ובכן, עם ירידת הגל החמישי, עשיתי צעד אקטיבי וכתבתי לבוסית שאני מבינה שבמרץ מתכננים לחזור למשרדים בגדול, ולכן ביקשתי לעבוד מהבית יומיים-שלושה בשבוע, לאור פקקים, קשיי תחבורה ציבורית והעובדה שהתפוקה ואיכות העבודה לא סובלים מזה. בין השורות מן הסתם היה כתוב בנאון "כמו כן אני בהריון, את יודעת שאני בהריון? כי אני בהריון, שתדעי".
קיבלתי אישור לעבוד יומיים מהבית, ויום שלישי במידת הצורך (יעני, "פה ושם אני אפרגן לך אבל אל תעשי מזה הרגל"). אז בסדר. בואו, אנחנו יודעות שאני כבר קצת מטפסת על הקירות ואני כן מאמינה שאני צריכה להמשיך לצאת מהבית ולהיחשף לבחוץ. הכל בסדר.
אז יום אחד שהיא הייתה בחופש, לקחתי יום חופש בעצמי (עם מלא התראה מראש) בשביל סידורים. כמובן שגם בן הזוג קשה לקבוע יום מראש ולכן אנחנו תמיד מתבלים את הכל בערימה הגונה של "זה כמובן לא התחייבות", "הכל בסדר אם לא תרגיש טוב", "מקסימום ביום אחר" וכו'. אז במקום לנסוע לנתניה לאיקאה לשקול כיסויים חלופיים לספה (במקום להחליף אותה, כמו שהוא רוצה) נסענו לאזור התעשייה בסביבה. ראינו 3 חנויות גדולות למוצרי תינוקות, כדי לקבל איזה תמונה בראש ולהתחיל להתנסות, ובכמה חנויות רהיטים (כדי להסתכל על ספות). לא קנינו שום דבר בסוף, אבל הניסיון לצאת מהבית היה חיוני.
הקושי הפיזי ברעש וברדק מסביב היה גדול יותר משציפיתי. תחושת הבהלה מאנשים בלי מסכות, ובמיוחד כשמתקרבים אלי, גם הייתה יותר מהותית. איכשהו יצא שהגענו בשעת הצהרים בערך לכל חנות רהיטים ואז רובם ישבו ואכלו (בואו, היו גם מספיק שפשוט לא רצו לטרוח). אבל החווייה עצמה חיונית ואין ברירה, אז הכל בסדר. יצאתי, חוויתי, בלה בלה בלה.
הסיבה היחידה שאני יוצאת מהבית בימים אלה הם שני טיולים יומיים עם הכלבה (שחוגגת החודש 9 ולא בראש שלה ללכת יותר מדי בכל שעות היממה, אלא רק כשמתאים), וזה בערב או לפנות בוקר (5:30 נחשב, לא?) אז אני עטופה במעיל שמחזיק את הבטן. הפעם היה יום די חמים אז אפילו חולצה עבה מדי לא לקחתי, ופתאום יש בטן. לא רק מהבחינה שהיא בולטת בעיני ואני רואה אותה, אלא גם מהבחינה שאני חשה במשקל העודף שאני נושאת, ואחרי כמה זמן גם מתחילה להרגיש את הלחץ הפיזי על השלפוחית. זה חדש לי.
אז בשלישי אני אחזור למשרד, and to get the ball rolling, ב-9 בבוקר יש מפגש פרידה מעובדת שעוזבת, עם כל אנשי האגף. צריך לקחת בחשבון שאני עובדת עם 5 איש, אבל יש עוד 10 בקומה אחרת שכנראה בכלל לא יודעים שאני בהיריון. אז זה הולך להיות... משהו. אנעארף. בכל מקרה, מאתגר אבל חיוני. זה מה יש. ישששש גם לא מעט תסכול בעבודה עם הבוס, אבל לזה נניח כרגע. החזרה שלי תכלול שיחה דרמטית עם הבוסית כדי להבין מה קורה מהבחינה הזו. כלומר, לייק איט אור נוט, הכוונה היא שעוד 3 חודשים אני מתנתקת באופן מוחלט לפחות ל-3 חודשים (כתבתי כבר שהיא שואלת בנימוס ועושה מאמצים שאחזור אחרי 3.5-4 חודשים? סידרה לי גם עבודה מלאה מהבית במקרה הזה), והעובדת ההיא שעזבה היא זו שעשתה חלק מהעבודה כשטסתי לחו"ל בנובמבר. אז אחרי המבול, ובכיף, אבל כשהוא מתעצבן שאני מציינת את זה, אז יש לנו כאן בעיה גדולה יותר שצריך להתמודד איתה. כאמור, השיחה לא תהיה ברוח "אני רוצה שהוא יעוף", אלא אך ורק "אני מציפה כאן שוב בעיה שעתידה להסתבך מהותית כשאני לא אהיה פה להתמודד איתה".
ואז ביום שישי אני נוסעת להורים ופוגשת שם את שני האחים, כי שלושתנו צריכים לחתום על הסכם יפוי כוח מתגלגל לגבי ההורים. כיאה לאנשים שיותר קרובים ל-80 מ-70, הם הגיעו למסקנה שכדאי שיהיה כזה הסכם בין שניהם, ואם כבר אז גם לשים את הילדים כדי שלא יהיו בעיות בירוקרטיות, כשיגיע היום. אז בסדר. כאמור, העולם שואף לאיזון. אני מתעסקת בלי סוף במה שאני מרגישה בתוכי, מתכוננת למה שעתיד לבוא, וככה גם אבא שלי. כל אחד בכיוון שלו.
גם חתמנו עם הדולה. אני מודה שזה היה בעיקר בהתלהבות בן הזוג, אבל מרבית המאמרים שקראתי מדברים על כך שלידות בסיוע דולות סובלות מפחות סיבוכים וקשיים. ואני רק רוצה שלשלושתנו יהיה קל יותר. פשוט יותר. אני רוצה שאהיה מסוגלת להסתכל עליה ולא לחשוב על טראומה, ואני רוצה שלה יהיה קל יותר. אני רוצה להקל עליה עד כמה שאפשר. אני רוצה להתחיל ברגל ימין, בשביל כולנו.
אבל היי, 3 חודשים. עד אז פוטין יכול להשמיד את העולם לפחות פעמיים. שאלוהים לא תחשוב שאני מנסה לעשות תכניות או משהו.
