מתקרבים לפרק סוף ענה בסאגה המשפחתית

אני לא חושבת שקורא כאן מישהו חדש במובן של לא ראה 'פרקים קודמים' בסאגה המשפחתית האחרונה, אבל אם כן - לכו פוסט אחורה ואז אולי עוד כמה, וזה די יסכם את הדברים. נראה לי מייגע לנסות לסכם את הכל שוב, במיוחד בשביל מי שיצטרך לקרוא את זה. מה גם שאני על מעט שעות שינה, אז בוא נעבוד ביחד כאן.

אתמול נסענו להורים שלי. בדרך הבחור ניסה להתאמן איתי על מה אגיד לגיסתי אם היא תבוא, ואני אמרתי שלדעתי היא לא תהיה. צדקתי. הגענו וגילינו, שלא רק שהיא לא באה, גם אחי והאחיינים (שוב) לא באו. התירוץ הפעם היה שהבנים בטיולים אז הם נסעו לסופ"ש רומנטי. סבבה, רק שזה אומר שעברו כחודשיים מאז שראיתי אותם. הפעם סימסתי לשאול את אחי מה קורה. לא ציינתי שראיתי שהיא סגרה את הפייסבוק או שאני מרגישה שיש מריבה, פשוט אמרתי שהם חסרים לי (כולם, בלי שמות). שאלתי אם יבואו עוד שבועיים, הוא השיב שתכננו לבוא שבוע הבא ואולי אתים את עצמי. השבתי שאני לא יכולה כי אנחנו אצל ההורים של בן הזוג (שזה דבר קבוע, כן? שבוע כאן, שבוע שם, והוא יודע את זה) ושאלתי אם הפסיקו לבוא כל שבועיים, והוא ענה משהו עמום נוסח 'תלוי בתוכניות', ובזה זה נגמר. בלי לכתוב כלום כמענה לזה שלא התראנו המון זמן, שהם חסרים לי, שאכן יש סיבה להברזות התכופות.

אבל חכו! יש עוד.
מסתבר שהוא היה בארה"ב בנסיעת עבודה עד לפני ימים ספורים. יומיים לפני שובו, האחיין שלי מתקשר לסבא שלי לשאול משהו סטייל אילן יוחסין, בשביל שיעורים לביה"ס. אבא שלי אמר שרובנו עשינו עבודות כאלה בעבר ויש את העבודות האלה עם תמונות וכו' בבית של סבא וסבתא. אז אתם חושבים לעצמכם - וואלה, סבבה, הנכד גר באותה עיר כמו סבא וסבתא, האבא בחו"ל, האמא תקפוץ ותיקח את העבודות. אז זהו, שלא. במקום, יומיים אחרי שהילד מתקשר, באמצע הלילה, אחי נוחת ואז נוסע ישירות (שוב, אחרי טיסה מארה"ב שיתכן ואפילו לא הייתה ישירה) להורים שלי רק כדי לאסוף את העבודות. כלומר, די ברור שגיסתי הכריזה מלחמת חורמה על המשפחה שלי ולא מוכנה לראות אותם.

אני מנחשת שאח שלי התעקש על כך שלפחות הוא יקח את האחיינים שלי לראות את סבא וסבתא פעם בשבועיים, אבל זהו.

אז בכיתי קצת אתמול. לא ישנתי טוב בלילה. אין ספק שאני נחשבת 'הקש האחרון' בסאגה הזו, שגרם לה לנתק קשר עם המשפחה שלי. וזה חבל לי, כי אני באמת אוהבת אותה. ואם הייתה פונה אלי ואומרת שפגעתי בה, היה פה דיאלוג. בגלל שאני כן מרגישה אשמה על התגובה שלי, ויכולה להבין את התסכול שלה.
אבל במקום יש חרם, וניתוק משני אנשים ושני ילדים שאני מאוד אוהבת.

אשתדל לשתוק מעכשיו בעניין. לא ליצור קשר ולא לנסות ליזום. נראה לי שצעד אחורה מתבקש בשלב זה. מנגד, אני מאוד רוצה להיות שונה מהנשים במשפחתי ולהיות גמישה, מבינה, מוחלת על כבודי ואוהבת. אבל אולי קצת שקט יעשה טוב לכל הצדדים. אם אני מתכננת לחזור בזחילה, בטח אוכל לעשות את זה גם מאוחר יותר. נקווה שלא אתחרט על זה. וזה מלמד אותנו, ילדים, את הלקח הקבוע שאני מסרבת ללמוד מהחיים: 
"פשוט תסתמי את הפה."

סתם עוד פרק בטלנובלה

טוב, נושא אחי וגיסתי ממשיך להסתבך ולהתמיהה.

אמא שלי דיווחה לי שגם לארוחת שישי לפני יומיים הגיסה לא הגיעה (כלומר, כבר 4-5 שבועות). נסערת אחרי הפוסט הקודם, עלתה לי המחשבה שכבר לא קופצים לי עדכונים ממנה בפייסבוק, ומדובר באישה שמעדכנת לפחות פעמיים ביום. אז נכנסתי, ו-אין. 
נכנסתי גם ממשתמש של חברה כדי לוודא שלא רק חסמה אותי במסגרת הברוגז (בהנחה שהיא באמת בברוגז איתי. באמת שאין לי מושג), אבל הפרופיל לא קיים. לאחר כמה ימים אחי העלה תמונה של אחד מהאחיינים בשיעור שחייה וזה היה איתות שבאמת קרה כאן משהו, כי אחי מעלה רק דברים שקשורים לעבודה והיא מפגיזה בפוסטים לגבי הילדים, among other things...

נאבקתי עם עצמי במהלך שבת אם לשאול אותו מה קורה, אבל הבחור שכנע אותי שאנחנו מנסים ליישם לקחים של Not my circus, not my monkeys, ושאם לא הייתי נכנסת מלכתחילה אז החשש שלי שהיא כועסת עלי היה נמנע. אז אני שותקת. כמובן, עד לשישי הקרוב שאנחנו אמורים לאכול אצל ההורים שלי, ואז או שהיא תבוא או שלפחות תהיה לי ההזדמנות לתחקר את אחי כדי לנסות להבין מה קורה.
עולה לי המחשבה שהיא החליטה להתגרש מהמשפחה שלי. וזה עצוב לי. ואני עוד יותר דואגת שהייתי סוג של קש ששבר את הגב, אבל זה הרבה יותר מסובך מזה. בכל זאת, מדובר באישה שכבר התגרשה מהמשפחה שלה, ולכן להעיף גם את המשפחה של הבעל מהתמונה זה כנראה הרבה פחות דרמטי.
נראה.

הסיבה לחלק מהבלגן, האיסוף של האחיינים ולקחת אותם לבית של ההורים שלי בזמן שאלה הולכים לחתונה, צלחנו בשלום. כמובן שאני הגעתי מוקדם והסתובבתי לוודא שאני יודעת מאיפה הם מגיעים ומתי, וכמובן שהבחור - שנסע קודם לבית הוריי להשאיר את הכלבה כי אין מקום לכולם באוטו - הסתבך בדרכים ואיחר והלך לאיבוד. אבל הייתי רגועה והתכוננתי מראש, ולכן ברגע שהגיעו לקחתי אותם למקום שקט והם התרוצצו ודיברנו וסיפרנו בדיחות, וכשהבחור הגיע הייתי רגועה וחייכנית ואסירת תודה, כי באמת שהוא הסתבך בגלל זה. בלילה שנינו לא ישנו כמו שצריך, כיאה לצמד זקנים שרגילים למיטה ולסביבה המוכרת, אבל בבוקר הבחור קם כמו אריה לקיים הבטחה ונסענו לטייל בעיר ילדותי, כמו שתכננו וביקשתי ממנו כבר מלא זמן. והיה מאוד כיף.

חזרנו להורים, הוא ניקה את הרכב מבפנים באופן יסודי, נפרדנו מכולם, נסענו הביתה, שנ"צ, נסענו להורים שלו. אחרי הארוחה כולם יושבים בסלון, והוא ואני יושבים ליד השולחן הנמוך, עם הגב צמוד לספה.
ואז הוא ממלמל משהו, שנשמע לי כמו 'נצטרך לנסוע לטר"ם' (סוג של מוקד רפואי), ושאלתי למה, והוא הניח עלי את הראש. או שחשבתי שהניח עלי את הראש. 

כי אז קלטתי שהגוף שלו הולך ומתגלש מתחת לשולחן, והוא נשען עלי יותר ויותר. מהר מאוד המשפחה הבינה מה קורה ומישהו דחף את השולחן מאיתנו, ואני השכבתי אותו והחזקתי לו את הראש. מישהו ממלמל שצריך להרים לו את הרגליים והאח שלא מתקשר עם אף אחד עושה את זה. מישהו נותן לי כרית ואני מוציאה את הרגליים שלי ומניחה כרית במקום, מתחת לראש. יד מגיחה מימיני ומרטיבה לו את הפנים ואיפשהו יש את הנוזל ההוא שקצת מריח כמו מי ורדים ואמור לעזור. אני מלטפת לו את הפנים והזקן וחושבת לעצמי שהעיניים שלו זזות.
ותוך כמה שניות (כל התהליך היה 20-30 שניות, אולי), הוא פוקח את העיניים. אני חוזרת ואומרת את השם שלו כמה פעמים, והוא מגיב. מכבים את האור למעלה כי הוא מסוכך על העיניים. אני שואלת אותו איזה יום היום. הוא שואל אם האחיינית שלו ראתה (לא). אחרי דקה הוא מתרומם וחוזר לשבת על הספה. אני שמה כרית על הרגליים והוא נשכב, ראש עלי, ואני לוחצת על העורף. הוא מסביר שהיה זץ של כאב, ופתאום לחץ אדיר בראש, והוא אמר לי שהוא הולך להתעלף, ואני לא שמעתי, לא הבנתי...
זהו. חזרנו הביתה בשלום, אחרי שכולם הלכו. עשיתי לו לחיצות והוא הרגיש הרבה יותר טוב. התפדח שזה קרה. היה אסיר תודה שזה לא קרה אצל ההורים שלי.

אתם הולכות לשאול למה לא הלכנו לרופא ומה עושים עכשיו. אז כלום. אחרי מעבר הדירה לפני כמה חודשים הוא אומר שזה היה קורה לו, שהיה קם לשירותים ומרגיש שהוא הולך להתעלף. אני חשבתי שזה סחרחורות ושהוא מגזים בתיאור. רופאים שעימם התייעץ אמרו לחץ דם, נפילת סוכר, נורא נפוץ, מתחים מהמעבר, אתה עובד נורא קשה, תתיישב ויהיה בסדר. וזה אכן פחת והפסיק. 

אז עכשיו הוא קצת חושש, ואני מסבירה ברוגע שזה לילה חסר שינה, יום של המון פעילות פיזית שהוא לא רגיל אליה, ויום לפני כן הוא הסתבך בדרכים ובקושי אכל והיה לחוץ כי ידע שמאחר ואני מחכה עם הילדים.

תמיד יש משהו. נראה.

צעד קדימה, צעד אחורה

יום שישי נחמד ורגוע.
יושבת על המחשב, מתעסקת בענייני. הבחור בסביבה. בשלב מסוים, ובאמת שלא זכור לי בהמשך לאיזו שיחה או איך זה השתלב, אמרתי לו - "אתה יודע שאני רוצה ילדים, נכון?".
כמה פשוט, ככה... ככה.
אקיצר, הדאגות שלו מובנות וצפויות, החשש שלא יוכל לעזור בגידול, שלא יוכל לקחת חלק בפרנסה, שלא יוכל לתפקד. אבל החיים מה שהם, והשעון מה שהוא, ויכול או לא יכול, אף פעם אי אפשר לגלות את זה מהספסל.
בקצת לחץ או תקיפות ממני - לא בטוחה אם יש הבדל בין השניים - סוכם שמגיל 36 שלי, נתחיל לעבוד על זה. זמן מושלם אף פעם לא יהיה, אני מודעת למצב ויודעת לאן זה עלול להגיע אבל בסתר גם מקווה שקיומו של דד ליין אולי יוביל למשהו, במיוחד אם התקווה הנוכחית נכונה ויש מצב לאבחנה נכונה של המצב.

ונוצרה בי תחושה של רגיעה, כי הוא קיבל דד ליין ובעצם לעצמי נתתי snooze עם אסמכתאות. עכשיו יש תאריך ואני לא צריכה להיות לחוצה כי קבעתי מועד ועד אז אני יכולה לישון ולהירגע. יהיו, הכל בסדר, עשיתי את שלי, עכשיו אפשר לנוח לעוד איזה 11 חודשים. 

אף פעם אי אפשר להיות בטוח לגבי ההחלטות הגדולות באמת.

וכעת, למשפחה.
מאז שגיסה א' התעצבנה עלי, לא ראיתי אותה. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה, אבל אני כן יודעת שפעם אחת הם לא הגיעו כי היו אמורים לנסוע מחוץ לעיר מוקדם למחרת. פעם אחרת אחי הגיע להורים עם הילדים, בלעדיה. בסדר. כל אלה היו ניחא, ואמרתי לבן זוג שהיא צריכה זמן להירגע ואני לא מתרגשת, למרות שכן קצת נפגעתי, אבל אני לא מופתעת. ידעתי שאם יהיה לי תאקל איתה במהלך הקשר בינינו, אח שלי לא ירים אצבע וזה יעלה לי במחיר הקשר איתו ועם האחיינים.

אבל, אתמול הם ואנחנו היינו אמורים להגיע לארוחה אצל ההורים שלי. כשהגענו, השולחן היה ערוך רק לארבעה ואמא שלי הסבירה שאחי הודיע שהוא לא מרגיש טוב ולא רוצה להדביק את ההורים. והם בני 70+, אז זה לגיטימי. קצת באסה, אבל בסדר.
לו זה רק היה נשאר כך. אחרי שהגענו הביתה ודפדפתי בפייסבוק, גיליתי שגיסתי עשתה יום הולדת לאחד מהאחיינים. בערב, אצלהם בבית. היו שם כמה עשרות ילדים, ועוגות וחטיפים ופיצה ומסיבת פיג'מות, והיא העלתה עוד ועוד תמונות, ואני כל כך כעסתי, כל כך נפגעתי.
מן הסתם היה כאן תכנון, זה לא משהו שהתארגן ביום ורבע. ואם אח שלי באמת לא היה מרגיש טוב, אני לא בטוחה שהיו עושים כזו הפקה. בכל מקרה, אני ראיתי את זה בתור שקר מתחנחן של אחי להורים בני שבעים ומשהו שלו, שמוציא אותו כביכול קדוש מעונה בזמן שאשתו כל כך טיפשה, כל כך חצופה, שהיא מציגה בפייסבוק באופן ברור שאין שום קשר בין אחד לשני. עכשיו, נכון שלהורים שלי אין פייסבוק ונכון שגיסתי בדרך כלל לא חושבת על אחרים ולכן זה כנראה בכלל לא עלה לה לראש, אבל זה פשוט...

כל כך התעצבנתי על אחי. 

הבחור אמר, ובצדק, שזה לא שווה את הזעם שלי, שאני לא מכירה את שני הצדדים בסיפור ויתכן שיש הסבר יותר... אנעארף בצד השני. הוא אמר את זה בצורה פחות מתנשאת אז קיבלתי ונשמתי עמוק, ואפילו נרגעתי. רק שהבוקר נכנסתי לפייסבוק, ראיתי עוד תמונה, והתחלתי שוב להתעצבן. ואז יצאתי מהפייסבוק, ואני לא אסתכל שוב היום ולא אחשוב על זה, ובאמת שאני נרגעת. 
יחד עם זאת, אני מקווה שהאח השני או הדודה או מישהו ראה את זה וזה יעלה איכשהו בשיחה עם ההורים שלי ואח שלי יחטוף על הראש. אין דבר יותר פתטי מלשקר להורים שלך בגיל הזה במקום לפתח עמוד שדרה.

והאמת היא שעצוב לי.
עצוב לי המרחק מהם, עצוב לי שהוא כל כך קל לניווט על ידי גיסתי. עצוב לי שהוא לא מתעקש על הקשר, שלהם, שלנו, שלו. עצוב.

בריאות, בריאות ועוד קצת בריאות

טוב, אז טסים ללונדון.
אני לא זוכרת אם כתבתי פה, אבל הפתרון של הבחור למתנת יום הולדת עבורי הייתה טיסה לחו"ל. הפתרון שלו, אגב, גם לכל דבר אחר, הוא מחשבות על טיסה לחו"ל, כך שכאן יש יותר אקטיביות.
הוא ישב על אתרים נוסח skyscanner במשך חודשיים, בדק כל יום, ראה סרטונים שמסבירים לגבי מועדים שכדאי להסתכל ומתי המחירים עולים ויורדים ומתי להקריב כבשה לאל ה-low cost.

