ובכן, שבתי.
אני חושבת שככל שיעברו הימים משובי, כך שהחווייה תצבע יותר בטינט הנוסטלגי והאוהב, ולכן אני מנסה לכתוב לכם את זה ביום שלישי, כשאני עוד נאחזת בזרזיפי המציאות וטרם עברתי כמה פעמים על התמונות. מצד שני, אני עדיין בהיי של חו"ל. לדוגמה, אתמול ראיתי רוכב אופניים ברוטשילד על נתיב הולכי הרגל, ולמרות שבעבר זה היה מעורר בי זעם רצחני, הפעם המשכתי ללכת בלבביות.
כמו כן, הבוקר טיילתי עם הכלבונת ומרחוק הרחתי דיר של עזים, וזה הזכיר לי בחיוך את הריח של חלקים כפריים מסוימים בהולנד. על כך נאמר - אם את מריחה חרא ומחייכת, אין ספק שאת מסטולה ממשהו.
ככל שיעבור הזמן, אני אשכח את הקשיים והתסכול והבלבול העצמי, ומה שאני אזכור יהיה הקשר הזוגי שהיה מאוד חיובי בימים האלו, השלווה שאיזנה את הפאניקה בשנייה ששמעתי את הטייס מדבר הולנדית והגוף שלי הגיב לשפה כמו לחזור לסוג של בית, העובדה שלמרות שישנו 8-9 שעות כל לילה תמיד נראיתי עייפה בתמונות (כמו כל חו"ל) והעובדה שכמו כל דבר בחיים, ככל שחוזרים על פעולה מסוימת ומתרגלים אותה, נעשים יותר יעילים בה.
נורא תסכל אותי שאני לא מאושרת בשנייה שנחתתי. כאילו כל נסיעה לחו"ל אמורה להיות מגוון כימיקליים ייעודיים למוח שמאפשרים לי לעוף על ענן מהשנייה שנחתתי ועד לרגע שאני מתעופפת חזרה. אבל במציאות זה לא ככה וזה נורא הפריע לי. בעוד בפעמים הקודמות הייתי אומרת לבן הזוג שאולי נפסיק לטוס וזה דורש יותר מדי ולא נותן מספיק חזרה וכאלה, הפעם אמפי היקרה עזרה לי להפנים בהתכתבויות שחו"ל הוא לא פתרון פלא לכלום, ואני עדיין טסה עם עצמי ואם אני לא בנאדם שנמצא באופוריה תמידית בארץ, לא סביר שאמצא אותה לפתע במקום זר. יחד עם זאת, הטיול היה פחות קשה ברמה הרגשית מטיולים קודמים. הרמה הזוגית הייתה טובה יותר, ידענו לדבר את הפחדים לפני כן ועבדנו הרבה על תיאום הציפיות, אני הייתי קצת יותר סבלנית כלפיו והוא יותר סבלני כשלא הייתי, והייתה זרימה זוגית יותר טובה.
5 לילות באמסטרדם, 4 לילות בכפר ולילה אחד בסכיפהול לקראת הטיסה. אמסטרדם מגניבה וקטעים וכו', אבל בהתחשב העובדה שזו פעם שלישית שלי, מבחינתי היא די מיצתה את עצמה ואין ספק שהגעתי לסוף הביקור שם מוכנה לחלוטין לראות משהו חדש. עדיין היה מרענן להגיע עם בן הזוג, שלא ביקר בה בכלל, ולהכיר לו את התעלות והבניינים הנמוכים והחלונות העצומים והוווים בגג כל מבנה וענני הגראס ותרבות הסמים הרגועה והמקבלת והספייס קוקיז שנמכרים בכל מכולת עם פירוט מדויק של רמת העוצמה. לא הספקנו להזמין כרטיסים מראש במוזיאון אנה פרנק, אז החלטתי שכפיצוי נשאף להגיע לאנדרטה לזכר נרצחי אושוויץ ולרובע היהודי. אחרי שחצנו את הגשר הדק ופנינו, הגענו במקרה לרחוב עם תעלה, כאשר משמאלנו בניינים, מימינינו התעלה ומולה עוד בתים, ועל לוחות קטנים לצד התעלה, בדיוק מול הבתים במספרים תואמים, היו כתובים שמותיהם של יהודים שגרו שם ונרצחו במהלך השואה. כ-200 משפחות, ואתם הולכים ממול ורואים את מספר הבית ואז מורידים את הראש ורואים שם, שם משפחה, גיל, התאריך בו הבנאדם מת ומיקום (אושוויץ, סוביבור, מחנות נוספים, אמסטרדם). ובלי שליטה, נרקם סיפור די ברור - מבינים כמה אנשים היו במשפחה, מי כנראה היו אחים בוגרים, זוג מבוגר שהאישה נרצחה עוד באמסטרדם והבעל מת שנה ומשהו אחר כך באושוויץ... והנה הבתים שלהם, מולכם, עומדים שם כאילו כלום לא קרה. אחרי הרחוב הזה, הגענו ללא תכנון ל-National Holocaust Monument, שמכילה רשימה של מעל 100,000 שמות, שוב כל אחד בפלאק נפרד, שנרצחו בשואה (יהודים, צוענים ועוד עם שלא הבנתי). בן הזוג הלך לחפש את שם המשפחה הקודם שלו ומצא שמות שזהים לקרובי משפחה. כלומר, מן הסתם זה לא הם, אבל זה השפיע מהותית עליו.
בסופו של דבר דווקא אנדרטת אושוויץ הייתה שנכחת בקלות מול החוויות הללו, אבל זה ללא ספק היה הרבה יותר משמעותי עבורי מהביקור בזמנו בבית של אנה פרנק.
ובכן, סיימתי את החלק המבאס הזה והפסקתי לכתוב כי זו פעם ראשונה שלי בחו"ל אחרי שנתיים ואני רק כותבת לכן שואה.
אמסטרדם הייתה מה שהיא, פחות כוס התה שלי אבל התעלות מקסימות, שוק אלברט קויפף קסם לי יותר מפעמים קודמות וכנראה בגלל ההיריון, קפאתי מקור בוונדלפארק בצורה כמעט בלתי נשלטת. הבלומנמרקט נהדר, רובע החלונות האדומים מזעזע כתמיד, שכונות ג'ורדן ו-De Pijp הן סופר מגניבות ומעניינות, והאוכל הכי טעים ששם היה צ'יפס (Manikin Pis), מין פוקה בול וויאטנמי (ב-Foodhallen) ושטרופוופל חם ביום קפוא באלברטקויפף מרקט.
אחרי 5 לילות באמסטרדם לקחנו רכב (אני נהגתי רוב הזמן כי בן הזוג הרגיש חוסר ביטחון) והדרמנו לאזור שעדיין נחשב צפון הולנד, ל-B&B באיזה כפר קטן. ככלל, ממה שראינו, מרבית הכפרים הולנד בנויים על אותו שטנצ - מצאנו נחל, סללנו בצד אחד כביש, בצד שני בתים, ולצד הכביש הוספנו עוד שורת בתים. וזהו. כל הכפר לאורך עם בית מימין ובית משמאל, ומעבר להם שטחי מרעה עד גבול העין. והולנד שטוחה, אז רואים רחוק רחוק רחוק. מלא ברווזים, זכר ונקבה, והכלבים חמודים אבל מתרחקים מזרים ואין מה לדבר על ללטף אותם. הפרות והכבשים רועות מרחוק ואין דרך להגיע ללטף אותם, אבל גם הן נוטות להסתכל עליך במבט של 'מהההה את רוצה מהחיים שלי?'. האמת שהכפר היה נפלא, אני חושבת שהמרחק המנטלי בין החיים ועבודה בעיר לבין הכפר ההולנדי היו יותר מה שחיפשתי בשביל הרגשת השונות. כמו כן, בעלת ה-B&B הייתה מכינה לנו ארוחת בוקר כל יום עם פירות חתוכים, גבינות, לחמים, מיץ תפוזים סחוט טרי וגרנולה מעשה ידיה... אנסה לכלול לכן תמונות של זה. בבוקר הראשון השארתי לה פתק שהיה מצוין, בבוקר השני כתבתי בהולנדית (באמצעות גוגל) שהייתי רוצה להישאר לאכול שם כל היום, ואז היא כבר השיבה שהיא מאוד נהנית מהפתקים. בסוף גילינו שהיא הכניסה את כולם לספר האורחים, אז כתבנו גם פה, וגם השארנו פתק אוהב עם שקית ביסלי-במבה שהבאנו מראש לתת למארח כלשהו ובקבוק יין ישראלי. לבן הזוג נשברה מתישהו כוס והוא הרגיש נורא אשם והיא הגיבה הכי מתוקה שיש, אז בין זה לבין הפינוקים, היינו ממש אסירי תודה.
אני לא חושבת שאת מישהו מאיתנו פינקו ככה, אפילו אם זה נשמע לכם מעט. ובכלל, אנחנו תיירים נורא חמודים ותמיד מקפידים לסדר את המיטה בחדר ולוודא שהשארנו אחרי נקי ומסודר.
בדיקות PCR בארץ כבר לא היו נחוצות כי הולנד הורידה אותנו ממדינה מאוד מסוכנת למדינה מסוכנת כשבוע וחצי לפני כן, אבל היה צריך להיבדק שם ושום בארץ. שוב בארץ זה פשוט - מזמינים מראש, מקבלים ברקודים וזה מתוקתק. אבל שם... ביקשתי מבן הזוג לטפל מזה בראש אבל לא יצא, והוא כל פעם חשב שאולי נחזור במיוחד לאמסטרדם בשביל זה. כשהבנתי שהנושא יתקע ככה, התחלתי לברר וגיליתי שיש בעיירה ליד הכפר, ושרק צריך להירשם באתר. אבל באתר, הוא לא הסכים לקבל מספר טלפון לא חשוב איך כתבתי אותו. המספר הישראלי, הסים ההולנדי שקנינו שם, עם קידומת 972, כלום. בלית ברירה נסענו למקום עצמו, שם היה בחור צעיר וחסר תועלת שרק חזר ואמר שאשלח מייל למרכז הכללי ויחזרו אלי מתישהו. למזלי, עיכבתי מישהו מלהגיע לתור שלו אז הייתה לאותו אדם מוטיבציה לעזור לי, ובעזרתו גיליתי שהשורה הארורה לא משתפת פעולה כי צריך לשים + לפני הקידומת... בסוף רשמתי את מספר הטלפון של ה-B&B וקיבלנו את התוצאות כ-18 שעות אחרי הבדיקה ישירות למייל. גם בבדיקה הזו וגם בבדיקה בארץ יצאנו שליליים (ככה אנחנו, מלידה). היו קצת מצחיקים בקטע של הקורונה... מצד אחד צריך קוד QR (מופיע על תעודת החיסונים שמקבלים ממשרד הבריאות במייל) כדי לשבת בבתי קפה, מסעדות ולהיכנס למוזיאונים וכנסיות. מצד שני, כשלא הצליחו לקרוא את הברקוד, מרבית הגורמים לא לקחו את זה יותר מדי ברצינות והספיק להם שראו שכתוב על הנייר פייזר. כמו כן, בזמן שהיינו שם השתיתו עאלק סגר חלקי. בן הזוג חזר ואמר לי שהולכים לעשות סגר ולא הבין למה אני מחווירה ונעשית מתוסכלת, וחזרתי והסברתי לו שסגר בעברית וסגר של אירופאים זה שמיים וארץ... בכל מקרה, בסופו של דבר הם החליטו על סגר חלקי, שמבחינת השפעה עלינו אומר שסוגרים בתי קפה, מסעדות וחנויות לא חיוניות ב-8 בערב. עכשיו, מצד אחד אנחנו גם ככה לא חיות לילה, ומצד שני, מחשיך שם לפני השעה 5, כך שכל דבר שתרצו להספיק לעשות באווירת ערב יכול לקרות ב-4 השעות האלה. עלינו זה לא ממש השפיע. מצד שני, חובת מסכות יש אך ורק בתחבורה הציבורית - במוזיאונים, כנסיות וכל מקום אחר, אין חובה ואין הקפדה. אנחנו כמובן עטינו מסכה בכל מקום סגור, ולפעמים גם בחוץ אם נעשה צפוף מדי. לא מזיק שקר בחוץ ורוצים לחמם את הפרצוף. מסכות רגילות בחו"ל, מסכות KN95 במטוס, והשתגעתי מישראלים בהלוך ובחזור שכל הזמן הורידו או היו עם חצי או סתם על הסנטר ובפנאן... בהלוך הייתי היסטרית ברמה שכל פעם שבן הזוג הזיז את המסכה מהפנים קצת השתגעתי, אבל בחזור גם עם זה הפסקתי, אם כי לא שתיתי ולא אכלתי וישבתי עם המסכה על הפרצוף בקבוע בשתי הטיסות. והמסכות האלה מכאיבות באוזניייייים.
טוב, חפרתי כאן די הרבה אז נעצור באירוע האחרון שהתחבר לחו"ל ונמשיך ביום אחר - לפני הטיסה עשיתי בדיקות NIPT. אני כותבת הכל במייל ואז מפרסמת דרך הפלאפון אז לא נראה לי שאספיק לשים קישור, אבל כדאי לכן לקרוא על זה. בשורה התחתונה, מגיעים למטען הגנטי של התינוק דרך הדם של האם ועושים מדגם סטטיסטי לגבי מגוון בעיות כרומוזומיות שעלולות להתרחש. עשיתי בחמישי, טסנו ברביעי, לא קיבלתי כלום למייל, שלחתי מייל ברביעי אחר שבועיים ולא קיבלתי תשובה, התקשרתי בשישי ולא קיבלתי תשובה... אבל בשבת נחתנו ובראשון ב-9 בבוקר כבר הייתי איתם בטלפון. מסתבר שניסו להשיג אותי פעם אחת טלפונית (אבל החלפתי לסים זר יומיים לפני כן) ונטשו את הנושא... אבל התוצאות היו ברמת סיכון נמוכה מאוד, וכל כך שמחתי מההקלה שלא הורדתי לאף אחד את הראש. כמו כן, בראי הסטטיסטיקה והכרומוזומים ובשיעור ודאות של 99%... אני סוחבת בת. 😊
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה