אני לא תמיד זוכרת מה סיפרתי פה ומה סיפרתי בבלוג הקודם, בישראבלוג.
ואני מנסה לטשטש את הזהות שלי אבל בין לבין לספר מה קורה, וזה יוצר סוג של ריקודים שאני רוקדת עם עצמי בניסיון להגיד הכל בלי להגיד כלום.
אני לא זוכרת אם סיפרתי כאן על הבוס הקודם שלי, שאני רואה בו כמעין תחליף אב. עבדתי תחתיו כ-4 שנים לפני שנאלצתי לעבור תפקיד - סוג של חובת החלפת תפקידים בארגון - והיה לנו חוש הומור דומה וראיה צינית ומנטליות פולנית, ולו בת צעירה ולי אב מבוגר. בתקופת עבודתי תחתיו ארעו משבר או שניים עם האקס, לקראת הפרידה, ובוקר אחד הוא נכנס למשרד וראה אותי עם עיניים נפוחות מדמעות, ואני, בעלת כוח רצון ורצינות ונחישות אבל וואלה לא מסוגלת להפסיק לבכות ברגע שאני מתחילה... אז הוא קרא לי למשרדו ושאל מה קרה, וסירבתי לספר כמה פעמים ואז התחלתי לבכות כמו תינוק בלי מוצץ.
אחרי שנשמתי עמוק ונרגעתי וחזרתי לעבודה, והוא יצא מהמשרד בדרך לפגישה, הוא שאל אם אני רוצה שהוא יקנה לי משהו בחוץ לעודד אותי. חזר עם סוכריות ושני ספרים. מאז, מיותר לציין, אני אוהבת אותו אהבת נפש, כבת סוררת. כמה חודשים אחר כך הזוגיות עם האקס הגיעה לקיצה, וחזרתי לגור אצל ההורים. והבוס תמך, בצורה מרוחקת ומכובדת עם חוש הומור ו'יהיה בסדר'.
כשהבחור הציע לי נישואין, הטלפון הראשון היה לבוס. וכמובן שמכיוון שהיה מדובר בשישי בערב, המילים הראשונות שיצאו מפי הן 'אל תדאג, הכל בסדר'. ככה זה פולנים.
אז אתמול שטף אותי גל אגרסיבי של שמועות שהוא עוזב. תוך שעה מהשמועה הראשונה קיבלתי דיווח מעוד 3 אנשים, ומישהו קיבל אישור ממנו, והופה בצהריים, הודעה רשמית. עכשיו, יש לנו פה שילוב של חרדת נטישה, חרדה מפני שינויים, וטיפ טיפה אגו. לא יכולת לשים שלט, 'ים'?
וזה, יחד עם הסופ"ש העצוב ומלא הדמעות, וחוסר שינה, ובאופן עקרוני יותר מדי התראות מ-ynet על אנשים שמתים... אקיצר, בשלב מסוים נכנסתי לחדר של הבוסית כי היא רצתה לעבוד על משהו ואחרי שמישהי נדחפה ודיברה איתה כמה דקות ואני עמדתי כמו פרח קיר, מלמלתי לה בקול שאני רוצה הביתה ופרצתי בבכי.
לזכותי יאמר שפעם הייתי עושה את זה הרבה יותר, עם הבוסים הקודמים. אין ספק שאני מתבגרת. זו הפעם הראשונה שאני בוכה לה ואנחנו עובדות ביחד כמעט שנתיים וחצי. הסברתי בכללי על הבחור, על ההלם מההודעה, על התשישות... והיא יודעת שאני נמצאת תחת המון לחץ גם בעבודה, מנסה לגבות על הבחורה שתכף לא כאן ובינתיים עושה את העבודה שלי וחצי מהעבודה של ההיא (סיפרתי לכם כבר על זה או שאני סתם מברברת?)... היא הייתה מאוד נדיבה וחמה ואוהבת, והרגיעה אותי וחיבקה וסיפרה שהמאמץ שלי נלקח בחשבון ובתקווה יתבטא גם בתלוש השכר, ומלא דברים מרגיעים ואדיבים.
יצאתי מוקדם, באישורה, הגעתי הביתה וקיבלתי חיבוק עז מהבחור - ששמע את ההודעה ומיד הציע להתקשר - ובשאר היום בעיקר נחתי על הספה. חתכנו סלטים לצהרים ביחד ודיברנו על כל דבר אחר, ובערב הנחתי ראש על הספה לצידו וביקשתי שיבטיח שאף פעם לא יעזוב אותי, כי כולם עוזבים אותי.
אחחחח, איזו פתטית חמודה.
הלכתי לישון עם כדור הרגעה, וסוף סוף שינה עמוקה. הבוקר הגעתי מוקדם לאחל לבוס הקודם בהצלחה, ולמרות שלא אמרתי לו כמה קשה הגבתי, לא היה לי ספק שהוא יודע. אחר כך הבוסית אישרה שהיא אמרה לו. ואני שמחה בשבילו, באמת, יהיה מה יהיה.
עכשיו, ברצינות, 2019... יש מצב שתהיי עדינה יותר מקודמתך?
ואני מנסה לטשטש את הזהות שלי אבל בין לבין לספר מה קורה, וזה יוצר סוג של ריקודים שאני רוקדת עם עצמי בניסיון להגיד הכל בלי להגיד כלום.
אני לא זוכרת אם סיפרתי כאן על הבוס הקודם שלי, שאני רואה בו כמעין תחליף אב. עבדתי תחתיו כ-4 שנים לפני שנאלצתי לעבור תפקיד - סוג של חובת החלפת תפקידים בארגון - והיה לנו חוש הומור דומה וראיה צינית ומנטליות פולנית, ולו בת צעירה ולי אב מבוגר. בתקופת עבודתי תחתיו ארעו משבר או שניים עם האקס, לקראת הפרידה, ובוקר אחד הוא נכנס למשרד וראה אותי עם עיניים נפוחות מדמעות, ואני, בעלת כוח רצון ורצינות ונחישות אבל וואלה לא מסוגלת להפסיק לבכות ברגע שאני מתחילה... אז הוא קרא לי למשרדו ושאל מה קרה, וסירבתי לספר כמה פעמים ואז התחלתי לבכות כמו תינוק בלי מוצץ.
אחרי שנשמתי עמוק ונרגעתי וחזרתי לעבודה, והוא יצא מהמשרד בדרך לפגישה, הוא שאל אם אני רוצה שהוא יקנה לי משהו בחוץ לעודד אותי. חזר עם סוכריות ושני ספרים. מאז, מיותר לציין, אני אוהבת אותו אהבת נפש, כבת סוררת. כמה חודשים אחר כך הזוגיות עם האקס הגיעה לקיצה, וחזרתי לגור אצל ההורים. והבוס תמך, בצורה מרוחקת ומכובדת עם חוש הומור ו'יהיה בסדר'.
כשהבחור הציע לי נישואין, הטלפון הראשון היה לבוס. וכמובן שמכיוון שהיה מדובר בשישי בערב, המילים הראשונות שיצאו מפי הן 'אל תדאג, הכל בסדר'. ככה זה פולנים.
אז אתמול שטף אותי גל אגרסיבי של שמועות שהוא עוזב. תוך שעה מהשמועה הראשונה קיבלתי דיווח מעוד 3 אנשים, ומישהו קיבל אישור ממנו, והופה בצהריים, הודעה רשמית. עכשיו, יש לנו פה שילוב של חרדת נטישה, חרדה מפני שינויים, וטיפ טיפה אגו. לא יכולת לשים שלט, 'ים'?
וזה, יחד עם הסופ"ש העצוב ומלא הדמעות, וחוסר שינה, ובאופן עקרוני יותר מדי התראות מ-ynet על אנשים שמתים... אקיצר, בשלב מסוים נכנסתי לחדר של הבוסית כי היא רצתה לעבוד על משהו ואחרי שמישהי נדחפה ודיברה איתה כמה דקות ואני עמדתי כמו פרח קיר, מלמלתי לה בקול שאני רוצה הביתה ופרצתי בבכי.
לזכותי יאמר שפעם הייתי עושה את זה הרבה יותר, עם הבוסים הקודמים. אין ספק שאני מתבגרת. זו הפעם הראשונה שאני בוכה לה ואנחנו עובדות ביחד כמעט שנתיים וחצי. הסברתי בכללי על הבחור, על ההלם מההודעה, על התשישות... והיא יודעת שאני נמצאת תחת המון לחץ גם בעבודה, מנסה לגבות על הבחורה שתכף לא כאן ובינתיים עושה את העבודה שלי וחצי מהעבודה של ההיא (סיפרתי לכם כבר על זה או שאני סתם מברברת?)... היא הייתה מאוד נדיבה וחמה ואוהבת, והרגיעה אותי וחיבקה וסיפרה שהמאמץ שלי נלקח בחשבון ובתקווה יתבטא גם בתלוש השכר, ומלא דברים מרגיעים ואדיבים.
יצאתי מוקדם, באישורה, הגעתי הביתה וקיבלתי חיבוק עז מהבחור - ששמע את ההודעה ומיד הציע להתקשר - ובשאר היום בעיקר נחתי על הספה. חתכנו סלטים לצהרים ביחד ודיברנו על כל דבר אחר, ובערב הנחתי ראש על הספה לצידו וביקשתי שיבטיח שאף פעם לא יעזוב אותי, כי כולם עוזבים אותי.
אחחחח, איזו פתטית חמודה.
הלכתי לישון עם כדור הרגעה, וסוף סוף שינה עמוקה. הבוקר הגעתי מוקדם לאחל לבוס הקודם בהצלחה, ולמרות שלא אמרתי לו כמה קשה הגבתי, לא היה לי ספק שהוא יודע. אחר כך הבוסית אישרה שהיא אמרה לו. ואני שמחה בשבילו, באמת, יהיה מה יהיה.
עכשיו, ברצינות, 2019... יש מצב שתהיי עדינה יותר מקודמתך?
