיו, זה אפשרי, הוא נשען על הרכב עם שתי הידיים ומתקדם צעד צעד. רק כדאי שיהיה מישהו בסביבה למקרה שהברך מחליטה להתקפל. אבל הבוחן המנ-מניאק הזה אומר למורה ש*הוא* מוזמן לנסוע איתם ולשמור על אבא שלי.

זה הזמן המושלם להזכיר שהמורה לנהיגה בן 80+, כן?

בכל מקרה, זה היה חרא מעצבן, אבל את זה גילינו רק אח"כ. זה יצר מצב שהמורה היה ברכב, ולכן יכל לעדכן את אמא שלי כשהם חזרו שהבוחן דפק לאבא שלי ברקס כי הוא אמר שאבא שלי לא ראה רכב אחר. אבא שלי, בהיותו זקן נרגן, כמובן הודיע לבוחן שהוא כן ראה אותו, ושהרכב התפרץ, ושהוא בדיוק בלם. אז אנחנו שומעים את כל זה, וכל אחד מהאחים כבר מכין את עצמו שאין מצב שאבא שלי לא נכשל, ושהפעם זה ישבור אותו סופית והוא יחליט לפרוש מהעבודה על זה, ובלה בלה בלה. בכל מקרה, 2-3 אח"כ, פתאום אחי מסמס בקבוצה המשפחתית (שלא מכילה את ההורים כי אין להם מושג קלוש איך להפעיל את זה) שיש ניסים בעולם, ואבא שלי עבר. מסתבר שהבוחן כנראה הסכים עם אבא שלי, או שבלם יחד עם אבא שלי או שלא אכפת לי מה, העיקר - עבר.

צהלולים, אושר, הקלה, וכמובן קצת חשש פולני של האם נחיה להתחרט על הרגע הזה.

בכל מקרה לליל הסדר ואיזה אירוע שהיה למחרת, ההורים שלי כבר הגיעו עצמאית עם אבא של מאחורי ההגה. כמובן שמשרד הרישוי לא כזה טיפש וחידש את הרישיון רק עד לגיל 80 (שנה וקצת) אבל פרה פרה. בינתיים אני מטפטפת לאמא שלי שמתישהו הוא יצטרך לוותר על הרישיון והיא מאושרת שהיא לא צריכה להסיע אותו לעבודה ומדחיקה את העניין, אבל הידד!

אז נקווה שזה לא יגמר בקטסטרופה.

חוץ מזה, בן הזוג קיבל רישיון לגראס רפואי, אבל כמו כל מרשם מהרופא, אפשר להזמין רק פעם בחודש ועדיין יש את החיפוש של הזן הרלוונטי ובית המרקחת שמחזיק בו ועוד כל מיני, אז בינתיים יצא לו להזמין פעמיים וזה עדיין לא הזנים הנכונים. עוזר ל-X אבל לא ל-Y, משכך את הכאבים אבל יוצר פרנויה או מחשבות שליליות, זה ממש התאמה אינדיבידואלית אז החיפוש נמשך. הזן הנוכחי של היום די מוצלח ועוזר עם הכאבים וגם מעורר בו רצון לעשות דברים, אז הוא מעשן, ואז שוכב רבע-חצי שעה, ואז מתרוצץ כמה שעות ברחבי הבית בנקיונות וסידורים ושפכטל ובונדרול וצביעה וכו'. אז צעד קדימה, צעד אחורה. מצב הריאות שלו לא להיט ויש משהו כמו אלרגיות עונתיות אבל יתכן עם תוספת של ברונכיטיס... בסדר. צריך לדרבן אותו לקבוע תור לרופא משפחה. בינתיים קיבלנו מכשיר אינהלציה מגיסתי והוא עושה מדי פעם וזה עוזר.

בעבודה המצב סבבה, אני בראש של 'עוד חודש אני כבר לא כאן' ועושה חפיפות למישהי שתחליף אותי בשני נושאים. במשהו אחר מרכזי, שנוגע לכמה נושאים, אין לי שום מחליף/ה ורק הבוס נשאר על זה ולא ברור מה יהיה, אבל נראה שהגישה של הבוסית היא די להרים ידיים לכמה חודשים. אולי היא מקווה שזה ידחוף את הבוס לפרישה, אני לא יודעת. בכל מקרה, כל עוד אני שם אני עושה מה שאני יכולה, והשבוע היה יום עבודה של 10 שעות, אבל אני מרגישה שלגוף הספיק, אז מעכשיו אמנע מכאלה סיטואציות. 

התאריך המשוער הוא עוד 3+ שבועות, עשיתי בדיקות דם אחרונות שלי ומלבד המוגלובין קצת נמוך ועוד משהו ששניהם מרמזים שהברזל קצת פחות ממה שהוא אמור להיות - ולפני הלידה זה היה המצב רוב הזמן - אז אני בסדר. בשלב מסוים חששתי שיש לי דלקת בדרכי השתן, אבל גם זה הופרך, מה שחיזק את דעתי שאני פשוט מרגישה את הראש שלה נוגח לי בשלפוחית ומשם מגיעה אי הנוחות.

אבל האמת היא שאני ממש אוהבת להרגיש אותה. היא משהקת הרבה, שזה כנראה הריאות מנסות להפעיל את עצמן ולהתכונן. בבוקר היא משהקת, בצהרים היא קצת רוקדת, בערב היא אוהבת לזוז ובין לבין אני מדברת איתה מדי פעם. אבל התזוזות זה הכי נפלא. אני מרגישה שלפעמים היא עונה לי למחשבות, כשאני תוהה מה הפעם האחרונה שהרגשתי אותה והאם יתכן שיש שינוי בתדירות.

אז בן הזוג בתהליכי קינון ואני בהכנה. המחסום המנטלי נשאר כך שאני יכולה להגיע מבחינת המחשבות רק עד הלידה, ואז הכל קופא. לראות מעבר זה... הכל נעצר שם. למרות שאני בנאדם (יחסית) הגיוני ויודעת שזו רק ההתחלה, אבל זה כאילו מעבר לכל דמיון. אחרי הסוף של כל סרט דיסני.

אז עכשיו כאילו הכל אידיליה. אני יחסית רגועה, שמחה ושלווה בעבודה ובבית בגלל שאני רק במנוחה והכנה לשינוי המוחלט. בן הזוג מקרקר ומקנן ומלא מוטיבציה והתרגשות וחסר סבלנות. הרגעים המושלמים האלה של לפני הסערה, אני מניחה, בתקווה שזו תהיה רק סערה ולא אסון טבע.

טוב, יש עוד כל מיני עדכונים אבל חפרתי מספיק, וככה אולי יהיה לי עוד מה לכתוב בימים הקרובים.

סטיי טיונד לאקשן נוסח השתרשרות חפצים, בגדים ושאר נדבות מקרובי משפחה וחברים (כולל חרדה חברתית ושקרים לחברה), הפתעות בעבודה ואיך גיליתי שיש בי נשמה של נזירה קתולית - עיסוי פירנאום.

שבוע 32 - היקום סובב אותי, כי אני עצומה

 אני רוצה לכתוב לכן, באמת, אבל אין דבר שלא אכתוב כאן שלא יהיה משעמם באופן די תהומי. ומאוד one track minded. וגם לא מהמסלולים שרלוונטיים לכולם, כמו המצב הפוליטי או הפיגועים, או אפילו איזו סדרה או סרט שכולם קוראים ואני חווה דעות מרתקות בנושא שיעמיקו את החווייה שלכן.

כל הקיום שלי מתמקד בהריון, וכל דבר הוא כאילו נספח שנבחנת הרלוונטיות שלו לעניין. דוגמאות מטה:

• ביום שלישי לאבא שלי יש טסט נוסף. הבנתי אתמול מגיסה ב' שהבינה מאמא שלי שבעצם ההכשלה בטסט הראשון לא הייתה על כך שלא חגר לפני שהתחיל לנהוג, אלא שלא לגמרי השתלב בתנועה, בראי נסע כמו צב. זקן. אז כמובן שאנחנו מחזיקים אצבעות כולנו לגבי הטסט השני, למרות שקול המקהלה הנוסף תוהה אם לא עדיף שישחרר את קונספט הנהיגה לפי שקורה משהו. וגם אם יעבור, הרי שכולנו יודעים - גם הוא - שזה כבר זמני בשלב הזה, ושלא רחוק היום שהוא משחרר את הרשיון באופן סופי. הנספח כאן הוא כמובן שאם הוא לא עובר את הטסט, נסיעות מחוץ לעיר יהיה אך ורק כשאחי הבכור ו/או אשתו (גיסה א') שגרים באותה העיר יקחו אותם למקומות. כלומר, את הזאטוטה, אם וכש-, הם יראו רק כשאנחנו נבוא אליהם, או במפגשים חברתיים ספציפים במקומות אחרים. ואולי בבית החולים.
• ההורים של בן הזוג עברו דירה. מלהיות מרחק הליכה של רבע שעה, הם כעת מרחק הליכה של כ-8 דקות. זה מהותי בגלל שהוא מאוד דאג להם, וכן בגלל שהוא מאוד בונה על עזרה מצד אמא שלו, אם בגלל הפיברומיאלגיה ואם בגלל שההורים של אמו היו מאוד מעורבים בילדות שלו והוא אהב אותם אהבת נפש. בגלל שאני גדלתי בקשר שונה לחלוטין עם סבא מצד אחד וסבתא מהצד השני - רואים אותה פעם בשבוע, אותו פעם בחודש - אז לי זה פחות אקוטי, אבל אני גם זו שאחרי כמה חודשים תחזור למשרד. זה, יחד עם העובדה שאני לא מצליחה - ואולי לא נותנת לעצמי - לראות מעבר ללידה, משבשים את היכולת שלי בנושא. ובואו, זה גם ממש לא קל לעבור דירה בגיל 60+ מבית שחייתם בו שני עשורים. אבל הוא עבד ממש קשה לעזור להם עם המעבר, וגם היה מבסוט מעצמו - בצדק - לגבי כמה שנלחם ועבד וטרח.
• בפסח יש הדממה במשרד, מה שאומר שאני בחופש מיום חמישי הקרוב עד הסופ"ש בשבוע לאחר מכן. בן הזוג מתכנן לנסוע לאיקאה (כורסת הנקה) וכן בחינת שתי חנויות רהיטים בראי ספות חדשות, ובנוסף לבחון חדרי לידה (בילינסון, שכבר ראינו, 10 דקות נסיעה אבל רק עם חדרים זוגיים, תל השומר הוא 15 דקות ויש גם חדרים פרטיים, ואילו וולפסון 25 דקות נסיעה בשעות שאין עומס, אבל המחלקה שם חדשה לגמרי ויש רק חדרים פרטיים). אני מתכננת לנוח ואז עוד קצת לנוח ואם מסתייע, לנוח שוב. למרות שאני מצליחה להתמיד ב-10 ק"מ הליכה במהלך היום, אני כבר בחודש שמיני, ומלבד העובדה שאני נוטה להתעייף, גם מעטות התנוחות שבהן אני יכולה לשבת ובאמת להרגיש בנוח. הרחם אולי נמצא בסביבת הבטן אבל רוב הזמן מרגיש לי שהפצפונת יושבת לי פיזית על בית החזה. שזה ממש לא נכון, הכל בסדר, אבל זו תחושה טבעית, עד כמה שידוע לי.
• בעבודה אני מתקשה מבחינה פיזית ומנטלית לעמוד בקצב הקודם שלי, מה שאותי די מתסכל. בשיחת הערכה הבוסית אמרה לי כמה היא מתרשמת ממני, כמה התקדמתי וכמה היא עוד חושבת שאני יכולה להתקדם (3% שיפור אבל אני 97% החלום שלה והיא הייתה מתה לשכפל אותי) ואני הסברתי לה כמה אני מתוסכלת מעצמי וכמה אני מרגישה את עצמי יורדת ברמת הקיבולת והסיבולת. זה מתחבר לכך שמחר יש לנו הרמת כוסית שתכלול טקס מצטייני סמנכ"ל. עכשיו, אדם נורמלי פשוט רוצה להיות מצטיין והכל אחלה. ג'ינג'ית בהריון רוצה לקבל הצטיינות כי זה נכנס למשכורת בסוף החודש ואז זה יחשב בדמי הלידה ויעזור לנו בעוד כמה שקלים במענק שנקבל בחודשים שאני לא אעבוד. טפו טפו טפו וכל זה.
• אזכרה של דוד כלשהו? מצוין!!! יתן הזדמנות למשפחה המורחבת לראות אותי במצבי הנוכחי. ארוחת חג בצד X? פחות חיובי, כי שנה הבאה טפו טפו טפו תהיה ילדה שצריך לרדוף אחריה והיה עדיף להיות עם הצד הזה דווקא אז.
• דוגמה שטחית ונחמדה - אתמול הייתי בתחרות התעמלות אומנותית של האחיינית שלי. אז מלבד לעודד ולצפות, כמובן שבחנתי את השמות של כל מתמודדת לראות אם יהיה שם שיתפוס יותר מהמועמדים הראשיים שיש כרגע. בעיקרון יש short list אבל יש שם שהוא כנראה הייעודי. יחד עם זאת, הגרסה הרשמית היא "קודם נראה ואז נחליט". מצד שני, אם היא לא יוצאת עם כרטיס ביקור שכתוב עליו שם אחר...

אקיצר, יש אנשים שהראש נמצא אצלהם עמוק בתחת, אצלי הוא דווקא בכיוון ההפוך.

נ.ב.

בפוסט הקודם כתבתי על הפיצוץ שהיה. זה לא שמשהו נפתר. הרוחות נרגעו, השקט והשלווה חזרו. מתישהו אני כן מאמינה שנצטרך ללכת לטיפול זוגי כדי ללמוד איך לריב בצורה יעילה ופרודוקטיבית, כי לא למדנו את זה בשום מקום אחר. אבל לא חשוב מה, אנחנו בתוך זה ביחד. ולא הייתי בוחרת באף אחד אחר לעבור את זה אתו.

פיצוץ

 הוא נבזי כשאנחנו רבים.

הוא מסוגל להגיד לי דברים כמו 'זה הכל בראש שלך'.

הוא לא מתנצל. הוא לא מביע חרטה. אם אני לא מנסה להשלים אז הדברים ימשיכו ככה indefinitely. מקסימום יחזרו לאיזה סטטוס קוו, אבל לא יותר מזה. הוא לא יעשה את האקסטרה צעד. הוא נכנס למקלט עכשיו, והתקשורת היחידה שתתאפשר תהיה ממני. עכשיו אני באמת לבד. עוד יותר לבד. כרגיל לבד. 

ואני יכולה לבוא ולתת את כל הנימוקים הכי חכמים ואדיבים ועדינים שיש. אני יכולה להגיד שזו תקופה מתוחה וכשהוא לא עישן כבר 3 שבועות כי החומר לא עוזר בכלום והוא אומלל והוא מתוסכל והוא מיואש. הוא לא ישן כמו שצריך, אין רגע שלא כואב לו במקום זה או אחר או בכולם ביחד, אין אף אחד בסביבה.

כל הסיבות הכי הגיוניות והכי נכונות.

אבל אני לא מרגישה שעושים לי שום הנחות. אני לא שומעת אף אחד אומר - היא המפרנסת היחידה והיא משלמת את כל החשבונות והיא זו שדואגת מה יקרה אם החסכונות ילכו והיא זו שתמיד מציעה כסף לשלם על החומר כדי להקל על הכאבים שלו והיא זו ששונאת את העבודה ומנקה את הבית ומקרצפת את הכיור ומשתדלת לא לבקש כלום ומנסה להשלים את כל מה שהוא לא מספיק. והחברות שלה נעלמו ברגע ששמעו שהיא בהיריון וההורים שלה כל כך עסוקים בעצמם וגם ככה לא היה עם מי לדבר והיא מרגישה באופן שיטתי כאילו היא לבד בעולם וגם בזה היא מאשימה את עצמה בגלל שאף אחד לא קדוש מעונה ואם את לבד בעולם כנראה עשית משהו להרחיק את כולם. או שאת סתם אוהבת לרחם על עצמך. ואני כועסת, ואני מתוסכלת, ואני עייפה, ואני רק רוצה לבוא בחשבון. אני רק רוצה פיצוי על הכל.

היה לנו את הריב הכי מכוער שהיה לנו עד כה. הוא הגיב בצורה גועלית ואני נעשיתי מתוסכלת ודיברתי בצורה מכוערת לא פחות. אני אזכור רק שהוא אמר לי שזה הכל בראש שלי ושאני בוחרת להיפגע, והוא יזכור שאני stormed off ודיברתי אליו לא יפה. העללתי עלילות שווא. 

ואני רוצה לבכות ואני רוצה לצרוח ואני רוצה לשבור דברים. אני רוצה שהוא ילך, והגבר שפעם אהב אותי והיה מסתכל לי בעיניים יחזור, כי האיש הזה לא הסתכל עלי כמו מישהי שאכפת לו ממנה כבר יותר מדי זמן. ועכשיו זה ישאר ככה, ימים. עכשיו הכל יהיה מכוער והוא לא יעשה שום מאמץ לגשר על זה אלא יתחפר עמוק בבונקר. ולי לא נשאר שום רגש לבנות ממנו גשרים. לא נשאר לי כוח, תקווה, אנרגיה. אני פה עם עוברית בחודש שביעי ואני רק רוצה שמישהו אחר יהיה המבוגר האחראי ויבוא וינסה להקל עלי ויפייס אותי, וזה במאה אחוז לא יקרה.

ואין שום דבר לעשות עם כל זה מלבד להרגיש חרא. פשוט כלום.

היה לי פעם ידיד שהקדיש לי את השיר You do it to yourself. כנראה שהוא צדק.

אגב, בן הזוג קיבל היום את הרישיון לרפואי. אולי זה יאפשר לו להתחיל חיים אחרים במקום אחר. אולי הוא עוד יכול להיות שמח.

המורה המיתולוגית שלי - מדור השרביט החם

 הרעיון נלקח מכאן.

קוראים לה דפנה (שם מלא שמור במערכת). 

אני מניחה שציינתי אותה, אם לא בשם, כבר מלא פעמים, בגלל שהיא לגמרי שינתה את החיים שלי. היא הייתה המחנכת שלי בכיתות ז' ו-ח', ובגלל שההורים שלי תמיד העדיפו לטוס בספטמבר לחופשות, יצא שהייתי מתחילה את הלימודים בפספוס מפה או משם. כשרק התחלנו ללמוד איתה היא עשתה בוחן, ואני חזרתי מחו"ל יום או יומיים לפני כן ולא ידעתי כלום. ניסיתי להעתיק מחברה, והיא תפסה אותי וצעקה עלי. בנחישות של טינייג'רית, נשבעתי שאשנא אותה לנצח. אבל האמת היא שהייתה אחלה בנאדם, ובשלב זה או אחר הסתדרנו. היא גם הייתה מהמורות הקוליות, שכל הכיתה אהבה. לא היה איסור ללעוס מסטיק בכיתה, רק אזהרה שאם נתפסתן לועסות, היא הייתה יושבת עליכם.

מתישהו היה מבחן בספרות, שתמיד היה המקצוע הכי אהוב עלי, שהיא לימדה, וכרגיל קיבלתי ציון נמוך. שלא כרגיל, אחרי המבחן היא דיברה איתי לכמה דקות, שאלה את השאלות בע"פ וביקשה שאענה, שרק אגיד לה את התשובה, בלי הצורך לכתוב או למרוח. באספת הורים שהייתה אחר כך, היא אמרה לאמא שלי בפשטות שצריך לקחת אותי לאבחון, כמה שיותר מהר. היא סיפרה לה על המבחן ועל השיחה אח"כ, ואמרה בצורה מאוד ברורה שהיא רואה שהידע קיים, אבל הוא לא מתרגם לכתב. יותר מזה, משהו בכתב לא מסתדר לה. בגודל שלו, באותיות/מילים שנשמטות... צריך אבחון.

אנחנו מדברים על סביב גיל 13-14, כן? הייתי במערכת החינוך כבר 7-8 שנים והתקבעה לי התפיסה הרווחת בסביבתי, והיא שאני סתומה. אמנם הייתי בדוברי אנגלית עם מבטא אמריקאי (למרות ששני ההורים ישראלים ואין לי שום קירבה לשפה), אבל פתרו את זה בתור כשרון לשפות, משמע, לא צריך שכל. אבל אמא שלי ממושמעת, ואם מישהו סמכותי אומר אז עושים, אז הלכנו לאבחון. הנקודה העיקרית שמצאו (היו עוד, שלא הובילו להקלות כלשהן) הייתה שאני מחזיקה את העיפרון לא נכון בצורה שגורמת לי לכתוב מאוד לאט למרות שאני משקיעה בזה הרבה מאמץ פיזי, ובגלל שהמוח כבר התקדם לשורה הבאה, המילים מתפספסות, והכתב נראה כמו של ילדה בכיתה ב'. אז נתנו לי הערכת זמן, עם המלצה לתת לי להקליד, ככל שניתן (לקראת סוף שנות התשעים). פתאום לא הייתי מטומטמת. פתאום היה עוד משהו. 

אז התחלתי ללכת למרפאה בעיסוק, והחזקתי את העיפרון נכון, והיה לי עוד זמן במבחנים. שנתיים אחר כך, בתיכון, קיבלתי תעודה בה היה כתוב שאני תלמידה מצטיינת, והלכתי לתחקר את המחנכת למה כתוב שם את המילה הזו, והאם כוונתה לנחם אותי בצורה אדיבה, כי לא הגיוני שאני אהיה מצטיינת. טיפשה כמוני? את כל המתכונות והבגרויות כבר עשיתי בע"פ.

אז המורה דפנה שינתה את החיים שלי. לא בטוח שבלעדיה הייתי מסיימת את הלימודים, שלא לדבר על לקבל תואר ראשון. המורה דפנה, עם כיתה של 35-40 תלמידים, ראתה אותה בין כולם, הקדישה תשומת לב, ועזרה לי לסלול נתיב אחר לחלוטין מזה שהייתי עליו. לא יכולה לחשוב על שום גורם מערכתי ששינה לי החיים כמוה.

חזל"ש + שבוע 26

 ובכן, עם ירידת הגל החמישי, עשיתי צעד אקטיבי וכתבתי לבוסית שאני מבינה שבמרץ מתכננים לחזור למשרדים בגדול, ולכן ביקשתי לעבוד מהבית יומיים-שלושה בשבוע, לאור פקקים, קשיי תחבורה ציבורית והעובדה שהתפוקה ואיכות העבודה לא סובלים מזה. בין השורות מן הסתם היה כתוב בנאון "כמו כן אני בהריון, את יודעת שאני בהריון? כי אני בהריון, שתדעי".

קיבלתי אישור לעבוד יומיים מהבית, ויום שלישי במידת הצורך (יעני, "פה ושם אני אפרגן לך אבל אל תעשי מזה הרגל"). אז בסדר. בואו, אנחנו יודעות שאני כבר קצת מטפסת על הקירות ואני כן מאמינה שאני צריכה להמשיך לצאת מהבית ולהיחשף לבחוץ. הכל בסדר. 

אז יום אחד שהיא הייתה בחופש, לקחתי יום חופש בעצמי (עם מלא התראה מראש) בשביל סידורים. כמובן שגם בן הזוג קשה לקבוע יום מראש ולכן אנחנו תמיד מתבלים את הכל בערימה הגונה של "זה כמובן לא התחייבות", "הכל בסדר אם לא תרגיש טוב", "מקסימום ביום אחר" וכו'. אז במקום לנסוע לנתניה לאיקאה לשקול כיסויים חלופיים לספה (במקום להחליף אותה, כמו שהוא רוצה) נסענו לאזור התעשייה בסביבה. ראינו 3 חנויות גדולות למוצרי תינוקות, כדי לקבל איזה תמונה בראש ולהתחיל להתנסות, ובכמה חנויות רהיטים (כדי להסתכל על ספות). לא קנינו שום דבר בסוף, אבל הניסיון לצאת מהבית היה חיוני.

הקושי הפיזי ברעש וברדק מסביב היה גדול יותר משציפיתי. תחושת הבהלה מאנשים בלי מסכות, ובמיוחד כשמתקרבים אלי, גם הייתה יותר מהותית. איכשהו יצא שהגענו בשעת הצהרים בערך לכל חנות רהיטים ואז רובם ישבו ואכלו (בואו, היו גם מספיק שפשוט לא רצו לטרוח). אבל החווייה עצמה חיונית ואין ברירה, אז הכל בסדר. יצאתי, חוויתי, בלה בלה בלה. 

הסיבה היחידה שאני יוצאת מהבית בימים אלה הם שני טיולים יומיים עם הכלבה (שחוגגת החודש 9 ולא בראש שלה ללכת יותר מדי בכל שעות היממה, אלא רק כשמתאים), וזה בערב או לפנות בוקר (5:30 נחשב, לא?) אז אני עטופה במעיל שמחזיק את הבטן. הפעם היה יום די חמים אז אפילו חולצה עבה מדי לא לקחתי, ופתאום יש בטן. לא רק מהבחינה שהיא בולטת בעיני ואני רואה אותה, אלא גם מהבחינה שאני חשה במשקל העודף שאני נושאת, ואחרי כמה זמן גם מתחילה להרגיש את הלחץ הפיזי על השלפוחית. זה חדש לי.

אז בשלישי אני אחזור למשרד, and to get the ball rolling, ב-9 בבוקר יש מפגש פרידה מעובדת שעוזבת, עם כל אנשי האגף. צריך לקחת בחשבון שאני עובדת עם 5 איש, אבל יש עוד 10 בקומה אחרת שכנראה בכלל לא יודעים שאני בהיריון. אז זה הולך להיות... משהו. אנעארף. בכל מקרה, מאתגר אבל חיוני. זה מה יש. ישששש גם לא מעט תסכול בעבודה עם הבוס, אבל לזה נניח כרגע. החזרה שלי תכלול שיחה דרמטית עם הבוסית כדי להבין מה קורה מהבחינה הזו. כלומר, לייק איט אור נוט, הכוונה היא שעוד 3 חודשים אני מתנתקת באופן מוחלט לפחות ל-3 חודשים (כתבתי כבר שהיא שואלת בנימוס ועושה מאמצים שאחזור אחרי 3.5-4 חודשים? סידרה לי גם עבודה מלאה מהבית במקרה הזה), והעובדת ההיא שעזבה היא זו שעשתה חלק מהעבודה כשטסתי לחו"ל בנובמבר. אז אחרי המבול, ובכיף, אבל כשהוא מתעצבן שאני מציינת את זה, אז יש לנו כאן בעיה גדולה יותר שצריך להתמודד איתה. כאמור, השיחה לא תהיה ברוח "אני רוצה שהוא יעוף", אלא אך ורק "אני מציפה כאן שוב בעיה שעתידה להסתבך מהותית כשאני לא אהיה פה להתמודד איתה". 

ואז ביום שישי אני נוסעת להורים ופוגשת שם את שני האחים, כי שלושתנו צריכים לחתום על הסכם יפוי כוח מתגלגל לגבי ההורים. כיאה לאנשים שיותר קרובים ל-80 מ-70, הם הגיעו למסקנה שכדאי שיהיה כזה הסכם בין שניהם, ואם כבר אז גם לשים את הילדים כדי שלא יהיו בעיות בירוקרטיות, כשיגיע היום. אז בסדר. כאמור, העולם שואף לאיזון. אני מתעסקת בלי סוף במה שאני מרגישה בתוכי, מתכוננת למה שעתיד לבוא, וככה גם אבא שלי. כל אחד בכיוון שלו.

גם חתמנו עם הדולה. אני מודה שזה היה בעיקר בהתלהבות בן הזוג, אבל מרבית המאמרים שקראתי מדברים על כך שלידות בסיוע דולות סובלות מפחות סיבוכים וקשיים. ואני רק רוצה שלשלושתנו יהיה קל יותר. פשוט יותר. אני רוצה שאהיה מסוגלת להסתכל עליה ולא לחשוב על טראומה, ואני רוצה שלה יהיה קל יותר. אני רוצה להקל עליה עד כמה שאפשר. אני רוצה להתחיל ברגל ימין, בשביל כולנו.

אבל היי, 3 חודשים. עד אז פוטין יכול להשמיד את העולם לפחות פעמיים. שאלוהים לא תחשוב שאני מנסה לעשות תכניות או משהו.

מדובר השרביט החם: משבר גיל ה-X (טריגר דיכאון ואובדנות)

 בעקבות הנושא כאן.

משבר גיל ה-X שלי היה משבר גיל ה-20. ממרום כל גיל אחר, זה נשמע די מגוחך כי מה כבר אפשר להרגיש משבר בגיל הזה. זה לא בכי של 'כולנו מזקנים' או 'כמה לא הספקתי' או שום דבר כזה. זה גם לא היה משבר של סוף הילדות, או עכשיו אני נדרשת להיות מבוגרת בגלל שאצלי בבית נדרשתי להיות בוגרת עוד לפני כן.

משבר גיל ה-20 שלי נגרם בגלל שהבטחתי לעצמי שאצטרך להגיע רק עד גיל 19. וכאן נתחיל מההתחלה - כשהייתי בת 6, בן דודי התאבד. הוא היה בן 19, מן הסתם, חייל אומלל בצבא שלא ידע מה לעשות עם בחור רגיש כמוהו. בדיעבד אני מאמינה שגם היו התעללויות והיו לו חיים קשים שם. קשה לומר שזו הייתה הפתעה, ההורים שלו התריעו בפני המפקדים, לקחו לו את הנשק... כל הסימנים היו שם, באמת. אבל מה לעשות שכשאתה משרת בבסיס גדול ולוקחים לך את הנשק, אין ממש קושי במציאת נשק אחר. אז הוא השאיר מחברת מלאה בהסברים והמון אהבה, לקח נשק של חבר, נכנס לאוהל, וסיים את הסיפור. דודתי הייתה בביתה, מבשלת ארוחת פסח (זה היה ערב פסח, או ערב ערב פסח) כשהגיעו לבשר לה. כשהיא ראתה אותם מגיעים במדים, הם לא היו צריכים להגיד מילה. 

המשפחה הצליחה להשתקם, למרבה הפלא. זה לקח שנים, מן הסתם, אבל היו להם עוד 3 בנים בבית (הצעיר מהם היה בן 4 כשזה קרה) שהיו צריכים אותם, ואני לא יודעת איך התמודדו עם זה - במיוחד כשאחרי 5 שנים אבא של דודתי (אחותו של אבי) נרצח, אבל עובדה שהם משפחה מדהימה וקרובה.

אז כשהדיכאון שלי החריף בשנות העשרה שלי, הייתי אומרת לעצמי ברגעים הקשים, "רק תגיעי לגיל 19. הוא הגיע ל-19, גם את יכולה. רק תגיעי לשם, ואז אפשר לשחרר."

אין בזה היגיון מן הסתם, אבל הרבה אנשים שהיו בדיכאון יגידו לכן שזו הנקודה שנאחזו בה. מצאו איזשהו משהו קלוש, כמו סרט שרצו לראות בקולנוע שעדיין לא יצא או ספר טוב שרצו לסיים, וככה מושכים עוד קצת ועוד קצת. וזה כל מה שזה היה. תירוץ להיות מסוגלת למשוך עוד טיפה. אז זה הרקע. זה גם היה גיל קצת משוגע... סיימתי את התיכון אבל לא גויסתי (כשהצל של הדכאון, פסיכולוגית ופסיכיאטר לצד בן הדוד שהתאבד מרחפים שם ומבהירים לצה"ל שלא שווה להסתכן), עשיתי שנת שירות במעון ילדים בקצה השני של העיר (גיליתי שאני אשכנזיה, כשמן הסתם רוב הנשים סביבי לא היו) והתחלתי ללמוד באוניברסיטה עם מלא אנשים שכולם היו מבוגרים יותר ממני. עולם חדש לחלוטין. ההורים שלי, כרגיל, טסו לחו"ל בתקופת יום ההולדת שלי, ואני לא רציתי לעשות משהו מיוחד מלבד לבלות עם חברת ילדות וידיד מאוד קרוב שלי שהפך להיות חבר של שתינו. בשלב מסוים אותה חברת ילדות החליטה לעשות לי מסיבת הפתעה, אבל היא דיברה עם החברה היחידה שהייתה לי במעון, וזאת ידעה מי אני וידעה עד כמה אני שונאת סודות ורצה לספר לי, ואז אני החלטתי לעשות מסיבה כדי שלא יעשו לי... בלה בלה בלה. כל זה לא משנה. מה שמשנה זה שהיו צריכים להוציא אותי מהבית של ההורים כדי להכניס את החברים לשם. אז אותו ידיד ממש קרוב, שהיה איתי אחרי ההתפרקות בגיל 16-17 שהובילה לאנטידכאוניים והחלטה לא לטוס יותר לחו"ל לעולם, היה אחראי על להוציא אותי מהבית. החלק הבא ישמע לכן קצת מוזר, אבל באזור השכונה היה בית קברות ישן ומטופח, שאף אחד כבר לא הלך לבקר מלבד לראות קברים ישנים ולצלם תמונות יפות. אז בלילה של יום הולדת 20, אני יושבת עם ידיד קרוב בבית קברות ישן ואלגנטי, ומנסה להבין מה עושים עכשיו.

כאילו, שרדתי... But now what?

זה באמת זיכרון חיובי מבחינתי. זו הפעם האחרונה שהיה לי משבר גיל ה-X, ומן הסתם זה נבע מאבן דרך ולא המספר. אבל היי, עוד שנה וחצי וקצת יומולדת 40, אז תמיד יש למה לצפות.

שבוע 24

 רוצה לתקשר אבל לא יודעת בדיוק מה לומר. שנתחיל מהדברים הבנאליים ונראה לאן נתגלגל?

לאבא שלי יש טסט ביום שישי. הדברים נעים מתלונה לתלונה אצלו... בהתחלה זה היה התהליך עצמו, ואז "עד שיקבעו טסט" ואז הקדימו את הטסט אז הוא עכשיו משוכנע שהוא הולך להיכשל כי "הם" לא רוצים שהוא ינהג. עכשיו, עם כל ההסכמה שלי שהוא נדפק מהתהליך הזה ושהקשו עליו, אני ממש לא מאמינה שיכשילו אותו בכוונה. אני מאמינה שהרשות לבטיחות בדרכים ומשרד התחבורה רצו לוודא שיש להם כיסוי תחת בכל מקרה שלא יבוא, ואכן העבירו אותו מספיק מבחנים ובדיקות כדי לספק זאת. עכשיו, אם יעבור או יכשל? כבר פחות מעניין אותם, כי הם הוכיחו את עצמם כסופר זהירים. לדעתי הסיבה היחידה שהוא יכשל זה אם העובדה שהוא לא נהג לאחרונה (מלבד בשיעורי הנהיגה) לצד הזיקנה עוד יותר שיבשו את היכולות שלו.

ובהתחשב העובדה שהשבוע הייתי איתו רבע שעה בטלפון כדי להסביר איך להדפיס פרטים לגבי חשבון הבנק שלו (הוא רצה שאני אתקשר לבנק להגיד להם שהוא לא מצליח להדפיס), ואז הוא התקשר לומר לי שהפלאפון שלו לא עונה לשיחות אבל בזמן שאני מנסה להתקשר לנייד להבין מה קורה אמא שלי באה לאסוף אותו והוא פשוט יצא ולא יצר קשר בהמשך היום והייתי צריכה להבין מה קורה ע"י כמה שיחות למשרד כשבסוף אחד מהשותפים ענה... וכמובן שכשהוא אומלל, הוא מאמלל את אמא שלי because misery likes company ואז היא מתקשרת ומקטרת לי.

השיחה איתה הלכה משהו כזה:

אמא מתקשרת. אמא: "את לא נשמעת במצב רוח טוב." אני: "זה כי אני לא." אמא: "את כן או את לא?" אני: "לא." אמא: "טוב," וממשיכה בלתאר את כל חוויותיה מהסופ"ש, למה אבא שלי מעצבן אותה וכמה נחמד לה שהוא בעבודה.

אבל אין כאן שום דבר מפתיע.

אני עובדת מהבית בערך שבועיים כבר, אחרי שחברה מהמשרד ליד התגלתה כחיובית, והבוסית נלחצה מאוד בגלל ש(א) כל כך היה ברור שזה יקרה, (ב) החברה מהמשרד ליד ממש לא מקפידה על מסכה וקופצת הרבה לשוחח איתי בלי מיגון. אני, מנגד, כן מקפידה, ולכן ברגע שהיא מתחילה שיחה בעודה קמה מכסא, אני כבר אוטומטית עוטה את המסכה. היא כן שומרת על מרחק של 1.5 מטר, בערך. בכל מקרה, עשיתי 2 אנטיגן ויצאתי שלילית, ואחרי כמה ימים גם בן הזוג עשה וגם היה שלילי, אז בסדר. הבוסית הייתה מאוד לחוצה לשמוע את התוצאה שלי, וכתבתי לה משהו ברוח שזה מחדד את החשש שלי מההגעה למשרד, והופה, אני עובדת מהבית עד להודעה חדשה. האירוניה היא שבשלב זה כבר הייתי מוכנה לראות עוד אנשים ולחזור למשרד לאיזה יום-יומיים בשבוע. יש לי חברה אכן שמתקשרת איתי די הרבה, אבל החברות האחרות התנדפו (אחרי שאני הצעתי שיחת זום ואחת שמחה והשנייה הייתה עסוקה בלהכין מצגת לסבתא) והמשפחה... טוב, ההורים מתקשרים כשהם צריכים משהו והאחים פשוט לא מתקשרים. אולי עדיף ככה.

נפגשנו עם דולה אחת, ובן הזוג לא חיבב אותה. התקשרתי עכשיו לדולה נוספת (שנראתה לו סימפטית וגם הייתה מומלצת) שיודעת שאני קצת אבודה בתהליך, והיא אמורה לחזור אלי בקרוב. אבל נראה לי שאולי ירדתי מהנושא, בגלל הסיבוך הרגשי שזה עושה לי. נראה איך השיחה תלך. מן הסתם אני אקבע איתה פגישה, אבל אני כבר לא יודעת. נרשמתי גם לכל מיני הרצאות מקוונות של הכנה ללידה טבעית והכנה למלווים והכנה להנקה ועוד כל מיני, בבי"ח אחד, וכמובן ששנייה אח"כ אני קוראת התכתבות ענפה של כל מיני יולדות שאומרות כמה בית החולים הזה גרוע... אז קבעתי סיור מקוון גם באחר - כי אף אחד לא עושה שום דבר פנים אל פנים בימים אלה. וטוב שכך. אז גם לגבי זה יש התלבטות. הזמנתי את הספר "לידה פעילה" מחו"ל, והוא הזמין את הספר "מלידה עד גיל שנה" משומש ממישהו בארץ. הוא מחפש לקנות סלקל ביד שנייה ואני אומרת שבבטיחות מותחים קו ואין מצב. הכל חוץ מזה. עגלה ומיטות ועריסות וטרמפולינות ובייבי סנס ומשאבת חלב וצעצועים ובגדים מחברות ומשפחה, מוצצים וטטרות ובקבוקים (שמי יודע מה נצטרך) מאמזון, סל קל ושידה בארץ, בגדים נוספים באיזה בזאר זול שהמליצו לי עליו (קרוב יותר למועד, מן הסתם). 

הבוקר העמסת סוכר, שלא הייתה מגעילה כמו שציפיתי. שבוע הבא אחות היריון. במרץ כל מיני קורסים מקוונים. 

לא זוכרת אם כתבתי פה, ואני עצלנית מדי לחפש, שהיינו אצל ההורים שלי לפני כמה שבועות, שבוע אחרי שהאח האמצעי היה עם הילדים שלו. אנחנו היינו עם מסכות, הם לא. בשלב מסוים אחי הבכור הגיע עם אשתו והילדים. הגיסה הבכורה אשכרה פנתה אלי במהלך הארוחה, וגם היישירה מבט. מזכירה שלא דיברנו כבר 3.5 שנים. והרי היה ברור לבחור ולי שזה יגיע. שאם יהיה תינוק והתרגשות חדשה ומשהו במשפחה, זה יתן לה מוטיבציה. פתאום תהיה סיבה לגשר. ובזמן הארוחה, גיסה ב' מתחילה בהודעות לא נעימות בטלפון. אחדד - היא השאירה מזמן בגדי תינוק עבורי, "אם יגיע היום". אבל אמא שלי לא הבהירה את זה, אז לא הבנתי אם זה עדכני או לא, ושלחתי לה תודה. אז היא לא הבינה על מה אני מדברת והייתה לא נעימה, ואז הבינה שאני אצל ההורים (עם מיליון נקודות) וכשהשבתי לה שחיכינו שתהיה ירידה במספר המאומתים, היא "הודיעה" לי שאפשר להידבק גם לא בשיא הגל. השבתי "תודה, לא ידעתי". היא המשיכה לחפור והציקה, ואמרתי לה שבכל זאת יורדים הסיכויים שנידבק ככל שיורדים המאומתים. אבל מן הסתם אתן קוראות את כל זה ואומרת, "וואלה, אולי באמת עדיף שלא תדברי עם אף אחד."

קשה לומר שאני לא מסכימה.

הבטן גדלה, והיום הייתי צריכה לצאת מהבית לבדיקה אז עברתי לג'ינסים קטנים על בן הזוג. דווקא היה נחמד. הדיכאון מחמיר. אני יודעת את זה. אני מזהה את הסימנים המנטליים והפיזיים. אני לא מתרגשת. זה כמו קרוסלה שהיית עליה מלא פעמים, אני מכירה את הירידות והעליות וזה לא מפחיד אותי. זו רק עובדה. יהיה בסדר.

מנושא לנושא באותו נושא

בראי "העולם הוא בית משוגעים מלא במגפות", אני עובדת היום מהבית עם ג'אז ברקע ודי הרבה שקט (אם כי ניהלתי כבר 4 שיחות טלפון, שזה בערך 5 יותר מדי לטעמי) וטפוטפוטפו, סבבה לי. בעבודה העבירו אותנו ל"קפסולות" של יומיים עבודה מהבית וניסיון לבזר את מספר העובדים במשרד ביחד. התוצאה היא שבאמת יש יחסית מעט אנשים בקומה בימים שיוצא לי להיות שם, ומכיוון שזו האווירה במדינה, אני נוסעת רק ברכב וזמן הנסיעה התקצר בצורה מגוכחת. בעיקרון, זמן הנסיעה הלוך ושוב כרגע הוא קצר יותר רק מהחזור בימים רגילים, ברכב. אם נעלה את זה לתחבורה הציבורית אז בכלל אין מה לדבר. נראה כמה זמן זה יחזיק.

בן הזוג ואנוכי די החלמנו מהשפעת או הוירוס או מה שזה היה שתקף אותנו, והשבוע כבר עבדתי 3 ימים מהמשרד. ההורים גם החלימו ואבא חזר לעבודה, ואפילו היה לו שיעור נהיגה לפני יומיים. כעת הוא עבר לרטון על כך שיקח לפחות חודש עד שיקבעו לו טסט. אני מאמינה בכנות שהוא יקבל את הרישיון חזרה (טפוטפוטפו), ורק תוהה כמה כל התהליך הניע אותו לעבר המחשבה שהוא יצטרך להפסיק בשלב מסוים, אם כי אני יודעת שהוא לא לוקח סיכונים מיוחדים, משתדל לא לנהוג בלילה ונוהג בזהירות וכל זה. ברמת הקוהרנטיות והזיקנה, אני רואה סממנים של קושי שכבר אופייניים לגיל, כמו העובדה שקופת החולים ניסו להחזיר לי כסף דרכו (כי הוא משלם להם בשמי) באמצעות אפליקציה, ובהתאם אני ויתרתי מראש כי ידעתי שאין סיכוי שאצליח ללמד אותו מרחוק איך להשתמש ב-Bit ופשוט חיכיתי שיגיע זיכוי לחשבון שלו והוא יעביר לי. עכשיו, הוא השתגע מזה, בדק את החשבון כל יום, התקשר אלי. אמנם סכום של כ-2,000 שקל אבל אף אחד מאיתנו לא נכנס למינוס בגלל זה. בסופו של דבר הוא התייאש מהלחץ והעביר לי כסף שלו, ואז נלחץ שעדיין לא נכנס מהקופה וביקש שאברר איתם מה קורה. בינתיים, בעולם ה"מודרני", התכתבתי איתם ב-WhatsApp ותוך חצי שעה ידעתי מה הועבר לאן ואיך זה יגיע. אז התקשרתי והסברתי לו שזיכויים מעל 2,000 שקל יגיעו בצ'ק בדואר ושבינתיים החזרתי לו את הכסף. ויומיים למחרת, הוא התקשר אלי וניהלנו די את אותה השיחה... ואני תוהה אם זה בגלל שהוא לא הקשיב בפעם הראשונה או שלא הייתה לו סבלנות, או משהו יותר עמוק שמגיע עם הגיל.

כעת יש דיון סוער ביני לבין בן הזוג, שאני מנסה לווסת לשיחה פרודוקטיבית, משום שאחי התקשר לעדכן שהוא מגיע עם הילדים להורים מחר. חששתי לספר על זה לבן הזוג וידעתי למה. הוא אומר, בצדק, שמדובר בסיכון מיותר בימים אלה, ושאפעיל דחיית סיפוקים ואשב בשקט. אני לא אוהבת שמגבילים את הצעדים שלי ומתגעגעת לאחיינים, ורוצה לנסוע, אבל מכירה בכך שהוא צודק. רק שאני מנסה למצוא דרכים עקיפות. אולי אגיע ואהיה עם שתי מסכות כל הזמן ואשב במרפסת. ולפני שתגידו מילה אחת - אני יודעת שקר בחוץ אבל אני סבבה עם קור ויכולה בכיף. אבל הוא צודק. וגם אני צודקת. רק שהוא מתעצבן שאני שוקלת את זה ו'מתווכחת' ויורד מדי פעם לפסים קצת יותר מדי עוקצניים, קצת יותר מדי מתוסכלים. ואני מבקשת בעדינות שלא יכעס, שלא יעקוץ, שאני מנהלת פה שיחה ולא ויכוח ועדיין לא החלטתי. נראה.

כתבתי לכן פה על חברה מחיים קודמים, שנפגשנו פעם אחת ולא ציפיתי שיהיה יותר קשר מזה. אז מסתבר שהתאפשר קשר, לצערי בנסיבות עצובות. כשעבדנו ביחד לפני כ-15 שנה, היא מצאה גור חתולים ברחוב וניסתה למצוא לו בית. אחרי כמה זמן היא נשברה ואימצה אותו בעצמה, והם היו צמד חמד וכמובן שהיא מאוד אהבה אותו. לאחרונה, הוא עבר התקף בעקבותיו גילו שיש לו בעיה רצינית בלב, והסיכוי שיחלים הוא אפסי. מאותו הרגע היא כתבה לה על הקשיים שלה, מתוך אמונה שאני כאוהבת חיות ובעלת חיית מחמד שגם אני מאוד אוהבת, אבין את הקושי שלה ואדע איך להגיב. אז עשיתי את מה שאני עושה, המון אמפתיה וקצת הומור, מילים חמות ורגועות. שלחתי לה הודעות כל כמה שעות כשהוא היה אצל הווטרינר, ובמהלך ההרדמה, ובימים אח"כ כדי לראות שהיא בסדר ומתפקדת, מילים לחזק אותה, מילים שנותנות לה מקום להתאבל ולכאוב ולהתפרק, וכמה שיותר לעזור עם הכאב. עברו כמה ימים ודאגתי לשלוח הודעה או שתיים ביום, לוודא שהיא מתפקדת ומעכלת ויודעת שזה בסדר לבכות ושהקושי קיים ולגיטימי, באמת כל מה שיש לי בארסנל של האמפתיה. אתמול היא דיווחה שהצליחה לאחסן את הקערות שלו בארון ולמסור את האוכל שלו. היא גם כתבה בשלב מסוים שהיא מאמינה שתאמץ עוד חתול בעתיד, ואני מאוד מאוד התעודדתי מהעובדה שהיא מדברת על העתיד וכן רואה אפשרויות חיוביות בו. אז לפחות אני יודעת שעשיתי טוב השבוע.

אני מבואסת מהויכוח עם בן הזוג. בתכל'ס אני יודעת שהוא צודק. הבחירה הבוגרת היא לא לנסוע, להתגעגע עוד קצת ולקבוע שבפעם הבאה אני אגיע, אחרי שהגל הנוכחי פחת קצת ולפני שהגל הבא יגיע, אולי לנסוע לבקר אותם בבית שלהם, לבקר את ההורים בנפרד... אוף. ידעתי שזה יכעיס אותו.

העיקר שיש לי את פיץ. מדי פעם היא משחררת תנועה לאוויר, ואני מחייכת מתוך רפלקס ואומרת לעצמי "את לא לבד".

משפחה לא בוחרים

 אני בתחושה כל כך רעה שאני באמת לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

בעודי מקלידה את  את המילים אני שומעת במוח מקהלה רחוקה שמזמרת לעצמה "הורמונים" ומדמיינת את הראש שלי מתפוצץ. אולי נתחיל מחדשות טובות כדי לאזן. המצב של אבא שלי משתפר לעיתו, היום כבר לא היה חום והוא מצליח לצאת מהמיטה ו"להסתובב" בבית (אם לוקחים בחשבון ש"להסתובב" זה ללכת עם הליכון מנקודה לנקודה, ואז להתיישב שם). בדיקת דם מאתמול העידה שהוא כנראה תפס וירוס שעשה עבודה יסודית, אבל מכיוון שהיום לראשונה אין לו חום מאז יום שבת, ניכרת מגמת שיפור ואין צורך בטיפול נוסף. התקווה היא שעוד כשבוע שניהם יחזרו להיות בסדר גמור ויוכלו להתנסות בחיסון הרביעי, על כל מקרה.

כמו כן, אחרי 43-44 שעות, גם בן הזוג ואנוכי קיבלנו הודעה שאנחנו שליליים לקורונה. אמנם בשלב זה הלך הרוח היה יותר לכיוון "עדיף שזה יהיה חיובי כי אז לפחות עברנו את הנורא מכל בימים אלה, ושרדנו", אבל ניחא. השיעולים שלו משתפרים קצת, האפים הסתומים ממשיכים לדלוף, והקול שלי צנח בכמה אוקטבות. בכל מקרה, מחר כבר אסע למשרד אם כי סיכמנו שמעכשיו ועד דעיכת האומיקרון, אסע למשרד 3 פעמים בשבוע ברכב, כדי להפחית חשיפה. במשרד אני ממילא עם מסכה בשנייה שאני יוצאת מהחדר שלי, או כשמישהו מכניס לתוכו את הראש.

אחרי שאחי האמצעי התקשר בערב שני (כרגיל, בשעה מאוחרת שכבר לא נוחה לי) וסיננתי, חזרתי אליו בערב שלישי. לא ניכנס פה יותר מדי לעומק הדברים. בשורה התחתונה, ניסיתי לשקף לו את התסכול שחוויתי ולבקש שלא יסתירו ממנו דברים בעתיד, והוא התחמק מכל הבקשות וההצהרות שלי ורק עסק בלהגן על עמדתו. גם משפטים ברוח 'שים את עצמך בנעליים שלי' לא עזרו בשום דבר. בשלב מסוים אפילו זכיתי לסטירת לחי מצלצלת כשהוא הזכיר את המשבר שהיה לי לפני כמה שנים כשבשיאו התחלתי "להקפיץ" קלונקס רק כדי להפסיק התקף חרדה היסטרי (בסוף הגעתי ל-3.5 מ"ג ובי"ח, שם אמרו שיפסיקו להלחיץ ויתנו לי לישון בשקט). בזמנו בן הזוג התקשר לעזרתו, וכמובן שהנושא לא צוין בשנית, שלא לדבר על בפני ההורים. אז הוא החזיר לי את זה ברוח 'יש גם דברים רפואיים אצלך שביקשת שלא אחשוף'. באותו הרגע שאלתי אותו אם הוא חושב שהיה עוזר שההורים היו יודעים, או שזה בכלל עניינים והיה ברור שהוא סתם שלף את זה כמכה מתחת לחגורה ולא יודע לאן ללכת עם זה, אבל ככל שעובר הזמן והסימן על הלחי נותר, מתחדדת בי התחושה שאני פשוט לבד במערכה ביחס למשפחה הזו.

מחר חוזרת למשרד. בינתיים, סוגרת את המחשב להיום והולכת למיטה.

כרוניקה של התפרקות הורמונלית ידועה מראש

 יש בי אלמנט כלשהו שכרגע מרגיש על סף אובדן עשתונות. לא שיש לי מה לעשות עם זה, כן? אין כסף למסעי קניות מוגזמים, אני לא יכולה קלונקס או אלכוהול או סמים כלשהם, וגם מבחינת מזונות אני קצת מוגבלת, וזה לא שלצאת לאנשהו זה רעיון טוב.

זה שילוב של כמה דברים:

1. מיום חמישי בן הזוג עם שיעולים מזעזעים - ברמה של מאבד את היכולת לנשום וכמעט מקיא - ומנוזל (שזה נוכח כבר חודש ומשהו לפני). בחמישי סיימתי לעבוד 10 שעות ואז הלכתי ל-3 בתי מרקחת כדי להביא לו משככי כאבים, כדורים למציצה נגד כאבי גרון ו-2 בדיקות אנטיגן. המענה שקיבלתי היה 'אבל אלא טבליות לכאבי גרון, לא לשיעולים'. אבל לא חנקתי אותו. ניחא. בדיקת אנטיגן ראשונה, שלילית. רוב הסופ"ש הוא היה ככה, מדי פעם מגמת שיפור אבל בלילה הוא עדיין מתעורר מהשיעולים, בשבת ישן 5 שעות במהלך היום ואחר כך הרגיש יותר טוב, קצת נדנדה עם מגמת שיפור. בין לבין אני מעירה אותו לעולם המתווה ושאין בדיקות PCR ואין אנטיגן זמינים. הוא מוצא מקום שעושה PCR אבל עכשיו סגור, הוא מוצא אבל זה בתל אביב... במוצ"ש הוא השתמש גם באנטיגן השני ושוב, שלילי. אציין שבמהלך/אחרי סעיף 2, התעצבנתי עליו ואמרתי שעד שהוא לא עושה בדיקת PCR, אני לא רוצה לשמוע את המילה 'קורונה' מפיו יותר, כי הוא ניסה לשייך את זה גם להורים שלי. ואז קם לעשות, ואז נסגר שבדיוק עישן בשביל הקלה על הכאבים, אבל אם בא לי לקחת אותו...

2. אתמול אבא שלי היה אמור לעבור שיעור נהיגה כהכנה לטסט שיעשו לו מתישהו. אז התקשרתי בערב לשמוע איך הלך. אמא שלי עונה לטלפון ואני בקושי מספיקה לשאול מה נשמע לפני שהיא שואלת אם סיפרו לי. זו, כאמור, התחלה מאוד חיובית לשיחה ואין מצב שהדברים יתדרדרו מכאן. בעודי מנסה להבין מה קורה... לונג סטורי שורט, היא ואבא שלי חולים, מאוד בדומה לבן הזוג - אם כי הם לא נפגשו בכלל, והפעם האחרונה שאני ראיתי אותם הייתה לפני שבוע וחצי. לאבא שלי היה חום במוצ"ש אז ביטלו את שיעור הנהיגה, אבל בראשון הוא היה כל כך חלש שפיזית לא הצליח לעמוד. האח הבכור הוזעק לסייע, הוא עדכן את האח האמצעי שגם הגיע, ואמא שלי אסרה לספר לי כדי שלא אדאג. למה פלטה את זה בשנייה שהתקשרתי, אם כך? כי היא לא מסוגלת לסתום את הפה. ובואו, כולנו יכולות לקחת רגע ולהגיד שהיו כאן כוונות טובות ושאני בהיריון ולא רצו שאדאג, כן? אבל בהתחשב העובדה שהיה די ברור שאת כל החבילה הזו יפילו עלי אתמול או היום, אז בכל מקרה זה לא היה מועיל, וכך זה גם הצליח לפרוט על תחושת האאוטסיידרית שלי לצד ה'ילדה' של המשפחה שלא לוקחים ברצינות. ניחא. לונג סטורי שורט, אבא שלי חלש כמו חתלתול ולא מצליח לעמוד, באיזשהו שלב מישהו חשב שזה אולי שבץ, רופאת המשפחה באה לבדוק ואמרה, מה שהכי הגיוני מבין כל הפאניקה הכללית, (אחרי ששניהם יצאו שלילי באנטיגן) זה ששניהם היו חולים כל הסופ"ש ואבא שלי חלש ובגלל זה הוא לא מצליח להרים את עצמו. יש כל מיני קשיים לוגיסטיים שלא ארחיב עליהם לגבי איך נכה מגיע לשירותים כשהוא לא מצליח לעמוד, אבל בוא לא ניכנס לזה. אחרי שסיימתי להיות עצבנית על האח האמצעי, הצעתי כתף ברוח אם הוא רוצה לחלוק את הקשיים הנפשיים שכל זה כולל. אבא שלי ישן אתמול משעות אחה"צ, התעורר קצת הבוקר וחזר לישון, כך שמרבית הסימנים מעידים שהוא באמת תשוש אחושילינג ויש לו וירוס והוא חלש ובגלל זה לא מצליח לזוז. אז בינתיים אמא שלי נותנת לו לישון. כולם נבהלו. ואני לא יכולה לקחת קלונקס.

אה, כן, והאח האמצעי? בדרך חזרה מההורים לבית שלו, הוא מקבל הודעה ששני אנשים במשרד מאומתים והוא צריך להיבדק. מיותר לומר שלא ההורים שלי ולא האחים היו עם מסכות.

אז הודעתי לבוסית לגבי המצב של בן הזוג והעובדה שמאתמול גם אני מנוזלת וקצת כואב הגרון, אז היא אמרה להמשיך להישאר בבית, והיום הוא יסע לעשות PCR (אולי אצטרף. אין לי ראש לשום דבר ממילא) ונראה מה יצא מזה. 

בא לי לפרק את העולם.