בשישי בערב התקשרתי להורים שלי, לראות איך הם מעבירים את ערב שישי לבד.
אמא שלי ענתה לטלפון ונשמעה מאושרת, מיד מספרת שהנכדים אכלו ארוחת ערב וכמה נחמד וחביב לה. אחרי מספר דקות של שיחה וניסיונות אקטיביים שלי לבלום את שפך הבירבור שלה ולנסות לעבד מה היא בעצם אומרת, הסתבר שבמהלך השבוע אחי הבכור הודיע לאמא שלי שיש להם תוכניות זוגיות בשישי בערב, ואם היא תרצה שהוא יביא את הילדים לארוחה.
אז הילדים היו אצל ההורים שלי, וקיבלו את השוקולד שהשארתי להם אבל הביטו בחשש, כי 'אמא לא מרשה' כי אחד מהם בעודף משקל (בעיקר בגלל מבנה גופני, הוא אוכל ירקות ומאוד אקטיבי) - וזאת למרות שגיסתי מפרסמת בפייסבוק אין קץ על כמה זבל היא אוכלת. בכל מקרה, אמא שלי מברברת ומלהגת וכמה נחמד לה וכמה כיף וכמה היא הכינה להם את מה שהם רצו ובלהבלהבלה, וקופץ לי פיוז, כנראה בגלל שנבהלתי שזה אומר שלא אראה אותם שבוע הבא, אולי בגלל שהתעצבנתי מכך שלא הקדישה לזה מחשבה שאולי אחשוב כך... כרגיל, הטביעה אותי בכל מה שהיא רצתה לפלוט.
בכל מקרה, מהר מאוד התחלתי ללכלך על אח שלי, ועל כך שדווקא הייתי מעדיפה שימשיכו לפעול ככה גם שבוע הבא - תשאירו את האחיינים ותצאו לאן שבא לכם, הרחק ממני. ואמא שלי, בנאדם חד מימדי שכמוה, שכעת הייתה מרוצה מהאחיינים ולכן מרוצה מאחי, מיד מתחילה להסביר שאין לו כוונות רעות ושהוא תקוע באמצע, ושהוא בנאדם טוב וזה לא אשמתו. בין לבין השבתי שאם היו לו כוונות כה טובות, היה מתקשר להגיד לי כמה הגיסה נפגעה, או להסביר שזה ידרוש זמן, או חס וחלילה היה יוצר קשר. והיא מיד עברה לסיפורים הקבועים - תקליט שבור - שגם בילדותו לא היה מדבר על רגשות, ואיך היא ניסתה, וכמה היא עשתה...
איבדתי סבלנות. סיימתי את השיחה כמה שיותר מהר. לא אמרתי על זה כלום לבחור, לא דיברתי עם אף אחד ולא כתבתי שום דבר. עוד שיחה עם הקיר.
אני לא ששה לקראת יום שישי, אם כי אני מאוד מתגעגעת לאחיינים ורוצה לראות אותם, וקצת חוששת לחשוב איך יגיבו כלפי ומה הם יודעים מכל הבלגן הזה. אין ספק שאני צריכה לשמור על המרחק שלי מכל העניין. לא מוצאת שום תועלת בענייני המשפחה האלה בזמן האחרון.
אמא שלי ענתה לטלפון ונשמעה מאושרת, מיד מספרת שהנכדים אכלו ארוחת ערב וכמה נחמד וחביב לה. אחרי מספר דקות של שיחה וניסיונות אקטיביים שלי לבלום את שפך הבירבור שלה ולנסות לעבד מה היא בעצם אומרת, הסתבר שבמהלך השבוע אחי הבכור הודיע לאמא שלי שיש להם תוכניות זוגיות בשישי בערב, ואם היא תרצה שהוא יביא את הילדים לארוחה.
אז הילדים היו אצל ההורים שלי, וקיבלו את השוקולד שהשארתי להם אבל הביטו בחשש, כי 'אמא לא מרשה' כי אחד מהם בעודף משקל (בעיקר בגלל מבנה גופני, הוא אוכל ירקות ומאוד אקטיבי) - וזאת למרות שגיסתי מפרסמת בפייסבוק אין קץ על כמה זבל היא אוכלת. בכל מקרה, אמא שלי מברברת ומלהגת וכמה נחמד לה וכמה כיף וכמה היא הכינה להם את מה שהם רצו ובלהבלהבלה, וקופץ לי פיוז, כנראה בגלל שנבהלתי שזה אומר שלא אראה אותם שבוע הבא, אולי בגלל שהתעצבנתי מכך שלא הקדישה לזה מחשבה שאולי אחשוב כך... כרגיל, הטביעה אותי בכל מה שהיא רצתה לפלוט.
בכל מקרה, מהר מאוד התחלתי ללכלך על אח שלי, ועל כך שדווקא הייתי מעדיפה שימשיכו לפעול ככה גם שבוע הבא - תשאירו את האחיינים ותצאו לאן שבא לכם, הרחק ממני. ואמא שלי, בנאדם חד מימדי שכמוה, שכעת הייתה מרוצה מהאחיינים ולכן מרוצה מאחי, מיד מתחילה להסביר שאין לו כוונות רעות ושהוא תקוע באמצע, ושהוא בנאדם טוב וזה לא אשמתו. בין לבין השבתי שאם היו לו כוונות כה טובות, היה מתקשר להגיד לי כמה הגיסה נפגעה, או להסביר שזה ידרוש זמן, או חס וחלילה היה יוצר קשר. והיא מיד עברה לסיפורים הקבועים - תקליט שבור - שגם בילדותו לא היה מדבר על רגשות, ואיך היא ניסתה, וכמה היא עשתה...
איבדתי סבלנות. סיימתי את השיחה כמה שיותר מהר. לא אמרתי על זה כלום לבחור, לא דיברתי עם אף אחד ולא כתבתי שום דבר. עוד שיחה עם הקיר.
אני לא ששה לקראת יום שישי, אם כי אני מאוד מתגעגעת לאחיינים ורוצה לראות אותם, וקצת חוששת לחשוב איך יגיבו כלפי ומה הם יודעים מכל הבלגן הזה. אין ספק שאני צריכה לשמור על המרחק שלי מכל העניין. לא מוצאת שום תועלת בענייני המשפחה האלה בזמן האחרון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה