יש איזה חמשיר באנגלית, שבו ילד בוכה על כך שהציפור *עשתה את עניינה* ישר לתוך העין שלו, והוא מתייפח ובוכה, ואז מרגיע את עצמו בכך שלפחות פרות לא עפות.
אז בעודי מעריכה את הסימנים הכחולים והחתכים למיניהם על גופי, הרהרתי לעצמי שלפחות אין לי בעיות קרישה, אחרת כל נעל חדשה או פעילות אינטנסיבית בנעל שלא נבחנה מראש הייתה מהווה סכנת חיים.
*
ביום שישי לקחתי את הכלב לווטרינר.
דווקא מאוד רציתי להשתתף במצעד הגאווה, כי את זה של ירושלים פספסתי, אבל אני מודה ומתוודה שבחמישי אחה"צ התעצלתי, ובימים לפני כן הכלב עשה משחקי כבוד של "מה זה האוכל היבש המשעמם הזה, כשאני אצל סבתא כשאתם בחו"ל אני מקבל חצי קופסת טונה עם כל ארוחה", וסירב לאכול, ורציתי שיהיה לו משהו במערכת. שבדיעבד, זה תירוץ עלוב, כי כשאני הולכת לווטרינר איתו בימי שישי בבוקר זה ללא ארוחת בוקר.
אבל זה לא קשור אז בוא נתפקס. היו שתי הווטרינריות - המבוגרת שהיא קצת קשוחי והצעירה שאני מאוהבת בה קשות. טו מייק אה שעה וחצי שעתיים שורט: שני ניסיונות לא מוצלחים בחדר הקבלה לקחת דם מהכלב, תוך הרחקת שאר הלקוחות לחצר - שלאחר מכן הסכמנו כולנו על זריקת 'הרגעה' ולא טשטוש (שאם תשאלו אותי מדובר פשוט בכמות נמוכה דרמטית מהפעם הקודמת) - המשכת הטראומה של הכלב כשהווטרינרית הקשוחי מזריקה טשטוש לרגל האחורית תוך שאני שוכבת על / מחזיקה את הראש והחזה והאסיסטנטית פשוט שוכבת לכלב על הבטן. והמסכנצ'יק השתין, אם בגלל ששכבו עליו שתי נשים בוגרות או אם בגלל שזה פאקינג טראומתי.
ואז חצי שעה לתוך ההירגעות הווטרינרית הכי מקסימה ויפה ומתוקה בעולם יצאה החוצה והחזיקה לכלב את הרגל הקדמית ל-5 דקות, ואז הצליחה לשאוב דם בהיפוך ידיים ממה שהיא רגילה, תוך כדי שאני מגרדת את הבטן, והאסיסטנטית מלטפת את הראש וממקדת את המבט. חגיגה.
עוד חצי שעה לחכות בחוץ לבדיקות, ושמחנו לגלות שהן חזרו תקינות לחלוטין, והאנטיביוטיקה עשתה את שלה, והכי חשוב - הכלב לא צריך לעבור עוד בדיקות דם.
עלות החוויה: 159 ש"ח לבדיקת הדם, 3 שריטות בזרוע שמאל שלי ואחת בירך ימין, וטראומה נפשית לכלב שאין מצב שיסכים להיכנס לחדר הווטרינר בשביל החיסונים שלו מעתה - למרות שאלה יותר פשוטים מבדיקות דם.
**
מתישהו בשבועיים האחרונים אמא שלי הקפיצה את אבא שלי ללקוח שעובר במרכז העיר. אין בסביבה חניה, אז אמא שלי מקפיצה את אבא שלי, הוא עולה עם ההליכון במעלית, יושב אצל הלקוח, וכשהוא מסיים אז היא באה לאסוף אותו ופוגשת אותו למטה.
עכשיו, זו תכנית יציבה ובדרך כלל עובדת. בדומה למעלית אצל הלקוח. רק שהפעם, המעלית לא עבדה, ולפיכך, גם התכנית לא. הוא הספיק לתפוס אותה בדרך מעלה, אבל סיים לעבוד ובא לרדת, והופס - אין מעלית. ואז, בגילוי אומץ, עקשנות וחוסר רצון לבזבז יום עבודה, אבא שלי - בליווי עובד של אותו לקוח - ירד 3 קומות, ברגל.
קשה להסביר את החוויה ואת עצם המחשבה למישהו שלא מכיר את הסיטואציה, אבל פשוט אסביר שהמחלה שלו היא מחלה ניוונית, כלומר השרירים הולכים לאט לאט פייפן. הוא לא יכול לפתח אותם יותר ממש שיש, ומה שהולך לא חוזר. אז הוא בעיקרון הולכים על קיסמים מורחבים. כדי לרדת במדרגות - מה שהוא עושה מעט מאוד בגלל שבבית שלהם יש מעלון - הוא אוחז במעקה בשתי הידיים, ואז לאט לאט מוריד רגל אחר רגל. והוא עשה את זה, כשעובד של הלקוח שלו לצידו, למשך 3 קומות. וזה פשוט מדהים בעיני. אז כמה ימים אחרי שאמא שלי סיפרה לי, התקשרתי להגיד לו שאני גאה בו. כי תאמינו לי, הבנאדם הזה הולך בזכות כוח רצון בלבד.
אז בעודי מעריכה את הסימנים הכחולים והחתכים למיניהם על גופי, הרהרתי לעצמי שלפחות אין לי בעיות קרישה, אחרת כל נעל חדשה או פעילות אינטנסיבית בנעל שלא נבחנה מראש הייתה מהווה סכנת חיים.
*
ביום שישי לקחתי את הכלב לווטרינר.
דווקא מאוד רציתי להשתתף במצעד הגאווה, כי את זה של ירושלים פספסתי, אבל אני מודה ומתוודה שבחמישי אחה"צ התעצלתי, ובימים לפני כן הכלב עשה משחקי כבוד של "מה זה האוכל היבש המשעמם הזה, כשאני אצל סבתא כשאתם בחו"ל אני מקבל חצי קופסת טונה עם כל ארוחה", וסירב לאכול, ורציתי שיהיה לו משהו במערכת. שבדיעבד, זה תירוץ עלוב, כי כשאני הולכת לווטרינר איתו בימי שישי בבוקר זה ללא ארוחת בוקר.
אבל זה לא קשור אז בוא נתפקס. היו שתי הווטרינריות - המבוגרת שהיא קצת קשוחי והצעירה שאני מאוהבת בה קשות. טו מייק אה שעה וחצי שעתיים שורט: שני ניסיונות לא מוצלחים בחדר הקבלה לקחת דם מהכלב, תוך הרחקת שאר הלקוחות לחצר - שלאחר מכן הסכמנו כולנו על זריקת 'הרגעה' ולא טשטוש (שאם תשאלו אותי מדובר פשוט בכמות נמוכה דרמטית מהפעם הקודמת) - המשכת הטראומה של הכלב כשהווטרינרית הקשוחי מזריקה טשטוש לרגל האחורית תוך שאני שוכבת על / מחזיקה את הראש והחזה והאסיסטנטית פשוט שוכבת לכלב על הבטן. והמסכנצ'יק השתין, אם בגלל ששכבו עליו שתי נשים בוגרות או אם בגלל שזה פאקינג טראומתי.
ואז חצי שעה לתוך ההירגעות הווטרינרית הכי מקסימה ויפה ומתוקה בעולם יצאה החוצה והחזיקה לכלב את הרגל הקדמית ל-5 דקות, ואז הצליחה לשאוב דם בהיפוך ידיים ממה שהיא רגילה, תוך כדי שאני מגרדת את הבטן, והאסיסטנטית מלטפת את הראש וממקדת את המבט. חגיגה.
עוד חצי שעה לחכות בחוץ לבדיקות, ושמחנו לגלות שהן חזרו תקינות לחלוטין, והאנטיביוטיקה עשתה את שלה, והכי חשוב - הכלב לא צריך לעבור עוד בדיקות דם.
עלות החוויה: 159 ש"ח לבדיקת הדם, 3 שריטות בזרוע שמאל שלי ואחת בירך ימין, וטראומה נפשית לכלב שאין מצב שיסכים להיכנס לחדר הווטרינר בשביל החיסונים שלו מעתה - למרות שאלה יותר פשוטים מבדיקות דם.
**
מתישהו בשבועיים האחרונים אמא שלי הקפיצה את אבא שלי ללקוח שעובר במרכז העיר. אין בסביבה חניה, אז אמא שלי מקפיצה את אבא שלי, הוא עולה עם ההליכון במעלית, יושב אצל הלקוח, וכשהוא מסיים אז היא באה לאסוף אותו ופוגשת אותו למטה.
עכשיו, זו תכנית יציבה ובדרך כלל עובדת. בדומה למעלית אצל הלקוח. רק שהפעם, המעלית לא עבדה, ולפיכך, גם התכנית לא. הוא הספיק לתפוס אותה בדרך מעלה, אבל סיים לעבוד ובא לרדת, והופס - אין מעלית. ואז, בגילוי אומץ, עקשנות וחוסר רצון לבזבז יום עבודה, אבא שלי - בליווי עובד של אותו לקוח - ירד 3 קומות, ברגל.
קשה להסביר את החוויה ואת עצם המחשבה למישהו שלא מכיר את הסיטואציה, אבל פשוט אסביר שהמחלה שלו היא מחלה ניוונית, כלומר השרירים הולכים לאט לאט פייפן. הוא לא יכול לפתח אותם יותר ממש שיש, ומה שהולך לא חוזר. אז הוא בעיקרון הולכים על קיסמים מורחבים. כדי לרדת במדרגות - מה שהוא עושה מעט מאוד בגלל שבבית שלהם יש מעלון - הוא אוחז במעקה בשתי הידיים, ואז לאט לאט מוריד רגל אחר רגל. והוא עשה את זה, כשעובד של הלקוח שלו לצידו, למשך 3 קומות. וזה פשוט מדהים בעיני. אז כמה ימים אחרי שאמא שלי סיפרה לי, התקשרתי להגיד לו שאני גאה בו. כי תאמינו לי, הבנאדם הזה הולך בזכות כוח רצון בלבד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה