עדכוני סטאטוס

 ובכן, לאט לאט מחזל"שים.

בראשון עבדתי מהבית ושאר השבוע מהמשרד. הבוס, שאשתו עברה ניתוח להחלפת משהו בברך, עבד משבוע לפני כן מהבית, ואז ראשון-שני, ואז יצא לחופשת מחלה עד סוף החודש. גיליתי שבמהלך היעדרי הבוסית מיידית מינתה מישהי שתעזור לו (מבלי להגיד לה) ומכיוון שהמישהי הזו יושבת לצידי ומודעת למה שקורה, אירע מצב שהוא הגיע בבוקר שטסתי ומיד פנה אליה, עוד לפני שהניח את התיק, כדי להגיד לה שהוא מבין שהיא תעזור לו והנה רשימת נושאים שצריך לטפל בהם.

הגברת, שהיא מנהלת בפני עצמה עם עבודה משלה ומאמינה בלב שלם שהוא סתם מגלגל עלי דברים, השיבה לו שאם הוא רואה שהוא לא עומד בלו"ז אז היא תשמח להשלים דברים אבל היא מציעה שהיא יתחיל בעצמו והיא תעזור במה שאפשר. בתיאוריה זה מאוד משעשע, בפרקטיקה המשימה פשוט התגלגלה לעובדת שלה והיא עזרה לו בהשלמת החומרים (והיא דאגה לעדכן אותי בנושא ביום שחזרתי למשרד, אם כי רק שלשום קיבלתי את התמונה המלאה מצד הגורם נוסף). בכל מקרה, את העבודה המשותפת שלי עם הבוס אני עושה כרגע בשקט שלי וכמובן שהבוסית כל הזמן מוסיפה דברים מצידה, אבל אני עובדת בשקט שלי והדבקתי את הפער, והכל בסדר. הניתוח היה על ברך אחת אחרי שהיא עברה ניתוח זהה על הברך השנייה לפני מספר שנים, ותהליך ההתאוששות היה כל כך כואב עבורה שהיא דחתה את הניתוח עד הרגע האחרון, ועכשיו הליך ההתאוששות זהה. ניסיתי בעדינות לרמוז לו שאולי כדאי לנסות פתרונות פחות חוקיים בתחום שיכוך הכאבים, וחטפתי כזה ייבוש כשהוא הזכיר לי שדיברנו על כך שהיא משתמשת בשמן קנאביס כבר זמן מה. בכל מקרה, נקווה להחלמה מהירה עבור שניהם.

ביום שלישי הייתה לי בדיקת שקיפות עורפית ראשונה, עם תוצאות טובות - בבדיקה מודדים אחוז נוזל מסוים שנמצא בעורף של התינוק, וצריך לבדוק את זה עד סוף השבוע ה-13 כי אח"כ זה הופך להיות לא רלוונטי. לפי כמות הנוזל (שמודדים בס"מ לפי אלטרסאונד בטני - הראשון שלי!!!) מחשבים סטטיסטית את הסיכוי שלעובר תהיה תסמונת דאון. אז הסיכוי שלאשה בגילי יהיה תינוק עם תסמונת דאון הוא 1:254, ואילו הסיכוי שלאשה בגילי *לאור כמות הנוזל שנמדדה* יהיה תינוק עם תסמונת דאון הוא 1:994. אז אם הייתי סומכת על הסטטיסטיקה, החיים היו תותים. הבדיקה הבאה היא עוד שבועיים, סקירת מערכות מוקדמת כדי לוודא שהאיברים הפנימיים שם גדלים כמו שצריך, ואז כבר צפויה להיות תמונה תלת מימדית, ששנינו מאוד מחכים לה. זה קצת כמו להיות בלש, וכל הזמן לחכות לרמזים לגבי מה שנמצא שם בפנים. בכל מקרה, כיום אני בגבול בין סוף השליש הראשון לתחילת השליש השני, ועם זה הסיכויים להפלה ירדו משמעותית, אז אני מחכה בנשימה עצורה וקצת דואגת מכל פאנג כאב קטן, אבל ננשום עמוק ונדבר יפה וגם את זה נעבור.

בחזית המשפחה, חפרתי לכן לפני כמה חודשים (ובפוסט הקודם) לגבי שאבא שלי הלך לרופאה גריאטרית כי אמא שלי סחבה אתו כי חששה שהוא מדוכא, והוא התחיל לעבור כל מיני דברים פיזיים של זיקנה. אבל הוא כעס שהוא שם, והרופאה ניסתה לדבר איתו והחליטה שהוא לא הכי נמצא במנטלי, ואחרי פגישה של כרבע שעה המליצה לשלול לו את הרישיון. עכשיו, במכתב ההוא (שהיה אמור להישלח למשרד התחבורה), היא כתבה שהדרך היחידה להימנע מזה היא ללכת למרכז הגריאטרי בבלינסון כדי לעבור בדיקות מקיפות ושהם יקבעו שהוא כשיר. אז כמובן שאחרי הפגישה ההיא כל המשפחה נכנסה לסטרס, בגלל שהנהיגה זו העצמאות הכי גדולה שלו, זה משהו שהוא עושה כבר למעלה מ-60 שנה, ולא לוקחים ככה רישיון לנכה, קיבינימט! וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על העובדה שאמא שלי לא נוהגת מחוץ לעיר ולכן, אם הוא לא נוהג, העולם שלהם עוד יותר מצטמצם. בכל מקרה, היינו בסרטים, הם הלכו לבילינסון פעמיים-שלוש ובחנו אותו בכל מיני דרכים והיו פגישות והיה אפילו טסט כדי לראות איך הוא נוהג, והוא יצא עם המלצה שהכל בסדר ותעזבו את הבנאדם בשקט. בו-זמנית, גם הוא וגם אמא שלי התחילו להפנים שבכל זאת הוא בן 78, ואפילו אביו ויתר על הרישיון בגיל 80, כך שאי אפשר לומר שזה לא מבשיל. בכל מקרה, זה היה לפני כחצי שנה, ונרגענו. שלשום פתאום ההורים מקבלים מכתב שעוד שבועיים שוללים לו את הרישיון, בהתאם למכתב הראשון. מה לגבי בלינסון? מה לגבי ההמלצות המלומדות? שאלה טובה. אז כולנו נלחצנו מחדש, ועכשיו יש גם עו"ד בתמונה ויהיה צו מניעה ומגוון עניינים, ונראה מה קורה. צער גידול הורים. זה פשוט לקחת לו מהדברים המעטים שהוא עוד נהנה מהם.

בכל מקרה, זה כנראה יקדים את מועד הבשורה להורים. רציתי לחכות עד שיהיה תמונה תלת מימדית כדי שאוכל לשים במסגרת ולתת להם בתור הבשורה, אבל נסתדר עם אולטרסאונד. אולי שבוע הבא.

באפיק אחר לחלוטין, נפגשתי אתמול עם חברה מעבודה קודמת. עבדנו באותו משרד 6 שנים, היינו יוצאות הרבה כחבורה וחוץ מזה בנפרד היינו הולכות ביחד לשוק פעם בשבוע ואז יושבות בבית קפה, עם מקום קבוע ומנות קבועות ובדיחות קבועות, ומכיוון ששתינו מתולתלות גם היו חושבים שאנחנו אחיות. יחד עם זאת, החומות הרגשיות שלה תמיד היו בשמיים, והשיחות נותרו ברמה מסוימת. אחרי שעזבתי את העבודה והעיר, הקשר כמובן התרופף ולמרות שהיה לי חבל, זה גם היה לי די מובן מאליו שיקרה. חברה אחת מחבורת הבנות הייתה מעדכנת אותי מדי פעם, וכך למדתי על משברים של אותה חברה, על שינויים במקום העבודה ודרמות נפשיות, ותקופה באמת קשה. לא ידעתי איך לגשת לזה, ולכן מדי פעם הייתי שולחת לה בדיחות, אבל השיחות לא היו רגשיות. ב-8 השנים מאז שעזבתי, נפגשנו אולי פעמיים-שלוש, ובאמת מהן היא אכן סיפרה לי שהתחילה ללכת לטיפול ואני כמובן מאוד פרגנתי. הגישה שלי לבריאות נפשית תמיד הייתה יוצאת דופן בסביבתי בגלל שאני בנאדם שסובל מדיכאון וחרדות ואני די פתוחה בנושא, ולכן אמרתי לה שהיא מוזמנת לדבר איתי בנושא, ששום דבר שהיא תגיד לא יפחיד אותי ואני לא אשפוט אותה. יש חוסר איזון כימיקלי בראש וצריך לטפל בו, וזה טוב לדבר עם אנשים. ועדיין, כמובן שאחרי הפגישה ההיא שום לא דיברנו. החברה המשותפת המשיכה לעדכן בדרמות, כולל הגעה לתחתית של התחתית, אבל ידעתי שאני לא אמורה לדעת, אז לא עשיתי עם זה משהו. 

בכל מקרה, אחרי שבן הזוג פרסם בקשה להמלצות לגבי הנסיעה שלנו, היא יצרה איתי קשר ב-WhatsApp ומשם השיחה התגלגלה לקביעת מפגש. הוא נדחה פעם אחת בגללה ופעם אחת בגללי, ובסוף נפגשנו אתמול. כאמור, השיחה זרמה, ודיברנו על שטויות כמו שרק אנחנו יודעות. נזכרתי שכשהגעתי להתראיין בעבודה ההיא, עוד לפני שנות העשרה של ה-2000, היא דיברה איתי באנגלית כדי לוודא את הרמה, והיא דיברה על ספורט ואני דיברתי על סדרות וסרטים וחשבתי לעצמי שאין לנו שום דבר במשותף... בכל מקרה, אחרי שיחה של שעה וחצי על זוטות, היא שאלה אותי כמה אני יודעת מהחברה המשותפת שלנו על המצב שלב, ואני כמובן שמרתי לעצמי. היא עדכנה מאוד בכלליות לגבי התקופה הקשה, ועדכנה שהיא אובחנה כחולה בדיכאון קליני, ואני הושטתי לה יד ולחצתי אותה ואמרתי "ברוכה הבאה!". אמרתי לה איזה תרופות אני לוקחת, הסברתי שבראייתי זה משהו קבוע ומשהו פשוט דפוק בראש שלי, אבל היא עדיין מקווה שזו אפיזודה חולפת. בכל מקרה, נשמע שהמטפלת שלה עושה לה טוב, ועוזרת לה לקבל את הקונספט של תקופות טובות יותר ורעות יותר, והיא גם עשתה שינויים בחייה לשפר את העניינים... אני גם מקווה שעזר לה שהיא יכולה לדבר איתי על זה בלי דרמות גדולות. אחרי הבשורה הזו, היא ביקשה לספר לי בשורה גדולה אחרת שמעטים מאוד יודעים. כמובן נשבעתי לסודיות, ואז גיליתי שהיא בתהליכי IVF. כאן כבר יכולתי לגמול לה בסוד לשמור בתמורה, וישבנו ודיברנו במשך שעה על כל חוויית ה-IVF והשינויים הרגשיים שהיא מייצרת. לדוגמה - הרבה נשים נמנעות מללכת לרופא נשים ונורא מתביישות ולא נעים להן. אבל בתהליך ה-IVF מגיע מצב שנעשה אולטרסאונד וגינלי על בסיס פעם-פעמיים-שלוש פעמים בשבוע, וזה הופך להיות דבר כל כך מכני ואוטומטי שעושים את זה בצורה מנותקת ומובנת מאליו, כמו ביקור במוסך. היה נחמד לחלוק את החווייה ככה, בלי סודות ועם התרשמות הדדית והתחושה ההזויה הזו שכל מה שראית באיזה סרט אמריקאי מגוחך פתאום מתגשם בחייך. בכל מקרה, סיימנו את המפגש בחיבוק חם, ואמרתי לה שתדבר איתי מתי שהיא רק רוצה, שאני מבינה ומכירה את שני הנושאים מדם ליבי ושאני פה בשבילה. בכל מקרה, אשתדל להיות איתה יותר בקשר, אם כי אני לא בטוחה איך.

וזהו, חפרתי מספיק להפעם. שיהיה סופ"ש נעים, יקירותיי.