בלילה הפצפונת התעוררה פעמיים, שזה סדיר ולא כזה דרמטי. היא זללה את הבקבוקים וחזרה מיד לישון. מ-5 ומשהו היא קיטרה וב-6 וקצת קמנו מהמיטה.
אחרי כמה שעות וצפייה בעולם בחוץ דרך חלון בסלון לקחנו את העגלה ועשינו הליכה - אני עוברת בשדרה עם עצים גבוהים שהיא מאוד אוהבת להסתכל עליהם. משם הלכנו לקניון כדי שאני אקנה לעצמי משקה ב-rebar, כפינוק. חזרה הביתה.
בן הזוג יצא מהחדר אחרי 13:00 ומיד לקח אותה. מהר מאוד היא התחילה לקטר והוא לא היה מפוקס, כשראיתי שהיא מתחילה לנטות הרמתי אותה לאכול ואז היא בכלל התחילה לצרוח. הוא חזר לחדר. כשהיא על הידיים שלי נכנסתי לחדר השינה ושאלתי אם הוא הולך לישון, וכשהשיב לחיוב שאלתי אם הוא לפחות יכול לאחל לי מזל טוב. אחרי שעה ומשהו הוא יצא מהחדר וניסה להיות יותר פעיל, אחרי סיגריה. בשעה ומשהו הזה אני הרגשתי חרא והפצפונת השתוללה וזה היה די מאמלל. הוא אמר שהוא סידר עם אמא שלו שנשאיר את התינוקת אצלה ונצא לבלות, אבל הוא היה בכאבים ואני הייתי מיואשת, ואמרתי שאפשר לוותר על זה. ביום אחר.
אני לא זוכרת בדיוק מתי התחלתי לבכות, אבל את רוב היום העברתי בדמעות. לא רק דמעות של עצב או תסכול - חברה מהעבודה הקודמת שלחה לי עוגה, וכל כך התרגשתי - שכן ערב לפני כן אמרתי לבן הזוג שאני לא אספיק ואין לי כוח להכין לעצמי אז אולי אלך לקנות - והברכה שלה הייתה כל כך מתוקה, והיא שלחה לי ברכה ב-WhatsApp... אקיצר, בכיתי. המון. כאילו, המון. איחולים ברשת חברתית שאני בשם בדוי בה, והבוס הקודם התקשר, וההורים התקשרו על הבוקר.
בכיתי לא רק מהעצב. התרגשתי כל כך מהחברה ההיא. התרגשתי כל כך שהנקודה הקטנה הזו שחשובה לי נראתה וטופלה. התרגשתי משתי קוראות מקסימות של הבלוג שדאגו לזכור את תאריך יום ההולדת שלי ולשלוח לי מיילים. בערב הגיע גם משלוח מחברים בעבודה. יש אנשים שאוהבים אותי. יש אנשים שאכפת להם. אני לא בלתי נראית. אני לא לבד.
עכשיו שמונה וחצי בערב והפצפונת ישנה לצידי. אני אסיים את הכתיבה כאן ואלך לישון. עוד שעת ערות ואני אתייבש מכל הדמעות האלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה