אני לא פה. אני הולכת ונעלמת.
ברקע יש חדשות, המון חדשות, אנשים מבוהלים ורצים ונהרגים... כתבה על אישה שאיבדה את בעלה באסון המסוקים, ואיבדה אתמול את בן זוגה כשרקטה פוצצה לו את הרכב. אימהות שנשכבות על ילדיהן ומגוננות בגופן. ילדים ששומעים את הסירנה ועומדים, כי הם חושבים שזה יום זיכרון.
פעם אחת, אחרי המבצע האחרון, הייתי בחו"ל והתעוררתי בבהלה כי הייתי משוכנעת שאני שומעת אזעקת צבע אדום, והייתי צריכה לשכנע את עצמי שאני בחו"ל, ואין מצב שזה קורה. ממש לשכנע. זה לא קורה כאן.
במהלך 'צוק איתן' גרתי בתל אביב עם האקס. לא היה לנו מקלט, ולמרות שבהתחלה היינו יוצאים לחדר המדרגות בסוג של חצי כוח - נעמדים איפשהו בקומה השנייה ומנסים לשוחח עם השכנים - בהמשך הדרך כבר פיתחתי את השאננות של 'כיפת ברזל' בתירוץ שאני דטרמיניסטית ואם צריך לפגוע אז יפגע. עאלק. אם הייתי חייתי בעוטף עזה, אם היה סיכון ריאלי שהבית ייפול לי על הראש, באיזו מהירות הייתי רצה למקלט?
אני זוכרת שעמדתי בכיכר הבימה עם האקס וצפינו בהפגנה כלשהי, ואז הייתה אזעקה ואנשים התחילו לרוץ בבהלה והכיכר סוג של התרוקנה, ואנחנו התחלנו ללכת בשלווה לכיוון יחסי של מקלט, אבל לא באמת, ופתאום הסתכלנו לשמיים וממש ראינו את הרקטה מגיעה, ואת היירוט... ומלמלתי שעכשיו כבר אין מה ללכת למקלט.
אתמול שלחתי הודעה לאחות הקטנה של האקס. היא וההורים גרים בבתים שונים באשדוד. זה לא באמת היה הכרחי, אבל את האמא מאוד אהבתי והאחות הייתה חמודה להחריד, ורק רציתי לדעת שהם בסדר. התכתבנו וההורים בחו"ל והכל בסדר. כמה שעות אחר כך הייתה עוד נפילה באשדוד ובית ופצוע, ושלחתי לה עוד הודעה. כאילו שזה יעזור במשהו.
אני נפעמת מאנשים שיכולים לחיות ככה. אני לא מבינה איך. והנה, אני הולכת ונעלמת, משתבללת בתוך עצמי לתוך השקט היחסי, שוחה בתוך ספרים וסרטים וסדרות והעיקר לא להתמודד עם שום דבר מחוצה לי, לא להתמודד עם כלום. ותכף אהיה שקופה, ואז הכל יהיה בסדר.
ביום שלישי בערב וברביעי בבוקר יהיו צפירות. מישהו אומר למבקרים של האירוויזיון שהצפירות האלה נחשבות 'בסדר'? ומה עם לילדים של העוטף?
ברקע יש חדשות, המון חדשות, אנשים מבוהלים ורצים ונהרגים... כתבה על אישה שאיבדה את בעלה באסון המסוקים, ואיבדה אתמול את בן זוגה כשרקטה פוצצה לו את הרכב. אימהות שנשכבות על ילדיהן ומגוננות בגופן. ילדים ששומעים את הסירנה ועומדים, כי הם חושבים שזה יום זיכרון.
פעם אחת, אחרי המבצע האחרון, הייתי בחו"ל והתעוררתי בבהלה כי הייתי משוכנעת שאני שומעת אזעקת צבע אדום, והייתי צריכה לשכנע את עצמי שאני בחו"ל, ואין מצב שזה קורה. ממש לשכנע. זה לא קורה כאן.
במהלך 'צוק איתן' גרתי בתל אביב עם האקס. לא היה לנו מקלט, ולמרות שבהתחלה היינו יוצאים לחדר המדרגות בסוג של חצי כוח - נעמדים איפשהו בקומה השנייה ומנסים לשוחח עם השכנים - בהמשך הדרך כבר פיתחתי את השאננות של 'כיפת ברזל' בתירוץ שאני דטרמיניסטית ואם צריך לפגוע אז יפגע. עאלק. אם הייתי חייתי בעוטף עזה, אם היה סיכון ריאלי שהבית ייפול לי על הראש, באיזו מהירות הייתי רצה למקלט?
אני זוכרת שעמדתי בכיכר הבימה עם האקס וצפינו בהפגנה כלשהי, ואז הייתה אזעקה ואנשים התחילו לרוץ בבהלה והכיכר סוג של התרוקנה, ואנחנו התחלנו ללכת בשלווה לכיוון יחסי של מקלט, אבל לא באמת, ופתאום הסתכלנו לשמיים וממש ראינו את הרקטה מגיעה, ואת היירוט... ומלמלתי שעכשיו כבר אין מה ללכת למקלט.
אתמול שלחתי הודעה לאחות הקטנה של האקס. היא וההורים גרים בבתים שונים באשדוד. זה לא באמת היה הכרחי, אבל את האמא מאוד אהבתי והאחות הייתה חמודה להחריד, ורק רציתי לדעת שהם בסדר. התכתבנו וההורים בחו"ל והכל בסדר. כמה שעות אחר כך הייתה עוד נפילה באשדוד ובית ופצוע, ושלחתי לה עוד הודעה. כאילו שזה יעזור במשהו.
אני נפעמת מאנשים שיכולים לחיות ככה. אני לא מבינה איך. והנה, אני הולכת ונעלמת, משתבללת בתוך עצמי לתוך השקט היחסי, שוחה בתוך ספרים וסרטים וסדרות והעיקר לא להתמודד עם שום דבר מחוצה לי, לא להתמודד עם כלום. ותכף אהיה שקופה, ואז הכל יהיה בסדר.
ביום שלישי בערב וברביעי בבוקר יהיו צפירות. מישהו אומר למבקרים של האירוויזיון שהצפירות האלה נחשבות 'בסדר'? ומה עם לילדים של העוטף?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה