יש איזו אימרה שרווחת באינטרנט, שלוקחים משהו ואומרים "X זה כמו לרכב על אופניים. רק שהאופניים עולות באש וכל הסביבה עולה באש ואת עולה באש, כי את בגיהינום."
כשניסיתי לחשוב איך לפתוח את הפוסט המעפן הזה, זו הבדיחה היחידה שעלתה לי לראש.
אני כל פעם מרגישה אשמה לכתוב על הדברים המחורבנים שאני מרגישה שאני חווה כשבמקביל יש כל כך הרבה דברים איומים בחוץ. הכותרות מהסופ"ש והיום נעות בין המשך הבלגן הפוליטי אצלנו, תאונת דרכים במהלכה משפחה שלמה נדרסה כנראה ע"י נהג שיכור, שני אירועי ירי בארה"ב, קרחונים שנמסים במהירות היסטרית (היו פרסומים חדשים) ואני עוד מנסה לעכל את העובדה שאותו בן 74 שירה באב למשפחה מרובת קשיים לא יישפט על רצח, כי לא נקבעה כוונה תחילה. כאילו שלירות למישהו בחזה אחרי שירית בו ברגל נחשב... ובכן.
אז עכשיו אני אבוא להתלונן על העולם שלי וזה נראה קטנוני. אז זו הייתה ההכרה שלי שיש ילדים רעבים בהודו, אבל מה, אני עדיין לא אכלתי צהרים.
ברקע של כל זה יש ריב עם הבחור. לא ניכנס לזה, אבל אין ספק שזה צובע לי את העולם. וחוץ מזה לאחיין הבכור הייתה יום הולדת, והמשפחה סוערת וגועשת לגבי אם הם יבואו בשישי או לא, ואז האח האמצעי מודיע שהוא והמשפחה יבואו, והאחיין הבכור שחוגג אומר לי תודה בהודעות - כי הוא לא עונה לטלפון - וכשאני שואלת אם הוא רוצה עוגת גבינה ואם הם יבואו בחמישי, הוא אומר שישאל את אביו ולא חוזר אלי. מתישהו אמא שלי תגיד לי בצהלה "כולם באים!" ואני אבלע את הלב שלי עד שהיא תתאפס ותגיד שהכוונה היא לאח הבכור ולאח האמצעי, והיא לא יודעת לגבי הגיסה. מטומטמת.
אז ביום חמישי אני קונה רכיבים לעוגת יום הולדת של האחיין הבכור, ויש לי תמונה של הרכיבים למתכון ספציפי שהבחור שלח לי בזמנו, שהכנו כמה פעמים והוא עובד, אבל לא כתוב התהליך. אז אני קונה את כל הרכיבים, הולכת הביתה ומכינה, ובשלב מסוים יש ריח שרוף להחריד והעוגה עדיין חיוורת והסתבר שהיא התחילה לנזול דרך קפיץ מסוים וטפטפה לתוך התנור. זה אף פעם לא קרה לי. אני מנסה להמשיך למרות, אבל הבית מתחיל להסריח והבחור יושב בסלון ולא מתעניין... אחרי שהוצאתי את העוגה והיא עדיין נראית לי לא טוב, אני מנגבת ומנקה עם מגנת נייר וסבון וכרית יפנית ועוד משהו אגרסיבי יותר, אבל נשארות שאריות. בלילה אבקש מהבחור לשלוח לי שוב את המתכון, והוא לא יעשה את זה, אז אני אצלם אותו בבוקר מצג המחשב שלו ואגלה שבמיקס המקורי שמתי גם את הרכיבים לקרם של הסוף, ובגלל זה היא הייתה נוזלית מדי.
אז בשישי בבוקר אני קמה בחמש וחצי כי אני לא מצליחה לישון, נשארת במיטה שעתיים בניסיונות עלובים שלא צולחים... טיול עם הכלב, בדיקת המתכון על המחשב של הבחור, קניית מצרכים נוספת, ניסיון חוזר להכין את העוגה שנתקל בקשיים ממש בהתחלה כשהתנור, עם השאריות השרופות של אתמול - מה שלא הצלחתי לגרד ביום חמישי - ממש מסריח. אז הפעם יש לי רגע לחשוב ולא רק לרחם על עצמי, ואני משתמשת במסיר שומנים ומקרצפת ומנקה, ונותנת לו שעה לעמוד נקי ומצוחצח כדי שהכימיקלים יתמוססו ובינתיים אני מכינה עוגיות שוקולד, כי רוב הילדים לא אוהבים עוגת גבינה וצריך גיבוי. אז מכינה את העוגה והיא בסדר. ומכינה גם את החלק השני של העוגיות, וגם הן בסדר. ומשלימה צעדים. ויוצאת עם הכלב שוב. ומטאטאת את הרצפה מהשרוף שקילפתי. ולא מצליחה לישון עוד, למרות שאני גמורה מעייפות. שואלת את הבחור והוא אומר שהוא יבוא איתי להורים. תקשורת מינימלית חוץ מזה. אם בכלל. צופה בל'וציפר'. עוברת התקף חרדה. הבחור בסלון, אני בחדר השינה.
אצל ההורים, לוקחים את האחיינים לפארק (הילדים של האח האמצעי. הילדים של האח הבכור יגיעו איתו באיחור, כרגיל) והבחור עם הראש טמון עמוק בפלאפון. ככה הוא יהיה כל הערב. אני משחקת עם הילדים ומדברת עם אבא שלי ומתעקשת ללוות אותו בדרך הארוכה כי האחיינים רוצים ללכת במדרגות והוא על קלנועית. הוא מספר לי שהבכור בכה כי הלכו לפה ומשהו לא עבד, משהו לא תקין, כולם מבקרים את אבא שלי למה לא עשה משהו עם זה... אחרי 30-40 דקות בפארק האמצעי בוכה כי הבכור החטיף לו ושניהם בדמעות. מחבקת עד שיפסיקו. חוזרים לבית. הפעם האחיינית הולכת איתי ועם אבא שלי, ופעם ראשונה שהיא שואלת אותי למה סבא נוסע על קלנועית.
בערב האח הבכור יגיע, ומהר מאוד האח האמצעי ייקח אותו לשיחה בחוץ. הוא הכין אותי מראש, שהוא לא רוצה מערכת יחסים קורקטית והוא רוצה לדבר עם האח הבכור על לתקן, לעשות, לדבר... אמרתי לו שזה יוביל לפיצוץ. אמרתי שלא יצפה לניסים. אין עם מי לדבר. צדקתי. האח הבכור מתעקש שאני והאמצעי נתנצל בפני אשתו. אני אבכה כמה פעמים במהלך הערב אחרי שהאח האמצעי מאושש שבאמת אין מה לדבר. אחבק אותו ואבכה. עם האח הבכור לא אדבר בכלל, ואחרי שהוא מבקש ממני משהו בשולחן ונענה לאט מאוד, ומחזיר לי את אותו הדבר להניח, הוא כבר יפנה לאמא שלי ישירות. לומד מהר. אבא שלי ממלמל לי ולאח האמצעי שאמא שלי לוחצת לשינוי הצוואה, שכל הכסף ילך לנכדים ולא לילדים ולבני זוגם. בין לבין יש גם שיחה עם אמא לגבי האנטי-דכאוניים של אבא, וכמה שהוא נראה כבוי. כשרופאת המשפחה שומעת שלפעמים שני ההורים לוקחים ואבן כדי להעביר לילה בטוב, היא אומרת לאמא שלי לבוא שבוע הבא ו'היא תיתן גם לה משהו...'.
האחיינים יאכלו, ילכו לשחק, ילכו מכות. בשלב מסוים נקרא להם לאכול מהעוגה ולכבות את הנר, ואבא שלי כבר יהיה עצבני רצח ויצרח על הקטנים כשהם נוגעים בברכות של הבכור, ואז יצרח על אמא שלי שהוא לא באה כשקוראים לה - שנייה לפני. אני מבסוטה שהעוגה יצאה כמו שצריך. לא יודעת איפה הבחור. בשלב זה או אחר אני מנשקת ומחבקת את כל הילדים, ואומרת לאלה שלא ראיתי חודשיים שנורא התגעגעתי אליהם ושאני מאוד אוהבת אותם. לבכור אגיד את זה עם דמעות בעיניים. הם מחסלים את העוגה. גם את עוגיות השוקולד.
בשבת שקט. טיול עם הכלב. השלמת צעדים. צפיה ב'לוציפר' כי זה לא דורש ריכוז. נכנסת למיטה וישנה עוד קצת. ב-5 או 6 הבחור אומר שהוא הכין פיצה ואם אני רוצה, ונשב קצת בסלון ונאכל. אחר כך הוא ילך לישון למשך כמה שעות ויותר לא נדבר. אני אכנס למיטה בעשר ומשהו, בדיוק כשהוא יתעורר. יצאתי עם הכלב עוד פעמיים. הגעתי ל-18,000 צעדים.
#טריגר הטרדה מינית
ראשון בבוקר. ישנתי אולי 6 שעות, וגם אלה באיכות גרועה. מטיילת עם הכלב בפארק ליד הבית. פוגשים את האנשים הרגילים. לקראת סוף הטיול אשמע רעש משונה בעודי עומדת בדשא, ואסתובב לעבר שיחים ואראה ביניהם, 4-5 מטר ממני, עומד גבר עירום לחלוטין, מצמיד חולצה לפנים שלו ומאונן בנמרצות. אצעק עליו משהו עלוב על כך שאני אקרא למשטרה, או יכולה לקרוא למשטרה, ואלך משם. הוא לא מפסיק. אמשיך להסתכל לכיוון אחרי שאני הולכת, רק כדי לראות שאף אחד לא בא אחרי. אזהיר רצה שמסתובבת שם. גם היא ראתה. אחר כך אחזור לבית, אאכיל את הכלב, מקלחת, ויאללה, לעבודה.
#סוף טריגר הטרדה מינית
אם הגעתן לפה, אז כל הכבוד. לצערי, זו לא סיפורת אז אין מסקנות נוגעות ללב ואין השלמות ואין שום דבר. שבוע חדש ותו לא.
תודה שקראתן.
