השרביט החם: נהיגה

 בהשראה מכאן.

יש לי רישיון כבר כ-15 שנים, שזה יחסית מאוחר. כמו מרבית הדברים בחיי, לא עשיתי את הרישיון בשבעל עצמי. גרתי בקצה אחד של העיר והחבר שלי דאז גר בקצה השני, ובסופ"ש הדרך היחידה שלי להגיע אליו אחרי ארוחת שישי הייתה שיקפוץ לאסוף אותי או שאחכה שאחי ואשתו יסעו הביתה ויקפיצו אותי בדרך. ערב אחד הוא היה צריך לאסוף אותי וקצת קיטר, או אפילו לא אבל בכל מקרה אני הרגשתי לא נעים (זה צריך להיות על המצבה שלי) והופה, הוא המליץ לי על מורה הנהיגה שלו ויצאתי לדרך. למדתי על ידני, ואני בקושי זוכרת משהו, אבל התחברתי לזה מיידית. אף אחד במשפחה לא ידע שהתחלתי ללמוד, וגילו רק כששאלתי מי במשפחה עבר טסט ראשון, ואז הרמתי יד. זה היה המקרה הראשון שהרגשתי שהתעליתי על האחים שלי, שכן רק אבי, הנהג המדופלם של המשפחה, עבר בטסט ראשון, והוא נוהג בערך מגיל 12 (ת"א הישנה).

אני מאוד אוהבת לנהוג (בין-עירוני). המוח עובר לטייס אוטומטי ואפשר לברוח מהכל. אני יכולה לנהוג במשך שעות, ואכן בפעם האחרונה שהיינו בחו"ל אני נהגתי 90% מהזמן. בחו"ל זה בכלל תענוג, אם כי בנהיגה עירונית אני הרבה יותר לחוצה ועצבנית. בבית, לעומת זאת, אני נוהגת די מעט - הדרך לעבודה וחזרה היא יותר פקקים מכביש ואני משתגעת מצורת הנהיגה של אחרים ומגיעה הביתה עם סכין בין השיניים ולחץ דם בשמיים, אז ויתרתי על התענוג. בנהיגות של סידורים למיניהם בן הזוג בדרך כלל נוהג, ובכלל כשאנחנו ביחד בארץ אני אנהג רק אם מדובר בנהיגה בחושך ו/או במקומות שהוא לא מכיר, כי הראייה שלו לא להיט ובחושך בכלל עדיף לא להסתבך.

אצל ההורים שלי, לעומת זאת, אבא שלי הוא הנהג. אין מה לדבר. שתי סיבות עיקריות - אמא שלי פוחדת לנהוג בין עירוני בגלל המהירות, ולא עושה את זה בכלל. לא חושבת שהיא אי פעם עשתה את זה. כמו כן, אבא שלי הוא קוץ ביקורתי ובמעט הפעמים שהייתה נוהגת איתו בתוך העיר, הוא רק היה מבקר את הנהיגה שלה. והיא, שגם ככה לחוצה ועצבנית, החליטה לוותר על התענוג, אז הוא הנהג הקבוע בכל. כשהיא פוגשת חברות מחוץ לעיר, הוא מסיע אותה, שורף כמה שעות ואז לוקח אותה בחזרה. כשהיא רוצה לראות תערוכה, כשיש לה סידורים... הכבוד לנהיגה של אבא שלי בא לידי ביטוי גם ברכבים שלו, שהיינו מכנים באהבה "הפילגש". כשעוד יכל לעמוד יציב על שתי רגליים, היה מעביר שבתות בבוקר בלשטוף את הרכב ואז לייבש, לעשות לה וקס, סידורים ותיקונים קטנים, סיפור אהבה אמיתי. בגלל זה גם כל הנהגים הצעירים היו מתעללים באוטו של אמא. את האוטו של אמא היה אפשר לכסח אבל האוטו של אבא היה סיפור אהבה שאין כמוהו. זה גם הוביל לכך שכשהורים נסעו לחו"ל, ובשלב זה או אחר היו תאונות עם הרכב של אבא (אחי האמצעי עם משאית שהורידה מראה צדדית, אני, בתאונה הראשונה שלי, באמצע הלילה, עם מכונית משטרה וגירוד לאורך כל הרכב שאבא שלי שמע דרך הדיבורת...), היה מדובר בחשש הכי גדול שאי פעם היה לנהג הצעיר. לשם שינוי, אבא שלי היה מגיב באבירות ואומר "העיקר שאתם בסדר", אבל היה כאב אמיתי בעיניים.

אבל אל תדאגו, כי עכשיו תוכלו לשמוע איזה בן זונה הוא. בנסיעה האחרונה לחו"ל בפורמט משפחתי, לצרפת (שגם אז היה חסר כי אחי הבכור החליט שלא מתאים לו טיול שלם איתנו בגיל 23, והצטרף רק בפריז), נדפקנו עם מכונית ההשכרה וקיבלנו רכב ידני. אבא שלי אמנם נוהג מגיל 0 וידע בזמנו על ידני, אבל בגלל הנכות הרישיון שלו תקף רק לאוטומט, וכשחברת ההשכרה בצרפת אמרה 'זה מה יש', זה אמר שרק אחי האמצעי יוכל לנהוג (טכנית אבא שלי היה יכול לנהוג, אבל בגלל הביטוח לא רצו להסתכן). עכשיו, הברנש היה בן 21 בשלב הזה, ולדעתי על תרופות שהיו מאריכות מאוד את שעות השינה שלו. אבא שלי היה מתחרפן מזה שהוא קם מאוחר ושכולנו תלויים בו לנהוג, וכנראה גם איבד את העשתונות כי נלקח ממנו הכוח העיקרי שלו בטיול הזה והוא, כמו כולנו, היה תלוי במישהו אחר.

נקודה למחשבה - אולי זו חלק מהסיבה שכולנו כל כך נבהלנו מהרצון לקחת לו את הרישיון?

בכל מקרה, אני לא זוכרת את הנסיבות המדויקות אבל הוא היה על הקצה, ויום אחד בעודנו ברכב הוא התחיל לצרוח כמו מטורף ואיים להעיף את אחי מהבית, צורח וצווח שברגע שחוזרים לבית הוא זורק אותו ובלה בלה בלה. אחי לא היה במצב הנפשי הכי טוב ואבא שלי ידע את זה. באותו הרגע, אני בת ה-14 השבתי ביבבות שאם אח שלי יוצא מהבית, אני הולכת איתו ויצאתי מהרכב. בסוף הטיול אבא שלי לקח את כולנו למסע קניות כפיצוי. עאלק. בסופו של דבר אחי עזב את הבית רק 6 שנים אח"כ, אבל כמו שאמרתי, זה היה הטיול המשפחתי האחרון.

עדכוני סטאטוס

 ובכן, לאט לאט מחזל"שים.

בראשון עבדתי מהבית ושאר השבוע מהמשרד. הבוס, שאשתו עברה ניתוח להחלפת משהו בברך, עבד משבוע לפני כן מהבית, ואז ראשון-שני, ואז יצא לחופשת מחלה עד סוף החודש. גיליתי שבמהלך היעדרי הבוסית מיידית מינתה מישהי שתעזור לו (מבלי להגיד לה) ומכיוון שהמישהי הזו יושבת לצידי ומודעת למה שקורה, אירע מצב שהוא הגיע בבוקר שטסתי ומיד פנה אליה, עוד לפני שהניח את התיק, כדי להגיד לה שהוא מבין שהיא תעזור לו והנה רשימת נושאים שצריך לטפל בהם.

הגברת, שהיא מנהלת בפני עצמה עם עבודה משלה ומאמינה בלב שלם שהוא סתם מגלגל עלי דברים, השיבה לו שאם הוא רואה שהוא לא עומד בלו"ז אז היא תשמח להשלים דברים אבל היא מציעה שהיא יתחיל בעצמו והיא תעזור במה שאפשר. בתיאוריה זה מאוד משעשע, בפרקטיקה המשימה פשוט התגלגלה לעובדת שלה והיא עזרה לו בהשלמת החומרים (והיא דאגה לעדכן אותי בנושא ביום שחזרתי למשרד, אם כי רק שלשום קיבלתי את התמונה המלאה מצד הגורם נוסף). בכל מקרה, את העבודה המשותפת שלי עם הבוס אני עושה כרגע בשקט שלי וכמובן שהבוסית כל הזמן מוסיפה דברים מצידה, אבל אני עובדת בשקט שלי והדבקתי את הפער, והכל בסדר. הניתוח היה על ברך אחת אחרי שהיא עברה ניתוח זהה על הברך השנייה לפני מספר שנים, ותהליך ההתאוששות היה כל כך כואב עבורה שהיא דחתה את הניתוח עד הרגע האחרון, ועכשיו הליך ההתאוששות זהה. ניסיתי בעדינות לרמוז לו שאולי כדאי לנסות פתרונות פחות חוקיים בתחום שיכוך הכאבים, וחטפתי כזה ייבוש כשהוא הזכיר לי שדיברנו על כך שהיא משתמשת בשמן קנאביס כבר זמן מה. בכל מקרה, נקווה להחלמה מהירה עבור שניהם.

ביום שלישי הייתה לי בדיקת שקיפות עורפית ראשונה, עם תוצאות טובות - בבדיקה מודדים אחוז נוזל מסוים שנמצא בעורף של התינוק, וצריך לבדוק את זה עד סוף השבוע ה-13 כי אח"כ זה הופך להיות לא רלוונטי. לפי כמות הנוזל (שמודדים בס"מ לפי אלטרסאונד בטני - הראשון שלי!!!) מחשבים סטטיסטית את הסיכוי שלעובר תהיה תסמונת דאון. אז הסיכוי שלאשה בגילי יהיה תינוק עם תסמונת דאון הוא 1:254, ואילו הסיכוי שלאשה בגילי *לאור כמות הנוזל שנמדדה* יהיה תינוק עם תסמונת דאון הוא 1:994. אז אם הייתי סומכת על הסטטיסטיקה, החיים היו תותים. הבדיקה הבאה היא עוד שבועיים, סקירת מערכות מוקדמת כדי לוודא שהאיברים הפנימיים שם גדלים כמו שצריך, ואז כבר צפויה להיות תמונה תלת מימדית, ששנינו מאוד מחכים לה. זה קצת כמו להיות בלש, וכל הזמן לחכות לרמזים לגבי מה שנמצא שם בפנים. בכל מקרה, כיום אני בגבול בין סוף השליש הראשון לתחילת השליש השני, ועם זה הסיכויים להפלה ירדו משמעותית, אז אני מחכה בנשימה עצורה וקצת דואגת מכל פאנג כאב קטן, אבל ננשום עמוק ונדבר יפה וגם את זה נעבור.

בחזית המשפחה, חפרתי לכן לפני כמה חודשים (ובפוסט הקודם) לגבי שאבא שלי הלך לרופאה גריאטרית כי אמא שלי סחבה אתו כי חששה שהוא מדוכא, והוא התחיל לעבור כל מיני דברים פיזיים של זיקנה. אבל הוא כעס שהוא שם, והרופאה ניסתה לדבר איתו והחליטה שהוא לא הכי נמצא במנטלי, ואחרי פגישה של כרבע שעה המליצה לשלול לו את הרישיון. עכשיו, במכתב ההוא (שהיה אמור להישלח למשרד התחבורה), היא כתבה שהדרך היחידה להימנע מזה היא ללכת למרכז הגריאטרי בבלינסון כדי לעבור בדיקות מקיפות ושהם יקבעו שהוא כשיר. אז כמובן שאחרי הפגישה ההיא כל המשפחה נכנסה לסטרס, בגלל שהנהיגה זו העצמאות הכי גדולה שלו, זה משהו שהוא עושה כבר למעלה מ-60 שנה, ולא לוקחים ככה רישיון לנכה, קיבינימט! וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על העובדה שאמא שלי לא נוהגת מחוץ לעיר ולכן, אם הוא לא נוהג, העולם שלהם עוד יותר מצטמצם. בכל מקרה, היינו בסרטים, הם הלכו לבילינסון פעמיים-שלוש ובחנו אותו בכל מיני דרכים והיו פגישות והיה אפילו טסט כדי לראות איך הוא נוהג, והוא יצא עם המלצה שהכל בסדר ותעזבו את הבנאדם בשקט. בו-זמנית, גם הוא וגם אמא שלי התחילו להפנים שבכל זאת הוא בן 78, ואפילו אביו ויתר על הרישיון בגיל 80, כך שאי אפשר לומר שזה לא מבשיל. בכל מקרה, זה היה לפני כחצי שנה, ונרגענו. שלשום פתאום ההורים מקבלים מכתב שעוד שבועיים שוללים לו את הרישיון, בהתאם למכתב הראשון. מה לגבי בלינסון? מה לגבי ההמלצות המלומדות? שאלה טובה. אז כולנו נלחצנו מחדש, ועכשיו יש גם עו"ד בתמונה ויהיה צו מניעה ומגוון עניינים, ונראה מה קורה. צער גידול הורים. זה פשוט לקחת לו מהדברים המעטים שהוא עוד נהנה מהם.

בכל מקרה, זה כנראה יקדים את מועד הבשורה להורים. רציתי לחכות עד שיהיה תמונה תלת מימדית כדי שאוכל לשים במסגרת ולתת להם בתור הבשורה, אבל נסתדר עם אולטרסאונד. אולי שבוע הבא.

באפיק אחר לחלוטין, נפגשתי אתמול עם חברה מעבודה קודמת. עבדנו באותו משרד 6 שנים, היינו יוצאות הרבה כחבורה וחוץ מזה בנפרד היינו הולכות ביחד לשוק פעם בשבוע ואז יושבות בבית קפה, עם מקום קבוע ומנות קבועות ובדיחות קבועות, ומכיוון ששתינו מתולתלות גם היו חושבים שאנחנו אחיות. יחד עם זאת, החומות הרגשיות שלה תמיד היו בשמיים, והשיחות נותרו ברמה מסוימת. אחרי שעזבתי את העבודה והעיר, הקשר כמובן התרופף ולמרות שהיה לי חבל, זה גם היה לי די מובן מאליו שיקרה. חברה אחת מחבורת הבנות הייתה מעדכנת אותי מדי פעם, וכך למדתי על משברים של אותה חברה, על שינויים במקום העבודה ודרמות נפשיות, ותקופה באמת קשה. לא ידעתי איך לגשת לזה, ולכן מדי פעם הייתי שולחת לה בדיחות, אבל השיחות לא היו רגשיות. ב-8 השנים מאז שעזבתי, נפגשנו אולי פעמיים-שלוש, ובאמת מהן היא אכן סיפרה לי שהתחילה ללכת לטיפול ואני כמובן מאוד פרגנתי. הגישה שלי לבריאות נפשית תמיד הייתה יוצאת דופן בסביבתי בגלל שאני בנאדם שסובל מדיכאון וחרדות ואני די פתוחה בנושא, ולכן אמרתי לה שהיא מוזמנת לדבר איתי בנושא, ששום דבר שהיא תגיד לא יפחיד אותי ואני לא אשפוט אותה. יש חוסר איזון כימיקלי בראש וצריך לטפל בו, וזה טוב לדבר עם אנשים. ועדיין, כמובן שאחרי הפגישה ההיא שום לא דיברנו. החברה המשותפת המשיכה לעדכן בדרמות, כולל הגעה לתחתית של התחתית, אבל ידעתי שאני לא אמורה לדעת, אז לא עשיתי עם זה משהו. 

בכל מקרה, אחרי שבן הזוג פרסם בקשה להמלצות לגבי הנסיעה שלנו, היא יצרה איתי קשר ב-WhatsApp ומשם השיחה התגלגלה לקביעת מפגש. הוא נדחה פעם אחת בגללה ופעם אחת בגללי, ובסוף נפגשנו אתמול. כאמור, השיחה זרמה, ודיברנו על שטויות כמו שרק אנחנו יודעות. נזכרתי שכשהגעתי להתראיין בעבודה ההיא, עוד לפני שנות העשרה של ה-2000, היא דיברה איתי באנגלית כדי לוודא את הרמה, והיא דיברה על ספורט ואני דיברתי על סדרות וסרטים וחשבתי לעצמי שאין לנו שום דבר במשותף... בכל מקרה, אחרי שיחה של שעה וחצי על זוטות, היא שאלה אותי כמה אני יודעת מהחברה המשותפת שלנו על המצב שלב, ואני כמובן שמרתי לעצמי. היא עדכנה מאוד בכלליות לגבי התקופה הקשה, ועדכנה שהיא אובחנה כחולה בדיכאון קליני, ואני הושטתי לה יד ולחצתי אותה ואמרתי "ברוכה הבאה!". אמרתי לה איזה תרופות אני לוקחת, הסברתי שבראייתי זה משהו קבוע ומשהו פשוט דפוק בראש שלי, אבל היא עדיין מקווה שזו אפיזודה חולפת. בכל מקרה, נשמע שהמטפלת שלה עושה לה טוב, ועוזרת לה לקבל את הקונספט של תקופות טובות יותר ורעות יותר, והיא גם עשתה שינויים בחייה לשפר את העניינים... אני גם מקווה שעזר לה שהיא יכולה לדבר איתי על זה בלי דרמות גדולות. אחרי הבשורה הזו, היא ביקשה לספר לי בשורה גדולה אחרת שמעטים מאוד יודעים. כמובן נשבעתי לסודיות, ואז גיליתי שהיא בתהליכי IVF. כאן כבר יכולתי לגמול לה בסוד לשמור בתמורה, וישבנו ודיברנו במשך שעה על כל חוויית ה-IVF והשינויים הרגשיים שהיא מייצרת. לדוגמה - הרבה נשים נמנעות מללכת לרופא נשים ונורא מתביישות ולא נעים להן. אבל בתהליך ה-IVF מגיע מצב שנעשה אולטרסאונד וגינלי על בסיס פעם-פעמיים-שלוש פעמים בשבוע, וזה הופך להיות דבר כל כך מכני ואוטומטי שעושים את זה בצורה מנותקת ומובנת מאליו, כמו ביקור במוסך. היה נחמד לחלוק את החווייה ככה, בלי סודות ועם התרשמות הדדית והתחושה ההזויה הזו שכל מה שראית באיזה סרט אמריקאי מגוחך פתאום מתגשם בחייך. בכל מקרה, סיימנו את המפגש בחיבוק חם, ואמרתי לה שתדבר איתי מתי שהיא רק רוצה, שאני מבינה ומכירה את שני הנושאים מדם ליבי ושאני פה בשבילה. בכל מקרה, אשתדל להיות איתה יותר בקשר, אם כי אני לא בטוחה איך.

וזהו, חפרתי מספיק להפעם. שיהיה סופ"ש נעים, יקירותיי.

השיבה מהולנד

 ובכן, שבתי.

אני חושבת שככל שיעברו הימים משובי, כך שהחווייה תצבע יותר בטינט הנוסטלגי והאוהב, ולכן אני מנסה לכתוב לכם את זה ביום שלישי, כשאני עוד נאחזת בזרזיפי המציאות וטרם עברתי כמה פעמים על התמונות. מצד שני, אני עדיין בהיי של חו"ל. לדוגמה, אתמול ראיתי רוכב אופניים ברוטשילד על נתיב הולכי הרגל, ולמרות שבעבר זה היה מעורר בי זעם רצחני, הפעם המשכתי ללכת בלבביות.

כמו כן, הבוקר טיילתי עם הכלבונת ומרחוק הרחתי דיר של עזים, וזה הזכיר לי בחיוך את הריח של חלקים כפריים מסוימים בהולנד. על כך נאמר - אם את מריחה חרא ומחייכת, אין ספק שאת מסטולה ממשהו.

ככל שיעבור הזמן, אני אשכח את הקשיים והתסכול והבלבול העצמי, ומה שאני אזכור יהיה הקשר הזוגי שהיה מאוד חיובי בימים האלו, השלווה שאיזנה את הפאניקה בשנייה ששמעתי את הטייס מדבר הולנדית והגוף שלי הגיב לשפה כמו לחזור לסוג של בית, העובדה שלמרות שישנו 8-9 שעות כל לילה תמיד נראיתי עייפה בתמונות (כמו כל חו"ל) והעובדה שכמו כל דבר בחיים, ככל שחוזרים על פעולה מסוימת ומתרגלים אותה, נעשים יותר יעילים בה.

נורא תסכל אותי שאני לא מאושרת בשנייה שנחתתי. כאילו כל נסיעה לחו"ל אמורה להיות מגוון כימיקליים ייעודיים למוח שמאפשרים לי לעוף על ענן מהשנייה שנחתתי ועד לרגע שאני מתעופפת חזרה. אבל במציאות זה לא ככה וזה נורא הפריע לי. בעוד בפעמים הקודמות הייתי אומרת לבן הזוג שאולי נפסיק לטוס וזה דורש יותר מדי ולא נותן מספיק חזרה וכאלה, הפעם אמפי היקרה עזרה לי להפנים בהתכתבויות שחו"ל הוא לא פתרון פלא לכלום, ואני עדיין טסה עם עצמי ואם אני לא בנאדם שנמצא באופוריה תמידית בארץ, לא סביר שאמצא אותה לפתע במקום זר. יחד עם זאת, הטיול היה פחות קשה ברמה הרגשית מטיולים קודמים. הרמה הזוגית הייתה טובה יותר, ידענו לדבר את הפחדים לפני כן ועבדנו הרבה על תיאום הציפיות, אני הייתי קצת יותר סבלנית כלפיו והוא יותר סבלני כשלא הייתי, והייתה זרימה זוגית יותר טובה.

5 לילות באמסטרדם, 4 לילות בכפר ולילה אחד בסכיפהול לקראת הטיסה. אמסטרדם מגניבה וקטעים וכו', אבל בהתחשב העובדה שזו פעם שלישית שלי, מבחינתי היא די מיצתה את עצמה ואין ספק שהגעתי לסוף הביקור שם מוכנה לחלוטין לראות משהו חדש. עדיין היה מרענן להגיע עם בן הזוג, שלא ביקר בה בכלל, ולהכיר לו את התעלות והבניינים הנמוכים והחלונות העצומים והוווים בגג כל מבנה וענני הגראס ותרבות הסמים הרגועה והמקבלת והספייס קוקיז שנמכרים בכל מכולת עם פירוט מדויק של רמת העוצמה. לא הספקנו להזמין כרטיסים מראש במוזיאון אנה פרנק, אז החלטתי שכפיצוי נשאף להגיע לאנדרטה לזכר נרצחי אושוויץ ולרובע היהודי. אחרי שחצנו את הגשר הדק ופנינו, הגענו במקרה לרחוב עם תעלה, כאשר משמאלנו בניינים, מימינינו התעלה ומולה עוד בתים, ועל לוחות קטנים לצד התעלה, בדיוק מול הבתים במספרים תואמים, היו כתובים שמותיהם של יהודים שגרו שם ונרצחו במהלך השואה. כ-200 משפחות, ואתם הולכים ממול ורואים את מספר הבית ואז מורידים את הראש ורואים שם, שם משפחה, גיל, התאריך בו הבנאדם מת ומיקום (אושוויץ, סוביבור, מחנות נוספים, אמסטרדם). ובלי שליטה, נרקם סיפור די ברור - מבינים כמה אנשים היו במשפחה, מי כנראה היו אחים בוגרים, זוג מבוגר שהאישה נרצחה עוד באמסטרדם והבעל מת שנה ומשהו אחר כך באושוויץ... והנה הבתים שלהם, מולכם, עומדים שם כאילו כלום לא קרה. אחרי הרחוב הזה, הגענו ללא תכנון ל-National Holocaust Monument, שמכילה רשימה של מעל 100,000 שמות, שוב כל אחד בפלאק נפרד, שנרצחו בשואה (יהודים, צוענים ועוד עם שלא הבנתי). בן הזוג הלך לחפש את שם המשפחה הקודם שלו ומצא שמות שזהים לקרובי משפחה. כלומר, מן הסתם זה לא הם, אבל זה השפיע מהותית עליו.

בסופו של דבר דווקא אנדרטת אושוויץ הייתה שנכחת בקלות מול החוויות הללו, אבל זה ללא ספק היה הרבה יותר משמעותי עבורי מהביקור בזמנו בבית של אנה פרנק.

ובכן, סיימתי את החלק המבאס הזה והפסקתי לכתוב כי זו פעם ראשונה שלי בחו"ל אחרי שנתיים ואני רק כותבת לכן שואה. 

אמסטרדם הייתה מה שהיא, פחות כוס התה שלי אבל התעלות מקסימות, שוק אלברט קויפף קסם לי יותר מפעמים קודמות וכנראה בגלל ההיריון, קפאתי מקור בוונדלפארק בצורה כמעט בלתי נשלטת. הבלומנמרקט נהדר, רובע החלונות האדומים מזעזע כתמיד, שכונות ג'ורדן ו-De Pijp הן סופר מגניבות ומעניינות, והאוכל הכי טעים ששם היה צ'יפס (Manikin Pis), מין פוקה בול וויאטנמי (ב-Foodhallen) ושטרופוופל חם ביום קפוא באלברטקויפף מרקט.

אחרי 5 לילות באמסטרדם לקחנו רכב (אני נהגתי רוב הזמן כי בן הזוג הרגיש חוסר ביטחון) והדרמנו לאזור שעדיין נחשב צפון הולנד, ל-B&B באיזה כפר קטן. ככלל, ממה שראינו, מרבית הכפרים הולנד בנויים על אותו שטנצ - מצאנו נחל, סללנו בצד אחד כביש, בצד שני בתים, ולצד הכביש הוספנו עוד שורת בתים. וזהו. כל הכפר לאורך עם בית מימין ובית משמאל, ומעבר להם שטחי מרעה עד גבול העין. והולנד שטוחה, אז רואים רחוק רחוק רחוק. מלא ברווזים, זכר ונקבה, והכלבים חמודים אבל מתרחקים מזרים ואין מה לדבר על ללטף אותם. הפרות והכבשים רועות מרחוק ואין דרך להגיע ללטף אותם, אבל גם הן נוטות להסתכל עליך במבט של 'מהההה את רוצה מהחיים שלי?'. האמת שהכפר היה נפלא, אני חושבת שהמרחק המנטלי בין החיים ועבודה בעיר לבין הכפר ההולנדי היו יותר מה שחיפשתי בשביל הרגשת השונות. כמו כן, בעלת ה-B&B הייתה מכינה לנו ארוחת בוקר כל יום עם פירות חתוכים, גבינות, לחמים, מיץ תפוזים סחוט טרי וגרנולה מעשה ידיה... אנסה לכלול לכן תמונות של זה. בבוקר הראשון השארתי לה פתק שהיה מצוין, בבוקר השני כתבתי בהולנדית (באמצעות גוגל) שהייתי רוצה להישאר לאכול שם כל היום, ואז היא כבר השיבה שהיא מאוד נהנית מהפתקים. בסוף גילינו שהיא הכניסה את כולם לספר האורחים, אז כתבנו גם פה, וגם השארנו פתק אוהב עם שקית ביסלי-במבה שהבאנו מראש לתת למארח כלשהו ובקבוק יין ישראלי. לבן הזוג נשברה מתישהו כוס והוא הרגיש נורא אשם והיא הגיבה הכי מתוקה שיש, אז בין זה לבין הפינוקים, היינו ממש אסירי תודה.

אני לא חושבת שאת מישהו מאיתנו פינקו ככה, אפילו אם זה נשמע לכם מעט. ובכלל, אנחנו תיירים נורא חמודים ותמיד מקפידים לסדר את המיטה בחדר ולוודא שהשארנו אחרי נקי ומסודר.

בדיקות PCR בארץ כבר לא היו נחוצות כי הולנד הורידה אותנו ממדינה מאוד מסוכנת למדינה מסוכנת כשבוע וחצי לפני כן, אבל היה צריך להיבדק שם ושום בארץ. שוב בארץ זה פשוט - מזמינים מראש, מקבלים ברקודים וזה מתוקתק. אבל שם... ביקשתי מבן הזוג לטפל מזה בראש אבל לא יצא, והוא כל פעם חשב שאולי נחזור במיוחד לאמסטרדם בשביל זה. כשהבנתי שהנושא יתקע ככה, התחלתי לברר וגיליתי שיש בעיירה ליד הכפר, ושרק צריך להירשם באתר. אבל באתר, הוא לא הסכים לקבל מספר טלפון לא חשוב איך כתבתי אותו. המספר הישראלי, הסים ההולנדי שקנינו שם, עם קידומת 972, כלום. בלית ברירה נסענו למקום עצמו, שם היה בחור צעיר וחסר תועלת שרק חזר ואמר שאשלח מייל למרכז הכללי ויחזרו אלי מתישהו. למזלי, עיכבתי מישהו מלהגיע לתור שלו אז הייתה לאותו אדם מוטיבציה לעזור לי, ובעזרתו גיליתי שהשורה הארורה לא משתפת פעולה כי צריך לשים + לפני הקידומת... בסוף רשמתי את מספר הטלפון של ה-B&B וקיבלנו את התוצאות כ-18 שעות אחרי הבדיקה ישירות למייל. גם בבדיקה הזו וגם בבדיקה בארץ יצאנו שליליים (ככה אנחנו, מלידה). היו קצת מצחיקים בקטע של הקורונה... מצד אחד צריך קוד QR (מופיע על תעודת החיסונים שמקבלים ממשרד הבריאות במייל) כדי לשבת בבתי קפה, מסעדות ולהיכנס למוזיאונים וכנסיות. מצד שני, כשלא הצליחו לקרוא את הברקוד, מרבית הגורמים לא לקחו את זה יותר מדי ברצינות והספיק להם שראו שכתוב על הנייר פייזר. כמו כן, בזמן שהיינו שם השתיתו עאלק סגר חלקי. בן הזוג חזר ואמר לי שהולכים לעשות סגר ולא הבין למה אני מחווירה ונעשית מתוסכלת, וחזרתי והסברתי לו שסגר בעברית וסגר של אירופאים זה שמיים וארץ... בכל מקרה, בסופו של דבר הם החליטו על סגר חלקי, שמבחינת השפעה עלינו אומר שסוגרים בתי קפה, מסעדות וחנויות לא חיוניות ב-8 בערב. עכשיו, מצד אחד אנחנו גם ככה לא חיות לילה, ומצד שני, מחשיך שם לפני השעה 5, כך שכל דבר שתרצו להספיק לעשות באווירת ערב יכול לקרות ב-4 השעות האלה. עלינו זה לא ממש השפיע. מצד שני, חובת מסכות יש אך ורק בתחבורה הציבורית - במוזיאונים, כנסיות וכל מקום אחר, אין חובה ואין הקפדה. אנחנו כמובן עטינו מסכה בכל מקום סגור, ולפעמים גם בחוץ אם נעשה צפוף מדי. לא מזיק שקר בחוץ ורוצים לחמם את הפרצוף. מסכות רגילות בחו"ל, מסכות KN95 במטוס, והשתגעתי מישראלים בהלוך ובחזור שכל הזמן הורידו או היו עם חצי או סתם על הסנטר ובפנאן... בהלוך הייתי היסטרית ברמה שכל פעם שבן הזוג הזיז את המסכה מהפנים קצת השתגעתי, אבל בחזור גם עם זה הפסקתי, אם כי לא שתיתי ולא אכלתי וישבתי עם המסכה על הפרצוף בקבוע בשתי הטיסות. והמסכות האלה מכאיבות באוזניייייים.

טוב, חפרתי כאן די הרבה אז נעצור באירוע האחרון שהתחבר לחו"ל ונמשיך ביום אחר - לפני הטיסה עשיתי בדיקות NIPT. אני כותבת הכל במייל ואז מפרסמת דרך הפלאפון אז לא נראה לי שאספיק לשים קישור, אבל כדאי לכן לקרוא על זה. בשורה התחתונה, מגיעים למטען הגנטי של התינוק דרך הדם של האם ועושים מדגם סטטיסטי לגבי מגוון בעיות כרומוזומיות שעלולות להתרחש. עשיתי בחמישי, טסנו ברביעי, לא קיבלתי כלום למייל, שלחתי מייל ברביעי אחר שבועיים ולא קיבלתי תשובה, התקשרתי בשישי ולא קיבלתי תשובה... אבל בשבת נחתנו ובראשון ב-9 בבוקר כבר הייתי איתם בטלפון. מסתבר שניסו להשיג אותי פעם אחת טלפונית (אבל החלפתי לסים זר יומיים לפני כן) ונטשו את הנושא... אבל התוצאות היו ברמת סיכון נמוכה מאוד, וכל כך שמחתי מההקלה שלא הורדתי לאף אחד את הראש. כמו כן, בראי הסטטיסטיקה והכרומוזומים ובשיעור ודאות של 99%... אני סוחבת בת. 😊

לקראת נסיעה (דרמה בעבודה)

 

העולם מרגיש לי כולו על קוצים.

יתכן שאלה רק הקוצים הספציפיים שלי, שאני שולפת במענה לאיזה איום, מדומיין או אחר. כל כותרת מרגישה יותר אגרסיבית, יותר זועמת... יותר אנשים נדקרים, יותר תאונות, האקלים בקאנטים ומלכת אנגליה לא מרגישה טוב וגרטה אומרת שהכל כישלון והתקציב עבר אבל אין אחדות וכל מה שהאופוזיציה זועקת עכשיו זה מה שהאופוזיציה ההיא זעקה פעם והכל הד של עצמו.

ביום חמישי הרמתי את הקול על הבוס. אנחנו נעים בנתיב התנגשות כבר זמן מה, הוא בשנות ה-60 לחייו והעבודה לא מעניינת אותו והוא מגיע מאוחר בגלל טיפולי שיניים ויוצא מוקדם בגלל בייביסיטר וכל תפוקה שלי שנשלחת אליו נשלחת עם הערות שהוא אפילו לא טורח להטמיע, ולמרות שאני חוזרת ואומרת לו שעמוס לי, למרות שפעם היינו עובדים זה לצד זאת, עכשיו איכשהו שנינו גורפים מים והוא גורף את כל החלק שלו אלי.

אז בשלב מסוים, אחרי שאני הגעתי מאוחר בגלל אותה בדיקת NIPT, אחרי שהוא היה במשרד שעתיים יותר ממני וכרגיל הניב חצי מהתפוקה שלי, ולא קרא מיילים ששלחתי לו והתעלם מהערות שלי... בשלב מסוים אני חוזרת על הערה שהוא פספס והוא, שלא בא לו לעבוד יותר, אומר לי "את יכולה לעשות את זה? אני עייף מהחומרים האלה כבר."

עכשיו, אם זה היה רק זה. אם הוא לא היה אומר את זה, כרגיל, אחרי שחידדתי בפניו במהלך השבוע יותר מפעם אחת שאני נמצאת תחת עומס עצום בנושא אחר שרק אני עושה; אם הוא לא היה אומר את זה אחרי כמות פעמים באמת בלתי נספרת שאני עשיתי 90% מהעבודה בזמן שאני שומעת אותו בשיחות טלפון אישיות בחדר ליד; אם הוא היה אומר את זה בכל שבוע אחר, ולא בשבוע שאני עובדת קשה והוא אומר לי שהלך לדואר לאסוף משהו וניצל את ההזדמנות לחפש איזה מחברת שהיה אמור לקבל במתנה בתאי דואר אחרים, אחרי שכולם חוץ ממנו קיבלו...; אם שבוע שעבר לא הייתי מזכירה להם שאני יוצאת לחופש שבוע אח"כ (למרות שזה היה ביומנים של כולנו מתחילת חודש שעבר) והוא לא היה נזכר בהזדמנות ההיא שזה בדיוק התאריך שאשתו עוברת ניתוח...

אבל הוא אמר את זה מתי שאמר, וזכה להרמת קול ולמשפט: "אתה עייף? אני עושה את העבודה שלי, שלך, ומרכזת נושא נפרד לחלוטין. אז אם אתה עייף, מה אני אגיד?". שאלתי אח"כ מישהי שיושבת במשרד ליד אם צעקתי ממש או רק הרמתי את הקול. כך שאוכל לרשום לעצמי לפרוטוקול. היא אגב, אומרת שהוא מותח את הגבולות איתי כבר מלא זמן, וכל פעם אני אומרת שאני לא מספיקה ואני עמוסה והתשובה שלו היא "טוב, תראי אם תספיקי, ואם לא...". 

אז הרמתי את הקול. ואז בכל זאת עשיתי את מה שלא היה לו כוח - אחר כך הוא גם אמר שלא הבין אותי, מכיוון שאת המשימה עשיתי ממילא וכעת הוא רק נדרש להעתיק/להדביק, וגם את זה לא עושה... לא חשוב. סיימתי את כל העבודה שהייתה ויצאתי.

היום הוא עובד מהבית, וזה אמנם כביכול במסגרת ה"פעם בשבועיים" שלו, רק שבהמשך השבוע הניתוח ואז הוא ימשיך "לעבוד" מהבית. ותגידו שזה לא ענייני ולא בעיה שלי, כי אני לא אהיה פה, ואתן צודקות. אבל אם אתן מכירות אותי, אתן יודעות שאני מרגישה רע על כך שהרמתי את הקול ופגעתי בו.

מהצד השני, לפני כשבועיים גיליתי שה-NIPT יהיה בחמישי בבוקר, והחלטתי לספר לבוסית על המצב כדי שתדע למה אני צריכה להיעדר מהעבודה. ממש ברפלקס של רגע. ובאותה זריזות היא עברה משמחה עבורי, לאזהרה שזה נורא נורא נורא מוקדם ושאני לא אספר לאף אחד ושום דבר ולא הייתי צריכה לספר גם לה, ועדיף לא לספר, וכמה שזה מוקדם וכמה שלא לדבר על זה, וברקע תהיתי אם יש אזהרה יותר ברורה שבהיבט של משאבי אנוש בכלל עדיף לי שלא ידעו. חזרתי והדגשתי שבתור מי שאני, חשוב לי להיות כנה איתה ושאני לא רוצה להתחיל לשקר ולהגיד שלא הרגשתי טוב, אבל היא חזרה והתעקשה... בכל מקרה, יצאתי מהשיחה עם טעם מאוד מר. כרגיל מרגישה שאני מנהלת שיחה שלמה ולא מצליחה לקרוא בין השורות.

אז ביום רביעי טסים להולנד. בן הזוג מצונן/חולה/גוסס אבל עושה מאמצים להתארגנות לפני טיסה ולהעביר את כל הסחלע לפני שטסים ולהתרגל להליכות, ובאמת עושה מעל ומעבר. אנחנו עושים שיחת תיאום ציפיות בערך כל יום, שזה יהיה טיול הרבה יותר רגוע ויותר נינוח, שנהיה במוד תמיכה, שנדע למה לצפות, אינטראקציה שהייתה זוכה לכוכב מהפסיכולוגים בחתונמי. אני מרגישה את הלחץ והחרדה וההתרגשות, ויודעת בלב שלם שאם יכולתי לקחתי איזה קלונקס אחד אז הכל היה הולך הרבה יותר חלק, אבל בינתיים אני מסתדרת ברמת הקושי הקצת יותר קשה שלי, והמצב בסדר. אין ספק שהתסכול מהעבודה יעזור להתלהבות של היכולת להתנתק מכל זה לכמה ימים.

ה-NIPT הוא סוג של סקר סטטיסטי שבודק את המטען הגנטי באמצעות הדם שלי וסופר כרומוזומים ואני לא אעמיד בפניכן שאני באמת מבינה במה מדובר, רק שזו דיקה שנחשבת ברמת דיוק של 99.99%, והיא אמורה לשלול כל מיני תסמונות שכולם רוצים לשלול ולצד זה להגיד מה המין. ובגלל החישוב הדפוק שלי, התוצאות אמורות להתקבל לקראת הסופ"ש הבא, כשאנחנו עוד בחו"ל. הידד לתזמון.

אני חוזרת לקיפוד המשתבלל ההוא, שלא מצליח להחליט אם העולם תוקף אותו או שהוא תוקף ראשון. והרי העולם לא תוקף אותו ספציפית, הקיפוד כזה קטן והעולם כזה גדול והוא עושה מה שבא לו ומה שבראש שלו ואם הקיפוד מסתחרר כתוצאה מכך, זו בעיה שלו.