אמפי יקרה שלי, חכי, אני אסביר.
עליתי על האוטובוס הביתה בסביבות 15:30, אולי רבע לארבע. הוצאתי את הספר מהתיק והתחלתי לקרוא. אני יודעת שירדתי מהאוטובוס בערך שעה אחר כך, בעמוד 102. את הסלט אכלתי מעמוד 102 עם החדשות ברקע, אבל לא שמעתי כלום.
בסביבות 18:45 קינחתי את האף וסיימתי את הספר ולקחתי את הכלב לטיול. ובצהרים עוד הבטחתי לאמפי שאחזור אליה לגביו עד הסופ"ש, אני מניחה, וביני לבין עצמי מיד מלמלתי למה להתחייב ובחמישי לא עובדים... את נותנת לי מוטיבציה. :-)
איזה ספר מצוין. אני מודה שהוא הפתיע אותי, הספר מורכב משלושה סיפורים והראשון לא מתחיל - לטעמי - בקטע של "ספר שנוגע בך עמוק". בהתחלה זה היה "טוב, לא לגמרי הטעם שלי אבל זורמים", ומשם...
התחיל מהכריכה:
אף פעם אי אפשר לדעת מה באמת מתרחש מאחורי הדלת של השכנים.
שלושה וידויים עוצרי נשימה של שלושה דיירים בבניין אחד במרכז הארץ משתלבים זה בזה וחושפים את הסודות והשקרים שבלעדיהם משפחות לא יכולות להתקיים.
אשכול נבו נוטל הפעם את הז'אנר הקלאסי של הווידוי, צולל עמו אל זרמי המעמקים של החברה ישראלית ומוכיח שוב את כישרונו המזהיר למשוך בחוטי הסיפור ולהאיר את הפינות הנסתרות ביותר בנפש האדם.
וזה ממש תענוג לקריאה. כפי שכתבתי, הסיפור הראשון מתחיל 'פחות סימפטי', לדעתי, אבל אין ספק שהכתיבה ממגנטת ועושה תיאבון ולא מרגישים את העמוד מתדפדפים להם. בסיפור השני כבר לא יכולתי להפסיק והסיפור השלישי... כאמור, אותו סיימתי בדמעות. אני לא רוצה לספיילר או לתת יותר מדי מידע, אבל אין ספק שמדובר בסופר בעל ניסיון, שיכול לקחת את הקורא מרשימת קניות לביוגרפיה נוגעת ללב ולעשות את שניהם מעניינים.
ממליצה בחום רב.
(ובינינו, אין מה לחפש שם בחוץ בימים אלה. צמדו לספר ותשגרו את עצמכם למקומות יותר טוב)
עליתי על האוטובוס הביתה בסביבות 15:30, אולי רבע לארבע. הוצאתי את הספר מהתיק והתחלתי לקרוא. אני יודעת שירדתי מהאוטובוס בערך שעה אחר כך, בעמוד 102. את הסלט אכלתי מעמוד 102 עם החדשות ברקע, אבל לא שמעתי כלום.
בסביבות 18:45 קינחתי את האף וסיימתי את הספר ולקחתי את הכלב לטיול. ובצהרים עוד הבטחתי לאמפי שאחזור אליה לגביו עד הסופ"ש, אני מניחה, וביני לבין עצמי מיד מלמלתי למה להתחייב ובחמישי לא עובדים... את נותנת לי מוטיבציה. :-)
איזה ספר מצוין. אני מודה שהוא הפתיע אותי, הספר מורכב משלושה סיפורים והראשון לא מתחיל - לטעמי - בקטע של "ספר שנוגע בך עמוק". בהתחלה זה היה "טוב, לא לגמרי הטעם שלי אבל זורמים", ומשם...
התחיל מהכריכה:
"קורה משהו. אני לא יכולה לספר אותו לאף אחד. אבל חייבת לספר אותו למישהו."
אף פעם אי אפשר לדעת מה באמת מתרחש מאחורי הדלת של השכנים.
שלושה וידויים עוצרי נשימה של שלושה דיירים בבניין אחד במרכז הארץ משתלבים זה בזה וחושפים את הסודות והשקרים שבלעדיהם משפחות לא יכולות להתקיים.
אשכול נבו נוטל הפעם את הז'אנר הקלאסי של הווידוי, צולל עמו אל זרמי המעמקים של החברה ישראלית ומוכיח שוב את כישרונו המזהיר למשוך בחוטי הסיפור ולהאיר את הפינות הנסתרות ביותר בנפש האדם.
שלוש קומות הוא ספר מסחרר, המשליך את גיבוריו שוב ושוב לתוך מלכודות מוסריות ומזמין את הקורא לשאול: מה אני הייתי עושה במקומם?
וזה ממש תענוג לקריאה. כפי שכתבתי, הסיפור הראשון מתחיל 'פחות סימפטי', לדעתי, אבל אין ספק שהכתיבה ממגנטת ועושה תיאבון ולא מרגישים את העמוד מתדפדפים להם. בסיפור השני כבר לא יכולתי להפסיק והסיפור השלישי... כאמור, אותו סיימתי בדמעות. אני לא רוצה לספיילר או לתת יותר מדי מידע, אבל אין ספק שמדובר בסופר בעל ניסיון, שיכול לקחת את הקורא מרשימת קניות לביוגרפיה נוגעת ללב ולעשות את שניהם מעניינים.
ממליצה בחום רב.
(ובינינו, אין מה לחפש שם בחוץ בימים אלה. צמדו לספר ותשגרו את עצמכם למקומות יותר טוב)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה