אני לא מתיימרת להבין מה קורה בשיר הזה, אבל הוא מתנגן לי בראש הבוקר.
ליום ראשון בשבוע האחרון של אוגוסט יש ריח של יאוש וזיעה, מתובל בעדינות עם פחד הילדים ממה שעתיד לבוא.
לקחתי חצי כדור קלונקס כדי להירדם בשעה נורמלית, ושתיתי קפה כדי להתעורר, ואני מרגישה את קורי השינה מסביב למוח שלי. חברה ניסתה לשאול אותי מ קורה עם נושא הדירה ומיד אמרתי לה שלא מתאים לי לדבר על זה. לו הייתי עולה בכלל על המשקל, היינו רואים שישנה ירידה בגלל מידת החרדה שזה מעורר בי. והבחור עושה כמעט את כל מה שיש לעשות, כן? אני רק צריכה להגיע ולראות דברים. מחר נלך שוב עם המתווכת. יש אחת על הקנה, אבל צריך לבדוק שהקלנועית של אבא יכולה להיכנס במעלית, ואני מתלבטת בין שמאי, מהנדס, או סתם הורה,
אבל גם שם זו בעיה כי הבחירה ההגיונית היא אבא שלי, אבל הוא לגמרי ביקום אחר ולא יקלוט כלום אז זה רק כדי לעשות כבוד (מה שהגיוני, כי הוא ישים יותר מחצי מעלות הדירה). ואם הוא בא, אז אמא שלי צריכה לבוא, ואם אמא שלי תבוא, היא תעשה פדיחות או צרות או שניהם - לגמרי יכולה להעיר בקולי קולות על כך שהדירה נפלאה או איומה ותכעס עלינו אם נציין שהיא עלולה לפגוע בתהליך המשא ומתן.
אולי מהצד של הבחור. אבל... לא יודעת. מסובך.
הזמנתי כרטיסים יקרים ממקום העבודה למשהו שעולה פי 2 מחוץ לעבודה. עשיתי הפתעת 'הולכים לאנשהו עוד חודש' לבחור. ביום עצמו הוא בכאבים, ואני לחוצה שלא נמצא חניה, ושעה נסיעה לתל אביב, ואין מקום בחניון ובמקרה מוצאים במקום אחר, והולכים לאכול ב'טוני וספה', אבל הוא בכאבים. במרחק צעד מהאולם - בהיכל התרבות - מגלים שזה בעצם בהיכל אומנויות הבמה. הולכים מהר. הכאבים מחמירים. אני מרגישה כל כך רע. איזו טעות טיפשית. כל כך לא אופייני לי. הולכים/רצים. אני מנסה להתייאש, הוא מעודד להמשיך אבל מזיע ומותש וכואב. כואב כואב כואב. מגיעים, נכנסים. בזמן. הוא מתפתל מכאבים. אני מרגישה אשמה, מתנצלת, מתעצבנת על עצמי ועליו שזו טעות קטנה וטיפשית ושינחם אותי במקום לכאוב ולהגיד לי שאני חייבת ללמוד להוריד לחץ. צועד. כואב כל ההופעה. נשארים. כואבכואבכואב. חוזרים הביתה בחצות ומשהו. נשארים ערים עוד שעתיים כשאני מלטפת לו את הראש, מנסה להפיג את הכאבים.
בצד המשפחתי, בקצרה... ארוחת ערב אצל ההורים שאני לא נמצאת בה, אבל מגיעים אח ב' ומשפחתו, ואח א' והילדים. לא ברור לי איך, אבל מוסכם שלמחרת גיסה ב' תקפיץ בבוקר את הילדים לבית אח א'. לא ברור לי איך, אבל היא נשארת, ומתנהלת שיחה בינה לבין אח א' וגיסה א' - שלא נראתה כבר כשנה - כאילו כלום לא קרה. בשלב מסוים גיסה ב' מתנצלת בפני גיסה א' על כך שנפגעה, ושזו בהחלט לא הייתה הכוונה. גיסה א' מנסה לחזור ולומר כמה היא נפגעה וכמה דברים נאמרו נגדה - שקר מוחלט - וגיסה ב' מסיטה שוב את השיחה לכך שלא הייתה כוונה לפגוע. והיא מבקשת שישקלו בחיוב לבוא בראש השנה.
כי גיסה ב' מתמקדת בילדים שלה, ורוצה שיהיה להם קשר טוב עם בני הדודים, כי אלה היחידים שיש להם, וזה מה שחשוב לה. גיסה א' מתמקדת בתחת של עצמה ובזין שלי אחי, בערך.
כשאח ב' שומע על זה הוא רותח, כי הוא חושב שזה נראה שהוא תמך בהתנצלות. אני מברכת את גיסה ב' על היותה אמא מדהימה, ושעשתה צעד שקול במשפחה של טירוף רגשי, ומנסה להרגיע את אח ב' שאף אחד לא חושב שהיא מדברת בשמו, ושמבחינת הילדים היא עשתה את הצעד הכי מהותי שיש.
בשישי אני אמורה להיות אצל ההורים. נראה מה יהיה.
'צער לך וצער לי,
על כך מעידות העיניים.
בואי, אישה, ביום אוילי
לארוחת צעריים...'
