קצת יותר מידע

הזמן היחיד שבחופש הזה שהרגשתי טוב נפשית היה כשיצאנו לעשות סידורים. כי עשינו משהו.
חוץ מזה דאגתי להגיע לכמות צעדים נדרשת על בסיס יום-יומי, גם כשזה כלל ללכת במעגלים בבית. 20 צעדים מקצתה לקצה, במאמץ. 10,000 צעדים ביום. מזל שיש טיולים עם הכלב.

היינו אמורים לנסוע להורים שלי בחמישי, ללון שם לילה ולטייל בעיר כדי שאוכל להראות לבחור את המקום ולטייל קצת בעיר שגדלתי והרבה זמן לא הייתי בה כמו שצריך. הייתי אמורה להיפגש עם חברות בת"א ולעשות פיקניק על חוף הים. 
עם החברות ביטלתי, הלינה אצל ההורים נקבעה, ואז התאמנו את התוכניות בגלל עומסים, ואז אחד מהאחים הודיע להורים שיגיע במפתיע עם כל המשפחה אז ביטלנו את הלינה כדי לפנות להם חדרי שינה ובגלל הבלגן שסביר להניח היה קורה ובגלל שאמא שלי וגיסה זה ההפך משקט נפשי לא חשוב איזו גיסה זו.

אז התאמנו שוב את התוכניות וצמצמנו, ואז אתמול התחילו לבחור כאבים. ועשיתי מסאז' ונכנסתי עמוק לשרירים בכתפיים ובעורף ככל שיכולתי, והפעם לשם שינוי זה באמת עזר ולא היו כאבים, עד הערב, כשהם התחילו שוב. ואז החלטנו לבטל את התוכניות לגמרי, והבוקר הוא שוב היה בכאבים. המסאז' הפעם לא עזר.

_________________________________________________________________________

מעבר לכל זה, במשפחה שלי נפתחה חזית נוספת:  

אח ב׳ ואשתו טסים לחו"ל עוד מעט ויש סופ"ש מסוים בו ביקשו מההורים שלי לפגוש בחמישי אחה"צ את האחיינים בנתב"ג (הסבא השני יגיע איתם ברכבת) אבל בת של חבר ילדות של אבא שלי מתחתן (ואבא שלי בן 75, כן? חברי ילדות זה לא משהו נופץ בגילאים האלה). אז אח ב׳ עשה פרצוף תחת, ופנה לאח א׳ בבקשה שיאסוף אותם, יביא להורים שלי וישאר איתם שם עד שההורים מגיעים.

היכן הסיבוך? הנה - אשתו של אח א׳ התחרפנה שלא מסכימים שהילדים ישנו אצלם, סרבה מבחינתה לסייע ופנתה אלי בשיא העצבים שהיא הולכת לפתוח חזית מול אח ב׳ ואשתו כי אח א' יצא מהעבודה מוקדם ויתאים את עצמו וזה זמן שהוא נותן למישהו אחר מהמשפחה שלו (לפי גיסתי).

אני פניתי לאח א׳ והצעתי שאני אאסוף ואקח אותם להורים כדי שגיסה א׳ לא תתחיל מלחמה. אושר, הצעתי התקבלה, ואח ב׳ התקשר להגיד תודה ולהסביר שהם רוצים את הילדים אצל ההורים שלי כדי שהקטנה תקבל סביבה סופר מוכרת ולא תלחץ. הגיוני. העיקר גיסה א׳ החליטה שנותנים לה הוראות והתחרפנה והתעצבנה, ועכשיו גם כועסת עלי שפניתי לבעלה על משהו שהיא אמרה לי. כשנזפה בי בעדינות על כך, אמרתי לה שבהודעה קודמת היא כתבה על כך שאמא שלי שיקרה לגיסה ב' ודיברה על לריב עם גיסה ב' וואללה, לא בא לי לעזור למישהו ככה, אלא לעזור לאח א' שלא מקטר.

אז היא כועסת עלי.

הם לא באים לארוחת ערב היום, בתירוץ זה או אחר.
ולאבא של הבחור גנבו את הרכב.

סעמעמעמק.

כשכותבים בכוח

הנה עובר עוד יום ולא כתבתי.
זה נחלק למספר סיבות, העיקריות שבהן הן כדלקמן:
1. אני לא עושה כלום.
2. מה שכן קורה נשמע לי כל כך משעמם שאני לא רוצה לכתוב על זה.

אבל בקצרה, כרגיל מנסה לגשר עם המשפחה שלי בין המשפחה שלי, כרגיל הבחור בכאבים, כרגיל מנסה לא לעלות במשקל וכן לעשות כושר ולא להוציא יותר מדי כסף ולא פשוט להתפרק לרסיסים ולהפסיק לצאת מהמיטה.

לא קורה שום דבר דרמטי. רק קש ועוד קש ועוד קש.

ימים של מחשבות

תכף יש יום הולדת.
הרשו לי להסביר את הלך הרוח שלי:
מישהו בעבודה שמעה שיש לי יום הולדת אוטוטו ואותי נאנחת בהתאם.

כששאלה למה, השבתי לה שזה קצת פתט אבל איכשהו ביום ההולדת מצפים לקצת יותר יחס חם, השקעה, משהו, ואיכשהו תמיד יוצא שביום הזה אני מתאכזבת יותר בגדול.

והיא שאלה אם בן הזוג לא משפר את המצב, ואני השבתי שהוא חלק מהחיים שלי רק בשנים המעטות האחרונות, ואילו אני הספקתי להתאכזב כמה וכמה פעמים בעבר.

שנה שעברה הוא היה בכאבים, אז הוא תלה לי כמה בלונים על חוט. אני חושבת שהוא קשר גם בלון לכלבה.
והשנה הוא היה בכאבים בשבועיים - שלושה האחרונים, והמצב במגמת שיפור ביומיים האחרונים, אבל היה ריב לפני כן ויש רמת רגישות גבוהה בשני הצדדים, אני לא יודעת איך להגיד ומה לעשות עם התחושה שאולי אני פשוט לא רוצה לחגוג איתו כרגע. אולי אני פשוט מרגישה שאין לי יותר מדי לחגוג כרגע.

לפני הריב באמת רציתי לחגוג. חשבתי על עצמי שמגיע לי לחגוג את עצמי, שאני מרגישה שאני מתמודדת עם דברים יותר טוב. לא התפרקתי בברוגז הנוכחי שלו. בעזרת הכדורים אני מוצאת יותר ויותר כוח. יותר שלווה. אפילו שראיתי את הפניקה והרגשתי את הגלים מנסים להטביע אותי, נשמתי עמוק והתרחקתי מקצה הבור, פעם אחר פעם, ולא התפרקתי. ומגיע לי לחגוג את זה, באמת.

אבל בסדר, בשביל זה לא צריך יום מסוים.
אחגוג את עצמי מתישהו.

צום קל לכל הצמות, או שלפחות הצום ילך כמו שאתן רוצות, ואם אתן רוצות לכפר על משהו אז תסבלו עד כמה שנראה לכן הולם.

בשוך הסערה

לאן אתן הולכות כשאתן פצועות?
אני נשמתי עמוק, והלכתי לבדוק אם יש למשרד שלי דואר. הלכתי הרבה, לקחתי מעלית, בדקתי, הלכתי הרבה, לקחתי עוד מעלית. ומכיוון שהפלאפון שימש לפציעה, הוא נשאר על השולחן במשרד ואני יכולתי לנשום עמוק.

וזה לא הכי רלוונטי, מה קרה או איך, אבל הייתה אי הבנה והרגשתי מותקפת, ומכיוון שאני מרגישה ככה הרבה (שלא לדבר על כך שלאחרונה זה קצת מוצדק). וההליכה והנשימה העמוקה עזרו, ונרגעתי.

אתמול אחה"צ חתכתי ירקות, והסכין התהפכה לי כשלחצתי על גזר, ועשיתי שריטה עדינה על האצבע הלא מנומסת. אבל לא היה דם.

אתמול בערב לקחתי את הכלב לגינת כלבים ליד הבית, שהוא תמיד מושך אליה. לרוב אנחנו עומדים ליד הכניסה כמה שניות ואם אף אחד לא מתנפל בנבחות, נכנסים. הפעם היה שקט, ואנחנו נכנסנו ומישהי יצאה אז לא הספקתי להסיר את הרצועה מהברנש. כלב אחר ראה אותנו מקצה הגינה וזינק ותקף. אני משכתי את הכלב שלי ברצועה, וההוא רודף ותוקף. מזכירה שלפני כשבועיים-שלושה כלב אחר תקף את הכלבלב שלי, באמת שבלי התגרות, כך שתחושת הרדיפה כביכול... תחושת המותקפת.
הכלב המקסים שלי יצא בסדר גמור מהחוויה, אפילו לא הכי מבוהל. ליטפתי בכל מקום ולא ראיתי סימני רוק, שלא לדבר על דם. אדם נוסף שעזר להפריד בדק בשיניים לראות שלא ננשך. בזמן שאותו בחור מסביר לדוג ווקר שדווקא שהכלב שלו הוא התוקף (שכן הוא היה עסוק בבדיקה שהכלב שאיתו בסדר), אני הבנתי כבר שהכלב שלי בסדר אבל אני איכשהו הצלחתי להיכנס למהומה, וחטפתי שן של מישהו בברך. לא נשיכה per say, אבל כואב ומדמם. משכתי את הכלב מהגינה. הלכתי כמה מטרים ואז נשמתי עמוק, ודמיינתי את אישי נוזף בי שלא לקחתי פרטים. אז הסתובבתי ושאלתי ווידאתי ולקחתי מספר טלפון.

הלכתי לסיים את הטיול עם הכלב, בוכה כל הדרך. הפציעה לא הייתה חמורה. לא יודעת למה בכיתי כל כך הרבה. רציתי להתקשר לאישי, אבל לא רציתי להבהיל אותו, וידעתי שאבכה עוד יותר אם אשמע את הקול שלו. אז סימסתי שיכין את ערכת הפציעות, שהכלב הותקף ושהוא בסדר אבל שאני קצת מדממת. חזרנו הביתה, התיישבתי על קצה האמבט, הוא התיישב לידי על כסא וניקה עם אלכוהול, ושם יוד, ושם פלסטר גדול כזה (למרות שבבוקר שמתי פלסטר גדול וגם זה היה בסדר גמור) ואמר שיוודא שזריקת הטטנוס שלי בתוקף.*

ועכשיו אני מרגישה מותקפת, למרות שזה נבע בעיקר מתסכול ולא לחלוטין מכוון אלי, רק שזה לגמרי יצא אלי. וטקסטים תמיד קוראים בטון אחר ממה שהם נכתבו. שהרי זו הייתה הבעיה מלכתחילה. אז הרגשתי מותקפת. אבל נשמתי עמוק. הלכתי ברגל. השארתי את הפלאפון מאחוריי. ואחרי שחזרתי כתבתי, בהכי הרבה שלוות נפש שיכולתי לגייס, שאני מבינה שהוא קרא את הטקסט בטון מסוים, אבל אני כתבתי בחיוך. והרגשתי שקטה כי לא התנפלתי, כי לא בכיתי, כי לא כתבתי עד כמה שנפגעתי, ושאני מרגישה שמגיעה לי קצת יותר סבלנות ו-benefit of the doubt וקרדיט על חשבון כל החרא שאני מתמודדת איתו.

אבל הכי חשוב. הרגשתי שקטה.

*ספוילר - יש תועלת לפעם ההיא שחתכתי את עצמי עם סכין מטבח כשעשיתי סלט. עדיין בתוקף.

מחשבה חולפת שלא נאות לפרסם בשום מקום

כששאלו את אמא שלי למה היא התחתנה עם אבא שלי, הוא ענתה שהוא היה הראשון שהציע.

אם ישאלו אותי למה התחתנתי עם הבחור, אענה שכשאמא שלו שאלה אותו למתי ואיפה קבעו את הקולונוסקפיה, הוא ענה בנובמבר, ובטוסיק.

תעשי מה שאת רוצה / איך שבא לך

וואי וואי וואי וואי וואי וואי וואי.
מכירים משפטים מסוימים שמקפיצים לכם/ן את הפיוזים?
ואני לא מתכוונת לשימוש לא נכון בשלוש/שלושה, למרות שזה מתחבר יפה לעניין כי זה מאותו הבית, אצלי.

בבית ילדותי הקט, התגובה של אמא שלי לדברים שלא הייתה מרוצה מהם תמיד הייתה 'תעשי מה שאת רוצה'. עכשיו, זה לא נאמר בגרסה הבאה:

לאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלא.

זה נאמר אך ורק בגרסת הפאסיב אגרסיב של 'זה לא מוצא חן בעיני. ממש לא. תרגישי רע עם עצמך.'

והנה אני, תכף בת 35, וכל פעם שהבחור אומר לי משהו בגרסא הזו, אני מרגישה איך פיזית קופץ לי notification של - "לא מקובל עלי, את לא מתנהגת כמו שצריך, אני לא אוהב אותך אם לא תקשיבי לי ותעשי כרצוני."
שיהיה ברור שאני לא חושבת שהוא אומר את זה ככה. מקסימום קיטור קל, אבל לא יותר מזה. אבל הרפלקס הזה, הפטיש העדין בברך שגורם לה מיידית לקפוץ, זה רפלקס מוטמע בכזו עוצמה שלפתע, מים שקט וחסר גלים מתחיל פתאום צונאמי של רגשות. 

אגב, זה לא רק אמא שלי שהטמיעה לי כפתורים כאלה. גם האקס היה קורא בשמי במקום בכינוי כל פעם שהיה משהו רציני לדבר עליו או שהוא התעצבן, ולכן הבחור החליט לחזור על שמי כמה שיותר בהתחלה כדי שאפסיק להחוויר כשאשמע אותו. זה טיפה מתסכל, כשאת שומעת את השם שלך מפי מישהו אהוב ומקבלת את התחושה העליזה הזו של 'יש חיה טורפת כלשהי ברדיוס שלי שאני עדיין לא רואה, אבל תכף הולכת לזנק עלי ולקרוע מתוכי את כל האיברים הפנימיים, כולל התוספתן, שמיותר ממילא אז למה לא'.

את לא בסדר, תיאו!

ומאיפה כל זה הגיע? כי הבוקר אני במחשב, באה לספר משהו לבחור והוא מנמנם במיטה, ואני אומרת שאסגור את הדלת, והוא אומר שאין צורך. אני חוזרת על ההצעה, והוא אומר...

פאק. תיאו, באיזה גיל מפסיקים להאשים את ההורים?