כוונתו הייתה שמכיוון שהחופש הקודם יצא יחסית זול עקב סידור מהעבודה וכך שאנחנו קמצנים כרוניים, אז את הכסף שהוא ייעד לנסיעה ואני שילמתי ואמרתי שהוא לא צריך להחזיר, אז הוא ישים על הנסיעה הנוכחית. מיותר לומר שאני הסתייגתי מכל העניין. אני באה מבית שאם בנאדם לא עובד, הדבר האחרון שרוצים לעשות זה להוציא עוד כסף. אבל, כמו מים שחוצבים בסלע בחלוף הזמן... הקש היה כשהוא אמר ששנינו צריכים את זה בגלל המצב הנפשי, השחיקה שהבריאות שלו והמציאות שלנו יוצרת.

בשלב מסוים הוא הזמין טיסות לאמסטרדם, אבל אחרי שראינו את מחירי המלונות, הנושא הפך להיות לא ריאלי, וביטלנו. אגב, למרות ששילמנו תוספת על היכולת לבטל, כל הסיפור הזה לבדו עלה קרוב ל-1,000 שקל. והנה, אנחנו טסים לחו"ל. סתומה. אבל הוא מצא טיסות זולות, שתי חברות שונות וטיסות ישירות ומזוודה אחרת, והנה, אנחנו טסים.

ואי אפשר לומר שאין נסיבות מקלות. מלבד בריאות הנפש, חברה שלי שגרה באנגליה הודיעה שדרך קרובת משפחה, היא יכולה לסדר לנו דירה למגורים למשך תקופת השהות שלנו. פוף, יורדת הוצאה של מינימום 2,000 שקל. רוב המקומות שאנחנו מתכננים לראות הם חינמיים, כי לונדון נפלאה ומלאה בתרבות ומוזיאונים. בחו"ל אנחנו ממילא אוכלים בערך פעם וחצי ביום, ולא במקומות יקרים. 

אז נטוס ללונדון.

מודה שחוץ מהעובדה שלא הייתי שלמה עם זה בעצמי, חששתי מהתגובה של ההורים. מכיוון שאני חשה לא בנוח עם זה בגלל החינוך שקיבלתי והעובדה שאני באמת לא מאמינה בלהוציא כסף שאין, ולמרות שבמקרה הזה יש, אז אני לא מאמינה להוציא כסף כשאין כסף שנכנס. אבל אמא שלי דווקא נשמעה מאוד שמחה, וזה עוד אפילו לפני ששמעה שלא נוציא כסף על מלון. השיחה איתה שולבה עם המחשבות לגבי האבחנה הרפואית האפשרית של הבחור, שהכי מעניינת אותם. אם יש לזה שם, כותר רפואי, גושפנקא ממישהו עם תואר, אז אולי זה יהיה יותר מקובל ויותר מובן ויסתדר להם בראש.

"הוא לא עובד, אבל הוא בחור מקסים."

לקחו לו יומיים לקבוע תור לראומטולוג, דרך הקופה, לחודש ינואר. אני התעצבנתי והודעתי לו שאני מצאתי שם מוקדם יותר ושצריך לגלות עירנות לדף התורים ולרפרש (בעודי ממלמלת לעצמי שלגבי טיסות הוא יכול לעשות את זה, אבל לגבי אבחנה רפואית שיכולה להשתיק כל כך הרבה רעש, נדה). הוא השיב שזה לא משנה כי 1. צריך ללכת לרופא משפחה כדי לקבל הפניה. 2. הוא בונה על התור עם הניורולוגית עוד מלא זמן, שאמרה שאם יבוא עם אבחנה לפיברו, יקבל מרשם לגראס רפואי.
אני נשמתי עמוק ולא הורדתי לו את הראש, וביקשתי שיקבע אז תור לרופא המשפחה, ובוא ננסה להאמין שאולי הראומטולוג עצמו יוכל לעזור או להציע משהו חדש, והיי, למרות ששנינו בטוחים, אולי בכל זאת כדי שאיש מקצוע יאבחן אותו ולא דף סימפטומים.

אתמול הלכתי לתרום טסיות דם. לחץ הדם היה 116 על 74, דאגתי לאכול צהרים ועוד קניתי חטיפים כדי שלא תהיה נפילת סוכר - כי פעם קודמת כמעט התעלפתי - וכבר שכבתי במיטה עם ספר והייתי מבסוטה עם עצמי, ואז הסתבר שההמוגלובין שלי נמוך מדי. המינימום לתרומה הוא 12. אני עמדתי על 11.3. ונורא התבאסתי. הלכתי ברגל הביתה עצובה ומתוסכלת. עד שיש לי משהו לתת. אנסה לקבוע שוב לעוד כמה שבועות, ואקפיד להוריד המבורגר ואגוזי מלך יום לפני...
באסה.

העיקר שטסים ללונדון.

The more things change, the more they stay the same

המחשב שלי היה בתרדמת בשבוע האחרון, ואתמול בערב הבחור הפגיז בטיפול רפואי יוצא דופן. בינתיים החולה מראה סימני התאוששות, ונקווה שבעזרת טיפול נוסף, יחזור לאיתנו.

ניסיונות לחזור לשגרה. רמת חרדה בינונית, עם קפיצות מדי פעם במונה. אתמול קבעתי להיפגש עם שכנה לשעבר, ומהצהרים התחלתי להסתובב בחוסר מנוחה. הדילמה התמידית היא בין הרצון שלי להיות מישהי שיש לה תוכניות וחברות ונגישה וחברותית ו-outgoing, לבין החרדה שמתחילה כשיש תוכניות, והרצון האדיר לבטל, להישאר בבית, לברוח, למה הייתי צריכה לקבוע, למה אני עושה את זה לעצמי, למה אני מעמידה פנים שאני מישהי אחרת.
אבל עודדתי את עצמי, נאמתי לכלב על למה אנחנו צריכים לקיים את הפגישה הזו ולמה זה כדאי לנו ולמה הגיע הזמן להפסיק להתחבא ולתת לחרדה לנצח. באמת, צ'רצ'יל היה גאה בי.
הלכתי, היה נחמד. זה גם יצא הליכה ספורטיבית שהשלימה לי את 10,000 הצעדים באותו היום ומילאה אותי בכימיקלים המתוקים שמדללים את העצב.

אני מרגישה מאוד עצובה בזמן האחרון. גם בחופש, גם בחזרה לעבודה. וזה לא משהו ספציפי, רק יאוש שקט, וגלי עצבות רגועים ושלווים. אין בלגן, אין רעש או כאוס, סתם יש ללא גלים עם שמיים אפורים.

ההימור הרפואי החדש לגבי מצבו של הבחור הוא 'דאבת שרירים', משמע - פיברומיאלגיה. בין רופא לרופא, בין ניסוי וטעייה, מגבירים כמות כדורים פה, קוראים דברים שם, והוא קורא ערך בויקיפדיה ומזהה תסמינים שאפילו לא קישר לכאבים הרגילים. אז הוא ילך לראומטולוג ונתקדם מזה. עכשיו קוראת מה ראומטולוג עושה ומתפלאת איך לא חשבנו על זה קודם. כמה זמן מתפספס. כמה זמן עוד יתפספס. השעון הביולוגי מצלצל בזעם ואני תוהה עם עצמי אם זה עוד משהו שעלול להתפספס.

אבחנה היא לא פתרון, מן הסתם, אבל אבחנה זה גושפנקא. אבחנה אומרת שזו לא סתם עצלנות או מצבי רוח או 'הוא הלך כבר לפסיכולוג?'. ויחד עם זאת, יש דרכים שונות להקל על כאבים ויש דברים שאפשר לנסות ואם שום דבר לא עובד, לפחות יש קהילות ואנשים שמבינים ומכירים, והתחושה שהעובדה שאם אתה עושה תוכניות צריך להצמיד להן יום מנוחה זה לא סתם פינוק. אולי בסוף זה תמיד חוזר לצורך לדעת שאתה לא לבד.

בסדר. עוד שבוע מתחיל. יהיה בסדר.