סדקים

אני מתוסכלת, אני כועסת, אני עייפה.
אני מוצפת ברצון להזיק לעצמי, למרות שברור (ואני מבטיחה לכם כדי שלא תיכנסו להיסטריה, חד וחלק) שאני לא עושה איתו כלום. אף פעם לא הייתי מהטיפוסים האלה, מקסימום משחקים בכמויות מזון וגם זה באופן טינייג'רי מתלהב ואף פעם לא באמוק. עמוק? אמוק עמוק.

אני בפוס משחק רגשי מהיקום. אבל אני מתפקדת ומהנהנת ונוסעת מפה לשם ובחזרה, ועושה את הצעדים ומקשיבה לבחור באותו משתפך על הרעיון החדש שלו ומלטפת את הכלב ועובדת ועושה דברים בעבודה ומעודדת חברה. אבל אני לא שם. אני צופה במתרחש כאילו שהעיניים הן צג קולנוע ואני יושבת באולם ריק, סטייל "אחרון גיבורי הפעולה". מנשנשת פופקורן, סודה פאנטה וחושבת לעצמי כמה שהכורסאות נוחות.

מגיעה לי התנצלות על כל החרא שאני סוחבת.
מגיע לי העלאה על כך שחוץ מהבוסית, אני היחידה שקורעת את התחת.
מגיע לי שהרקולס יגיע ויקח את העולם מעל כתפיי, וישלח אותי לבית מלון בשום מקום לשבוע, רק אני וחלוק לבן וג'קוזי וסאונה. ומזגן שמקפיא את החדר כך שאצא מהמקלחת החמה ואזנק להתחבא מתחת לשמיכות.
ואם את הרקולס ישחק קווין סורבו כמו שהיה אז, אז גם הוא יכול להצטרף, רק שיבטיח לא להציק.

נשבר לי.