העולם מרגיש לי כולו על קוצים.
יתכן שאלה רק הקוצים הספציפיים שלי, שאני שולפת במענה לאיזה איום, מדומיין או אחר. כל כותרת מרגישה יותר אגרסיבית, יותר זועמת... יותר אנשים נדקרים, יותר תאונות, האקלים בקאנטים ומלכת אנגליה לא מרגישה טוב וגרטה אומרת שהכל כישלון והתקציב עבר אבל אין אחדות וכל מה שהאופוזיציה זועקת עכשיו זה מה שהאופוזיציה ההיא זעקה פעם והכל הד של עצמו.
ביום חמישי הרמתי את הקול על הבוס. אנחנו נעים בנתיב התנגשות כבר זמן מה, הוא בשנות ה-60 לחייו והעבודה לא מעניינת אותו והוא מגיע מאוחר בגלל טיפולי שיניים ויוצא מוקדם בגלל בייביסיטר וכל תפוקה שלי שנשלחת אליו נשלחת עם הערות שהוא אפילו לא טורח להטמיע, ולמרות שאני חוזרת ואומרת לו שעמוס לי, למרות שפעם היינו עובדים זה לצד זאת, עכשיו איכשהו שנינו גורפים מים והוא גורף את כל החלק שלו אלי.
אז בשלב מסוים, אחרי שאני הגעתי מאוחר בגלל אותה בדיקת NIPT, אחרי שהוא היה במשרד שעתיים יותר ממני וכרגיל הניב חצי מהתפוקה שלי, ולא קרא מיילים ששלחתי לו והתעלם מהערות שלי... בשלב מסוים אני חוזרת על הערה שהוא פספס והוא, שלא בא לו לעבוד יותר, אומר לי "את יכולה לעשות את זה? אני עייף מהחומרים האלה כבר."
עכשיו, אם זה היה רק זה. אם הוא לא היה אומר את זה, כרגיל, אחרי שחידדתי בפניו במהלך השבוע יותר מפעם אחת שאני נמצאת תחת עומס עצום בנושא אחר שרק אני עושה; אם הוא לא היה אומר את זה אחרי כמות פעמים באמת בלתי נספרת שאני עשיתי 90% מהעבודה בזמן שאני שומעת אותו בשיחות טלפון אישיות בחדר ליד; אם הוא היה אומר את זה בכל שבוע אחר, ולא בשבוע שאני עובדת קשה והוא אומר לי שהלך לדואר לאסוף משהו וניצל את ההזדמנות לחפש איזה מחברת שהיה אמור לקבל במתנה בתאי דואר אחרים, אחרי שכולם חוץ ממנו קיבלו...; אם שבוע שעבר לא הייתי מזכירה להם שאני יוצאת לחופש שבוע אח"כ (למרות שזה היה ביומנים של כולנו מתחילת חודש שעבר) והוא לא היה נזכר בהזדמנות ההיא שזה בדיוק התאריך שאשתו עוברת ניתוח...
אבל הוא אמר את זה מתי שאמר, וזכה להרמת קול ולמשפט: "אתה עייף? אני עושה את העבודה שלי, שלך, ומרכזת נושא נפרד לחלוטין. אז אם אתה עייף, מה אני אגיד?". שאלתי אח"כ מישהי שיושבת במשרד ליד אם צעקתי ממש או רק הרמתי את הקול. כך שאוכל לרשום לעצמי לפרוטוקול. היא אגב, אומרת שהוא מותח את הגבולות איתי כבר מלא זמן, וכל פעם אני אומרת שאני לא מספיקה ואני עמוסה והתשובה שלו היא "טוב, תראי אם תספיקי, ואם לא...".
אז הרמתי את הקול. ואז בכל זאת עשיתי את מה שלא היה לו כוח - אחר כך הוא גם אמר שלא הבין אותי, מכיוון שאת המשימה עשיתי ממילא וכעת הוא רק נדרש להעתיק/להדביק, וגם את זה לא עושה... לא חשוב. סיימתי את כל העבודה שהייתה ויצאתי.
היום הוא עובד מהבית, וזה אמנם כביכול במסגרת ה"פעם בשבועיים" שלו, רק שבהמשך השבוע הניתוח ואז הוא ימשיך "לעבוד" מהבית. ותגידו שזה לא ענייני ולא בעיה שלי, כי אני לא אהיה פה, ואתן צודקות. אבל אם אתן מכירות אותי, אתן יודעות שאני מרגישה רע על כך שהרמתי את הקול ופגעתי בו.
מהצד השני, לפני כשבועיים גיליתי שה-NIPT יהיה בחמישי בבוקר, והחלטתי לספר לבוסית על המצב כדי שתדע למה אני צריכה להיעדר מהעבודה. ממש ברפלקס של רגע. ובאותה זריזות היא עברה משמחה עבורי, לאזהרה שזה נורא נורא נורא מוקדם ושאני לא אספר לאף אחד ושום דבר ולא הייתי צריכה לספר גם לה, ועדיף לא לספר, וכמה שזה מוקדם וכמה שלא לדבר על זה, וברקע תהיתי אם יש אזהרה יותר ברורה שבהיבט של משאבי אנוש בכלל עדיף לי שלא ידעו. חזרתי והדגשתי שבתור מי שאני, חשוב לי להיות כנה איתה ושאני לא רוצה להתחיל לשקר ולהגיד שלא הרגשתי טוב, אבל היא חזרה והתעקשה... בכל מקרה, יצאתי מהשיחה עם טעם מאוד מר. כרגיל מרגישה שאני מנהלת שיחה שלמה ולא מצליחה לקרוא בין השורות.
אז ביום רביעי טסים להולנד. בן הזוג מצונן/חולה/גוסס אבל עושה מאמצים להתארגנות לפני טיסה ולהעביר את כל הסחלע לפני שטסים ולהתרגל להליכות, ובאמת עושה מעל ומעבר. אנחנו עושים שיחת תיאום ציפיות בערך כל יום, שזה יהיה טיול הרבה יותר רגוע ויותר נינוח, שנהיה במוד תמיכה, שנדע למה לצפות, אינטראקציה שהייתה זוכה לכוכב מהפסיכולוגים בחתונמי. אני מרגישה את הלחץ והחרדה וההתרגשות, ויודעת בלב שלם שאם יכולתי לקחתי איזה קלונקס אחד אז הכל היה הולך הרבה יותר חלק, אבל בינתיים אני מסתדרת ברמת הקושי הקצת יותר קשה שלי, והמצב בסדר. אין ספק שהתסכול מהעבודה יעזור להתלהבות של היכולת להתנתק מכל זה לכמה ימים.
ה-NIPT הוא סוג של סקר סטטיסטי שבודק את המטען הגנטי באמצעות הדם שלי וסופר כרומוזומים ואני לא אעמיד בפניכן שאני באמת מבינה במה מדובר, רק שזו דיקה שנחשבת ברמת דיוק של 99.99%, והיא אמורה לשלול כל מיני תסמונות שכולם רוצים לשלול ולצד זה להגיד מה המין. ובגלל החישוב הדפוק שלי, התוצאות אמורות להתקבל לקראת הסופ"ש הבא, כשאנחנו עוד בחו"ל. הידד לתזמון.
אני חוזרת לקיפוד המשתבלל ההוא, שלא מצליח להחליט אם העולם תוקף אותו או שהוא תוקף ראשון. והרי העולם לא תוקף אותו ספציפית, הקיפוד כזה קטן והעולם כזה גדול והוא עושה מה שבא לו ומה שבראש שלו ואם הקיפוד מסתחרר כתוצאה מכך, זו בעיה שלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה