אני עצבנית היום.
לפי האזהרה ששמתי לעצמי בפלאפון - עכשיו שאין גלולות לפיהן אני רואה מועדים מדויקים - שהמחזור הוא רק עוד שבועיים. לפיכך, זה לא זה.
קמתי בבוקר באמצע חלום, במהלכו אני בדרך או כבר צועקת על הבחור בגלל נושאי הדירה. אני כועסת שהוא אמור לחפש דירה ולא עושה זאת, ואני בדיוק אומרת שבסוף בעלי הבית ימצאו דיירים חדשים ותהיה לנו התראה של 3 חודשים ואז הוא יכנס לאטרף ויעשה משהו. ואני כועסת בחלום בגלל... למה אני כועסת עליו? אני כועסת עליו כי הוא אמר למישהי, הלך לראות דירה עם מישהי, הסתיר משהו לגבי דירה ממני, אמר למישהי אחרת, משהו כזה.
אז יש את זה. תסכול שהוא לא מחפש דירה.
עכשיו, הוא היה מושקע רגשית וקצת כספית בפרויקט חדש שהוא יזם, בעסק שהוא רצה להקים לגבי שירות מקוון שהוא הציע. אבל השירות המקוון נגע לאחת מהרשתות החברתיות וסוג של 'טריקים', שלא נדון בהם. והרשת עושה שינויים ושיפורים, וכנראה בדרך לעשות משהו שיחסום את ה'טריקים' האלה, או לפחות יעשה אותם חסרי משמעות. אז במשך כבר שבועיים או יותר, הוא והלקוחות שלו חסומים והוא מתוסכל וקשה לו עם זה, ואין מה לעשות. עוקב אחר עדכונים ומקווה לטוב. לזכותו יאמר שהוא לא מתלונן הרבה בפני, ואנחנו מחזקים אחת את השנייה, אבל זו הייתה סיבה בשבילו לצאת מהמיטה, ועכשיו הכל התפרק, ולא ידוע מה קורה ומה יהיה, והחיים בהולד. ואני חושבת שהוא מתמודד עם זה בצורה מדהימה, כי אני בטוח הייתי מתפרקת. ואני קצת שומרת על מרחק, בנושא הזה, כי... כי עייפתי. כי אני צריכה שמשהו יעבוד.
אז יש את זה. השתתפות בתסכול של הבחור בנושאים מקצועיים תוך הרצון להתרחק רגשית מזה.
בארוחה ביום שישי, מלבד זה שההורים שלי היו מזעזעים כהרגלם, הגיע רק אחיין אחד. האחר היה במסיבה או אצל חבר או לא יודעת מה. תירוץ כלשהו שאחי מלמל. אבל שבוע הבא הם טסים לחו"ל לכבוד יום ההולדת של האחיין, אז בעיקרון אני לא אראה את הילד חודש ומשהו. במהלך הארוחה דיברתי עם אחיו ללכת לאיזה פסטיבל שמתקיים בעיר שלו, ושנינו התלהבנו והוא כבר מהר זרק לאחי "טוב, אז לך ולאמא יהיה ערב רומנטי ביחד" כי הוא ואחיו יבואו איתי! ואז אחי אומר שנראה, צריך לשאול את אמא, גם היא רוצה ללכת... בסדר. דיברנו בשארית הערב על יעד הטיסה. כל כך ניסיתי להמשיך לדבר ולחזק את הקשר עם הילד, ואמא שלי כל פעם רמסה אותי בשאלות על בית הספר שלו - כי גם היא למדה שם פעם.
אז יש את זה. הורים שאי אפשר לתקשר איתם. אח עלוב. ניסיון לשמר קשר עם האחיינים.
אתמול סימסתי לאחי לשאול מה קורה בנושא, והוא אמר שהוא לא יודע והילד בכלל בחופשת מחלה כי לא ישן בלילה כי התקינו לו פלטה קבועה וזה כאב לו. אז אמרתי שאשאל למחרת. סימסתי לאחיין, והוא ענה כל דבר כמו טינייג'ר - מעט מילים, הרבה אימוג'ים, ושום מידע.
*הוא בסדר גמור - 15 ת'אמס אפ.*
*כן, הוא מאוד מתרגש לקראת הטיול - 20 סמיילים עם פה פעור.*
*כן, הוא יודע שג'לטו יותר איכותי זה ג'לטו שנמצא במיכלים ולא בחזית החנות. 20 סמיילים עם פה פעור ו-10 סימני יד שעושה אוקיי.*
נואשתי. הגיסה שכן מדברת איתי מציעה לקנות לו מתנת יום הולדת משותפת, ואנחנו מסכימות על כסף - אבן במזומן או בתו שי? אני לא יודעת, בוא נשאל...
*לא אכפת לי - 50 מיליארד סמיילים מוציאים לשון.*
אז יש את זה. אין עם מי לדבר, לא ההורים, לא האח, לא האחיין...
ומרגיש לי שזה מתחבר לזעם הקיים לגבי גיסתי שלא מדברת איתי, ולגבי אחי שנתן לי להיפגע ככה ונותן לקשר ביני לבין האחיינים להיפגע ככה. ומרגיש לי שזה מתחבר למחשבות שלי בנושא הורות, לשעון המתקתק, לעובדה שעוד מעט אני בת 36 ובעבודה יש חברה שבאופן שיטתי רק אומרת שאני צריכה להחליט ולהתחיל לנסות וצריך לזוז ונגמר הזמן... והיא צודקת. ולוסי אהריש ביקשה שיצאו לה מהרחם והיא בת 38 וכולם יודעים ששליש מההריונות בגילאים האלה מסתיימות בהפלות. אני בכלל אצליח להיות אמא? מה עם המטען הגנטי שאני בונה כאן? מה עם הקשיים העצומים שלי להתמודד עם העולם? מה עם הבחור? הוא יכול להיות אבא? הוא יסכים להיות אבא ולא לדחות גם את זה? מי יטפל בילד? יהיה מי שיעזור לי? כספית? פיזית? נפשית? הרצונות האלה הם סיבה מספקת להכניס מישהו לעולם שאני אישית מתפללת לצאת ממנו?
ואז מתחיל לכאוב לי הראש.
אבל אני באה לכאן ומוציאה את כל זה, ושום דבר לא נפתר אבל לפחות העצב הוא שקט, לעומת החרדה והכעס הרועשים. העצב הוא החיבוק החם של מאהב שעושה רק רע. אבל זה עדיין עדיף. תודה לכן.
לפי האזהרה ששמתי לעצמי בפלאפון - עכשיו שאין גלולות לפיהן אני רואה מועדים מדויקים - שהמחזור הוא רק עוד שבועיים. לפיכך, זה לא זה.
קמתי בבוקר באמצע חלום, במהלכו אני בדרך או כבר צועקת על הבחור בגלל נושאי הדירה. אני כועסת שהוא אמור לחפש דירה ולא עושה זאת, ואני בדיוק אומרת שבסוף בעלי הבית ימצאו דיירים חדשים ותהיה לנו התראה של 3 חודשים ואז הוא יכנס לאטרף ויעשה משהו. ואני כועסת בחלום בגלל... למה אני כועסת עליו? אני כועסת עליו כי הוא אמר למישהי, הלך לראות דירה עם מישהי, הסתיר משהו לגבי דירה ממני, אמר למישהי אחרת, משהו כזה.
אז יש את זה. תסכול שהוא לא מחפש דירה.
עכשיו, הוא היה מושקע רגשית וקצת כספית בפרויקט חדש שהוא יזם, בעסק שהוא רצה להקים לגבי שירות מקוון שהוא הציע. אבל השירות המקוון נגע לאחת מהרשתות החברתיות וסוג של 'טריקים', שלא נדון בהם. והרשת עושה שינויים ושיפורים, וכנראה בדרך לעשות משהו שיחסום את ה'טריקים' האלה, או לפחות יעשה אותם חסרי משמעות. אז במשך כבר שבועיים או יותר, הוא והלקוחות שלו חסומים והוא מתוסכל וקשה לו עם זה, ואין מה לעשות. עוקב אחר עדכונים ומקווה לטוב. לזכותו יאמר שהוא לא מתלונן הרבה בפני, ואנחנו מחזקים אחת את השנייה, אבל זו הייתה סיבה בשבילו לצאת מהמיטה, ועכשיו הכל התפרק, ולא ידוע מה קורה ומה יהיה, והחיים בהולד. ואני חושבת שהוא מתמודד עם זה בצורה מדהימה, כי אני בטוח הייתי מתפרקת. ואני קצת שומרת על מרחק, בנושא הזה, כי... כי עייפתי. כי אני צריכה שמשהו יעבוד.
אז יש את זה. השתתפות בתסכול של הבחור בנושאים מקצועיים תוך הרצון להתרחק רגשית מזה.
בארוחה ביום שישי, מלבד זה שההורים שלי היו מזעזעים כהרגלם, הגיע רק אחיין אחד. האחר היה במסיבה או אצל חבר או לא יודעת מה. תירוץ כלשהו שאחי מלמל. אבל שבוע הבא הם טסים לחו"ל לכבוד יום ההולדת של האחיין, אז בעיקרון אני לא אראה את הילד חודש ומשהו. במהלך הארוחה דיברתי עם אחיו ללכת לאיזה פסטיבל שמתקיים בעיר שלו, ושנינו התלהבנו והוא כבר מהר זרק לאחי "טוב, אז לך ולאמא יהיה ערב רומנטי ביחד" כי הוא ואחיו יבואו איתי! ואז אחי אומר שנראה, צריך לשאול את אמא, גם היא רוצה ללכת... בסדר. דיברנו בשארית הערב על יעד הטיסה. כל כך ניסיתי להמשיך לדבר ולחזק את הקשר עם הילד, ואמא שלי כל פעם רמסה אותי בשאלות על בית הספר שלו - כי גם היא למדה שם פעם.
אז יש את זה. הורים שאי אפשר לתקשר איתם. אח עלוב. ניסיון לשמר קשר עם האחיינים.
אתמול סימסתי לאחי לשאול מה קורה בנושא, והוא אמר שהוא לא יודע והילד בכלל בחופשת מחלה כי לא ישן בלילה כי התקינו לו פלטה קבועה וזה כאב לו. אז אמרתי שאשאל למחרת. סימסתי לאחיין, והוא ענה כל דבר כמו טינייג'ר - מעט מילים, הרבה אימוג'ים, ושום מידע.
*הוא בסדר גמור - 15 ת'אמס אפ.*
*כן, הוא מאוד מתרגש לקראת הטיול - 20 סמיילים עם פה פעור.*
*כן, הוא יודע שג'לטו יותר איכותי זה ג'לטו שנמצא במיכלים ולא בחזית החנות. 20 סמיילים עם פה פעור ו-10 סימני יד שעושה אוקיי.*
נואשתי. הגיסה שכן מדברת איתי מציעה לקנות לו מתנת יום הולדת משותפת, ואנחנו מסכימות על כסף - אבן במזומן או בתו שי? אני לא יודעת, בוא נשאל...
*לא אכפת לי - 50 מיליארד סמיילים מוציאים לשון.*
אז יש את זה. אין עם מי לדבר, לא ההורים, לא האח, לא האחיין...
ומרגיש לי שזה מתחבר לזעם הקיים לגבי גיסתי שלא מדברת איתי, ולגבי אחי שנתן לי להיפגע ככה ונותן לקשר ביני לבין האחיינים להיפגע ככה. ומרגיש לי שזה מתחבר למחשבות שלי בנושא הורות, לשעון המתקתק, לעובדה שעוד מעט אני בת 36 ובעבודה יש חברה שבאופן שיטתי רק אומרת שאני צריכה להחליט ולהתחיל לנסות וצריך לזוז ונגמר הזמן... והיא צודקת. ולוסי אהריש ביקשה שיצאו לה מהרחם והיא בת 38 וכולם יודעים ששליש מההריונות בגילאים האלה מסתיימות בהפלות. אני בכלל אצליח להיות אמא? מה עם המטען הגנטי שאני בונה כאן? מה עם הקשיים העצומים שלי להתמודד עם העולם? מה עם הבחור? הוא יכול להיות אבא? הוא יסכים להיות אבא ולא לדחות גם את זה? מי יטפל בילד? יהיה מי שיעזור לי? כספית? פיזית? נפשית? הרצונות האלה הם סיבה מספקת להכניס מישהו לעולם שאני אישית מתפללת לצאת ממנו?
ואז מתחיל לכאוב לי הראש.
אבל אני באה לכאן ומוציאה את כל זה, ושום דבר לא נפתר אבל לפחות העצב הוא שקט, לעומת החרדה והכעס הרועשים. העצב הוא החיבוק החם של מאהב שעושה רק רע. אבל זה עדיין עדיף. תודה לכן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה