אני לא זוכרת אם כתבתי כאן, ועצלנית מדי להסתכל... לפני כשבועיים-שלושה לכלב היה משהו ברגל. הוא התחיל לילל בעודו מטפס על הספה או על המיטה. בהיותי אמא פולניה, דאגתי, נבהלתי ולקחתי אותו לווטרינר. נראה לי שכתבתי פה, שבשורה התחתונה הסתבר שזו דלקת בגיד ואחרי כמה כדורים אנטי דלקתיים הוא התחיל לרוץ במעלה המדרגות באושר הרגיל שלו.
הבעיה הייתה שבמהלך הבדיקה אצל הווטרינר היה צריך לעשות בדיקת דם כדי לראות שאפשר להתחיל טיפול אנטי דלקתי. כלומר, הבעיה הייתה גם שהווטרינר בעצם אמר שמשהו כנראה לא בסדר עם עמוד השדרה שלו, אבל זה לא נכון ולא קשור ולא רלוונטי. עכשיו, לרענן את הזכרון שלכן, אימצתי את הכלב כשהוא היה כמעט בן שנתיים. הוא הגיע אלי עם תיק מלא בחרדות, ואחד מהקטעים שלו - שכמו החרדות, מאוד דומה לי - הוא שהוא לא אוהב שתופסים אותו. מחזיקים לו את הרגל, את הראש, את הגוף, הוא מיד מתחיל להשתחל ולהיבהל. כאמור, לאמץ את הכלב בגיל שאני אימצתי אותו זה בערך כמו לאמץ ילד בן 10. לכי תדעי מה קרה שם לפני.
אז כל טיול לווטרינר נוטה להיות סיוט. אני מספקת היסח דעת מקדימה עם אוכל - מבעד למחסום שמאפשר לאכול, כדי שהווטרינר לא יפחד - בעודי מגרדת עם ציפורניים כדי שפחות יהיה רגיש למגע בזמן שהווטרינר צריך לזנק מאחור ולהזריק במיומנות נינג'ה עתיקה. ברוב החיסונים האחרונים שיישמנו את הטכניקה הזו דווקא הלך חלק. אממה, בדיקת הדם דורשת מיקום יותר מדויק, ודורשת זמן לשאוב החוצה את הדם. זמן ללא תזוזה. שזה ממש ממש ממש לא קורה. בפעם הקודמת יצאתי מזה עם ירך מלאה בשריטות, והכלב השפריץ דם על הרצפה. וזה עוד שהיינו שם 3-4 אנשים. ובדיקת הדם ההיא העידה על ספירת דם נמוכה, והווטרינר הורה שאחזור עוד שבוע לבצע בדיקה חוזרת כדי לוודא שזה סתם נמוך.
אבל כמו שאני מתארת לכם כאן, זה היה קשה. זה היה קשה לכלב, ולי, ופשוט... ויתרתי לעצמי. בהתחלה תכננתי ללכת מיד אחרי, אבל הוא דילג על ארוחת הבוקר כי לא מצא חן בעיניו שהלכתי לעבודה ולא רציתי שזה ישפיע על הבדיקות, אז אמרי לעצמי 'בסדר, מחר'. גם הבחור בין לבין הבטיח שיבוא איתי ויעזור, אבל בהצלחה לנו עם זה. וכל יום זה נדחה מסיבה זו או אחרת, והוא לא הציע, וזה התמסמס. והייתי מודעת לכך שאני ממסמסת את זה, אבל לא רציתי להעביר את הכלב או את עצמי בתהליך שוב. וידעתי, שמתישהו נקבל הודעה שהגיע הזמן לחיסונים ואז אתמודד עם זה. תיאו חזקה יותר, אמיצה יותר ומבוגרת יותר.
והנה, אתמול או שלשום, הגיעה הבשורה - הגיע זמן חיסון. קמתי בבוקר, ארזתי חטיפים ומחסום ובקבוק מים קרים וקרם הגנה, ולקחתי את הכלב להליכה של ק"מ וחצי לווטרינר, במטרה לעייף אותו קשות. המזל היחיד שלי היה שהווטרינרית שהייתה הייתה פשוט מלאך. הכלב שלי הוא גדול ושחור, וחיות שחורות מקבלות יחס גועלי. אפילו מווטרינרים. והיא, היא הייתה חמודה, ומתוקה, והסברתי לה שהכלב לא תוקף ולא נושך, הוא פשוט מבוהל ושונא שתופסים אותו ולא רגיל למחסום... והסברתי לה שבעיקרון הוא צריך לעבור בדיקת דם, ושהנה מה שקרה בפעם הקודמת, וכמה לא ממש חייבים... היא הסתכלה על תוצאות הבדיקות ואכן אמרה שצריך לבדוק שוב. החיסון, כאמור, הלך בלי בעיה. הניסיון לקחת דם... ניסינו ככה, ניסינו ככה. שתינו, ואז עם סייעת. כשאני בתוך החדר ומחוצה לו. בסופו של דבר, להצעתי, הווטרינרית המקסימה הסכימה לטשטוש. עכשיו, זו סביבה חדשה לגמרי לי ולכלב. עד לאותה בדיקה לפני מספר שבועות, למיטב ידיעתי, לא עבר בדיקת דם בחייו. אז סיכמנו, ניסינו, וגם הטשטוש עצמו היה קשה, אבל אחרי שתי הזרקות - כי ברור שהכלב יתנער ויבהל באמצע ויאפשר רק חצי זריקה - קיבלנו את המנה המלאה ויצאנו לחכות בחצר. הווטרינרית ששקלתי להציע לה נישואין אמרה שיש מצב שהוא יקיא, אז במקום לשבת על ספה בחוץ, לקחתי אותו עד לחול וישבנו שם ביחד. לאט לאט הישיבה שלו נעשתה קצת לא אופיינית. התזוזה איטית יותר. אחרי כ-20 דקות הווטרינרית יצאה לבדוק מה קורה איתנו, ונכנסו לבדיקת הדם. אני לא אגיד שזה היה קל, בגלל שעדיין היו תזוזות פתאומיות וניסיון למאבק, אבל הפעם זה היה פחות אגרסיבי, ניסיונות נואשים של גוף שכבר אין לו כוח. אחרי שהיא הצליחה וזעקה בקול אושר, הכלב כאילו איבד כל עניין במלחמה ונשכב, ואנחנו התחלנו להתגלגל מצחוק. והיה לי ממש טוב לשבת ולצחוק איתה. כמה עצוב זה יהיה אם אומר שזה הכי טוב שהרגשתי בזמן האחרון?
אחר כך היא גם אמרה לי עד כמה שזה באמת כלב טוב. שהוא לא חשף שיניים, ולא עשה משהו תוקפני. כל ההתנהגות שלו הייתה ניסיון להוציא את עצמו מהסיטואציה. לא לפגוע, רק לא להיפגע.
תהליך ההתאוששות לקח זמן. נשארנו לשבת בחוץ בערך חצי שעה - שעה, כשהכלב מסטול לחלוטין, ישן ומרוח על הרצפה ולא זז (אבל נושם, כפי שבדקתי פעמים רבות). הווטרינרית חזרה לבדוק לשלומנו, ושלחה אותנו לטיול מסביב לרחוב, במהלכו הכלב עשה חיקוי מושלם של שיכור. הלכנו, חזרנו, קיבלנו מרשם לאנטיביוטיקה - התיאוריה היא שספירת הדם הנמוכה, שירדה אפילו עוד קצת, נובעת מקדחת הקרציות, ויש לטפל עם אנטיביוטיקה למשך 3 שבועות. אז זה היה תהליך של... 3 שעות? הלכנו חזרה הביתה באיטיות, והספקנו להגיע לבית המרקחת לקנות את האנטיביוטיקה. אחרי 25 דקות של המתנה, הסתבר שרק סופר פארם או ניו פארם יכולים לקבל מרשמים בשביל חיות. אז חזרנו הביתה, הוא מסטול ואני נושמת לרווחה ושוב שוקלת להציע נישואין לווטרינרית. ביקשתי מהבחור שימצא סופר פארם ויביא את האנטיביוטיקה. הוא השיב שאין בעיה ושבערב, כשניסע להורים שלו, נמצא בית מרקחת תורן לפני כן. התיישבתי מולו סוערת מהכל. הוא חיפש משהו בפלאפון עבור מישהי שרצתה לקנות מצלמה ישנה שלו. אני שאלתי אם הוא רוצה לשמוע מה קרה. הוא אמר כמובן, והמשיך בפלאפון. אני אמרתי שאי אפשר גם וגם, והוא התעצבן והסביר שמישהו רוצה לקנות את המצלמה והוא מנסה לברר את זה ואת זה. אני עניתי שבסדר, אבל אפשר להגיד לי את זה ואז אני אחכה בסבלנות. קיבלתי 'אז הנה, אמרתי לך' תוקפני.
אחרי דקה ביררתי שיש סופר פארם פתוח באיזה קניון בסביבה, והודעתי שאני הולכת לשם לאסוף את התרופות. הלכתי. קניתי. חזרתי. הבחור בא לספר לי על פרויקט חדש שלו, ואמר שהוא מרגיש שאני לא הכי מרוצה ממנו. במהלך היום הוא המשיך לספר לי על הפרויקט. מה שאני עברתי והרגשתי ומה שהיה עם הכלב נשאר אצלי בראש. בשלב מסוים כשקמנו ללכת להורים של הבחור, הכלב ילל והבחור הודיע לי שהכלב בטראומה מהביקור אצל הווטרינר, והוא מכיר את הכלב שלו...
ומכל זה, אני יושבת וחושבת עד כמה שאני לבד בעולם, עד כמה באמת אין לי עם מי לדבר, ואיך הבנאדם שאני איתו חושב שזה לגיטימי לדבר איתי אך ורק כשהוא רוצה לספר לי על רעיונות ותוכניות, אבל לא... לא.
נמאס לי. וביום רביעי התקשרתי לאמא שלי בחוסר רצון, רק כדי לסמן וי, וכל השיחה הייתה לגביה, וגם כשהיא התלוננה על אח א', ואני ניסיתי גם להתלונן, אז היא מיד הסבירה לי את הצד שלו... אין לי עם מי לדבר. אני לגמרי לבד. אני והכלב, שמעמיד פנים שהוא מקשיב כשאני מדברת אבל אני חושדת שרק חושב על מתי אני אתן לו נקניק. אגב, הערב, 3 כדורים ועוד 3.5 אחרים (טיפול רגיל) הניבו לו 2 פרוסות פסטרמה, 2 חתיכות תפוח אדמה וקציצה, עד שהוא בלע את הכל.
אני לגמרי לבד. כאמור, חוץ מהכלב. חבל שלא הצעתי נישואין לווטרינרית.
