הוכחתי לעצמי שאני חזקה יותר משאני חושבת, ושזה תהליך מתמשך.
לא התפרקתי, בניגוד לפעם הקודמת. יכולתי להושיט בקשה קלה לעזרה מאחי האמצעי ומאמא שלי, ולמרבה הפלא, שניהם עמדו במשימה (יותר מתפלאת על אמא שלי, האח האמצעי דווקא חזק בקטע הנפשי).
היו חרדות, אבל לא פניקה, לקחתי כדורים בשביל לישון אבל לא באופן מוגזם וממש לא כדי לעשות עניין. אתן תכעסו לשמוע אבל בשישי בערב הוא נסע בלעדיי להורים שלו. אחרי שדיברנו הוא אמר שישנתי והוא לא רצה להעיר אותי, ואני חושבת שזה בולשיט אבל מצד שני, יש בו אלמנט תמים כזה, אז אי אפשר לדעת. בכל מקרה, לא התפרקתי. כן, התקשרתי לאמא שלי ובכיתי קצת (היא ידעה שיש משהו בגלל שהתקשרתי אליה יום לפני כן להשוויץ בפרויקט ענק שסיימתי ולא יכולתי להשוויץ לגביו בפני הבחור, מן הסתם) אבל בכי של עצב, לא של פניקה. ואחרי שדיברנו ונרגעתי קצת ונשמתי עמוק, החלפתי מצעים, שאבתי ושטפתי את הבית, עשיתי ותליתי כביסה, לקחתי את הכלב לטיול ארוך ואכלתי פיתה עם גבינה צהובה (להיט כשאת לא אוכלת כל היום והחרדה שורפת מלא קלוריות).
בשלב מסוים בשבת פתחתי את הנושא לשיחה. המסקנה הסופית הייתה שיש בינינו אי הבנה בסיסית לגבי כעס. בעוד שהוא רואה את זה כמרחק קצר משנאה, אני רואה את זה כמשהו בעל דרגות מרובות של ווליום וממש לא קשור לשנאה. סיכמנו שאני אשתדל להשתמש במילה 'מתוסכלת' במקום, והוא ישתדל להבין שכל הכעס העצמי שהוא מכיל, כל החרדות והחשש ותחושת חוסר הערך, מגיעות מהראש שלי, ולא מהפה שלי.
אני מתוסכלת בדיוק כמוכן, אבל נותרת העובדה שהוא בנאדם מדהים, בן הזוג הכי אוהב והכי תומך שאי פעם היה לי. אז כשיש פאקים, כן, וואחד פאקים, אבל... וחשוב לזכור שהזוגיות שלי איתו, עושה אותי חזקה יותר. גם זה משהו.
נ.ב.
שכחתי לכתוב לכן בכל הבלגן הרגשי - בחמישי בבוקר הלכתי מסלול ארוך בת"א מהאוטובוס לעבודה. לפעמים אני יורדת כמה תחנות מוקדם כדי לצבור קילומטרז' על הבוקר, לנקות את הראש ולהתמלא באנרגיה. ובעודי הולכת, אני רואה את האקס נוסע על האופנוע מולי. המשכתי ללכת אבל הראש שלי הסתובב עם ההתקדמות שלו, והוא נעמד לרגע ברמזור וכאילו הסתכל מסביב סתמי, קלט אותי ואז עשה double take של הראש, והיה צריך להמשיך לנסוע. כל הזמן הזה אני צועדת וסובבתי את הראש בערך כשהוא קלט מה הוא רואה, והמשכתי בקצב הרגיל שלי עם חיוך ענק על הפרצוף. יש משהו מצחיק בלראות את האקס ביום שאת רבה עם בן הזוג.
(אז נכון, זה כביש ראשי בו אני יודעת שהוא היה נוסע לעבודה כל יום, אבלללל בשעה שאני הולכת, הוא כבר צריך להיות בעבודה, ודווקא באותו היום הלכתי בצד השני של הכביש)
נ.ב.ב.
בעצת הקוראות המאוד חכמות שלי, הפסקתי לישון עם מד הצעדים כדי שלא יהיו לי דיווחים בדבר איכות השינה. זה לא משפר את ההרגשה הפיזית, אבל אין ספק שזה צמצם את האגרוף לבטן הרכה בבוקר. מה הייתי עושה בלעדיכן?
לא התפרקתי, בניגוד לפעם הקודמת. יכולתי להושיט בקשה קלה לעזרה מאחי האמצעי ומאמא שלי, ולמרבה הפלא, שניהם עמדו במשימה (יותר מתפלאת על אמא שלי, האח האמצעי דווקא חזק בקטע הנפשי).
היו חרדות, אבל לא פניקה, לקחתי כדורים בשביל לישון אבל לא באופן מוגזם וממש לא כדי לעשות עניין. אתן תכעסו לשמוע אבל בשישי בערב הוא נסע בלעדיי להורים שלו. אחרי שדיברנו הוא אמר שישנתי והוא לא רצה להעיר אותי, ואני חושבת שזה בולשיט אבל מצד שני, יש בו אלמנט תמים כזה, אז אי אפשר לדעת. בכל מקרה, לא התפרקתי. כן, התקשרתי לאמא שלי ובכיתי קצת (היא ידעה שיש משהו בגלל שהתקשרתי אליה יום לפני כן להשוויץ בפרויקט ענק שסיימתי ולא יכולתי להשוויץ לגביו בפני הבחור, מן הסתם) אבל בכי של עצב, לא של פניקה. ואחרי שדיברנו ונרגעתי קצת ונשמתי עמוק, החלפתי מצעים, שאבתי ושטפתי את הבית, עשיתי ותליתי כביסה, לקחתי את הכלב לטיול ארוך ואכלתי פיתה עם גבינה צהובה (להיט כשאת לא אוכלת כל היום והחרדה שורפת מלא קלוריות).
בשלב מסוים בשבת פתחתי את הנושא לשיחה. המסקנה הסופית הייתה שיש בינינו אי הבנה בסיסית לגבי כעס. בעוד שהוא רואה את זה כמרחק קצר משנאה, אני רואה את זה כמשהו בעל דרגות מרובות של ווליום וממש לא קשור לשנאה. סיכמנו שאני אשתדל להשתמש במילה 'מתוסכלת' במקום, והוא ישתדל להבין שכל הכעס העצמי שהוא מכיל, כל החרדות והחשש ותחושת חוסר הערך, מגיעות מהראש שלי, ולא מהפה שלי.
אני מתוסכלת בדיוק כמוכן, אבל נותרת העובדה שהוא בנאדם מדהים, בן הזוג הכי אוהב והכי תומך שאי פעם היה לי. אז כשיש פאקים, כן, וואחד פאקים, אבל... וחשוב לזכור שהזוגיות שלי איתו, עושה אותי חזקה יותר. גם זה משהו.
נ.ב.
שכחתי לכתוב לכן בכל הבלגן הרגשי - בחמישי בבוקר הלכתי מסלול ארוך בת"א מהאוטובוס לעבודה. לפעמים אני יורדת כמה תחנות מוקדם כדי לצבור קילומטרז' על הבוקר, לנקות את הראש ולהתמלא באנרגיה. ובעודי הולכת, אני רואה את האקס נוסע על האופנוע מולי. המשכתי ללכת אבל הראש שלי הסתובב עם ההתקדמות שלו, והוא נעמד לרגע ברמזור וכאילו הסתכל מסביב סתמי, קלט אותי ואז עשה double take של הראש, והיה צריך להמשיך לנסוע. כל הזמן הזה אני צועדת וסובבתי את הראש בערך כשהוא קלט מה הוא רואה, והמשכתי בקצב הרגיל שלי עם חיוך ענק על הפרצוף. יש משהו מצחיק בלראות את האקס ביום שאת רבה עם בן הזוג.
(אז נכון, זה כביש ראשי בו אני יודעת שהוא היה נוסע לעבודה כל יום, אבלללל בשעה שאני הולכת, הוא כבר צריך להיות בעבודה, ודווקא באותו היום הלכתי בצד השני של הכביש)
נ.ב.ב.
בעצת הקוראות המאוד חכמות שלי, הפסקתי לישון עם מד הצעדים כדי שלא יהיו לי דיווחים בדבר איכות השינה. זה לא משפר את ההרגשה הפיזית, אבל אין ספק שזה צמצם את האגרוף לבטן הרכה בבוקר. מה הייתי עושה בלעדיכן?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה