עייפות של יום חמישי

אני מתלבטת עם עצמי לשים איזה תגית של 'מחזור', וכך כל פעם שאני בדרך החוצה או פנימה ממנו, אני יכולה לשבת ולקטר פה על כל דבר ויש לי לגיטימציה סוג של מלאה. אתן תגידו שיש לי לגיטימציה בכל מקרה כי זה הבלוג שלי, ואני אגיד לכן שזה נורא נחמד מצדכן אבל אני לא קונה את זה, ואנחנו נהיה נורא חמודות ואז נמשיך הלאה.

שבוע הבא יש לי יום נישואין. שבוע הבא זה שנתיים מאז שהתחתנתי. מאוד משונה לכתוב כאלה דברים. ובמקרה, יש איזה נופש מהעבודה, אז נוסעים ניסע ללילה בבית מלון יוקרתי, שבימים שאחרי כל התחקירים בחדשות באמת לא אומר כלום מלבד ה-thread count בסוגי המצעים שלא יחליפו לך.

ועוד הייתי תמימה וחשבתי שנתפנק בעוד לילה "אם המחיר מתחת ל-1,000 ש"ח", והתקשרתי חמדמדה ואופטימית. 2,100 ש"ח ללילה. בלי אוכל. תודה.

בהמשך לפוסט לפני האחרון, אני עובדת על העצבים שלי ונרגעת לגבי הבחור, אבל מכירה בכך שיש פיוזים יותר רגישים. ומצד שני, אני מנסה להיות פחות נדיבה בדברים שלרוב כל כך מובנים לי מאליו. כשהייתי יוצאת עם חברה, תמיד הצעתי להביא לו משהו מהמקום. בדרך הביתה תמיד שאלתי אם הוא רוצה משהו מבחוץ. הולכת להכין שתיה, מציעה. נותנת מיליון אחוז. ועכשיו אני מנסה לרסן את זה. עכשיו אני מבינה שאף פעם לא יהיה את הבנאדם הנכון בשביל זה, שכל בנאדם לוקח מה שנותנים לו ולצפות להכרה על כך, שלא לדבר על לקבל בחזרה באותה מידה... לא ריאלי.

במתנה ליום הנישואין הוא מוסיף תמונות מהשנה האחרונה לאלבום תמונות שהכין לי שנה שעברה, ואני קונה לו מתנות קטנות ושטותיות. יש מאמץ משני הצדדים, זה כן. יש נכונות. והוא חולה ומצונן בימים האחרונים... הלך לישון בסלון כי יודע שהתעוררתי מקינוחי אף וטיולים. אז ב-4 בבוקר התעוררתי מחלום רע והלכתי לחפש אותו ולהחזיר אותו למיטה. הוא משתיק את הטלוויזיה כשאני מגיעה ושואל מה נשמע, ואני מודה לו, כי זה מחרפן ומעליב שהוא לא מסוגל לעצור פרק כדי להגיד שלום.

מנסים. אתמול היה יותר טוב. מחר יהיה יותר טוב. על כל התקדמות חייבת להיות נסיגה. אבל אין ספק שיש פה... יש פה עדיין חוסר רצון. פחות, אבל יש.

בסדר.

גם זה יעבור.

הוצאת קיטור - אמא

את לא שור - אם מנופפים בפנייך דגל (שאגב, לא חייב להיות אדום) - את לא חייבת להסתער.

נשימות עמוקות, יש יום עבודה ארוך לפנייך. Shake it off.

יאללה. יאללה.

(שיחות שאני מנהלת עם עצמי אחרי שהתקשרתי לאמא שלי על הבוקר כי קיוויתי שאבא שלי עוד יהיה בבית וכך היא לא תגרור אותי לשיחה על כך שביום שישי האחרון שני האחים היו בארוחה והיא התעצבנה שאחי האמצעי ואני צחקנו עליה - מה שעושים הרבה בארוחות כשכולם נמצאים, אני מודה - והתחילה להגיד עד כמה היא הייתה עשתה כמה שיכלה ואיך ש*איתי* היא ואבא שלי היו הכי בוגרים והכי טובים ואני ירקתי לעברה את המשפט המנצח ששמעתי אותה אומרת "חשבתי שיש לי שני בנים חכמים, וזהו" ועכשיו היא מסבירה לי שאני אומרת את זה מחוץ לקונטקסט וזה היה תיאור של תהליך לקראת זה שבסוף גילו לי ליקווי למידה, ובאמת שאני כל כך השתדלתי בשיחה והייתי בסדר ובקושי אמרתי שלום והיא כבר רוצה לפתוח את זה ואני אמרתי שוב ושוב שאני מכבדת שהיא מרגישה ככה, אבל אלה לא התחושות שלי והן לא ישנו את דעתי, וזה זכותה ואמונתה אבל לא דעתי ולא החוויה שלי והיא פשוט לא שחררה ולא שחררה ולא שחררה, עד שאמרתי לה שלא בא לי לחפור את כל זה על הבוקר ורק רציתי לשמוע מה שלומם, והופה, התעצבנה.)

תיאו, את לא תצליחי לשנות אותם. הדרך היחידה לשנות את הסיטואציה היא להגיב בצורה אחרת. אין לך שליטה על אף אחד חוץ מעצמך.

נשימה עמוקה.
זהו.
ממשיכים.

נ.ב.
כן אמא, להגיד לבן שלך שכשהוא נולד היה היה כאבן ריחיים על צווארך, כדי להסביר את התהליך שאשה עוברת כשנולד לה ילד לראשונה ופתאום כל העולם משתנה, זה בכל זאת מכאיב ולא סימפטי, ולא אכפת לי אם הוא כבר מעל גיל 40 ולפעמים שמוק!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ותפסיקי לעזאזל לחזור ולהגיד "לכל ילד יש תלונות", והעובדה שאמרת לי משהו סטייל נראה איך אני אתמודד זה בדיווווווווק מה שסבתא הייתה אומרת לך בקטע של "הלוואי שיהיו לך ילדים בדיוק כמוך" אז חללאלאללאלאלאלאלאססססססססססס.

נ.ב.ב.
טוב, עכשיו באמת ממשיכים.

רגיעה זמנית

אני מסתכלת על הסביבה שני בעיניים חשדניות. מחכה למתרחש, מנסה להיות מוכנה.
שבועות עמוסים מבחינת עבודה, אני ממשיכה לעשות את עבודתי פלוס של מישהי שנמצאת בשמירת היריון, והמחליפה צפויה להגיע רק עוד חודש וחצי.
באופן עקרוני זה בסדר, לא הכל נופל עלי כי גם הבוסית לוקחת על עצמה, אבל בכל זאת יש הרבה יותר עומס במהלך היום ועייפות מצטברת, ואני... מחכה.

הגיסה נצפתה אצל ההורים, הביאה את האחיין שלי ונשארה בעודו מעסיק את ההורים שלי באיזה פרויקט. ראיתי שהיא העלתה תמונות לפייסבוק וכמובן שלמחרת אמא שלי התקשרה לדווח. כפי שהיא אמרה, "את יודעת, חשבתי על זה, ול[גיסה] אין שום סיבה לכעוס עלינו, מבחינתה [אח ב' ואשתו] ואת הם הבעיה."
אוי, אמא. ואחרי שיצאת כל כך טוב בפוסט הקודם.

ובגזרת הבחור יש רגיעה. הוא עושה מאמצים מובהקים וברורים ומשתדל, קיבל את הערותיי והפנים. ואני קפואה כמו גוש קרח, מכירה במאמצים ומחזירה במאמצים הרגילים שלי, אבל יש גוש של קור ותסכול ועלבון שלוקח לו זמן להפשיר. אין חיבוקים, נשיקות או מגע. דומם. ביום ראשון הוא עוד שאל אותי אם הכל בסדר, שאני מתנהגת מעוכה או משהו בנוסח, והשבתי שנפגעתי ולוקח זמן להחלים מזה. אמרתי את זה בקול והוא אמר בסדר ושלא אכעס. לא הורדתי לו את הראש.

אני מנסה להוציא את התחושות עם המילים, אבל ברור לי שיש כאן בעיה. נוצר מחסום של שפה, שבו אני מרגישה שאני לא יכולה לדבר איתו כי מצד אחד אני לא רוצה להפעיל עוד מלכודות סמויות, מצד שני אני בהחלט לא רוצה להיפגע שוב, ומצד שלישי והכי חשוב, אני לא רואה בזה תועלת. אני חוזרת ליסודות הבניין שלי, שאין תועלת בכך שאדבר או אומר משהו בגלל שזה רק מוביל לצרות. עכשיו, יש כאן התנגשות מהותית כי מצד אחד, יש מכסה, אבל מצד שני, יש בעבוע שלוקח לו הרבה מאוד זמן להפסיק לרתוח. אני מרגישה כוח רתיחה בפנים שמתקשה להירגע, וגם אם מדובר בימים ספורים, כשיש לפתע רגיעה היא מלווה בהמון עצב ותחושת יאוש. מאפיין של רוב השבוע, למען האמת, גם בשעות העבודה.

אבל אולי הכתיבה פה תועיל לזה. בסופ"ש אני צפויה לראות את האחיינים, וחוץ מהצביעה בחשש של 'האם הגיסה תגיע הפעם', לפחות יהיה כמה רגעים איתם. ואולי עוד קצת רגיעה. גם זה יבוא.

מהסוף להתחלה

הוכחתי לעצמי שאני חזקה יותר משאני חושבת, ושזה תהליך מתמשך.
לא התפרקתי, בניגוד לפעם הקודמת. יכולתי להושיט בקשה קלה לעזרה מאחי האמצעי ומאמא שלי, ולמרבה הפלא, שניהם עמדו במשימה (יותר מתפלאת על אמא שלי, האח האמצעי דווקא חזק בקטע הנפשי).

היו חרדות, אבל לא פניקה, לקחתי כדורים בשביל לישון אבל לא באופן מוגזם וממש לא כדי לעשות עניין. אתן תכעסו לשמוע אבל בשישי בערב הוא נסע בלעדיי להורים שלו. אחרי שדיברנו הוא אמר שישנתי והוא לא רצה להעיר אותי, ואני חושבת שזה בולשיט אבל מצד שני, יש בו אלמנט תמים כזה, אז אי אפשר לדעת. בכל מקרה, לא התפרקתי. כן, התקשרתי לאמא שלי ובכיתי קצת (היא ידעה שיש משהו בגלל שהתקשרתי אליה יום לפני כן להשוויץ בפרויקט ענק שסיימתי ולא יכולתי להשוויץ לגביו בפני הבחור, מן הסתם) אבל בכי של עצב, לא של פניקה. ואחרי שדיברנו ונרגעתי קצת ונשמתי עמוק, החלפתי מצעים, שאבתי ושטפתי את הבית, עשיתי ותליתי כביסה, לקחתי את הכלב לטיול ארוך ואכלתי פיתה עם גבינה צהובה (להיט כשאת לא אוכלת כל היום והחרדה שורפת מלא קלוריות).

בשלב מסוים בשבת פתחתי את הנושא לשיחה. המסקנה הסופית הייתה שיש בינינו אי הבנה בסיסית לגבי כעס. בעוד שהוא רואה את זה כמרחק קצר משנאה, אני רואה את זה כמשהו בעל דרגות מרובות של ווליום וממש לא קשור לשנאה. סיכמנו שאני אשתדל להשתמש במילה 'מתוסכלת' במקום, והוא ישתדל להבין שכל הכעס העצמי שהוא מכיל, כל החרדות והחשש ותחושת חוסר הערך, מגיעות מהראש שלי, ולא מהפה שלי.
אני מתוסכלת בדיוק כמוכן, אבל נותרת העובדה שהוא בנאדם מדהים, בן הזוג הכי אוהב והכי תומך שאי פעם היה לי. אז כשיש פאקים, כן, וואחד פאקים, אבל... וחשוב לזכור שהזוגיות שלי איתו, עושה אותי חזקה יותר. גם זה משהו.

נ.ב.
שכחתי לכתוב לכן בכל הבלגן הרגשי - בחמישי בבוקר הלכתי מסלול ארוך בת"א מהאוטובוס לעבודה. לפעמים אני יורדת כמה תחנות מוקדם כדי לצבור קילומטרז' על הבוקר, לנקות את הראש ולהתמלא באנרגיה. ובעודי הולכת, אני רואה את האקס נוסע על האופנוע מולי. המשכתי ללכת אבל הראש שלי הסתובב עם ההתקדמות שלו, והוא נעמד לרגע ברמזור וכאילו הסתכל מסביב סתמי, קלט אותי ואז עשה double take של הראש, והיה צריך להמשיך לנסוע. כל הזמן הזה אני צועדת וסובבתי את הראש בערך כשהוא קלט מה הוא רואה, והמשכתי בקצב הרגיל שלי עם חיוך ענק על הפרצוף. יש משהו מצחיק בלראות את האקס ביום שאת רבה עם בן הזוג. 
(אז נכון, זה כביש ראשי בו אני יודעת שהוא היה נוסע לעבודה כל יום, אבלללל בשעה שאני הולכת, הוא כבר צריך להיות בעבודה, ודווקא באותו היום הלכתי בצד השני של הכביש)

נ.ב.ב.
בעצת הקוראות המאוד חכמות שלי, הפסקתי לישון עם מד הצעדים כדי שלא יהיו לי דיווחים בדבר איכות השינה. זה לא משפר את ההרגשה הפיזית, אבל אין ספק שזה צמצם את האגרוף לבטן הרכה בבוקר. מה הייתי עושה בלעדיכן?

זו לא דרך להתחיל סופ"ש

באותו היום של ההתפרקות המתוארת פה, ישבתי במשרד של מישהי וסיפרתי לה מה קורה. היא ניחמה וחיבקה, אני קצת בכיתי, ולמחרת היא סיפקה לי גראס רפואי בשביל הבחור.

אתמול נכנסתי למשרד שלה וסיפרתי לה על כך מיני דברים שמעצבנים אותי, שהגיעו בשורה התחתונה לכך שאני כועסת על הבחור (הסבר תכף מגיע). 

בשלב מסוים היא אמרה לי, "את אוכלת חרא מהרבה כיוונים. יגיע יום, ואת תתפוצצי".

*היה לי יום עבודה ארוך. הישיבה שבשבילה חיכיתי שעה התבטלה, ועליתי על אוטובוס שהתעכב ביותר מחצי שעה מזמן הנסיעה הרגיל. בתחילת היום הצעתי לבחור לנסות פיצריה חדשה בשכונה, כי הוא היה במצב רוח לא להיט. בעודי נוסעת באוטובוס, סיכמנו שאעדכן אותו כשאגיע לנ.צ. ספציפי והוא יזמין. אחרי כמה דקות התכתבות, אני שואלת אם הוא הסתכל על התפריט והוא עונה שזה נראה יקר.
אני הסכמתי ושאלתי אם הוא מעדיף משהו אחר, והוא אמר שאין לו העדפות אחרות אבל התלוננתי על כך שההוצאות שלנו משמעותיות בחודשיים האחרונים, אז הוא מתריע.

עניתי "צודק".

כאן מתחילה הבעיה.
הוא הבין מכך שנזמין משהו אחר, ונרדם. אני הבנתי שמתארגנים על אוכל בבית. אז אני מגיעה, בערך שעתיים אחרי השעה הרגילה שלי, גוועת ברעב. והוא ישן על הספה. הוא מתעורר מהגעתי, ומתחילים לדבר ומתברר פער ההבנה. אני מתוסכלת כי אני רעבה ומבקשת ממנו להגביר את הקצב ולהתאושש, מסרבת להזמין משהו כי יקח שעה וגם ככה הכל יקר, ומחפשת מה לאכול ומסתבר שצריך לעשות קניות, והוא לקח יום מנוחה... הוא מתעצבן מהכאבים או מההתנהגות שלי וחוזר לישון על הספה. אני מכינה מרק שפג תוקפו של קנור, מנשנשת קצת בייגל'ה ורצה לצאת עם שכנה לשעבר לטיול משותף של הכלבים, בגשם. במהלך הטיול, עברנו ליד מאפיה, אז קניתי לחם ומלא בורקסים, בעיקר לבחור.

חזרתי הביתה, הוא אכל והיה במצב רוח מצוין ואני רתחתי. אבל שתקתי.
יום למחרת התכתבנו קצת. הוא שאל אם אני רוצה קוסקוס. אני שיכול להכין, ושחוץ מזה אלך לסופר לעשות קניות, כדי שיהיה משהו בבית. בשלב מסוים, אחרי דרבון מאותה החברה בתחילת הפוסט, החלטתי שצריך להגיד משהו. כתבתי שאני כועסת עליו, והוא שאל למה.

"כי אני לא יכולה לעשות הכל. גם כקשה לך וגם כשכואב, אני לא יכולה לעשות הכל.
אחרי יומיים שאני יוצאת מהעבודה מאוחר, אני עוד צריכה ללכת לסופר כדי שיהיה אוכל בבית. זה פשוט יותר מדי."

הוא ענה שאפילו לא יטרח לענות על זה.

עבדתי עוד יום של 9 ומשהו שעות. הלכתי לדואר, לקחתי את האוטו מבלי לעלות הביתה ונסעתי בגשם לעשות קניות. עשיתי מעצמי טיפשה בסופר כי לא היה לי כסף לעגלה, אז הכל בשקיות, נופל מימין ומשמאל. חזרתי הביתה עם כל השקיות. הוא ישן. העליתי הכל למעלה, פרקתי את הדברים שבקירור, יצאתי עם הכלב ואז פרקתי את כל השאר. ואז העדפתי לאכול פיתה מהמקפיא עם גבינה מאשר את הקוסקוס.
כשהוא התעורר כמה שעות אח"כ, הוא לא דיבר איתי. אמרתי שלום והוא לא ענה. שתה קפה על הספה. הלך למיטה לראות את המשחק. אחרי כמה דקות הלכתי אחריו לישון. אחרי כמה דקות הלך לראות את המשחק בסלון.

התעוררתי ב-3 ומשהו לפנות בוקר, והלכתי לראות איפה הוא. ישן על הספה בסלון. הערתי אותו, בעיקשות, מספר פעמים, ואמרתי לו לעבור למיטה, שקר בסלון. או שישן כבד, או שלא רצה לשמוע אותי. אחרי שהלכתי חזרה למיטה, הקשבתי לו מתארגן, אוסף את עצמו, נעלי בית, מכבה את מפזר החום, את הטלוויזיה... ונכנס למיטה. אחרי 10 דקות כבר נחר בשלווה.

אני לא.

עדיין לא שתיתי קפה

אני יושבת פה, כרוכה סביב כוס הקפה שלי, ממלמלת בזעם כמו מטורפת ברחוב שמחפשת יונים להאכיל...
ואלה הזוטות שמפילות אותי, זו הבעיה.

את הכדורים הרגילים אני כבר יודעת איך לג'גל באוויר (לא באמת, יש לי קואורדינציה של גפילטע פיש), אבל אז אני מגלה שלמרות שנרדמתי באיזה 8 בלילה וישנתי יחסית רצוף עד 5 וקצת, ישנתי רק 55 דקות שינה עמוקה. פאקינג 55 דקות. כ-10%. כאילו, אפילו פאקינג לישון אני לא מצליחה לעשות כמו שצריך, וזה אמור להיות ה-א' ב' של ה-ג' ד'!

והמייל מלא במיילים של הבוסית (ירדנו מהדרמה הראשונית של 'מפוצץ', כי זה אפילו לא היו עשרות), אני בשלבי סיום של פרויקט ענק שהדוסית לא השלימה לפני שיצאה לחופשת הלידה, וכבר הבוסית מטביעה אותי בעוד דברים אחרים. החיים נמשכים, יש עבודה לעשות ואני מחפה עד שהבאה תגיע - שגיליתי שיהיה רק עוד כחודשיים. עכשיו, חודשיים זה לא עניין גדול. באמת. אבל שוב, אלה הדברים הקטנים שמצליחים לחדור את השיריון.

והבית מסריח, מסריח, כי הצלחתי להשיג לבחור גראס רפואי אחרי ההתפרקות שבוע שעבר במשרד - לא מהבוסית - אז שתי סיגריות וכבר פחות משבוע והוא הספיק לחסל את שתיהן וזה עוזר, אז סבבה, נחמד, אבל הבית מסריח והנה חיסלת את מה שעזר אז מה נעשה עכשיו, ומה פתאום אתה שואל בקבוצה המשפחתית שלך אם למישהו שם יש גישה לגראס (היחידה שענתה זה אמא שלו...) ובעלי הבית רוצים עוד תיקון קטן בחוזה ותדירות גבוהה יותר לביקורי מתווך, וישנתי רק 55 דקות שינה עמוקה, לעזאזזזזזללללללל!!!!!!!!!!!!

(אבל ביום שישי התכרבלתי עם שני האחיינים כשראו טלוויזיה, ואז כשחזרתי לסלון כדי שההורים לא ישבו לבד - למרות שהבחור דאג לכך, אבל עדיין לא נעים - אז אחד מהאחיינים עקב אחרי ונשאר להתכרבל איתי שם, למרות שהיה משעמם להחריד)